רווחה תמורת שטחים

"אופקים חדשים" גיליון 22, 2005. לקריאת המאמר באתר "אופקים חדשים"

מפלגת העבודה איבדה את הרלבנטיות שלה, ואת הסיכוי לשוב לשלטון, כשזנחה את הערכים החברתיים והכלכליים שחרתה בעבר על דגלה. תמיכתה בהפרטה והתמקדותה בתחום המדיני הקטינו את מעגל תומכיה – ובעקיפין שירתו את המשך הכיבוש, שבו היא נאבקת. אימוץ האסטרטגיה "רווחה תמורת שטחים" יאפשר למפלגה להתקרב לציבור הרחב, לשוב להנהגה הלאומית, לשקם את מדיניות הרווחה ולנצח על השלמת הנסיגה.

תוכנית ההתנתקות חושפת באופן אכזרי את חדלונה הפוליטי של מפלגת העבודה: ככל שדובריה חוזרים ומדגישים את זכויות היוצרים של המפלגה על התוכנית – כמו גם על גדר הביטחון – כך בולטת העובדה שאין לה כוח פוליטי לבצע אותה; יש כאן מעין אישור טרגי לסיסמה "רק הליכוד יכול".

זוהי כרוניקה של חוסר-אונים ידוע מראש.  מאז המהפך של 1977 לא הצליחו העבודה, והשמאל בכלל, לכונן בסיס תמיכה פוליטי יציב ומתרחב, כמו זה שיצרו הליכוד והימין. הכישלון רק הלך והתעצם עם השנים: בהדרגה איבדה העבודה את מעמדה כחלופה לשלטון, ונותרה כעוד מפלגה בינונית באגף של שינוי וש"ס.  ככל שהחריף הניוון, כך גברה ההתכחשות לגורמיו – שסיכלה כל ניסיון להתמודד עימם.  להכחשה תרמה גם אשליית הכוח של ממשלות האחדות הלאומית, אשר אפשרו לעבודה להוסיף ולדשדש בשולי השלטון – בין "הרוטציה" ל"תרגיל המסריח", שרק חשפו את חולשתה.

גם כאשר הצליחה העבודה להרכיב ממשלה, היה זה בחסדם של גורמים מן הימין, שחברו אליה מתוך נוחות זמנית – והתגלו כמשענת קנה רצוץ ברגעי ההכרעה.  הסכמי אוסלו קרטעו אל סופם על המיצובישי של גולדפרב – וברק ידע שגם אם יגיע להסכם עם הפלסטינים בקמפ-דייויד, הוא לא ישיג בכנסת רוב לאשרורו. כך נחשף לא רק פרצופו האמיתי של ערפאת, אלא גם חדלונה של העבודה.

חוסר-יכולתה של העבודה להוציא לפועל את ההתנתקות המדינית נובע מתהליך ההתנתקות החברתית שבו היא נתונה בעשורים האחרונים.  העבודה הפכה לבלתי-רלוונטית, כשהתחולל בה מהפך ימני:  היא חדלה להיות חלופה כלכלית-חברתית לימין, ואימצה את מדיניות ההפרטה.  יוזמי המהפך הימני טענו  כי התנתקות מן העבר הסוציאליסטי של מפא"י וממחויבותו של המערך למדינת-הרווחה יאפשרו למפלגה להתחבר לקהלים חדשים, אלא שההפך קרה: ככל שהיא התמכרה להפרטה והתבטלה אל תוך הימין, כך גם התנתקה משכבות רחבות בחברה הישראלית ואיבדה את ההגמוניה שלה.

המניעים העיקריים למהפך הימני לא היו גורמים רעיוניים אלא האינטרסים קצרי-הטווח של מעמדות-הביניים המבוססים, שהם ליבת תומכיה של העבודה. אולם ההפרטה פגעה קשות לא רק באינטרסים של המעמדות הנמוכים, אלא גם בחלקים נרחבים ממעמדות-הביניים – בסיס התמיכה של המפלגה, שההפרטה של מדינת-הרווחה ושרותיה הלכו ודלדלו אותו, והפכו אותו ל"מעמד הנשחק".

בעבודה הבינו את הקשר הבעייתי בין אובדן מעמדה הציבורי וכוחה הפוליטי לבין אימוץ מדיניותו הכלכלית-חברתית של הימין, אך במקום להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה העדיפו לעקוף אותה.  רבין ביקש לנתק את הקשר הגורדי בעזרת "סדר עדיפויות חדש", וברק סבר שבקשת סליחה אופנתית תספיק.  אולם בכך הם רק הדגישו את רתיעתה של העבודה מפני מדיניות סוציאל-דימוקרטית, המקדמת סולידריות חברתית וצדק חלוקתי.

ואכן, בשירות האינטרסים של מעמדות-הביניים המבוססים הפכה העבודה לאחד מסוכני הפרטתה של מדינת-הרווחה הישראלית: היא הייתה אחד השושבינים של תוכנית הייצוב הכלכלית ב-1985, שיצרה את התנאים הכלכליים למשטר ההפרטה בישראל; ממשלת רבין שינתה אמנם את סדר העדיפויות התקציבי, אך גם האיצה את מהלכי ההפרטה, וכך לצד הגדלת תקציבי הרווחה היא תרמה לערעור הביטחון החברתי; ממשלת ברק הבטיחה לטפל ב"חולה במסדרון", אך בפועל גם "הסמל החברתי" שלה, שלמה בן עמי, נסחף בשיכרון ההפרטה וקידם את המהלך של הפרטת  בתי-הכלא; ומצנע, שחרת את ההתנתקות על דגלו, תמך במדיניות הקיצוצים של סילבן שלום, שאכזריותה כלפי השכבות החלשות עוררה גל מחאה נרחב.

יתר על כן, תמיכתם של העבודה והשמאל במדיניות ההפרטה תרמה להתמשכות הכיבוש.  הימין שפירק את מדינת-הרווחה ממערב לקו הירוק הוסיף לקיים אותה ב"ארץ ההתנחלויות", שסיפקה למעמדות הנמוכים שירותים אשר נמנעו מהם בישראל הריבונית – מה שגרם להם לרצות בהמשך הכיבוש וההתנחלות. כך הפך משטר ההפרטה את הכיבוש וההתנחלות למנגנון פיצוי, שהגן על המעמדות הנמוכים מפני תוצאות פירוקה של מדינת-הרווחה, הידק את תמיכתם בימין וכך הבטיח את הבסיס החברתי והפוליטי לשלטונו.

ההפרטה והכיבוש היו חלקים משלימים של מדיניות הימין: הפרטת מדינת-הרווחה עודדה את ההגירה להתנחלויות, שסיפקו למעמדות הנמוכים תחליף לשירותי מדינת-הרווחה – ומנגנון פיצוי זה שימש כבולם-זעזועים, שאפשר את העמקת ההפרטה. מזווית הראייה של מנגנון הפיצוי, מאבקם של העבודה והשמאל במפעל ההתנחלות לא נתפש כמאבק מדיני אלא כגילוי נוסף של העוינות שרוחשים מעמדות-הביניים תומכי-השמאל כלפי המעמדות הנמוכים.

העבודה והשמאל כשלו בקידום מדיניות השלום משום שזו לא הצליחה לחדור אל מעבר למעמדות-הביניים. הם כשלו, משום שלא הצליחו לגייס לעניין השלום את המעמדות הנמוכים, שבריתם עם הימין רק הלכה והתהדקה ככל שמדיניות ההפרטה הוסיפה לפרק את מדינת- הרווחה.

בתנאי משטר ההפרטה, אי-אפשר להרחיב את מעגל ההתנגדות לכיבוש מעבר למעמדות-הביניים. ולא זו בלבד – גם מעגל זה הולך ומצטמצם, ככל שמעמד-הביניים הנשחק נזקק אף הוא למנגנון הפיצוי של הכיבוש.  על כן, הצעד הראשון בדרך להתנתקות כוללת מן השטחים הוא ביטול מנגנון הפיצוי של הכיבוש –  וזאת, באמצעות חידושה של מדינת-הרווחה. לא רק שמאבק על צדק חברתי אינו פוגע במאבק נגד הכיבוש, כפי שנוטים לחשוב בשמאל, אלא שהוא תנאי להצלחתו.

המסקנה מאי-הצלחתה של העבודה להנהיג את מהלך ההתנתקות של 2005, היא זו: כדי שתוכל להנהיג בעתיד את מהלך ההתנתקות הכולל מן השטחים, עליה לנטוש את מדיניות ה"שלום תחילה" שנקטה בארבעת העשורים האחרונים  – מדיניות שלא היתה אלא צידה השני של תמיכתה בהפרטה – ולאמץ אסטרטגיה מנוגדת. מעתה עליה להניף את דגל ה"רווחה תמורת שטחים" – כלומר, מדיניות שתבטל את מנגנון הפיצוי של הכיבוש, ותהפוך את הנסיגה מן השטחים לצעד ראשון בבניינה של סולידריות ישראלית חדשה. סולידריות זו תמצא ביטוי במדינת-רווחה, המציעה רשת צפופה של ביטחון חברתי. מדיניות ה"רווחה תמורת שטחים" עתידה, אמנם, לנתק את העבודה מבסיס התמיכה המסורתי שלה בקרב מעמדות-הביניים המבוססים, אך הוא עתיד לפתוח לה אופקים חדשים בקרב המעמדות הנמוכים ומעמד-הביניים הנשחק.

אימוצה של מדיניות ה"רווחה תמורת שטחים" כרוך במהפך משולש בתוך העבודה והשמאל: העמדת ה"חברתי" בראש סדר-היום, לצד ה"מדיני" או אף לפניו; אימוץ מדיניות רווחה, ודחייה של מדיניות ההפרטה; והתחברות אל המעמדות הנמוכים והמעמד הנשחק, גם במחיר ההתנתקות ממעמדות-הביניים המבוססים.  מדיניות ה"רווחה תמורת שטחים", על המהפכים הכרוכים בה, היא האתגר העומד עתה בפני העבודה –  ודומה שהמאבק הפנים-מפלגתי על אימוצה של מדיניות זו עתיד להיות הצעד הראשון לקראת חזרה להנהגה לאומית.

מודעות פרסומת