פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית ב' – 'המעשיות' כמנוס מן הסוציאל-דימוקרטיה

פורסם ב"חברה", 37, ספטמבר 2008.

לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים" (חברה 36, מאי 2008) טענתי כי בשלושת העשורים האחרונים התמכר השמאל הישראלי למיקסם השווא הניאו-ליברלי, וניוון עצמו לדעת כחלופה רעיונית וככוח פוליטי. ניוון זה מוצא ביטוי גם בחידלון הפוליטי בו נתונה הסוציאל-דימוקרטיה בישראל, שקיבלה את הנחותיו של משטר ההפרטה. בהמשך לדיון בגילוייו המפלגתיים הסתגלותה של הסוציאל-דימוקרטיה להגמוניה הניאו-ליברלית יבחנו להלן כמה מהיבטיו הרעיוניים והפוליטיים של תהליך זה ובעיקר, 'המעשיות'.

א.

עם הופעתו של הניאו-ליברליזם בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ראו בו הכוחות הסוציאל-דימוקרטיים מהפכת-נגד של ההון, שביקש להעביר לידיו את השליטה בכלכלה ובחברה. מפרשנת זו נגזרה גם מטרתה הפוליטית של הסוציאל-דימוקרטיה: מאבק במשטר ההפרטה ובגילוייו האחרים של הניאו-ליברליזם לצד בניית כוח פוליטי שיאפשר את שיקום מדינת הרווחה על בסיס הנחות קיינסיאניות וסוציאליסטיות בתחומי הכלכלה והחברה. תפיסה זו בהתאמות מתבקשות, שמשה גם את הסוציאל-דימוקרטיה הישראלית להסבר מהפך 1977 ולהסקת המסקנות הכלכליות והחברתיות הנדרשות להתמודדות עם הימין. ואולם, ככל שאובדן השלטון התגלגל לקץ ההגמוניה של תנועת העבודה, כך החל השמאל לעצב את עצמו בהתאם להנחותיו של הסדר הניאו-ליברלי שמצא ביטוי במשטר ההפרטה, תוך התנערות מן הפרשנות הסוציאל-דימוקרטית והפוליטיקה שנגזרה מממנה.

נצחונו הפוליטי של הניאו-ליברליזם לווה במהפכה רעיונית שהשליטה את הגיון משטר ההפרטה גם, ובעיקר, בקרב מתנגדיו. את המתקפה העיקרית על הסוציאל-דימוקרטיה ערך הניאו-ליברליזם בתחום התיאוריה הכלכלית. הוא ערער על התפישה הקינסיאנית, כדי לשחוק את הבסיס של מדינת הרווחה, ומנגד הוא השליט את ההגיון המונטריסטי ברוח 'אסכולת שיקגו', שסיפק צידוק להפרטת שירותיה. פירוק מדינת הרווחה והפרטת המשק הציבורי במערב, במקביל לכשלון 'הסוציאליזם' בגוש המזרחי, שימש בידי הניאו-ליברליזם כ'הוכחה' לטענתו שכלכלת השוק היא 'הסדר הטבעי', שכל סטיה ממנו תוביל בהכרח למשבר. ואולם, המשבר לא היה 'טבעי' אלא מדיניות מכוונת של משטר ההפרטה, שהחריף אותו בהתמדה כדי להביא לקריסת שירותי מדינת הרווחה ומפעלי המשק הציבורי, כדי 'להצדיק' את הפרטתם.

ככל שמשטר ההפרטה הצליח להביא לקריסתם של מדינת הרווחה המשק ההסתדרותי וההתיישבות העובדת, כן רכש לו ההגיון הניאו-ליברלי חסידים גם בתנועת העבודה והוא החל לשמש בידיהם כ'הסבר' לקריסתם. 'הסבר' זה התפתח לתחושת אשם רעיונית, שהזינה את היפוך היוצרות ולפיו לא מהפכת הנגד של ההון היא הגורם לקריסת מדינת הרווחה ומשק העובדים, אלא הסתירה שבין 'חוקי הכלכלה' לבין המעורבות הממשלתית והבעלות הציבורית. תחושת אשם זו, שלובתה בידי הניאו-ליברליזם התגלגלה בהדרגה ל'התפכחות' מן הסוציאל-דימוקרטיה גם בתוך חלקים מרכזיים תנועת העבודה.

השילוב של תבוסה פוליטית, קריסה מוסדית ומפלה רעיונית הפך את הסוציאל-דימוקרטיה, גם בעיני רבים מתומכיה המתמעטים, ל'צודקת' אך 'לא מעשית'. מסקנתם היתה כי על הסוציאל-דימוקרטיה להסתגל למשטר ההפרטה ולפעול לשיפור מצב קורבנותיו במסגרת הנחותיו של הסדר הניאו-ליברלי. כך הזינה ההודאה ב'חוסר המעשיות' של הסוציאל-דימוקרטיה את חולשתה הפוליטית, שהתקבעה ל כדי חוסר אונים מובנה.

ב.

ככל שהסוציאל-דימוקרטיה הישראלית נחלשה פוליטית והתדלדלה רעיונית, כך תפס את מקומה 'השמאל החברתי'. תחילה שימש המושג 'שמאל חברתי' כתחליף מקומם פחות פוליטית ונוח יותר תקשורתית, לסוציאל-דימוקרטיה; בהמשך התגלה ביניהם הבדל בדגשים ובסדר קדימויות, שנעשה לניגוד ככל ש'השמאל החברתי' הסתגל להגמוניה הניאו-ליברלית, ניתק את ביקורתו כנגד העוול האנושי ואי-הצדק החברתי שחולל משטר ההפרטה ממדיניותו הכלכלית והחברתית, ניתוק שהוביל לאישרורן.

המנוס מן הסוציאל-דימוקרטיה הלם את התמיכה במדינית ההפרטה שהתפתחה בקרב חלקים מעמדות הביניים המבוססים, שהיוו את השדרה המרכזית של השמאל הישראלי המסורתי. מתוך אינטרס מעמדי – כוזב כפי שמרביתם עתידים היו לגלות – סברו 'המבוססים' כי לאחר שהם עצמם נבנו הודות למדינת הרווחה, צמצום שירותיה ודלדולם ינציח את יתרונם ביחס למעמדות הנמוכים. משהפכו חלקים גדלים והולכים ממעמדות הביניים לקורבנות פירוק מדינת הרווחה הם בקשו 'לתקן' את משטר ההפרטה אך מבלי לערער על הנחותיו – מתוך אשליה שהם יוכלו לשפר במסגרתו את מצבם כפרטים. קבוצות אלה נעשו למרכיב מרכזי ב'שמאל החברתי' והשפיעו על עיצוב דמותו כמי שחותר לתקן את עוולות ההפרטה מבלי לבטלה.

'השמאל החברתי' ביקר את משטר הההפרטה מתוך גישה 'מעשית': הוא טען כי ניתן 'להרוג את היתושים' בלי 'ליבש את הביצה'.  לפיכך, הוא התמקד בסיוע לנפגעי פירוק מדינת הרווחה באופן 'נקודתי' ו'קונקרטי', ודחה את התביעה הסוציאל-דימוקרטית למאבק במשטר ההפרטה כ'בלתי מעשית'. כך אישרר למעשה 'השמאל החברתי' את חוקי המשחק הניאו-ליברליים, המבטיחים את התרחבות שלטונו של ההון בכלכלה ובחברה.

ההגיון שבשמו כפף השמאל החברתי את ביקורת עוולותיו של משטר ההפרטה לקבלת הנחותיו היה אפוא זה של 'המעשיות', שהגיונה הקל על רבים מקרב הסוציאל-דימוקרטים את ההסתגלות להגמוניה הניאו-ליברלית.

'המעשיות' מסבירה את יחסה לניאו-ליברליזם במונחים של 'ריאל-פוליטיק': משטר ההפרטה מבוסס על קואליציה בין אינטרסים מנוגדים ומתנהלים בתוכו מאבקים בין קווי מדיניות יריבים; לכן, הגם שיחסי הכוח הקיימים אינם מאפשרים להחליף את משטר ההפרטה, ניתן במסגרתם להשפיע על אופיו ולקדם חלופות המקטינות את המצוקה שהוא יוצר.  לעומת זאת, מהלך של בניין כוח סוציאל-דימוקרטי המכוון להחלפת משטר ההפרטה ומיסודו המפלגתי יחדד בהכרח את הניגוד העקרוני – הטהרני, הסיסמתי והעקר, לטענת 'המעשיות' – בין הניאו-ליברלים לסוציאל-דימוקרטים ויפריע לשיתוף פעולה המעשי, חוצה האידיאולוגיות והמפלגות ביניהם.  לפיכך, במצב הנוכחי, 'המעשיות' היא  הפוליטיקה הסוציאל-דימוקרטית האפשרית היחידה ולא ביטוי לניוונה, כפי שטוענים חסידי 'בניין הכוח'; להפך, היא גילוי של 'המעשיות' הפוליטית של השמאל.

תחילה שיקפה התקבלותה של 'המעשיות' את הצורך, הכלכלי בעיקרו, לפעול  בתוך חוקי המשחק שהכתיב משטרה ההפרטה, והיא שמשה, בעיקר בתנועת העבודה, כצידוק לקבלת לפשרות הרעיוניות שהדבר הצריך.   כדי לרכך את הסתירה שבין 'המעשיות' לסוציאל-דימוקרטיה, משמע בין ההסתגלות למשטר ההפרטה לחתירה לביטולו, הוצגה 'המעשיות' כהמשכה של 'שיטת מפא"י' הגם שבפועל היא היתה ניגודה: 'המפא"יניקיות' היתה גילוי של ההגמוניה של תנועת העבודה, ואילו 'המעשיות' היתה גילוי של השתלבותה בסדר הניאו-ליברלי.  ואולם, ובהמשך הפכה המעשיות מאילוץ לדרך ונשבתה ב'הגיון בית התמחוי' שלתוכו מילכד משטר ההפרטה את מתנגדיו: במציאות הקיימת בית התמחוי מציע את הסיוע – גם אם לא את הפיתרון – הזמין היחידי לקורבנות ההפרטה גם אם הוא משמש כאמצעי לפירוק מדינת הרווחה.

ואולם, הטענה כי משטר ההפרטה מגדיר את גבולות 'האפשרי' עושה את 'המעשיות' לעמדה שמרנית המאשררת את הניאו-ליברליזם ומסייעת לכינון ההגמוניה שלו, שככל הגמוניה פועלת להפנמת הנחותיו בקרב מתנגדיו ומסייעת לכינון ההגמוניה שלו. שמרנותה של 'המעשיות' משכפלת את תביעתו של הניאו-ליברליזם למעמד של 'סדר טבעי', ו'הריאל-פוליטיק' שלה, המנוגד למדיניות של 'בניין כוח' סוציאל-דימוקרטי, מקנה ליומרה זו מעמד של נבואה המגשימה את עצמה.

הוויכוח בין מגמת 'המעשיות' לבין מגמת 'בניין הכוח' המתנהל בקרב הסוציאל-דימוקרטים, נובע אפוא מן הדרכים הפוליטיות המנוגדות שהן מציעות למימוש מחויבותן הרעיונית ל'צדק חברתי' בתנאים של הגמוניה ניאו-ליברלית. ההיגיון המנחה ויכוח משכפל את קווי המתאר של מחלוקות דומות שפילגו ומפלגות את הסוציאל-דימוקרטיה בעולם ובישראל מזמן שהן הפכו לכוח פוליטי, הגיון אותו ניתן לתאר, בעקבות מקס ובר, כמצב בו כל אחד מן הצדדים מייחס לדרכו את 'מוסר האחריות' ומאשים את מתנגדיו כמי שמחזיקים ב'מוסר הכוונה'.

ג.

לאחר כשלושה עשורים שבהם הסוציאל-דימוקרטיה הישראלית דבקה ב'מעשיות' ודחתה את 'בניין הכוח' דומה שנוצר מרחק ביקורתי המאפשר לנסות ולבחון הגיון טיעוניה הלכה למעשה.

בשלושת עשורים אלו החריף משטר ההפרטה באורח מתמיד את מגמת פירוק מדינת הרווחה, גידול הפערים הכלכליים, הפרטת המשק הציבורי, הרחבת שלטון ההון, שחיקת מעמדות הביניים ונישול המעמדות הנמוכים. משטר ההפרטה יכול היה לכונן את שלטונו המוחלט, בין השאר, בשל התפוגגותה של הסוציאל-דימוקרטיה, שכתוצאה מהתמכרותה ל'מעשיות', שוב לא היתה חלופה רעיונית לניאו-ליברליזם ולא בסיס לכוח פוליטי למאבק נגדו.  יתר על כן, למרות הישגיה – מרביתם בתחום 'החקיקה החברתית' – מאבקיה 'הקונקרטיים' של 'המעשיות' לא שינו את מגמתו של משטר ההפרטה ומצבם ושחיקתם של מעמדות הביניים ונישולם של המעמדות הנמוכים רק הלכו והחריפו. בפועל היתה אפוא 'המעשיות' אידיאולוגיה של הסתגלות לניאו-ליברליזם ושל ויתור על 'בניין כוח' סוציאל-דימוקרטי למאבק במשטר ההפרטה.

כשלונה של 'המעשיות' רק העמיק, באורח פרדוקסאלי, את אחיזתה בסוציאל-דימוקרטיה, שכן התרחבותו והעמקתו המתמידים של משטר ההפרטה 'הוכיחו', לכאורה, את חוסר הסיכוי של המאבק נגדו. כך, ככל ש'המעשיות' הפכה לנבואה המגשימה את עצמה, כן זכתה טענתה כי יש להמנע ממאבקי חסרי סיכוי כנגד 'השיטה' ולחתור להישגים 'קונקרטיים' – שהלכו והצטמצמו במטרותיהם – למשנה תוקף והותירה אותה כמדיניות האפשרית היחידה.

ואולם, על כך ש'המעשיות' אינה הדרך האפשרית היחידה לקידום הצדק החברתי תחת ההגמוניה הניאו-ליברלית עשויה ללמד התמודדותן של מפלגות סוציאל-דימוקרטיות במערב עם הניאו-ליברליזם. בניגוד ל'מעשיות' המאשררת של הסוציאל-דימוקרטיה הישראלית, רבות מהן בחרו להאבק לא רק במסגרת חוקי המשחק של הניאו-ליברליזם אלא גם כנגדו ובנו תוך כדי כך את כוחן והישגיהן מלמדים על האפשרויות, כמו גם על הקשיים, הטמונים ב'דרך שלא ננקטה' בישראל.

רידודה של הסוציאל-דימוקרטיה ל'מעשיות' החליש גם את המאבק בגורמים הניאו-ליברליים בתוך השמאל, היבט שבלט כאשר מפלגות השמאל היו שותפות הממשלה או אף עמדו בראשה. כך למשל, תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 ופירוק ההסתדרות כצעד ראשון להפרטת שירותי הבריאות ושוק העבודה, שהיו שנים מן המהלכים המכריעים בכינון משטר ההפרטה ובפירוק מדינת הרווחה, נעשו במהלך כהונתן של ממשלת פרס הראשונה וממשלת רבין השניה; ובדומה, הפרטת מערכת החינוך באמצעות עמותות הפכה ל'שיטה' בתקופת כהונתם של שרי החינוך מטעם מר"צ. העדרו של קוטב פוליטי סוציאל-דימוקרטי הקל גם על ההשתלטות העויינת של המגזר השלישי על השמאל, אירגוניו, מפלגותיו, רעיונותיו ומדיניותו והכפפתם לסדר הניאו-ליברלי.

'המעשיות' מציגה את הישגיה בתחום 'הקונקרטי' כאישוש לטענתה כי התמודדות בתוך משטר ההפרטה ולא כנגדו מסייעת להקטין את העוול שהוא גורם, ועל כן היא הפוליטיקה הסוציאל-דימוקרטית 'המעשית' היחידה. ואולם, יותר מכפי שהישגים אלו הם תולדה של מאבק בתוך משטר ההפרטה הם משקפים שינוי במגמתו: ככל שהוא מעמיק את שלטון ההון ומשליט את חוקי המשחק הניאו-ליברליים, כן הוא נוח יותר להתפשר במסגרתם. על כך מלמדת, למשל, נכונותו לצמצם את השימוש ב'חוק ההסדרים' לאחר שהוא מילא את יעודו בריסוק מדינת הרווחה.

'המעשיות' על המימד 'הקונקרטי' שבה מסתפקת אפוא בתגובה על כל אחד ממהלכיו של משטר ההפרטה ונמנעת מלהציג לו חלופה כוללת, היא מתמקדת ב'ניהולו' של משטר ההפרטה ולא בהחלפתו.  בכך משרת דפוס הפעולה המגיב של 'המעשיות' את מגמתו של משטר ההפרטה לערפל את המדיניות הניאו-ליברלית כדי לעקר את המאבק נגדה על ידי פירוקה לסדרה של 'שאלות מעשיות' שיש להתמודד עם כל אחת מהן בנפרד במסגרת האילוצים של 'חוקי הכלכלה'. הענותה של 'המעשיות' לפירוקו של הניאו-ליברליזם לגילוייו הנפרדים מנוגדת ל'בניין הכוח' של הסוציאל-דימוקרטיה, שכדי לגייס תומכים למאבק נגד משטר ההפרטה חייבת לחשוף את מדיניותו הכוללת והשלכותיה העתידית כניגוד למדיניותה היא.

יומרת 'הפוליטיקה של האפשרי' ו'מוסר האחריות' שבעזרתה כבשה 'המעשיות', את הסוציאל-דימוקרטיה הישראלית היא אפוא שיכפול של הנחת המוצא של הניאו-ליברליזם, המותירה את 'המעשיות' בתחומי 'מוסר הכוונה'

התנגדותם המשותפת של 'המעשיות' ומשטר ההפרטה – אמנם ממניעים הפוכים – למדיניות 'בניין הכוח' הסוציאל-דימוקרטי מלמדת שכינונו אינו סיסמה טהרנית ועקרה, כטענת 'המעשיות', אלא הפוליטיקה המשמעותית היחידה להתמודדות עם הניאו-ליברליזם. במקום שבו מתגלה הפוליטיות הכוזבת של 'המעשיות' – המוצאת ביטוי בהשלמתה עם החלופות שמציע הניאו-ליברליזם – נחשף האופי 'הפוליטי הריאלי' של 'בניין הכוח' הסוציאל-דימוקרטי כמפתח למאבק בתוך 'השיטה' וכנגדה, מה שמעלה את שאלת אפשרות בנייתו.

הגיונה של פוליטיקת 'בניין הכוח' הסוציאל-דימוקרטי אינו נטוע רק במישור הוויכוח התיאורטי הרעיוני, אלא בעיקר בתמורות החברתיות שמחולל משטר ההפרטה.  ההגמוניה הניאו-ליברלית נתכוננה אמנם בזכות תמיכתם של מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, אך פירוק מדינת הרווחה, שהפך אותם ל'מעמד הבינוני הנשחק' ול'מעמד הנמוך המנושל' עשה אותם לבעלי עניין לא רק במאבק בגילוייו של משטר ההפרטה, אלא גם בהחלפתו. מה שהופך את הפוליטיקה של 'בניין הכוח' הסוציאל-דימוקרטי ל'מעשית' ואת חזונה ל'ריאלי', הוא אפוא זיהוי האינטרסים המעמדיים החדשים שיוצר משטר ההפרטה כמפתח לביטולו.

 

ד.

השתלטותו של ההגיון 'המעשי' על הסוציאל-דימוקרטיה היתה בין הגורמים שעיצבו את היחסים בין שמאל לימין בישראל. 'המעשיות' היתה המכנה משותף שאיפשר להבנות את מפלגות השמאל כקואליציה בין ניאו-ליברלים 'רכים' לסוציאל-דימוקרטים 'חברתיים'.  בד בבד, ככל ששלטון ההפרטה התבסס, כך גדלה נכונותו להתגמש במסגרת חוקי המשחק הניאו-ליברליים, מהלך שמתוכו צמחה 'החמלה' החברתית של הימין, שמוצאת, למשל ביטוי ב'חקיקה חברתית' דומה לזו של 'המעשיות', ואשר כמוה מבקרת את תוצאות משטר ההפרטה, אך מאשררת את הנחותיו.  הקרבה שבין 'החמלה' ל'מעשיות' – כמו זו של הניאו-ליברלים מימין ומשמאל – טשטשה את ההבדלים הכלכליים והחברתיים בין שני המחנות. עולה, שעל ידי עיקורם של הסוציאל-דימוקרטים אל תוך קווי המתאר של הניאו-ליברליזם החזירה 'המעשיות' את הניגוד בין הימין לשמאל לתחומי 'השלום' ו'השטחים', מצב שהיה בין גורמי החידלון של הסוציאל-דימוקרטיה.

המסקנה המתבקשת מניתוח הגורמים הרעיוניים למצב זה, ובמרכזם 'המעשיות', דומה אפוא לזו שעלתה מניתוח הגורמים המפלגתיים שחוללו אותו: 'לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים'.    

 

התפרסם ב-חברה 37, ספטמבר 2008