"אופקים חדשים", גיליון 26, 2005. לקריאת המאמר באתר "אופקים חדשים".
ניצחונו של עמיר פרץ במפלגת העבודה משקף את קריסתו של מבנה הכוח הפוליטי ששלט בישראל מאז 1977 וחרת על דגלו את הפרטת השירותים הציבוריים. תהליך ההפרטה פגע במעמדות-הביניים ובמעמדות הנמוכים, כלומר במרבית החברה בישראל, אך גם באזורים מבוססים ניצח פרץ ה"חברתי" את פרס ה"מדיני". קואליציה בין-מעמדית זו עשויה להתגבש גם בהיקף כלל-ארצי, אם מפלגת העבודה תאמץ-מחדש את מדיניות הרווחה הציבורית.
ניצחונו של עמיר פרץ בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, והמפץ הסוציאל-דמוקרטי שהוא חולל, הצילו את המפלגה מן התהליך הניווּני שבו היתה נתונה בשני העשורים האחרונים, כתולדה מהתמכרותה למדיניות ההפרטה. הגילוי החיצוני של תהליך הניוון היה הירידה המתמשכת בתמיכה הציבורית במפלגה ובמספר המנדטים שלה; סיבת העומק שלו היתה הפיכתה של העבודה לסוכנת מרכזית של פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה – מדיניות שעמדה בניגוד חריף לאינטרסים החיוניים של תומכיה מקרב מעמדות-הביניים: היא הרסה את ביטחונם החברתי ודחקה חלקים הולכים וגדלים מהם אל קו העוני – ובהמשך לכך, גם לחיפוש כתובות פוליטיות חלופיות.
ההתמודדות בין פרס לפרץ היתה התמודדות בין שתי דרכים: בית-התמחוי מול מדינת הרווחה. פרס, שהוא ממחוללי ההפרטה בישראל – מדיניות שהוא מקדם בעקביות מאז תוכנית הייצוב של 1985 – מציע את נדבנותם של בעלי הון כתחליף להסתלקות המדינה מאחריותה להספקת השירותים החברתיים. לעומת זאת, פרץ תובע כינון מדינת רווחה בנוסח הסוציאל-דמוקרטיה הצפון-אירופית, שבה המדינה מספקת רשת ביטחון-חברתי צפופה, כמענה לצורכיהם של מעמדות-הביניים והמעמדות הנמוכים – וכתנאי לקיומה של צמיחה כלכלית בת-קיימא.
ניצחונו של פרץ אינו רק ניצחונה של מדינת הרווחה על בית-התמחוי: הוא יוצר, לראשונה זה כשלושה עשורים, כתובת סוציאל-דמוקרטית בעבור מעמדות-הביניים, כתובת שבהעדרה הם נדדו לתמיכה במפלגות דוגמת שינוי או הליכוד, שהציעו את העוינות כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית או מחוצה לה כפיצוי וכפורקן לחוסר הביטחון החברתי הגובר. יתר על כן, ניצחונו של פרץ ומחויבותו למדינת רווחה ולשוויון חברתי הפך את העבודה לכתובת למעמדות הנמוכים, שמדיניות ההפרטה הפכה אותם בהדרגה ל"מיותרים".
כל עוד דגלה העבודה בהפרטה ובפירוק מדינת הרווחה לא היה כל בסיס לשיתוף פעולה בינה לבין המעמדות הנמוכים, שהעדיפו, ומבחינתם בצדק, את הימין שהפך את הכיבוש למנגנון שפיצה אותם, ולו חלקית, על שלילת השירותים החברתיים – בניגוד לשמאל שלא הציע שום תחליף להפרטת שירותי הרווחה. באופן זה מתגלה הסוציאל-דמוקרטיה לא רק כמפתח לפתרון בעיות החברה בישראל, אלא גם כתנאי הכרחי לקידומה של מדיניות השלום.
מן ההתמודדות בעבודה ומניצחונו של פרץ ניתן להסיק מספר מסקנות העומדות בניגוד לחוכמה הפוליטית המקובלת – ואשר לאורן יש לבחון את דרכה של המפלגה בעתיד.
בניגוד לדעה הרווחת, לא נושאים מדיניים-ביטחוניים קובעים את דפוסי ההצבעה של הישראלים אלא שאלות חברה וכלכלה. מרבית המפלגות שנוסדו בישראל בשלושת העשורים האחרונים – כמו ש"ס, המפלגות ה"רוסיות" ושינוי – העמידו בחזית סוגיות חברה, כלכלה ותרבות. גם התמיכה במפלגות הגדולות מושפעת משיקולים חברתיים וכלכליים, למרות שהן מתויגות בהתאם לעמדותיהן המדיניות, כפי שמלמד המתאם הגבוה המתקיים בישראל בין המיקום המעמדי לדפוס ההצבעה. הבחירות בעבודה היו, במידה רבה, בחירה בין פרס "המדיני" לפרץ "החברתי" – וניצחונו של פרץ מצביע על העדיפות הניתנת לסדר-היום החברתי על פני סדר-היום המדיני גם בקרב ציבורים רחבים מחוץ למפלגה.
ועוד בניגוד לדעה הרווחת, ניצחונו של פרץ הושג דווקא באזורים המבוססים, המהווים את מעוזי התמיכה ההיסטוריים של העבודה. אזורים אלה, שנחשבו לאזורי התמיכה הבטוחים של שמעון פרס, העניקו לו רק רוב קטן ובכך קבעו את הפסדו. לעומת זאת, מיעוט גדול באזורים המבוססים תמך בפרץ; מיעוט זה חבַר למעמדות הנמוכים ולפריפריה, שתמכו בפרץ בצורה גורפת, וכך הובטח ניצחונו. להתגבשותה של קואליציה בין-מעמדית זו ישנה חשיבות החורגת מגבולות המאבקים הפנימיים בעבודה: היא מלמדת על אפשרות שִחזורה בהיקף כלל-ארצי, כאשר המכנה המשותף שחיבר בין חלקיה מגדיר את הנושא המרכזי שיעצב את סדר-היום הפוליטי בישראל בעתיד הנראה לעין: צדק חלוקתי.
העבודה שלאחר ניצחונו של פרץ היא מפלגה אחרת – במדיניות שהיא אימצה, בשכבות החברתיות שהיא מייצגת ובהרכב הנהגתה. השינוי בעבודה הוא רק חלק מקריסת מבנה הכוח הפוליטי ששלט בישראל מאז 1977 – שההגיון שלו היה קידום מהפכת ההפרטה, כפי שמלמד למשל ביטול ההבדלים בין המפלגות הגדולות אל תוך משטר ממשלות האחדות הלאומית. קריסה זו באה לידי ביטוי לכל רוחב המפה הפוליטית, החל בהתפרקות הליכוד, דרך המשבר במר"צ ובשינוי, הַמשך בהיעלמותן של המפלגות ה"רוסיות" וכלה בהתגבשותה של "קדימה". קריסתו של מבנה זה – שהיא תולדה של ערעור בסיס קיומן של שכבות רחבות בחברה הישראלית על-ידי מהפכת ההפרטה, ששינתה את מבנה האינטרסים שלהן – משתקפת גם בשינוי דפוסי ההצבעה שלהן.
מן הדברים הללו עולה שקיים מתאם הדוק בין התמורות שחלו בציבור חברי העבודה, שהביאו לניצחונו של פרץ, לבין התמורות המתרחשות בחברה הישראלית בכלל. לפיכך, אימוץ מדיניות סוציאל-דמוקרטית, שתעמיד במרכזה שוויון אנושי, סולידריות חברתית, ויסות כלכלי וצדק חלוקתי – ומיסודם במדינת רווחה אוניברסלית – הוא המפתח לחזרתה של העבודה לעמדת הנהגה לאומית, כמייצגת קואליציית אינטרסים של מעמדות-הביניים והמעמדות הנמוכים, היינו של מרבית החברה בישראל
דני גוטוויין 