המהפכה ההרצליאנית: הציונות כאתר מפגש בין לאומיות, סוציאליזם ודה-קולוניאליזם

מתוך הספר "הרצל אז והיום: יהודי ישן – אדם חדש?", 2008.
א.
אחד היסודות התיאורטיים והפוליטיים המרכזיים במחשבתו הציונית של הרצל היה הניגוד בין תכניתו לבין המשיחיות מצד אחד והאוטופיזם מצד אחר. הוא שלל את ההשוואה בין הציונות לשבתאות כבלתי תקפה, ובדומה קבע בפתח מדינת היהודים, כי "מפני יחס כאל אוטופיה עלי לגונן על תכניתי תחילה". הרצל חזר ונאבק בזיהוי הציונות עם אוטופיזם ומשיחיות משני טעמים משלימים: הן כדי לסכל את נסיונות מתנגדיו מבית ומחוץ לתייגה כמקסם שוא שלא ניתן להגשימו, והן משום שסבר שהאוטופיזם והמשיחיות אכן מציירים חזון של עתיד טוב יותר, אך גם כזה שלא ניתן לממשו, והאשליה שהם מטפחים משמשת כתחליף כוזב, המסכל את נסיונות התיקון הממשיים של החברה האירופית והיהודית כאחד.

תהליך הגשמתה של הציונות, שהוכיח את היתכנות חזונו של הרצל, לא הקטין את השימוש במונחים אוטופיזם ומשיחיות לתאורה; להפך, ההזדקקות למונחים אלו בשיח הציבורי והמחקרי דווקא גברה, והיא משרתת מטרות רעיוניות שונות ומנוגדות : בתנועת העבודה האוטופיזם משמש להרחבת אופקיה הערכיים של התנועה ולאיזון אופיה המעשי והתכליתי; המחשבה האמונית מדגישה את המימד המשיחי שבציונות כדי לערער על יסודותיה החילונים ולהפקיעה חזרה לתחום הדת; ובספרות במחקר רווחת תפיסה המשלבת בין משיחיות לאוטופיזם ומגדירה את הציונות, כ'משיחיות חילונית', צירוף האמור לספק מסגרת פרשנית להסבר המתח בין יסודות סותרים הקיים בציונות, כמו זה שבין מסורת למודרנה, בין לאומיות לאוניברסליזם וכדי. למרות שאיפיונה של הציונות באמצעות המושגים 'אוטופיזם' ו'משיחיות' משרת מגוון של יעדים רעיוניים ופוליטיים מנוגדים מתקיים ביניהם גם מכנה משותף : הוא יוצר ניגוד בין חזונו של הרצל לדרך הגשמתו בפועל וכך מעקר מן הציונות את היסוד המהפכני, יסוד שבו ראה הרצל עיקר מרכזי של תכניתו, את הגורם המבדל אל חזונו מן המשיחיות ואשר יהפוך את הציונות מאוטופיה למציאות.
הקלות נעדרת הביקורת בה התקבלו האוטופיזם והמשיחיות כמגדירי הציונות ההרצליאנית, תוך עיקורה מיסודותיה, היא בין השאר תולדה של העירפול המכוון בו עטף הרצל את הדיון בסוגיית "הכוח המניע" שיהפוך את הציונות מחזון למציאות7. בפומבי חזר הרצל והדגיש את התפקיד הכפול של האנטישמיות המודרנית – כניגודה של שנאת ישראל הימי-ביניימית – ככוח המניע של הציונות, והסבר זה התקבל עד מהרה כגירסה הציונית הרשמית : האנטישמיות, לפי גירסה זו, הייתה הגורם ל"צרת היהודים" וככזו היא תהייה גם "הכוח המניע" לפתרונה; לא זו בלבד שהיא דוחפת את היהודים להגר מאירופה, אלא שהיא תעורר עניין ואהדה בקרב האנטישמים, שאף יסייעו להגשמתה בדרכים שונות. ואולם, בעוד שבדרך זו הסביר הרצל מדוע האנטישמיות, כגורם חיצוני לחברה היהודית, יצרה צורך לשינוי מיידי, עמוק ומקיף שלה, הוא אינו מספק הסבר לשאלה מדוע, לדעתו, שינוי כזה הוא אפשרי, היינו מדוע יעדיפו היהודים את הפיתרון הציוני המאורגן על פני המשך ההגירה כבודדים, כיצד ניתן יהיה להשיג את הזיכיון, הצ'רטר, לטריטוריה שבה ירוכזו היהודים ואיך תיבנה "החברה החדשה". בהתמקדות באנטישמיות כגורם לחיפש פיתרון ל"צרת היהודים" לא היה אפוא מענה לשאלה, כיצד יוגשם החזון הציוני, וחלל זה התמלא ע"י האוטופיזם והמשיחיות.
ואולם, הרצל הדגיש את תפקידה של האנטישמיות המודרנית ככח המניע של הציונות – הגם שהכיר בכך שהדחיפות של צרת היהודים טשטשה את ההבדל שבין צורך לאפשרות ובין לחץ חיצוני ליכולת פנימית – בעיקר בשל היתרונות התעמולתיים שראה בטיעון זה לעומת יסודות אחרים, מורכבים יותר, שבמחשבתו. עיון בכתביו של הרצל וניתוח מהלכיו הפוליטיים והדיפלומטיים מלמד, כי האנטישמיות על הכוח ההסברי שבה כיסתה על מנגנונים אחרים, שבהם הוא ראה למעשה את "הכוח המניע" של תכניתו. מנגנונים אלו, שהגדירו את קווי המתאר של פיתרונו ואשר אמורים היו להפוך את הציונות מחזון למציאות היו הלאומיות, הסוציאליזם והדה-קולוניאליזם, והם שעשו, לשיטתו של הרצל, את הציונות מחזון אוטופי ומשיחי לתכנית חברתית ופוליטית בת הגשמה. יתר על כן, ישנו דמיון מהותי בין הנחות היסוד של ניתוח שמציע הרצל לאנטישמיות המודרנית כגורם המעורר את בעיית היהודים לבין הנחות היסוד של ניתוחו את הלאומיות, הסוציאליזם והדה- קולוניאליזם, כדרכים לפתרונה. דמיון זה איפשר להרצל להחליף, מטעמים של נוחות תעמולתית, בין הבעיה לפיתרון באופן שיצר את החלל הפרשני שאותו מילאו האוטופיזם והמשיחיות, אך דמיון זה גם חושף את הניגוד המהותי בינם ובין הציונות כאתר של מפגש בין הלאומיות, הסוציאליזם והדה- קולוניאליזם.
ב.
הנחת היסוד של הפיתרון הציוני טמונה במהפך שחולל הרצל בהבנת תופעת האנטישמיות. טרם צאתו לפריז ככתב הנויה פרייה פרסה הוינאי החזיק הרצל בפרשנות הליברלית שרווחה בקרב הבורגנות היהודית בת זמנו, ולפיה האנטישמיות כפי שהתגלתה בסוף המאה ה-19 היא שריד של שנאת היהודים הנוצרית, הימי-ביניימית, וכי כמו שאר גילוייו של הסדר המסורתי היא עתידים לחלוף ככל שתהליך המודרניזציה של החברה האירופית יתקדם. הפרשנות הליברלית הניחה, אפוא, שקיים יחס הפוך בין אנטישמיות למודרניות וכי התקדמות הראשונה תגרום לנסיגת השניה ; והמסקנה שהתבקשה ממנה היתה כי בצרפת הרפובליקנית, ערש המהפכה והאמנסיפציה, רמת אנטישמיות תהיה נמוכה יותר מאשר בקיסרות האוסטרו-הונגרית, בה הסדר המסורתי מצוי היה עדין בתהליכי התפוררות. ואולם, מתוך כתביו של הרצל עולה, כי מפגשו עם האנטישמיות בצרפת גרם לו לפקפק בתקפותה של הפרשנות הליברלית, שהלכה והתערערה בעיניו ככל שהוא העניק את התבוננותו במציאות הפוליטית הצרפתית. הגילוי, כי בניגוד להנחה הליברלית, בצרפת האנטישמיות דווקא מתחזקת והופכת לכוח ציבורי משמעותי לא פחות מאשר באוסטריה, כמו גם הדמיון שהוא מצא בין יסודותיהן החברתיים וגילוייהן הפוליטיים של האנטישמיות בשתי המדינות, הביאו את הרצל לבחון מחדש הנחותיה של הפרשנות הליברלית עימה הגיע מווינה. ואמנם, ככל שבחינה זו חשפה את סתירותיה של הפרשנות הליברלית, כן היא החלה להצטייר בעיניו כאידיאולוגיה, שבשם חזון העתיד שלה מכחישה את המציאות. הפיתרון שמצא הרצל לסתירה זו היה בהיפוך היחס הסיבתי שבין האנטישמיות והמודרניות : האנטישמיות, לפי הפרשנות החלופית שפיתח, אינה המשך של שנאת ישראל הנוצרית, אלא ניגודה; היא לא תדעך עם האצת המודרניות, שכן היא אחד מגילוייה; והיא אף תוסיף להתגבר ככל שהסדר המודרני ילך ויתפשט. היפוך זה והמסקנה שנבעה ממנו, כי "האנטישמיות היא תוצאת האמנציפציה של היהודים", ששללה את הפרשנות הליברלית – וגם את פרשנות הרצף, הרואה באנטישמיות רק גילוי נוסף של האיבה הקבועה של החברה האירופית ליהודים, המשנה את צורתה בהתאם לשינוי הנסיבות, – עמדו ביסוד הפרשנות החלופית שהציע הרצל לאנטישמיות ול"בעיית היהודים", פרשנות שהובילה אותו אל הפיתרון הציוני.
הדגש ששם הרצל על האיום חסר התקדים הגלום באנטישמיות היה אפוא תולדה של תפיסתו את ייחודה ככוח מודרני ואת הניגוד בינה ובין שנאת ישראל הנוצרית. רדיפות היהודים בעידן הטרום- מודרני שיקפו, לדעתו, באופן פרדוקסאלי את ההכרה בכך שהם היו חלק מן החברה: הנצרות שאפה להכיל את היהודים לתוכה ורדפה אותם משום שהם לא נענו לכך ; האמנסיפציה מימשה את השאיפה הנוצרית באמצעות מתן שוויון חוקי ליהודים, אך תוך כדי כך היא גם יצרה את התנאים החברתיים והתודעתיים להדרתם החוזרת. לעומת זאת, האנטישמיות המודרנית שיקפה, לשיטתו של הרצל, שינוי מהותי בעמדת החברה האירופית כלפי היהודים : בניגוד לשנאת ישראל הנוצרית היא שללה האנטישמיות את שילובם, והגיונה הסופי הוא סילוקם מן החברה האירופית, אם בדרך של גירושם ואם בדרך של רציחתם. ואולם, בד בבד הרצל שלל גישה דטרמיניסטית לאנטישמיות, ממש כפי שהוא שלל את האידיאליזציה של האמנסיפציה : הוא סבר, כי הפרשנות הליברלית, הצופה שהמודרניזציה תגרום לדעיכת והעלמות האנטישמיות, היא רק צידה השני של התפיסה הרואה באנטישמיות את המשכה של עויינת בלתי ניתנת לשינוי כלפי היהודים באשר הם. לפיכך, הרצל הדגיש, כי לצד ארצות כמו צרפת ואוסטריה בהן התפתחה והתעצמה האנטישמית, ישנן ארצות, כמו אנגליה, "שאין בה כיום אנטישמיות", ואשר השאלה אם היא תתפתח בהן או לא, תלויה בגורמים פוליטיים הניתנים לעיצוב. האנטישמיות, לשיטתו של הרצל, היא אפוא התפתחות אפשרית, אך לא הכרחית, שכן השינוי שחוללה המודרנה ביחסה של החברה האירופית ליהודים התגלה בשתי צורות מנוגדות: האמנסיפציה הליברלית והאנטישמיות החסלנית. תפיסה זו מדגישה את עיקרון היסוד של הפרשנות החלופית שהציע הרצל לאנטישמיות, היינו ראייתה כתופעה פוליטית תלויית הקשר.
בהמשך לגישתו הרואה באנטישמיות תופעה פוליטית תלויית הקשר, ניתח הרצל בהרחבה את יסודותיה הסוציו-פוליטיים ומסקנותיו דומות לאלו של תיאוריות מאוחרות יותר שהסבירו את מקורות הפאשיזם. לפי הרצל, האנטישמיות התפתחה כתולדה של שתי תופעות ששינו את פניה של אירופה בסוף המאה ה-19: המשבר הכלכלי, החברתי מכאן ועלייתה של דימוקרטיית ההמונים ושינוי כללי המשחק הפוליטי מכאן. האנטישמיות, לשיטתו, צברה כוח במסגרת מאבק שהתנהל בין שני מחנות יריבים : בין יסודות חברתיים שרצו לקדם את הסדר המודרני-תעשיתי על גילוייו השונים, ואשר מצאו ביטוי פוליטי בליברלים ובסוציאליסטים, לבין יסודות שנפגעו מסדר זה והשתמשו באנטישמיות כדי להאבק בו. הרצל תיאר את האנטישמיות כ"מוסד קלאריקאלי-אריסטוקראטי", המהווה מקום מפגש "של הבלתי מרוצים, מעין סלון של מקופחים", הגדרה בה הוא השתמש גם לתיאור של יסודות פרוטו-פשיסטיים אחרים בני זמנו. תחילה שמשה האנטישמיות – שהפכה את 'היהודי' למרוויח העיקרי מן הסדר המודרני-תעשייתי ולסמלו – כעוד כלי נשק בידי גורמי הימין, ואולם בהדרגה היא דחקה אותם ותפסה את מקומם ככח הריאקציונרי העיקרי.
חשיפת השינוי שחל במעמדה של האנטישמיות – מאחד מגילוייה של הריאקציה למוקד הכוח הפוליטי העיקרי שלה – הוא שהיה, לדעת הרצל, המפתח להבנת כוחה והסכנה שהייתה גלומה בה. הוא הדגיש, כי האנטישמיות כוונה, אמנם, כנגד היהודים אך הם לא היוו את מטרתה הפוליטית. כך הוא טען, באופן העשוי להשמע פרדוקסאלי מחוץ למסגרת הפרשנות ההרצליאנית, כי האנטישמיות הצרפתית "לא היתה מכוונת אך ורק כנגד היהודים", משמע היא כוונה כנגד הסדר המודרני בכלל. זאת ועוד, האנטישמים, לשיטתו, הפיקו רווח מן המתקפה על היהודים בכל מקרה וללא כל קשר להישגיהם בקלפי: באמצעות האיום על "השלום הפנימי" והסדר הציבורי הם אילצו את שלטונות המדינות השונות לפעול כ'דימוקרטיה מתגוננת', משמע, לחתור בעצמן תחת הנחותיו של המשטר הליברלי ולערער את יסודותיו. כוחה של האנטישמיות ועוצמת האיום שהיה גלום בה היו, לפי הרצל, תולדה של ייחודה כתופעה פוליטית : מאחר שהיא ראתה ביהודים אמצעי ולא מטרה, לא היה שום צעד, פוליטי או אחר, שהם היו יכולים לנקוט כדי להתמודד עימה. תחילה סבר הרצל, כי כדי להאבק בעליית באנטישמיות, או אף רק כדי להתגונן מפניה, על היהודים לחבור לגורמים אחרים שהיא תקפה, כמו הסוציאליסטים. אך ככל שהתחדדה הבנתו את מהותה, הוא ביטל דרך פעולה זו וטען, כי מאחר ש"הקרב הסוציאלי" עתיד היה בכל מקרה "להיערך על גבנו", ומאחר שהיהודים מהווים בו אמצעי בלבד, הרי שבכל מקרה הם יהיו לקורבנותיו ולהשתתפותם לא תהיה כל השפעה על תוצאותיו .
מסקנתו של הרצל היתה אפוא, שהאנטישמיות חוללה בעת ובעונה אחת פוליטיזציה של הבעיה היהודית ודה-פוליטיזציה של החברה היהודית; ולפיכך לצד הפיתרון הציוני ל"מצוקת היהודים" – בדרך של ריכוז טריטוריאלי ושינוי המבנה הכלכלי והחברתי – הוא הצביע גם הפוליטיזציה של היהודים משמע, הפיכתם ממיעוט דתי ומקצועי ללאום פוליטי, שיהווה "כוח מניע" שיאפשר להוציא פיתרון זה מן הכוח אל הפועל.
ג.
הרצל חזר והדגיש, כי התובנה הפוליטית-חברתית החשובה ביותר שהוא רכש בפריז היתה ההכרה בעוצמה שהקנו החיים המודרניים לתופעת ההמון, ותובנה זו היא שהובילה אותו לפרשנות החלופית של האנטשימיות ואל הפיתרון הציוני. מהתבוננות בתופעת ההמון הוא הסיק, כי כשם שעוצמה זו בצורת האנטישמיות חוללה את צרת היהודים, כך היא עשויה להיות "הכוח המניע" לפיתרונה בדמות ההמון היהודי המאורגן בתנועה הציונית, שתהפוך אותו ללאום. לצד גילויים שליליים של תופעת ההמון, ובעיקר האנטישמיות, אך גם התארגנויות פרוטו-פשיסטיות כמו הבונפרטיזם, הבולנז'יזם והאנטי-דריפוסריזם בצרפת, הרצל הצביע גם על גילויים חיוביים של פוליטיקת ההמונים, ובעיקר על הלאומיות והסוציאליזם, שהיוו את מקור ההשראה שלו לאירגונה של התנועה הציונית.
הלאומיות תפסה מקום מרכזי בטעוניו של הרצל כבר בפעם הראשונה בה הוא פרש את תכניתו, בשיחתו עם הברון הירש. דבריו של הרצל נעו על שני צירים: תוכנו של הפיתרון, היינו ריכוזם הטריטוריאלי של היהודים תוך כדי פרודוקטיביזציה שלהם ; והאופן בו ניתן להגשים זאת, היינו אירגון ההמון היהודי בתנועה לאומית. בעוד שביחס לתוכן הפיתרון נתגלתה בין הרצל והירש הסכמה מרחיקת לכת; הם היו חלוקים עמוקות באשר לדרך הגשמתו. הרצל ביקר את האופן הפילנטרופי – היינו המנוגד ללאומיות – שבו ניהל הירש את מפעל ההתיישבות של יק"א בארגנטינה, אופן שהיה לדעת הרצל הגורם לכשלונו למשוך מספר גדול של יהודים ; והוא הדגיש את האפשרות והצורך להפוך אותו למפעל לאומי הפונה ל"המוני אדם". הרצל הדגיש, כי הוא יגשים את תכניתו על ידי "המון היהודים" שיגוייסו למשימה באמצעות "דגל" שיעורר את "התלהבות העם", ו"הנהגה פוליטית מאוחדת" תהפוך אותו לתנועה לאומית. מהלך כזה, הוא טען, הביא להקמת הרייך הגרמני ש"נברא" על ידי ביסמרק מתוך היסודות שהניחה התנועה הלאומית הגרמנית. בדומה, גם שילוב של גיבוש הרעיון, התוויית תכנית, מיסוד ההנהגה ואירגון ההמון – כשלושה צדדים של הפוליטיקה המודרנית – אמור לכונן את הציונות כתנועה הלאומית היהודית .
הדגש ששם הרצל על גילוי תופעת ההמון בצרפת כשלב חשוב בגיבוש הכרתו, כי ייסוד תנועה לאומית הינה תנאי הכרחי לפיתרון בעיית היהודים, מצביע על יסוד מרכזי בהתפתחות במחשבתו. הרצל נחשף כבר בווינה לעוצמתן של האנטישמיות והלאומיות ולתפקיד שהן מילאו בעיצוב סדר היום הפוליטי והתרבותי באיזורים השונים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ואולם, רק בפריז הוא עמד על חשיבותו של ההמון ככח פוליטי, ותובנה זו עמדה ביסוד שינוי תפיסת הלאומיות שלו בדומה לשינוי שהיא חוללה בניתוחו את האנטישמיות. באוסטריה, לפני הגיעו לצרפת, הכיר הרצל את הלאומיות התרבותית, בה היסודות המודרניים הממשיים של הלאומיות, כמו ההמון הניכור והפוליטיזציה, טושטשו על ידי יסודות פרימורדיאליים מדומיינים, כמו שפה, דת והיסטוריה. התנועות הלאומיות השונות השתמשו ביסודות תרבותיים אלו לשם האחדה פנים-קבוצתית, שהזינה את המאבקים הבין-קבוצתיים שעיצבו את המרחב הציבורי בקיסרויות האוסטרו-הונגרית והגרמנית. לעומת זאת, בצרפת התוודע הרצל לסוג אחר של לאומיות, הלאומיות האזרחית, שלא רק שלא שאבה את צידוקה מן העבר, אלא אף התבססה על ביקורתו ושלילת סמליו כמו המלוכה והכנסיה. זאת ועוד, הלאומיות האזרחית מימשה את עצמה דרך המדינה המודרנית, שקמה על חורבות העבר הקורפורטיבי, והפכה לזירת מאבק פוליטי בין קבוצות אינטרס שונות, שהתגבשו מתוך ההמון, שהלך ונוצר בד בבד עם המודרנה, והפך בדרך זו לאומה.
הרצל עיצב את דמותה של מדינת הלאום היהודית ע״י דפוס הלאומיות האזרחית: לשיטתו היא עתידה היתה להתגבש מתוך הגיוון האתני וריבוי הלשונות של היהודים מבלי לתבוע את ביטולם, ובד בבד לאפשר גם ללא יהודים לקחת חלק בשותפות האזרחית. אחד העם, יריבו הגדול של הרצל, שחתר לעצב את הציונות בדמות של לאומיות תרבותית, מיהר לזהות מגמה זו והפך את הלאומיות האזרחית למוקד מתקפתו על הרצל וחזונו. הלאומיות האזרחית, בנוסח ההרצליאני, רואה במדינה ולא בתרבות את המגדיר של הלאומיות; היא מכירה בהבדלים התרבותיים ומתגברת על היריבות שהן עלולים לעורר בין הקבוצות השונות בדרך של הפיכתן לבעלות עניין בעיצוב משותף של המשטר ובניהול המדינה; ותפיסות מנוגדת בשאלות משטר ומדיניות – ולא ההבדלים התרבותיים – הן שמגדירות את ייחודן של המפלגות השונות, המנסות לגייס לצידן את ההמון.
הרצל חזר ותיאר את תהליך כינון הציונות כתנועה הלאומית היהודית כתהליך של מאבק פנימי ואף מלחמת אחים פנים-יהודית. גישה זו מצאה ביטוי בשימוש הייחודי שהוא עשה בדמותו של ולהלם טל כסמל למאבק לאומי באחד ממאמריו הפולמוסיים החריפים והבוטים ביותר, "מאושל". במאמר הזהיר הרצל את מתנגדי הציונות בתוך החברה היהודית, כי בדומה לטל, שהכין חץ שני שנועד לנקמה בנציב הגרמני, אם החץ שכוון אל התפוח שהוצב על ראש בנו יחטיא, כך גם החץ השני של הציונות יכוון במקרה של כישלון לעבר מתנגדיה מבית. מלבד התוכן הלוחמני של דבריו, המלמד על תפיסתו את החברה היהודית כזירת מאבק בין הציונים למתנגדיהם, בולט השימוש יוצא הדופן שהרצל עשה בסיפורו של טל ובמיוחד לניגוד שהוא יצר בין תנועות לאומיות בכלל, המגולמות בידי טל, לבין הציונות : חיצו השני של טל כוון לעבר המדכא החיצוני, שלמולו מתלכדות בדרך כלל תנועות לאומיות הנאבקות על חירותן ; לעומת זאת, חיצה השני של הציונות מכוון אל המדכא הפנימי, והיא מכוננת עצמה תוך מאבק נגדו. על-ידי שימוש זה נתן הרצל ביטוי לתפיסתו האזרחית-פוליטית של הלאומיות היהודית: לא רק שהציונות אינה גילוי תרבותי פרימורדיאלי הנובע מעברה של האומה ומבטא את הנחות היסוד שלה, אלא להפך, הציונות היא ניגודו של עבד זה. הציונות, לפי הרצל, מאמצת את הדגם הצרפתי של לאומיות אזרחית שנתכוננה על ידי המהפכה ושלילת העבר ולא את דגם הלאומיות התרבותית של עמי האימפריה האוסטרו-הונגרית המשתמש בעבר. כמו בניתוח האנטישמיות, כך גם בניתוח הלאומיות איפשר, אפוא, הניסיון הצרפתי להרצל להתגבר על מראית העין הפרימודיאלית, ששלטה בדימויים הרווחים שלהם בקרב בני זמנו, ולחשוף את אופיים הפוליטי. זו היתה גם הסיבה שהוא חזר והדגיש את גילוי תופעת ההמון כשלב הכרחי בגיבוש תפיסת האנטישמיות, הלאומיות והציונות שלו.
ד.
הטיעון, כי הרצל ראה בגיוס ההמון וההתלהבות העממית ומיסודם בתנועה לאומית את "הכוח המניע" של הציונות עומד, לכאורה, בסתירה למאמציו הידועים לגייס את תמיכתם של אילי ההון היהודים, ובמיוחד את זו בית רוטשילד והברון הירש, בציונות. ואולם, כפי שמגלים יומניו, מלכתחילה היה ברור להרצל, כי הוא לא יוכל לזכות בתמיכתם של אילי ההון, שכן כתנועה לאומית אחת ממטרות הציונות היתה דימוקרטיזציה של החברה היהודית ושחרורה מן התלות באצולת הממון, ששלטה בממסדים הקהילתיים והכתיבה את מדיניותם באמצעות תרומותיה. מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק בחתירתה של הציונות להפקיע מידי אצולת הממון את ניהול 'מדיניות החוץ היהודית'. בשל עושרם של אילי ההון היהודיים וקשריהם עם הצמרות הכלכליות והפוליטיות במדינות השונות, רווחה בדעת הקהל היהודית ההשקפה, כי שליטתם ב'מדיניות החוץ היהודית' היא תנאי להצלחתה ואינה ניתנת להחלפה. השקפה זו הבטיחה את המשך שלטונה של אצולת הממון בקהילות היהודיות, גם כאשר רוחות הדימוקרטיה שנשבו מן החברה הכללית ערערו אותו בתחומים אחרים. הרצל היה מודע לכך שאילי ההון שמשו כמנהיגי הקהילות כלפי פנים וכנציגיהן כלפי חוץ, וכי מתוקף יחסי תלות אלו תראה בהם דעת הקהל היהודית את הכתובת למימוש הציונות. מכך הוא הסיק שסירובה של אצולת הממון הוא תנאי מוקדם שמבלעדיו הוא לא יוכל לפתוח במסע שכנוע בקרב הציבור היהודי, שבכל מקרה היה תובע ממנו תחילה לפנות אליהם ולקבל את תמיכתם, כמקובל. ואמנם, כבר במגעיו הראשונים עם הברון הירש הוא מבהיר לו כי "אין תכניתי תלויה בשום פנים בך בלבד", כי הוא משתמש בו "לשם קיצור הדרך", וכי "יש סוף כל סוף ובראש ובראשונה המון היהודים".
במתווה נאום שהוא תכנן לשאת בפני הרוטשילדים כדי להציג את תכניתו, הוא אמור בפורש, כי הוא מתחיל בהם, אך "עד שיעמדו הקאדרים שלי על רגליהם". מטרת מגעיו של הרצל עם אילי ההון היהודים לא היתה, אפוא, לשכנעם לתמוך בתכניתו – מהלך שלו היה מצליח היה היה מקל, לדבריו, את מימושה – אלא רק לתת להם אפשרות להתנגד לה, כדי להכשיר באופן זה את הפניה לציבור היהודי. מתוך הכרה זו באילוצי הפוליטיקה הפנים-יהודית, הרצל, אכן, החל את פעילותו הציונות במגעים עם הירש ובית רוטשילד, שכאמור, הוא היה ספקן מלכתחילה באשר סיכויי הצלחתם. ואמנם, בתחילת יומנו – החופף את ראשית פעילותו הציונית – לאחר שהוא מעלה את האפשרות שיזכה לסיוע מצידם של הרוטשילדים, הרצל מציין, כי "אם לא אוכל לפעול עם הרוטשילדים אפעל נגדם", משמע, אם הם "לא ירצו" לסייע לו אזי "אביא את העניין לפני כלל היהודים"; ולאחר שהתנגדותם לתכניתו הפכה לעובדה הוא הסיק, כי יהיה עליו "להפיק תועלת" מסרובם כדי לקדם אותה.
כבר בשבועות הראשונים לפעילותו, התווה הרצל שלושה שלבים בדרך לעשייתה של הציונות לכוח מחולל שינוי בחברה היהודית : הראשון, פניה אל בית רוטשילד, שלבטח יסרב לתמוך בתכניתו ; השלב השני, פניה אל "המליונרים הבינוניים" – מונח בו הוא השתמש לתיאור אילי ההון יהודים בעלי עוצמה פחותה, שהיו נתונים בעימות עם בית רוטשילד בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והקהילה, כמו הברון הירש וסיר סמיואל מוטנגיו – שהרצל צפה שאף הם יסרבו לתמוך בתכניתו ; והשלב השלישי, פניה ל"כלל היהודים", משמע, להמון היהודי, מהלך שיחולל דימוקרטיזציה ופוליטיזציה של החברה היהודית ויהפוך את הציונות לתנועה לאומית. תפיסה תלת-שלבית זו היתה מהותית למחשבתו הציונית של הרצל, והוא חזר עליה ועל ההגיון המונח בבסיסה גם במדינת היהודים בתיאור הדרכים לגיוס הון המניות של "החברה היהודית": בשלב הראשון, פניה ל"בנקאות הגדולה", שהרצל צפה, כי היא תסרב לסייע ואף תפעל נגד התכנית, דבר שיאלץ את הציונים לנהל נגדה מאבק "בקשיחות חסרת רתיעה"; בשלב השני פניה ל"בנקאות הבינונית" וניסיון "ללכדה בשם רצון העם נגד הבנקאות הגדולה", שצפוי היה שאף היא תסרב לקחת חלק בגיוס ההון; והשלב השלישי, יסוד "'החברה' כחברה עממית", ומהלך זה יהיה "צורה חדשה ומיוחדת של משאל עם".
הרצל ראה בניגודי האינטרסים שפילגו את החברה היהודית – הן במאבק התוך-מעמדי בקרב אצולת הממון והן במאבק הבין-מעמדי בין אצולת הממון לבין ההמון – גורם מרכזי ליצירת "הכוח המניע" למימוש תכניתו. בראשית פעילותו הציונית, לפני פטירתו של הירש, חזר הרצל ועסק בכתביו ברעיון, כי התחרות הכלכלית בין בית רוטשילד להירש עשויה לגרום לכך שהתנגדותו של האחד לציונות תעודד את השני לתמוך בה. בהמשך לקביעתו, כי "אני מתנגד לבית רוטשילד משום שאני חושבו לאסון לאומי ליהודים", ולהנחתו, כי יריבותו עם הרוטשילדים תמריץ את הירש לתמוך בציונות, הוא מסביר בנאום שנועד למשפחת רוטשילד, ואשר שמש כבסיס למדינת היהודים, כי "בתחילה חשבתי כי אוכל לבצע את המפעל רק בניגוד לכם, לכן הלכתי קודם אל הברון הירש. הו! לו אמרתי לו כי הנני מתנגדם של הרוטשילדים לא מן הנמנע כי הדבר היה מושך את ליבו יותר מכל". אך בד בבד הרצל סבר, כי אם בניגוד לציפיותיו בית רוטשילד יתמוך בתוכניתו, אזי יופיע הירש "כמורד הגדול" נגדה.
הנחתו של הרצל, כי בניגוד לבית רוטשילד הירש ומונטגיו עשויים לגלות יחס חיובי כלפי הציונות, התבססה, בין השאר, על המגמות המנוגדות שאיפיינו את מדיניותם הפילנטרופית, שהייתה כאמור המפתח לשלטונם בקהילות המערב. הרוטשילדים היו הנציגים הבולטים של הפילנטרופיה המסורתית שחתרה לשפר את מצב הנזקקים במסגרת הסדר החברתי והקהילתי הקיים; לעומת זאת, במדיניות הפילנטרופית של הירש ומונטגיו – למרות ההבדלים ביניהם – ניתן להבחין בחתירה לשינוי סדר זה מיסודו. הירש ומונטגיו פעלו, כל אחד בדרכו, לדימוקרטיזציה של הנהגת הקהילות והפילנטרופיה היהודית, הן משום שהיו ערים לכך שהדפוסים הפלוטוקרטיים המסורתיים איבדו את הלגיטימיות שלהם בסוף המאה ה-19, עם הדימוקרטיזציה של החיים הציבוריים באירופה, ואם משום שראו בשינוי זה אמצעי לערעור שלטונו של בית רוטשילד בקהילות המערב. אחת ממטרות מדיניותו הפילנטרופית של מונטגיו, למשל, היתה להפוך את המעמדות הנמוכים – ובמרכזם הפועלים והמהגרים – לגורם פעיל בפוליטיקה האנגלו-יהודית, כדי לעשותם לשותפים במאבק שהוא ניהל בהגמוניה של הממסד הרוטשילדי. כך הפך המאבק בתוך אצולת הממון האנגלו-יהודית למאבק בעיקרון הפלוטוקרטי ולמען הדימוקרטיזציה של הפוליטיקה הקהילתית. בדומה, גם הפילנטרופיה של הירש חתרה תחת העיקרון הפלוטוקרטי: הוא פעל להבטחת בסיס ציבורי רחב למפעלי הסיוע השונים שלו, מגמה שבאה לידי ביטוי הן בהקמת יק"א, והן בתכניתו לכינוס ועידה בינלאומית של נציגי קהילות ואירגונים יהודיים, כדי להעניק למפעלי ההגירה וההתיישבות שהוא יזם ומימן מימד ציבורי ופומבי. הירש סבר, כי בעיקבות כינוס הועידה ב-1892, ניתן יהיה לחרוג מדפוס הפעולה הפילנטרופי הרגיל ולממן את יוזמותיו באמצעות הפצת איגרות חוב, שתאפשר בין השאר, לשתף בהן את הציבור היהודי הרחב.
הרצל בחן את אפשרות גיוס תמיכתם של "המיליונרים הבינוניים", שכן שמניתוח מבנה האינטרסים ודפוסי פעולתם הוא הסיק, שאף הם, משיקוליהם, ובעיקר בשל מאבקיהם בהגמוניה של בית רוטשילד, מעוניינים בדימוקרטיזציה של החברה היהודית. יתר על כן, הוא אף ראה דמיון בין האמצעים בהם השתמשו הירש ומונטגיו – כמו שיתוף הציבור בניהול הממסדים הקהילתיים, כינוס ועידה כלל-יהודית לנושא ההגירה או הפצת איגרות חוב – לבין האמצעים שהוא הציע להגשמת הפיתרון הציוני. ואולם, דווקא משום שהוא בחן את שאלת התמיכה של חלקים מאצולת הממון היהודית בציונות לאור האינטרסים הקהילתיים שלה, סבר הרצל, כי תמיכה זו אינה יכולה להיות הבסיס למימוש תכניתו, שבמרכזה חתירה לדימוקרטיזציה כוללת של החברה היהודית. הנחתו היתה, כי בסופו של דבר, גם "המיליונרים הבינוניים", כמו הרוטשילדים יסתייגו מתכניתו בתוקף האינטרסים המעמדיים שלהם ויסרבו לתמוך בה ; לפיכך, הוא הסיק, כי מימושה עולה בקנה אחד רק עם האינטרסים של ההמון היהודי, שהדימוקרטיזציה והפוליטיזציה של החברה היהודית באמצעות הציונות יביאו לשחרור מדיכוי פנימי וחיצוני.
הרצל השתמש בניתוח אינטרסים מעמדיים לא רק לשם זיהוי הנושא האנושי שיגשים את הציונות, אלא גם ביחס לסוגיה מרכזית לא פחות השפעות האנטישמיות על החברה היהודית. בפתח מדינת היהודים הוא כתב, כי אמנם כל היהודים נתונים ללחצה של האנטישמיות, אלא שלחץ זה לובש פנים שונות במעמדות השונים: כך "בשכבות-הכלכלה העליונות של היהודים הוא גורם לאי-נוחות. בשכבות הבינוניות זוהי מועקה כבדה, עמומה. בשכבות התחתונות הרי זה היאוש במערומיו". האופן השונה בו פוגעת האנטישמית במעמדות השונים יוצרת, בקרב כל אחד מהם מידות שונות של דחיפות בהתמודדות עימה, הבאה לידי ביטוי גם ביחסם של המעמדות השונים לציונות. שונות זו, הוא מסביר בפרק "תופעת ההמון" במדינת היהודים, היא שעושה את ההמון לבעל העניין הרב ביותר בהגשמת הציונות, לפיכך, יש לעצב את פיתרונותיה באופן שמצד אחד יענה על צרכי ההמון היהודי ומצד אחר יעורר בו עניין חיובי בהגשמתה. ניתן אפוא להבחין ברצף של שיקולים מעמדיים בניתוחיו של הרצל בתקופת גיבוש הציונות ורצף זה מקשר בין הפרשנות החלופית שהציע לאנטישמיות לראיית האינטרסים של ההמון המאורגן בתנועה לאומית "ככח המניע" של הציונות.
ה.
הרצל ראה את עלייתה של האנטישמיות המודרנית כאחד התולדות והגילויים של הכשל התפקודי המובנה אל תוך כלכלת השוק, החוזר ומתגלה במשבר המתמיד בו היא נתונה. הוא הצביע על דמיון רב בין מצבם של היהודים לזה של הפועלים כקורבנות של כלכלת השוק ובין הציונות לבין הסוציאליזם כהצעות לפיתרון המצב. לפיכך, כתכנית להתמודדות עם האנטישמיות, הציונות ההרצליאנית היתה מבוססת על שלילתו הסדר הקפיטליסטי ופיתרון היהודים במסגרת "החברה החדשה", שמלבד פתרון בעיית היהודים אמורה היתה להוכיח את היתכנותו האוניברסלית של משטר כלכלי-חברתי חלופי, ששאב את השראתו ממגוון גישות סוציאליסטיות. קווי המתאר של "החברה החדשה" מופיעים כבר ברישומי היומן הראשונים של הרצל, הוא המשיך בכך במדינת היהודים ובאופן המלא ביותר ביותר הוא שירטט את דמותה באלטנוילנד. שינוי מודע זה של כללי המשחק הכלכליים-חברתיים – כמו הדימוקרטיזציה והפוליטיזציה של החברה היהודית – עתיד היה, לפי הרצל, לשמש כ"כוח מניע" של הציונות ולהיות אחד מן הגורמים שיהפכו אותה מחזון למציאות.
ביסוד תכניתו של הרצל מצויה תפיסה של "הנדסה חברתית", הממזגת את האפשרויות החדשות שפתחו הטכנולוגיה והפוליטיקה. ביומנו הוא מציין, כי "הסוציאליזם הוא עניין טכנולוגי טהור", ומבוא למדינת היהודים הוא מדגיש, כי חשמל הומצא "כדי שנפתור לנגהו את בעיות האנושות", שאחת מהן היא בעיית היהודים, ולכן "בזכותה של התקדמות הטכניקה נצליח ליטול לידינו ארץ, לבנות ערים ולהפריח את האדמה". אופטימיזם טכנולוגי זה, על הזיקה בין מדע לחברה המונחת בבסיסו, הוא מהותי לחשיבתו של הרצל, כמו לזו של רבים מבני זמנו : כשם שהאדם השתלט על כוחות הטבע ורתם אותם לצרכיו, כך יכול האדם להשתלט על התהליכים החברתיים ולכוון אותם. הרצל שלל את הנחת היסוד הקפיטליסטית שלפיה תחום הפרט מאופיין על ידי יזמות ותכנון ואילו תחום הכלל נשלט על ידי היד הנעלמה. תפיסת ההנדסה החברתית בה הוא החזיק היתה מנוגדת בהנחותיה ובמטרותיה לכלכלת השוק והתחרות המונחת בבסיסה, היא חתרה לאמץ אל התחום החברתי את גישת התכנון – גישה בה נוקט כל יזם בתחום עסקיו הפרטיים – וכך לבטל את הניגוד בין פרטי לחברתי. התכנון החברתי אמור, לשיטתו, להחליף את השוק על הכשלים המאפיינים אותו – שהאנטישמיות היא רק אחד מהם – ולאפשר לאדם ולחברה לשלוט בגורלם. ואכן, ביומנו הוא מציין, כי לא יראה בכך "עוון" אם יטענו נגדו שהוא "מטיף ליסוציאליזם מטעם המדינה'" ובלבד שבדרך זו תהיה "עלייה הדרגתית לכול, אל המטרות הרחוקות של האנושות".
הרצל סבר, כי הכשל המובנה אל תוך הקפיטליזם כשיטה משכפל את עצמו בכלכלה היהודית. במדינת היהודים – בהמשך לרעיונות שהעלה כבר ברישומים הראשונים ביומניו – הוא יוצא נגד הגירסה הרווחת של התועלת השולית הפוחתת וטוען, כי "הכנסתו של הון פוחתת מגובה מסויים" רק ככל שמדובר ב"הון רדום", היינו הון פיננסי, אך לא במקרה של "הון פעיל", היינו הון יצרני, ש"יש לו בפסגות כוח-רווחים אימתני". עמדה זו עומדת ביסוד ניתוחו של הרצל את מבנה ההון של הרוטשילדים, שלשיטתו הוא הדוגמה המובהקת ביותר לנזקים הגלומים בהון הפיננסי. הוא קובע, כי רכושם של הרוטישלידים הוא "סכנה לכם ולארצות שאתם פועלים בהן, אכן, לכל העולם". סכנה זו היא תולדה של שליטתם באשראי העולמי שבתנאי השוק הקיימים הולך ומתרכז בהכרח בידים מעטות ויוצר את "הקרטלים המרושעים", שבית רוטשילד ניצב במרכזם. ההון הפיננסי "הרה האסון " של הרוטשילדים גדל והולך ומתרבה "רק על חשבון העושר הלאומי " של הארצות בהן הם חיים, ומגמת הריכוז שלו הופכת לסכנה לו עצמו, שכן הוא דומה למגדל ההולך וגדל מבלי שבסיסו גדל ולכן המגדל יתמוטט בהכרח "או שיתמוטט מעצמו … או שיחריבו אותו בכוח". הרצל קובע, כי אופיו ומבנה רכושם של הרוטשילדים מעמיד אותם בניגוד לאינטרסים של הציבור הרחב : הוא "רב מדי" ו"גדל מהר יותר משגדלה רווחתו של העם" ולכן "הוא מזיק לעם", שכן הוא אינו פועל "בשירותה של איזו אידאה אנושית אוניברסלית". העויינות שמעורר רכושם של הרוטשלידים כסמל של השיטה החברתית הנוהגת הופכך אותם ל"סכנה ליהודים, סכנה רבתי", ולפיכך פיתרון בעיית היהודים כרוך בפיתרון בעיית הרכוש הרוטשילדי. ואמנם, בתחילת יומנו הוא מציין, כי הוא פותר את בעיית היהודים "בכך שאני מביא את הונם של הרוטשלידם לחוף מבטחים, או להיפך", משמע, כפי שהוא מסביר בנאום המתוכנן בפני הרוטשילדים : "אנו פותרים את שאלת-היהודים בכך שאנו מצילים או מפרקים את הונם של היהודים העשירים". הרצל מבהיר, כי "לא נסבול גם במדינת- היהודים את עושרכם המאיים, שעלול להחניק את חירותנו הכלכלית והמדינית", ואולם בד בבד הוא מציע להציל את רכושם של הרוטשילדים על ידי ביטול אופיו הפיננסי והפיכתו ליצרני. בהמשך לדימוי רכושם של הרוטשילדים למגדל המצוי בסכנת התמוטטות מסביר הרצל, "אני מביא לכם ישועה : לא בכך שאני מפרק את המגדל אלא בכך שאני מרחיב אותו, מוסיף לו יסודות מחושבים בשביל העתיד, בכך שאני מעניק לו גימור הרמוני". משמע, הפיתוח הכלכלי הנרחב הכרוך במפעל ההתיישבות הציוני, יוצר עבור הרוטשילדים, ועבור אילי ההון היהודים בכלל, הזדמנות להפוך את רכושם ליצרני, וכך "אם תיעשה יציאתנו מתוך שיתוף פעולה עמם, יזכה הונם שם אצלנו לרהביליטציה, יוכיח שם את תועלתו". ואולם, כמו העבודה, גם הפיכתו של ההון היהודי ליצרני, לשיטתו של הרצל, אינה אפשרית במסגרת מנגנון השוק, אלא רק כחלק משיטה חלופית המבוססת על הנדסה חברתית וויסות כלכלי.
הרצל הרבה להתייחס בכתביו לשאלות חברה וכלכלה ושרטט חלופות בעלות אופי סוציאליסטי לא מרקסיסטי לקפיטליזם התחרותי של זמנו. את השיטה הכלכלית-חברתית הרצויה – המתממשת ב"חברה החדשה", כפי שתוארה באלטנוילנד – הגדיר הרצל כ"מוטואליזם", היינו, הדדיות, מושג שהוא שאב ממחשבתו של הסוציאליסט והאנרכיסט הצרפתי פרודון, והתאים אותו לתנאים של החברה התעשייתית של זמנו והקנה לו משמעות שונה ורחבה יותר. הרצל מתאר את המוטואליזם כסדר כלכלי-חברתי המצוי בין האינדיבידואליזם לקולקטיביזם ובין הקפיטליזם לסוציאליזם : היא מאפשרת לפרט להחזיק ברכוש פרטי, "ועם זה עשוי הוא להתגונן מפני השלטון הקאפיטאליסטי בכוח ליכודו עם חבריו-למקצוע"; בדרך זו "היחיד אינו נשחק בתוכנו על ידי אבני הריחיים של הקאפיטליזם וכן אין גולגלתו נערפת בכוח אותה שוויוניות של הסוציאליזם". המוטואליזם עפ"י הרצל הינו שילוב בין אירגון הייצור והשירותים בדפוסים שונים של קואופרציה לבין מנגנונים שונים של מדינת רווחה המכסה את כל תחומי החיים. השילוב של קואופרציה ומדינת רווחה אמור לעודד צמיחה כלכלית ושוויון גדול יותר בחלוקת הכנסות מצד אחד ולהקנות לפרט ביטחון חברתי מצד אחר. הרצל חזר והדגיש, כי המוטואליזם הוא בגדר חלופה הן לקפיטליזם והן לסוציאליזם. ואולם, מאחר שהשיטה הכלכלית-חברתית השלטת בתקופתו היתה הקפיטליזם, בעוד הסוציאליזם היה רעיון שהגשמתו היתה עניין לעתיד לבוא, הרי שהמשמעות הממשית של קריאתו של הרצל למוטואליזם, היתה ביקורת על הקפיטליזם וקריאה לסדר כלכלי-חברתי חלופי.
אחת מהנחות היסוד של הציונות ההרצליאנית היא, כי נסיון הקפיטליזם האירופי מלמד שהשוק הוא מנגנון לא יעיל לפיתוחה ולניהולה של חברה תעשייתית מודרנית, וכי קיימת סתירה בין האופי הפרטי של הבעלות על ההון לבין האופי החברתי של הייצור, סתירה שפיתרונה מחייב וויסות ציבורי של הכלכלה והחברה. בד בבד, הרצל סבר, כי אין לוותר על יתרונותיה של היוזמה הפרטית, כגורם המעורר ומעודד יצירתיות וחדשנות, והצביע על הסיכון העיסקי כעל הקריטריון הראוי להבחנה בין תחומי פעולתם של ההון הפרטי והציבורי. בעלות פרטית תותר רק בענפים שיש בהם סיכון, שרק בו יש כדי להצדיק רווח פרטי ; לעומת זאת ענפים שלא כרוך בהם סיכון – ובהם גם כאלו שפותחו על ידי היוזמה הפרטית – יהיו בבעלות וניהול ציבורים ורווחיהם יתרמו לתועלת הכלל. קיימת זיקה הדוקה בין ניתוח האנטישמיות לבין ביקורת הקפיטליזם במחשבתו של הרצל: האנטישמיות היתה, לשיטתו, תולדה של המשבר הכלכלי והחברתי העמוק אליו דחקו הקפיטליזם והשוק החופשי את אירופה, והאיום שהיה גלום בה, לא רק ליהודים אלא לסדר הליברלי בכלל, היתה אחד מן הגילויים של כשלון כלכלת השוק לנהל את החברה התעשייתית ; לפיכך, התמודדות העומק עם האנטישמיות, לפי הרצל, היתה כרוכה לא רק בהוצאת היהודים מאירופה, אלא גם ביצירת סדר כלכלי וחברתי שלא יאפשר את צמיחתה מחדש ובמקומות אחרים, משמע החלפת הקפיטליזם במוטואליזם.
קריאת התיגר של הרצל על הסדר הקפיטליסטי עומדת ביסוד ביקורתו על אופייה והשלכותיה של ההגירה היהודית ותכניתו לאירגונה, וויסותה וריכוזה. ההגירה, לשיטתו, היא תולדה של נסיונם של היהודים כפרטים לחלץ את עצמם מסכנותיה של האנטישמיות; אך משום שההגירה היא מצרף מקרי של החלטות נפרדות, הרי שבפועל היא מיצאת את האנטישמיות ומשכפלת את סכנותיה בארצות היעד ; מכאן עולה, שהתוצאות החברתיות של ההתנהלות הפרטית של ההגירה נוגדות את כוונתם ומטרתם של המהגרים. כתחליף לאופי הפרטי של ההגירה העמיד הרצל ביסוד תכניתו את אירגונה וויסותה וריכוזה באופן ציבורי בידי התנועה הציונית. במונחי תקופתו ביקורת ההגירה של הרצל היתה ביקורת מנגנון השוק החופשי: במפנה המאות ה-19 וה-20, ההגירה אל המדינות התעשייתיות נתפסה בראש ובראשונה כיבוא של כוח עבודה, שהשפעתו על המשק לא היתה שונה מיבוא סחורות. מסיבה זו הדיון הציבורי בשאלות חופש ההגירה – לאו דווקא ההגירה היהודית – עמד בזיקה הדוקה לדיון בשאלות הסחר החופשי ומכסי מגן, ומתנגדי הסחר החופשי, הפרוטקציוניסטים, היו גם המתנגדים העיקריים לחופש ההגירה. זאת ועוד, טענתו של הרצל, כי אופייה הפרטי של ההגירה משכפל את האנטישמיות בניגוד לכוונתם של המהגרים, היתה דומה לביקורת הרדיקלית שטענה שהתחרות הסטיכית העומדת ביסוד שיטת השוק החופשי גורמת, בניגוד לכוונתו של כל תעשיין בודד, למשברים כלכליים הפוגעים בייצור וביצרנים. ביסודה ביקורתו של הרצל על ההגירה היהודית היתה אפוא ביקורת על כלכלת השוק, והצעתו להסדרת ההגירה היתה במשתמע גם קריאה לוויסות הכלכלה, משמע לריסון הקפיטליזם.
כחלק מביקורת הקפיטליזם יצא הרצל כנגד התפיסה הרואה בעבודה, ולמעשה באדם, סחורה. גישה זו באה לידי ביטוי כבר בראשית יומנו כאשר הוא קורא לאימוץ "במימדים ענקיים" של "הסעד באמצעות העבודה", שהיה נהוג בצרפת כאמצעי לסיוע לעניים, רעיון שלדבריו, "היה חשוב מאוד בשבילי". ובדומה, הצעתו שבדגל מדינת היהודים יהיו שבעה כוכבים כנגד שבע שעות העבודה, ביטאה יסוד מהותי בתכניתו : לא רק קיצור מספר שעות העבודה, בדומה לדרישות של הסוציאליסטים בני הזמן – כדי להותיר זמן למימוש צרכיו האנושיים של הפועל כאדם וכבן תרבות – אלא ביטול מעמד העבודה כסחורה והתייחסות אליה כאל משאב חברתי שיש לווסתו באופן ציבורי ולא להותירו לשליטת השוק. האירגון הקפיטליסטי של העבודה, המכוון לניצולם של העובדים, הוא בלתי צודק ובלתי יעיל, לשיטתו של הרצל, ולפיכך הוא מציע לארגן את הייצור והשירותים על בסיס קואופרטיבי, וכך לבטל את יסוד הניצול הבנוי אל תוך ניהול העבודה בידי השוק. בענפים אחרים לשכות העבודה יבטיחו את הזכות לעבודה וישמרו על שכרו של הפועל וזכויותיו כהסדר חברתי ללא קשר למקום עבודתו וכך, כפי שמסביר הרצל בפרק "עידוד התעשיה" במדינת היהודים תתאפשר ניידות עובדים בהתאם לצרכי המשק. ביטול מעמדה של העבודה כסחורה ועשיתה לזכות אנושית וחברתית המוסדרת ומווסתת באופן ציבורי אמור אפוא, לפי הרצל, לשרת את הכלכלה טוב יותר מאשר מנגנון השוק, ולעשות את העבודה לבסיס החומרי לשחרורו החברתי והרוחני של הפועל כאדם.
הרצל חתר גם לביטול מעמדה של הקרקע כסחורה. כמו העבודה הרצל ראה גם בקרקע משאב חברתי ולא סחורה וסבר, כי הקצאת הקרקע לשימושים השונים באמצעות מנגנון השוק ומתוך שיקולי רווח פרטי פוגעת ביעילות השימוש בקרקע ובאינטרס הציבורי. כדי להבטיח שהשימוש בקרקע יהיה מיטבי, לשיטתו, הבעלות עליה וניהולה צריכים להיות ציבוריים, גישה שהוא הרחיב גם לענפים נוספים שהקרקע מהווה בהם גורם מרכזי, ובעיקר ענפי תשתית כמו מסילות ברזל ואוצרות טבע. בדומה לגישתו של הרצל לעבודה, גם הוויסות הציבורי של הקרקע, המבטל את מעמדה כסחורה ומוציא אותה מכפיפות למנגנון השוק ולשיקולי הרווח הפרטי, עתיד, לשיטתו, לייעל את השימוש בה.
הרצל טען גם לשליטה וויסות ציבוריים של מערכת הבנקאות ושווקי ההון והכספים, סוגייה שהוא דן בה בהרחבה בשל המקום המרכזי שמערכות אלו תופסות בכלכלה התעשייתית כמקור לגיוס אשראי. מביקורתו על מבנה ההון של בית רוטשילד ניתן ללמוד, כי הוא ראה בבעלות הפרטית על מערכת הבנקאות גורם מרכזי למשברי הכלכלה בת-זמנו וגילוי מובהק של כשל הבעלות הפרטית המובנה אל תוך הקפיטליזם. הממון, לשיטתו, הוא הגילוי הבולט ביותר של האופי החברתי של הכלכלה התעשייתית, בעוד שהכפפתה של הקצאת האשראי לשיקולי הרווח הפרטי של בנקאים שונים עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי. התבוננות בדרך פעולתה של הבנקאות הפרטית הביאה את הרצל למסקנה, שכדי להבטיח את רווחיה ואת שליטתה בשאר מגזרי הכלכלה היא גובה שיעורי ריבית גבוהים, גם במחיר של אי-יציבות משקית ושפל כלכלי מתמשכים, כמו אלו שגרמו לעליית האנטישמיות בתקופת "השפל הגדול" של סוף המאה ה-19. לפיכך, הבטחת הבעלות הציבורית על הבנקאות נועדה לשחררה את המשק מן התלות בבנקאות הפרטית ולהבטיח שהקצאת האשראי וקביעת גובה הריבית יעשו בהתאם לאינטרס היצרני, היינו הגדלת נפח האשראי והוזלת מחירו. בדומה, הרצל טען, עוד, כי יש להפוך גם הבורסה למונופול של המדינה, כדי להבטיח באמצעות פיקוח ציבורי שהיא תפעל להקצאה מיטבית של הון לתועלת התעשיה ומערכת הייצור בכלל, ולא תהווה מוקד לספסרות כמקור לרווח פרטי. השליטה והוויסות הציבוריים של מערכת הבנקאות ההון והכספים, בהתאם לתפיסתו של הרצל, אמורים לגרום לכך, שכמו העבודה והקרקע, גם הממון יאבד בעתיד את אופיו כסחורה ויהפוך למשאב חברתי, שהשימוש בו כפוף לאינטרס הציבורי בפיתוח כלכלי. מערכות הבנקאות והכספים מהוות את הבריח התיכון של השיטה הקפיטליסטית, ולפיכך דומה שביקורתו של הרצל על פעולתן והתביעה לבטל את אופיין הפרטי והתחרותי ולהפוך אותן למערכת ציבורית ומווסתת, מבטאת בצורה הבהירה והחדה ביותר את ביקורתו על כלכלת השוק ואת הצורך, לשיטתו, למצוא לה חלופה מחוברתת.
מיסחור הקרקע, העבודה והממון היה הבסיס לכינונו של הקפיטליזם, וככזה הוא מהווה את ליבו של משטר זה. הרצל קרא, כאמור, באופן שיטתי לביטול אופיים של הקרקע, העבודה והממון כסחורות ולהפיכתם למשאבים חברתיים שהשימוש בהם מוסדר באמצעות וויסות ציבורי. החיברות החוזר ברפורמות שהציע הרצל מלמד, כי הן נבעו מביקורת עקרונית וכוללת של הקפיטליזם וכלכלת השוק, ביקורת ששימשה בסיס למשטר הכלכלי-חברתי החלופי שהוא חתר לכונן מתוך זיקה להגות הסוציאליסטית בת זמנו .
השפעת אסכולות סוציאליסטיות שונות על מחשבתו של הרצל מתגלה באורח בולט גם באימוץ רעיון ביטול המדינה כשלב עליון של האירגון החברתי שיחליף את הקפיטליזם, רעיון המהווה את הנחת היסוד של "החברה החדשה" המתוארת באלטנוילנד. הרצל יוצר זיקת גומלין הדוקה בין ביטול המדינה לבין האופי הקואופרטיבי של מערכות הייצור והשירותים, ולמעשה, תהליך בניין החברה הקואופרטיבית, לשיטתו, הוא תהליך ביטול המדינה. הרצל חוזר על רעיון זה באלטנוילנד ושם אותו בפיהן של שתים מן הדמויות שדרכן הוא מבטא את השקפותיו, המדגישות, כי "לא מדינה אנחנו, ציבור אנחנו, אמנם ציבור עשוי בצורה חדשה", וכי "אין אנו מדינה, אלא אגודה שיתופית גדולה", הקרויה "החברה החדשה" והמורכבת מאגודות שיתופיות ממינים שונים. רעיון ביטול המדינה – כמו גם היבטים אחרים של "החברה החדשה" המתוארים אלטנוילנד – מדגיש גם את אופיה של הלאומיות אליה כיוון הרצל כלאומיות אזרחית, הנבנית מתוך שותפות אינטרסים ההולכת ומתעצבת כחלק מתהליך בניית חברה זו והגוברת על השותפויות ההיסטורית והתרבותית.
חיברות העבודה, הקרקע והממון אמור, לשיטתו של הרצל, לאפשר פיתוח של הענפים היצרניים וצמיחה כלכלית שהיא תנאי לא רק ליכולת הקליטה של הארץ כמקלט מפני האנטישמיות, אלא גם ובייחוד, ליכולתה של התנועה הציונית לחולל פרודוקטיביזציה של החברה היהודית על כל רבדיה – מאצולת ההון ועד להמון – שבה רואה הרצל את הפיתרון היסודי לבעיית האנטישמיות. ואולם, הרצל ראה בהסדרים החברתיים של "החברה החדשה" – כינון שירותי רווחה אוניברסליים, אירגון הייצור והשירותים במסגרת קואופרטיבית וביטול המדינה – לא רק דרך לפיתרון בעיית היהודים, אלא גם קריאת תיגר על הקפיטליזם בן זמנו והצעת חלופה לכלכלת השוק. לניתוח המעמדי של הרצל בדבר ההשפעה הנבדלת של האנטישמיות על הרבדים השונים בחברה היהודית ולפיכך גם לעניין השונה שלהם בפיתרון הציוני ; לקריאתו לדימוקרטיזציה של החברה היהודית ולשחרורה משלטון אצולת ההון באמצעות פוליטיזציה של ההמון היהודי והפיכתו ללאום; ולאופי הסוציאליסטי של "החברה החדשה" ישנו מכנה משותף: הם אמורים היו להיות "הכוח המניע" של הציונות ההרצליאנית, שכמו תנועות מהפכניות אחרות עשתה את השינוי הכלכלי, החברתי והפוליטי לכוח מגייס בעל פניה לחלקים רחבים של העם היהודי.
ו.
במחשבתו של הרצל התקיימה זיקה הדוקה בין האופי המהפכני של הציונות כלפי פנים לבין סיכויי הצלחת מדיניות החוץ שלו, שכוונה להשגת הצ'רטר על הטריטוריה שאליה תכוון ההגירה ובה תיכון "החברה החדשה". כשם שהיסוד המהפכני על זיקותיו למחשבה הסוציאליסטית לגווניה היווה, לשיטתו של הרצל, את "הכוח המניע" של הציונות כלפי פנים, כך הוא סבר, כי הצלחת הציונות כלפי חוץ תהיה אפשרית לא במסגרת וכחלק של הסדר הבי"ל הקיים – שהקולוניאליזם היה אחד מגילוייו הבולטים – אלא רק תוך כדי שינויו. ולפיכך, הדה-קולוניאליזם היה יסוד מהותי במדיניות החוץ ההרצליאנית .
הרצל מיקד את מאמציו להשגת הצ'רטר בארץ-ישראל, אל עריש ואוגנדה, משמע באיזורים שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי ישיר או עקיף. ארץ-ישראל היתה חלק מן האימפריה העות'מנית, שהיתה נתונה במצב קולוניאלי למחצה וכלכלתה נשלטה בידי מעצמות המערב באמצעות "ועדת החוב העותמני", ששיעבדה את הכנסותיה של תורקיה להחזר חובותיה למחזיקי איגרות החוב שלה; ואל- עריש ואוגדה היו נתונות לשלטון קולוניאלי בריטי עקיף וישיר. הציונות על הפיתוח הכלכלי, הצדק החברתי והדימוקרטיה הפוליטית שבה, היתה מנוגדת לסדר הקולוניאלי, שהתאפיין בתת-פיתוח כלכלי ויחסי כפיפות חברתיים ופוליטיים, והרצל ראה בניגוד זה מפתח, או "כוח מניע", למימוש תכניתו. הדה-קולוניאליזם היה הנחת היסוד של מדיניות החוץ של הרצל: בתמורה לצ'רטר הציעה התנועה הציונית פיתוח כלכלי כאמצעי לביטול המצב הקולוניאלי של איזור הזיכיון. כבריח תיכון של הציונות ההרצליאנית הפיתוח הכלכלי והדימוקרטיזציה החברתית והפוליטית חיברו אפוא את הפרודוקטיביזציה של החברה היהודית כלפי פנים והדה-קולוניאליזם כלפי חוץ.
היסוד הדה-קולוניאלי בלט במשא ומתן שניהל הרצל עם התורקים לשם קבלת צ'רטר על ארץ- ישראל : הוא הציב את הציונות כניגודם של היחסים הקולוניאליים בין תורקיה למדינות המערב וכאמצעי לביטולם. את החוב העות'מאני דימה הרצל ל"קוץ" שיש לסלקו, כדי שתורקיה תוכל "להמשיך ולפתח את כוח חיותה", והצביע על כך ש"פיתרון שאלת היהודים נושא בחובו גם את התאוששותה של תורקיה", ויביא להפסקת "התערבות המעצמות באמתלות שווא", וכי יישובה של ארץ-ישראל "עשוי לפתור גם את שאלת המזרח באמצעות הבראת הפיננסים התורקיים". הוא הציע, כי בתמורה לצ'רטר תקח על עצמה התנועה הציונית את פרעון החוב העות'מני, במטרה "לחסל את המועצה המפקחת האירופית … כדי שהסולטאן יוכל להיפטר מן הפיקוח המשפיל הזה ויוכל לקחת הלוואות חדשות". הוא ציין עוד, כי ההשקעות הציוניות ופיתוחה של ארץ-ישראל יתנו תנופה לכלכלת האימפריה בכלל ויהוו מקור הכנסה שיאפשר לממשלה העות'מנית לבצע רפורמות פנימיות, וקבע, כי "הפעילות התעשייתית" הציונית שתעשה כחלק מהשתקעות היהודים בארץ ישראל תהיה שונה מזו של "האירופים הנוהגים לבוא לכאן מתעשרים במהרה וממהרים לצאת עם שללם".
הרצל צפה, כי "המעצמות, המעוניינות בחולשתה של טורקיה, ימנעו בכל כוחן את הבראתה" – כדי לקדם, בין השאר, את חלוקתה, מגמה שהוא התנגד לה – ויעשו הכל כדי לסכל את תכניתו. מהלך כזה הוא ראה בהצעה למלווה רוסי-צרפתי לתורקיה. המלווה, בו נטלו חלק גם "הבנקאים היהודיים הגדולים", נועד לפי הרצל להכשיל את יוזמתו, ואת המטרות הפוליטיות שהיא עתידה היתה לשרת, היינו לא רק את הציונות אלא בעיקר את יצירת התנאים לשיקום הכלכלה התורקית כתנאי לרפורמה של המשטר שיבטיח את המשך קיומה של האימפריה וימנע את חלוקתה. הרצל הדגיש את ההבדל בין שתי ההצעות מבחינת השפעתן על עתידה של תורקיה, תוך שהוא תוקף את הדפוס של הקולוניאליזם-למחצה בכלל: התכנית הרוסית-צרפתית, תביא ל"הטלת עיקול" על תורקיה "בדומה לפרוטקטורט שהשכילה רוסיה להבטיח לעצמה על סין באמצעות התערבותה הפיננסית אחרי מלחמת יפן". תכנית זו תגרום לכך שב"תורקיה ישאר הכל כפי שהיה", משמע היא תוסיף ותחלש. לעומת זאת, לשיטתו "פירושו של ההסדר היהודי-הלאומי … הוא הבראה ממשית של תורקיה", משמע יצירת תנאים לביטול כפיפותה למערב. ההשוואה שערך הרצל בין המלוה הצרפתי- רוסי לתכניתו חושפת את הזיקה המהותית שהוא ראה בין יחסי השליטה הקולוניאליים לבין תלות פיננסית ואת תפיסתו את הדה-קולוניזציה כתהליך כלכלי בעיקרו.
ההגיון הפנימי של המגעים שניהל הרצל עם גורמים מדיניים בגרמניה, תורקיה ובריטניה מלמד, כי הוא ראה בקולוניאליזם משטר המוגדר לא רק על ידי הניגוד בין המעצמות והמושבות, אלא על גם על ידי מאבק בתוך המעצמות בין חסידי מדיניות כלכלית המרחיבה למתנגדיה. מתוקף הגיון זה התבקש, כי הקולוניאליזם כפה קיפאון כלכלי לא רק על המושבות אלא גם על המעצמות, ולפיכך הדה-קולוניאליזם היה מעניינם של אותם גורמים שרצו במדיניות של פיתוח כלכלי במעצמות ובמושבות כאחד. מאבק תוך-מעצמתי זה הוא שהפך את הציונות, לשיטתו של הרצל, לגורם בעל משקל בזירה הבין-לאומית, שכן הוא עשה אותה לבעלת-ברית בכוח של אותם יסודות בפוליטיקה העולמית שהיו מעוניינים בביטול היחסים הקולוניאליים כתנאי לפיתוח כלכלי. המציאות הפוליטית של אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20 מלמדת, כי להנחתו של הרצל היה על מה לסמוך.
בגרמניה, למשל, התחולל בסוף המאה ה-19 מאבק כלכלי ופוליטי בין האינטרסים האגרריים והתעשייתיים. באמצעות מלחמות המכסים שניהל ביסמרק עם רוסיה בלמו האינטרסים האגררים הגרמניים את התפתחות חלוקת עבודה בין שתי המדינות וכך חסמו את השוק הרוסי בפני היצוא התעשייתי הגרמני מצד אחד, ומנעו פגיעה ברווחיהם של היונקרים על ידי יבוא של תוצרת חקלאית מתחרה מרוסיה מצד אחר. לצד נסיונות לפתיחת השוק הרוסי, חתרו האינטרסים התעשייתיים, בתמיכת הקייזר ולהלם השני – שעל רקע זה, בין השאר, הדיח את ביסמרק – להפוך את האימפריה העות'מאנית ליעד ליצוא התעשייתי הגרמני. מהלך זה היה מותנה בפיתוחה הכלכלי של תורקיה, משמע בביטול המצב הקולוניאלי-למחצה שיצרה כפיפותה לועדת החוב העות'מאנית. על רקע המאבק הפנים-גרמני בין האינטרסים התעשייתיים לאגרריים, ניתן להבין את העניין הער שעוררה הציונות בקרב הקייזר וסיעתו. מנקודת ראותם היו לתכניתו של הרצל שני יתרונות: היא הבטיחה לשחרר את תורקיה מן הפיקוח הקולוניאלי של ועדת החוב ; ובד בבד ההתיישבות הציונית אמורה היתה לסייע בפיתוח הכלכלי של האימפריה העות'מאנית ולהפיכתה לשוק ליצוא תעשייתי גרמני. עולה, שהפיתוח הכלכלי של ארץ-ישראל, שהיה אחד מיעדי הציונות ההרצליאנית משיקולים פנים- יהודיים, עשה אותה לבעלת עניין בדה-קולוניזציה של האימפריה העות'מאנית וכך הפך אותה לגורם במאבקי הכוח הפנים-מעצמתיים ובזירה הפוליטית הבין-לאומית.
האופי הדה-קולוניזטורי של הציונות ההרצליאנית גרם לכך שגם באנגליה היא נתפסה באופן מנוגד – כסיכוי או כסיכון – על ידי גורמים יריבים בצמרת השלטון הבריטי, שהיו חלוקים בשאלת עתידה של האימפריה. ניגוד זה בא לידי ביטוי בדיונים שקיים הרצל עם הלורד קרומר, הנציב העליון הבריטי במצרים, על בתכנית ההתיישבות באל-עריש מצד אחד, ועם ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות, בתכנית אוגנדה מצד אחר. קרומר, כבן למשפחת בארינג, ששלטה באחד הבנקים המובילים בסיטי, היה נציג מובהק של הקולוניאליזם הישן, שחתר לשמור את המושבות במצב של כפיפות כלכלית ופוליטית, כדי להבטיח את התנאים להמשך השלטון הבריטי. הוא היה מוכן לבחון את תכנית אל- עריש כל עוד הוא סבר שהיא תשתלב בסדר הקולוניאלי, אך התנגד לאופי המודרני והמפתח שהקנה לתכנית הרצל, שהציע בניית נמל, סלילת מסילות ברזל והנחת צינורות להובלת מים מן הנילוס, והתנגדות זו היתה בין הגורמים לכשלון התכנית. לעומת זאת, מגעיו של הרצל עם צ מברלין, שהיה הרצל היה מודע לדילמה שהציב הפיתוח הכלכלי של המושבות בפני הקולוניאליזם, ולהגיון הפנימי שהביא אותו לבחירה במדיניות של תת-הפיתוח, כתנאי להמשך השלטונו. כבר בראשית 1897 הוא דיווח ביומנו על מפגש שני עם עם מוסטפה קאמיל, עיתונאי שהיה מראשי התנועה הלאומית המצרית, שפנה להרצל כדי לקבל "עזרה עיתונאית" כחלק ממסע ש"מטרתו לעורר אהדה לעניינו של העם המצרי המבקש להיפטר מעול האנגלים". הרצל הבטיח לקאמיל את אהדתו, וביומנו הוא מציין, כי מבחינת העניין הציוני טוב יהיה "אם יאלצו הבריטים לנטוש את מצרים", שכן אז תהיה להם "ארץ- ישראל המודרנית אמצעי הצלה" כנתיב חלופי להודו. בביקורו במצריים במהלך המשא ומתן בעניין על-עריש הוא התרשם, כי "את עוניים של הפלאחים [שראיתי] בדרך אין לתאר" וקובע, כי "אני מקבל עלי לתת את הדעת גם על הפלאחים, כשביום מן הימים יהיה הכוח בידי", משמע בארץ-ישראל. אלא, שהרצל לא סבר שהתערבות מבחוץ היא הדרך היחידה בה ניתן יהיה לשפר את מצב הפלאחים והצביע על כך שהקולוניאליזם מצמיח, לפחות בכוח, את זרעי חורבנו. כך הוא מציין, כי "בית הספר האנגלי במושבות או שיהרוס את השלטון האנגלי הקולוניאלי, או שיהיה בו בסיס לשלטונה של אנגליה על העולם". הוא סבר, כי שאלה זו "אחת החלופות המעניינות ביותר של זמננו" שפתרונה צפון בעתיד, וכי היה רוצה לשוב כעבור חמישים שנה "כדי לראות איך יפול דבר". ואולם, להרצל היתה הערכה ברורה באשר לכיוון ההתפתחות הצפוי. את התמיהה באשר לתפקידו של "בית הספר האנגלי במושבות " הוא העלה בעקבות העניין שעוררו בו "המצרים הצעירים בעלי המבט האינטליגנטי", שגדשו את האולם בו התקיימה הרצאה בנושאי השקיה, בהם הוא ראה את "האדונים לעתיד לבוא" של הארץ, היינו את מי שיהיו שליטי הארץ בעוד חמישים שנה. בדומה לניתוחו של מרקס אודות השלטון הבריטי בהודו הוא מסביר התפתחות זו בכך שהבריטים, אמנם, "מביאים אור ואוויר אל הפינות המזוהמות" של האוריינט, אבל "עם החירות והקדמה הם אף מלמדים את הפלאחים התמרדות מה היא". בכך ביטא הרצל את השקפתו באשר לתפקידה של הקידמה הטכנולוגית והפיתוח הכלכלי – ובהכרח גם של הציונות – ככוח דה-קולוניזטורי.
ז.
בניגוד לנטען לעיל, ביקורת רווחת במחקר טוענת, כי תכניתו של הרצל היתה מעוגנת בסדר האימפריאלי, וכי הציונות ההרצליאנית היא התגלמות הקולוניאליזם. ביקורת זו מדגישה עוד, כי בניגוד לדאגתו של הרצל לפלאחים המצריים והגישה הנאורה כלפי ערביי ארץ-ישראל, שבאה לידי ביטוי באלטנוילנד, הרי שכבר בראשית יומנו, ביוני 1895, הוא מציין, כי "נשתדל להעביר את האוכלוסיה הענייה אל מעבר לגבול בלי שישימו לב, על-ידי כך שניצור מקומות עבודה במקומות המעבר". הרצל, כך נטען, חזר על גישה זו בטיוטה שניסח ב- 1901 לצ'רטר שאמור היה הסולטן לתת להתיישבות היהודית בארץ-ישראל דובר על "זכות לחליפין בקרקעות של מובלעות משקיות" שיהיו בתוך השטח המיועד להתיישבות ; בעלי חלקות אלו יקבלו קרקע חלופית, פיצוי כספי והלוואות כדי לאפשר את התיישבותם מחדש ב"מחוזות ושטחים אחרים של האימפריה העות'מאנית". דבקותו של הרצל בקווי ברעיונות אלו מלמדים, לטענת מבקריו, כי עקרון הנישול והטרנספר של האוכלוסיה הערבית היה מונח ביסוד המחשבה הציונית כבר מימי הרצל.
ואולם, ספק אם יש בסיס לביקורת בדבר תמיכתו של הרצל באימפריאליזם בקולוניאליזם ובטרנספר. דומה שביקורות אלו אינן מעוניינות במחשבתו בפעילותו הממשיות של הרצל, אלא רק בדימויו כ"חוזה המדינה", כדי להעניק באמצעותו עומק היסטורי ועקרוני לטענות המועלות כנגד המדיניות הישראלית. בניגוד למגמתה של ביקורת זו בחינת המגעים הדיפלומטיים שניהל הרצל ועמדותיו בסוגיית פינוי העניים וחילופי המובלעות בהקשר הפוליטי והכלכלי של זמנו דווקא מדגישה את היסוד הדה-קולוניאלי שהנחה אותן.
המשא ומתן להשגת הצ'רטר שקיים הרצל עם מדינאים ופקידים אימפריאליים אינו מלמד, כשלעצמו, על תמיכה או התנגדות לקולוניאליזם. כמו כל המדינאים שהובילו את מהלכי הדה- קולוניזציה – בין אם היו חלק מן שלטון האימפריאלי ובין אם היו מנהיגי תנועות שחרור לאומיות – גם הרצל הגה את תכניתו והחל לפעול להגשמתה מתוך הסדר הקולוניאלי, על חוקי המשחק שאיפיינו אותו. היסטורית, תנועות שחרור לאומי בארצות קולוניאליות יכלו לבחור בין מאבק בכובש לבין הדברות עימו, ובדרך כלל נקטו בשילוב של השניים; בפני הרצל לא עמדה בחירה כזו: הן העדר טריטוריה מוגדרת והן העובדה שלא ישבו בה יהודים, לא הותירו לו אלא את דרך ההדברות. ניהול משא ומתן עם הכוח האימפריאלי – במקרה של הציונות כמו באלו של תנועות שחרור אחרות – מקנה למאמץ הדה-קולוניאלי חזות מטעה של שותפות במהלך הקולוניאלי. כדי לחדור מבעד למראית-עין זו יש לבחון את מדיניותם של המנהיגים השונים ואת החלופות הפוליטיות שבפניהן הם ניצבו, ורק מתוכן ותוך כדי העמדתן בהקשרן ההיסטורי, ניתן להגדיר כיוון המדיניות כקולוניאלי או כדה- קולוניאלי. משמע, על כוונותיו הדה-קולוניזטוריות של הרצל ניתן ללמוד לא רק מתוך הצהרתיו, אלא גם מאופן ההשפעה הצפוי של תכניותיו על הסדר הקולוניאלי, וכן מתוך כך שהוא חתר לממש אותן בשיתוף ובסיוע של גורמים שחתרו לפרק את יחסי הכוח הקולוניאליים. כאמור, הפיתוח הכלכלי כאמצעי לפיתרון בעיית היהודים היה יסוד מהותי של הציונות ההרצליאנית, וככזה הוא היה מנוגד מלכתחילה להגיון הקולוניאלי, ניגוד שהשתקף ביחסם העויין של תומכי הקולוניאליזם לתכניתו. ואכן, מגעיו של הרצל להשגת צ'רטר באימפריה העות'מנית, באל-עריש ואוגנדה שנסקרו לעיל אינם מותירים כל ספק, כי הרצל ראה אותם כחלק ממהלך דה-קולוניזטורי.
כשאלה מעשית הרצל נדרש לסוגיית נישול הפלאחים פעם אחת בלבד, והעמדה שנקט אז עשויה להאיר גם את התייחסויותיו המוקדמות יותר לשאלה זו. ב-1903 התנגד הרצל לרכישת אדמות עמק יזרעאל ממשפחת סורסוק בין השאר בנימוק ש"אין לגרש איכרים ערבים עניים מאדמתם". להתנגדותו של הרצל היו גם סיבות נוספות, פנים-ציוניות : היוזמה קודמה על ידי האופוזיציה, היו בה, לדעתו, יסודות ספסריים, הוא ראה בה את המשך מדיניות ההסתננות וחשש שהיא תגרום לנזקים פוליטיים. ואולם, דווקא על רקע זה ולאור העובדה שגם אם שאלת האיכרים הערביים לא היתה "שאלה נעלמה", היא לא עמדה על סדר היום הציוני והתרומה הפוליטית של העלאתה היתה נמוכה, התנגדותו של הרצל לגירוש האיכרים הערבים מלמדת, כי התנגדות זו היתה מהותית למחשבת. זאת ועוד, הרצל נתן ביטוי להתנגדותו לגירוש "איכרים ערבים" כחודשים לאחר ביקורתו על מצב הפלאחים במצרים והתחייבותו לשפר את מצבם בארץ-ישראל. עולה, שב-1903, היינו בשלב בו הרצל כבר היה מדינאי בעל ניסיון, ניתן להצביע על רצף של התנגדות עקרונית, מדינית ועיונית, מצידו לפגיעה בפלאחים, זאת כחלק מגישתו הדה-קולוניזטורית. לאור התנגדותו של הרצל לגירוש האיכרים במקרה זה ולאור תפיסותיו החברתיות בכלל יש גם לקרוא את התיחסויותיו המוקדמות לנושא.
שתי התבטאויותיו של הרצל בסוגיות פינוי העניים וחילופי המובלעות מאופיינות בכך שאין בהן כל התייחסות ליסוד לאומי. הרישום ביומנו של הרצל מיוני -1895 בדבר פינוי העניים אינו מתייחס לטריטוריה מוגדרת, ובמחקר קיימת מחלוקת האם הוא התכוון לארץ-ישראל או לדרום אמריקה, בהמשך להתלבטותו בין "פלשתינה או ארגנטינה", החוזרת עוד במדינת היהודים. אלא, שמן ההקשר בו דן הרצל בפינויים של העניים, ניתן להסיק בוודאות גבוהה שהוא אכן התכוון לארגנטינה. ברישומי היומן מיוני 1895 חוזר הרצל ומזכיר את דרום אמריקה כיעד ההגשמה של תכניתו, ובטיוטת הנאום בפני משפחת רוטשילד הוא מציין, כי "אני מניח שאנו הולכים לארגנטינה. נישא וניתן אפוא עם הרפובליקות הדרום-אמריקניות". הדגש ששם הרצל בשלב ההתחלתי של פעילותו על דרום-אמריקה לא היה מקרי. משיחתו של הרצל עם הברון הירש עולה, כי הוא הכיר את מפעל ההתיישבות של הברון בארגנטינה לפרטיו, כמו גם את הנחות המוצא שהנחו אותו. המקור לידיעותיו של הרצל היתה סקירה על מצבן הקשה של המושבות שפורסמה בנוייה פרייה פרסה, בפברואר ,1892 שאפשר שאף נכתב בידי הרצל. הרצל למד על נסיונות התיישבות בדרום- אמריקה גם מידיד נעוריו, אוסוואלד בוקסר, שב-1891 יצא בשליחות "הועד המרכזי לעזרת יהודי רוסיה" בברלין לבחון את האפשרות ליישב יהודים בברזיל, ומשם עידכן את הרצל בפירטי פעילותו. ההנחה שבדברו על פינוי העניים התייחס הרצל לארגנטינה עולה גם מתוך כך שהרעיון של חברה המקבלת זיכיון לרכישת אדמות בטריטוריה מוגדרת לשם יישוב מהגרים, הופכת בהמשך ליישות מדינית, הלם את המצב החוקי בארגנטינה, שכדי לעודד הגירה לתחומה היתה מוכנה להעניק לחברות פרטיות זיכיונות על שטחים נרחבים לשם יישוב מהגרים. במסגרת זו העניקה הממשלה זכות לכל ישוב חדש בן אלף תושבים לקיים ממשל מקומי נבחר ולכל טריטוריה ובה שישים אלף תושבים הוענק המעמד של פרובינציה עם בית נבחרים וממשלה מקומית. יתר על כן, יש דמיון בין האיכרים העניים אליהם מתייחס הרצל לבין תופעת "האיכרים הנודדים", היינו איכרים שחכרו ועיבדו קרקעות לתקופות מוגבלות, שרווחה בארגנטינה. מהעמדת דבריו של הרצל בהקשרם עולה שהאיכרים העניים אמורים היו להיות מועברים בין פרובינציות בארגנטינה, והפיצוי שהם אמורים היו לקבל על פינויים היה למטרות התיישבות בתוך ארגנטינה, אך מחוץ לאיזור הזיכיון היהודי. יתר על כן, הרצל הדגיש שבניגוד לאיכרים העניים, "התושבים האמידים יעברו אלינו", משמע, קנה המידה להעברת האוכלוסיה היה כלכלי ולא לאומי. בדומה, גם בטיוטת חוזה הצ'רטר מ- 1901 המסגרת המדינית שבה אמורה להתבצע התיישבות היהודים היא האימפריה העות'מאנית, וחילופי המובלעות בהם מדובר אמורים לפיכך להתבצע בתוך גבולותיה, ולכן הרצל ראה גם בחילופים אלו סוגייה כלכלית-חברתית ולא בעייה לאומית.
המנעותו של הרצל – שהכיר היטב את המקום שתפסו הסיכסוכים האתניים באימפריה האוסטרו- הונגרית – מלהתייחס לשאלות פינוי העניים והחלפת המובלעות כאל שאלות בעלות אופי לאומי, משקפת, אפוא, את תפיסתו, שהן היו שאלות חברתיות בעיקרן. פרשנות זו מתבקשת גם מאבחנתו של של מרטין בובר, שקבע ב- 1901, כי הרצל "הביט על ארצות-תבל לא רק כעל קנינם של עמים, אלא כעל חלקים מעולמו של האדם היוצר", היינו כאיזורים הנתונים לפיתוח מושכל המכוון לרמת החיים של תושביהם והמתייחס אל תכונותיהם הגיאוגרפיות ולא להיסטוריה שלהם. קיים דמיון רב בין יחסו של הרצל לאוכלוסיה שבאיזור הצ'רטר – בדרום אמריקה או באימפריה העות'מאנית – לבין תכניתו לפינוי היהודים ורכושם מאירופה ויישובם בארץ החדשה : בשני המקרים הוא בחן את המצב תוך שילוב של הנדסה חברתית ולאומיות אזרחית. בניגוד לחוקרים שנתחו את דבריו מבעד לעדשת ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-פלסטיני, יש לבחון את דבריו בנוגע לפינוי העניים בקשר של תנאי זמנו, היינו של הגירה המונית, בין ובתוך ארצות, ותכניות לבינוי מחדש של ערים ואיזורי מצוקה. כל אלו העמידו בעיניו של הרצל את העברת האוכלוסיה באור שלא רק שלא עורר בעיות מוסריות או לאומיות, אלא אף התווה את הדרך לפתרונן.
הרצל לא התעלם מן הבעיות הכרוכות בפינוי העניים והחלפת המובלעות : היטרידו אותו שאלות של פיצויים הוגנים, הבטחת עבודה חלופית ומניעת ספסרות, משמע, בעיות אנושיות, חברתיות וכלכליות, אך לא שאלות של זכויות פוליטיות או לאומיות, לא משום שהוא היה עיוור לקיומן, אלא משום שאלו לשיטתו, כלל לא היו אמורות להפגע. גישה זו באה לידי ביטוי ב-1899 בדבריו של הרצל בהתכתבות עם האינטלקטואל הפלסטיני יוסוף אל-חיאלדי, שהתריע בפני הרצל, כי מסיבות פוליטיות, כלכליות ודתיות, התיישבות היהודים בארץ ישראל תתקל בהתנגדות של תושבי הארץ הלא יהודים. בתשובתו דחה הרצל את חששותיו של אל-חיאלדי וקבע, כי איש אינו "חושב על הרחקתם" של הלא יהודים מארץ-ישראל ולהפך, ההתיישבות הציונית תגדיל את "עושרם האישי" של ערביי הארץ, גישה שהרצל חזר ופיתח גם באלטנוילנד. פיתוח כלכלי כדרך לביטול העימות הלאומי היה אפוא יסוד חוזר בהגותו ופעילותו של הרצל, ויסוד זה היווה את הנחת המוצא של תפיסת הדה- קולוניזציה שלו.
ח.
הלאומיות, הסוציאליזם והדה-קולוניזציה משמשים אצל הרצל בשני תפקידים : הם מגדירים את קווי המתאר של החזון, אך לא פחות מכך הם גם מהווים את "הכוח המניע" להגשמתו. הלאומיות היהודית, עפ"י הרצל, כמו תופעת הלאומיות בכלל, אינה רגש קיים אלא תודעה המובנית באופן מכוון כמצרף של שני תהליכים: פוליטיזציה של ההמון היהודי ודימוקרטיזציה של ההנהגה היהודית. הבנייה זו מכוננת את הנושא האנושי להגשמתו של החזון הציוני, כשם שכלאומיות אזרחית היא קובעת את אופי המשטר של "החברה החדשה". מן המחשבה והמעשה של הסוציאליזם הלא מרקסיסטי בן זמנו, ברר הרצל דרכים לשינוי המבנה הכלכלי והחברתי של היהודים, ובמיוחד לפרודוקטיביזציה ברת קיימא של ההון והעבודה היהודיים, באמצעות פיתוח כלכלי המבוסס על הטכנולוגיה המודרנית ומיסודם ב"חברה חדשה" – היינו, ברית של קואופרטיבים המכסה את כל תחומי הייצור והשירותים – המוכיחה את ההיתכנות האוניברסלית של חלופה לקפיטליזם התחרותי ולכלכלת השוק. הדה-קולוניאליזם הוא מסקנה הכרחית של הציונות, לשיטתו של הרצל. הגשמת הציונות משמעה פיתוח כלכלי ושינוי הסדרים החברתיים של איזורים תת-מפותחים – למשל ארץ- ישראל – ואלו עתידים להעמיד אותה בהכרח בהתנגשות עם מגמתו הראשית של הקולוניאליזם . הרצל ראה התנגשות זו כסיכוי, שכן היא אמורה היתה להפוך את הציונות לגורם בעל משמעות בזירה הבין-לאומית, שהוגדרה במידה רבה על ידי המאבק שהלך והתפתח בסוף המאה ה-19 בין גורמים שרצו לשמר את הקולוניאליזם ולהרחיבו לבין גורמים שרצו בדה-קולוניזציה, מאבק שמטרתו לא היו רק עתיד הטריטוריות הקולוניאליות, אלא גם ובעיקר עיצוב יחסי הכוחות במרכזים האימפריאליים. הדה-קולוניאליזם היה חלק מתמונת העתיד של הציונות ההרצליאנית וככזה הוא גם הגדיר את אופי היחסים בין המהגרים לתושבי הארץ ב"חברה החדשה".
הלאומיות, הסוציאליזם והדה-קולוניזציה הקנו לציונות ההרצליאנית אופי מהפכני, הם אמורים היו לשנות את מבני הכוח של החברה היהודית ולעצב אותה מחדש. כחלק מתפיסתו המהפכנית הרצל ראה בתהליך הגשמת הציונות מעין מלחמת אזרחים פנימית – בדומה לזו שהתחוללה בצרפת בתקופת פרשת דרייפוס – שתביא לא רק להחלפתם של היסודות השליטים בעם היהודי, כמו אצולת הממון וממסדים הרבניים, אלא תכונן גם סדר כלכלי-חברתי חדש. הרצל ראה בציונות כ"אידאל שאין לו סוף", משמע, תהליך עיצוב ושחרור עצמי ההולך ומתחדש תדיר מתוך התנאים הטכנולוגיים והחברתיים המשתנים. מימוש "האידיאל שאין לו סוף" אמור היה בהכרח להפוך את תהליך הגשמת הציונות למהפכה מתמדת, המשנה את דמות החברה ותוך כדי דימוקרטיזציה כלכלית, חברתית ומשטרית, משחררת אותה מדיכוי פנימי וחיצוני.
מימושו החלקי של החזון ההרצליאני במדינת ישראל העמיד אותו בפני אתגר, שהרצל עצמו צפה אותו באלטנוילנד. בתהליך כינונה נוצרו בחברה הישראלית מוקדי כוח, שלאחר שנבנו וצברו עוצמה באמצעות המהפכה הציונית, הם החלו לראות בה איום ופעלו לעיקורה. מהפכת נגד זו – שגילוייה הבולטים הם התמשכות הכיבוש והגידול באי-השוויון, המזינים זה את זה – מעצבת את דמותה של החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים ומוצאת ביטוי בתחומי הרוח והתרבות ממש כמו בתחומי הכלכלה והמדיניות. כחלק ממהפכת-נגד זו החל גם תהליך הבניה מחדש של דמותו של הרצל ושל חזונו בכלל בזיכרון הקיבוצי ובתודעה הישראלית, ונעשה מאמץ מכוון לשכתב את הגותו בניגוד לכוונותיו ולהתאים את הביוגרפיה שלו לתוצר המבוקש. כחלק ממאמץ זה נמחקת גם המהפכה ההרצליאנית ויסודותיה, הלאומיות, הסוציאליזם והדה-קולוניאליזם מוחלפים בהדרגה על ידי המשיחיות והאוטופיזם, האמורים להעניק הכשר רעיוני למהפכת הנגד, משמע להיפוך תוכנו של המושג "ציונות" באמצעות ניתוקו מהרצל.