ההתחממות הגלובלית כמשל לכשל הקפיטליזם

פורסם ב-אודיסיאה כרך 5 עמ' 84-90, 2009

גירסת ה-D.V.D של אמת מטרידה, סרטו של סגן-נשיא ארצות-הברית לשעבר, אל גור, שהציב את סכנת ההתחממות הגלובלית במוקד הדיון הציבורי, הופצה בנובמבר 2006, שבוע לאחר פטירתו של מילטון פרידמן, מבשר הניאו-ליברליזם וחתן פרס נובל לכלכלה. היה זה אמנם רק צירוף מקרים, אך צירוף מקרים מחכים. במאמר הספד ביקורתי תחת הכותרת "מי היה מילטון פרידמן", הצביע אחד מראשי מבקריו, גם הוא חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, על הסתירה שבין קפדנותו המקצועית של פרידמן כתיאורטיקן כלכלי, לבין חוסר היושר האינטלקטואלי שאיפיין אותו כתועמלן של השוק החופשי. סתירה זו, המאירה את זיקת הגומלין שבין תיאוריה, מדיניות ותעמולה, משתקפת גם בכמה מן המחלוקות המלוות את הדין בהתחממות הגלובלית ועשויה לספק מפתח לבירורן

שתי מהפכות עיצבו את המחשבה הכלכלית במאה העשרים, מסביר קרוגמן. את המהפכה הראשונה חולל ג'ון מיינרד קיינס, ששבר בשנות ה-30 את שלטון האורתודוקסיה של השוק החופשי ויצר את הכלים למעורבות מדינתית רחבת היקף בכלכלה. את המהפכה השנייה, הוביל בשנות ה-70 פרידמן, שנישל את התיאוריה הקיינסיאנית ממעמדה, דחה את רעיון "הממשלה הגדולה", קידם את המונטריזם והחזיר את ההגמוניה של הלסה-פר והתחרות החופשית. ואולם, ההתרחשויות הכלכליות בארצות-הברית ובעולם בשלושת העשורים האחרונים, טוען קרוגמן, מלמדות כשלון המונטריזם והשוק החופשי, כמו גם על יתרון הנחותיו של קיינס על אלו של פרידמן. לפיכך, כשם שבשנות ה-70, הקרקע הייתה בשלה למהפכת-הנגד של פרידמן בכלכלה הקיינסיאנית ובניגזרותיה, הרי שעתה זקוק העולם, מדגיש קרוגמן, למהפכת-נגד כנגד מהפכת-הנגד של פרידמן.

קריאתו של קרוגמן למהפכת-נגד תיאורטית – שהושמעה עוד בטרם המשבר הכלכלי הנוכחי, שרק מדגיש את נחיצותה – משקפת את הכשל המאפיין את הדיון הציבורי במדיניות הכלכלית בשני העשורים האחרונים. סתירותיו של הניאו-ליברליזם, שמצאו ביטוי במשברים כלכליים ופוליטיים חוזרים שליוו את הפיכתו לאמת מקובלת, עוררו אמנם מגוון ביקורות מנומקות, אך לא תיאוריה כלכלית נגדית שתערער את ההגמוניה שלו ותירש אותו. בהעדר חלופה תיאורטית הוסיף הפרידמניזם לשמש כציר השיח הכלכלי, שהמתקפות נגדו רק חיזקו את מעמדו כנקודת ייחוס. להלן יטען כי תחליף חלקי, ולעיתים כוזב, למהפכה התיאורטית כנגד הניאו-ליברליזם וניגזרותיו ממלא בשיח הציבורי הדיון בהתחממות הגלובלית.

 

ב.

נקודת המפנה בה הפך ההתחממות הגלובלית למסגרת רווחת לדיון בכשלי השוק החופשי הייתה ההוריקן קטרינה והחורבן שחולל בניו-אורלינס באוגוסט 2005. עד אז נקשר משבר האקלים בעיקר עם גורל איזורי הספר של החברה התעשייתית – מפולות קרחונים בחוג הקוטב והתייבשות ומידבור באפריקה, למשל – ולפיכך למרות העניין הגובר בגילוייה הצרכניים של "איכות הסביבה", עוררו ההיבטים החברתיים והמדיניים של התחממות כדור-הארץ רק תשומת לב מוגבלת בדעת הקהל במערב. קטרינה הפכה את ההתרעה כי העולם התעשייתי הולך ונעשה קורבן לגזי החממה שהוא מייצר מאיום מעורפל לממשות קטלנית. הניסיון להסביר את מראות ההרס והסבל שהגיעו מניו-אורלינס העלה על סדר היום את סוגיית השפעת התחממות האוקיינוסים על הגידול בעוצמת סופות ההוריקן וכפה התמודדות עם אחריות הסדר הניאו-ליברלי לאופי ומימדי הנזקים שהן גורמות. כך נחשף כי תוצאות פירוק "המדינה הגדולה" התגלו לא רק במצב הירוד של התשתיות הפיזיות, שאמורות היו להגן על התושבים והרכוש מפני הסופה, אלא בעיקר בהעדרם של שירותי רווחה שהחריף את תוצאותיה החברתיות. ואמנם, מדיניות השוק החופשי שהפקירה את תושבי ניו-אורלינס "לעזור לעצמם", הפכה את המעמדות הנמוכים חסרי האמצעים, אפרו-אמריקנים בעיקר, לקורבנות המידיים של ההרס. כך חשפה קטרינה את זיקת הגומלין בין אקלים לכלכלה ובין סביבה לחברה, והפכה את התחממות הגלובלית למסגרת לדיון בניאו-ליברליזם ובהשלכותיו.

ביטוי חד לשינוי שחוללה קטרינה ביחס להתחממות הגלובלית ניתן למצוא ברבי-המכר של תומס פרידמן, בעל הטור המשפיע לענייני חוץ בניו-יורק טיימס. בהעולם הוא שטוח: העולם הגלובלי – החיים במציאות חדשה, שהתפרסם באפריל 2005, כארבעה חודשים לפני קטרינה, תופסת התחממות הגלובלית מקום זניח. לעומת זאת, בחם שטוח וצפוף: מדוע אנו זקוקים למהפכה הירוקה ואיך היא תחדש את אמריקה, שהופיע בקיץ 2008, מהווה כבר ההתחממות הגלובלית את ציר הטיעון של הספר.

בחם שטוח וצפוף מנכס פרידמן חלק מטיעוניו של גור, כדי להיאבק בפוליטיקה שלו. בספרו אמת מטרידה, שהוא מעין גירסה מודפסת של הסרט, מדגיש גור כי אחת הסיבות ל"התנגשות עצומה וחסרת תקדים בין הציוויליזציה שלנו לבין כדור הארץ" היא "שרבים כל כך מאיתנו" נמצאים עליו. לדבריו, הגידול המהיר באוכלוסיית העולם יוצר "דרישה גדולה יותר למזון, מחסה, מים ואנרגיה",[142] המגבירה את הלחץ על משאבי כדור הארץ ומאיצה את התחממות הגלובלית. טענה זו של גור מאומצת על ידי פרידמן, המסביר כי לאחר כתיבת העולם הוא שטוח – משמע לאחר קטרינה ואמת מטרידה – התבהר לו כי ישנם עוד שני כוחות, "המשפיעים על כוכב הלכת שלנו בדרכים מהותיות: התחממות כדור הארץ וגידול מרקיע השחקים של האוכלוסייה העולמית".[34] אלא שפרידמן אימץ את הגדרת הבעיה של גור, רק כדי לערער על הפיתרון שהוא מציע. גור מצביע על דמיון בין אתגר ההתחממות הגלובלית לבין האתגר שהציב בשעתו החור בשכבת האוזון. בעיית האוזון הייתה, לדבריו, תולדה של גורמים "כלל עולמיים" ופיתרונה דרש לפיכך "שיתוף פעולה של אומות העולם";[177] תיאום בין-לאומי הוא לפי גור גם המפתח להצלחת המלחמה בהתחממות הגלובלית, והוא מדגיש את חשיבותה המכרעת של אמנת קיוטו כ"ברית בין-לאומית הקובעת יעדים להגבלת פליטתם של גזי חממה"[174] בהתמודדות זו. בניגוד לגור, ממעיט פרידמן בחשיבותו של הסדר הבין-לאומי כאמצעי למאבק בהתחממות ומפקפק ביעילותה של אמנת קיוטו.[222] לעומת זאת, הוא מדגיש את חשיבות הפעולה החד-צדדית של ארצות-הברית, שתסייע לחדש את מעמדה כמעצמה. לדבריו,

איני מתנגד לאמנות אקלים עולמיות, כמו פרוטוקול קיוטו, אבל אני חושב שיש להן רק סיכוי מועט לחולל את ההשפעה שחסידיהן צופים להן. הניסיון לאכוף צו על כל המדינות החתומות על האמנה יהיה אתגר אינסופי – לא פחות קשה מהמאמץ לשכנע אותן להסכים לה מלכתחילה.

הייתי מעדיף להשקיע את מרצנו ביצירת מודל אמריקני כה משכנע עד שמדינות אחרות ירצו לאמץ אותו. … ארצות רבות ובני אדם רבים ברחבי העולם יחקו אותנו מרצונם; רבים יותר מכפי שיעבורו לירוק בכפיה, מכוחה של אמנה עולמית כשלהי. לאמריקה ירוקה באמת יהיה ערך גדול פי כמה מחמישים פרוטוקולי קיוטו. חיקוי תמיד יעיל יותר מכפיה.[185]

בהמשך לספק שהוא מטיל ביעילותו של שיתוף פעולה בין-לאומי רואה פרידמן במאבק בהתחממות הגלובלית הזדמנות לחיזוק כוחה המעצמתי של ארצות-הברית על ידי רגולציה ממשלתית שתעשה אותה למובילה בנושאי דלק וסביבה. הפיכת אמריקה לירוקה, הוא מסביר, אינו "פינוק מוסרי נאיבי", אלא הדרך שבה תשוב ארצות-הברית "להנהיג את העולם במשימה האסטרטגית ובסוגיה הערכית החשובות ביותר של התקופה". הירוק אינו "מעשה צדקה" אלא "צורה חדשה של יצירת כוח לאומי", שבאמצעותה תחזיר לעצמה ארצות-הברית את זהותה ובטחונה העצמי. ולכן הירוק הוא "אינטרס ליבה של הביטחון הלאומי והכלכלה.[31-3] בארצות-הברית, קובע פרידמן, אין שוק חופשי בתחום האנרגיה, שכן הממשל נותן עדיפות לשימוש בנפט, פחם וגז. לדבריו יש להמשיך במדיניות ההתערבות הממשלתית אך לשנות את כיוונה ולעודד חדשנות תחום בייצור האנרגיה הנקייה באמצעות "מערכת מתואמת של מדיניות תמריצי מס ואמצעי הרתעה ותקנות שיעוררו את השוק". פרידמן מדגיש כי למרות ש"שווקים הם כמו גינות, צריך לתכנן אותם", על הממשל להגביל את עצמו רק ליצירת התנאים לחדשנות, אך להקפיד ולהימנע ממעורבות ישירה בייזומה. אין צורך ב"פרויקט מנהטן" כדי ליצר אנרגיה ירוקה, הוא מבהיר, ומזהיר כי הפיתרון "לא ימצא באמצעות ויסות". להפך, רק השוק החופשי ידע לעודד חדשנות ולהקצות הון לפריצות דרך טכנולוגיות ולמסחר אותן, שכן "רק דבר אחד גדול יותר מאמא טבע, והוא אבא רווח".[253-254]. הירוק, קובע פרידמן הוא "יותר פטריוטי, יותר קפיטליסטי ויותר גיאו-אסטרטגי". הירוק הוא הדרך לעשות את אמריקה למדינה "חזקה יותר" וגם ל"חזקה ביותר"[182]

פרידמן מנכס אפוא את שאלת האקלים והשיח הסביבתי כדי לערער על מדיניות קיוטו – בה תומך גור – החותרת למאבק בהתחממות הגלובלית בדרך של הסדרה בין לאומית מחייבת על בסיס של הסכם בין-מדינתי. מנגד, מטיף פרידמן למדיניות אמריקאית חד-צדדית, שמטרתה שיקום מעמדה המעצמתי של ארצות-הברית על ידי סיוע של הממשל להפיכתה למובילה בתחום הטכנולוגיות הירוקות. ואולם, פרידמן מציין שגם הפיתרון הפטריוטי שלו עתיד לעורר את התנגדותם של החוגים השמרניים בארצות-הברית, שכן הם "פשוט מסרבים להכיר במציאות של שינוי האקלים מפני שהם שונאים את הפיתרון – יותר רגולציה והתערבות ממשלתיים".[125] משמע, לפי פרידמן, מקור ההתנגדות למאבק בהתחממות הגלובלית אינו בערעור על הנחותיה המדעיות אלא בחשש מפני השלכותיה החברתיות.

 

ג.

ואכן, ככל שסכנת ההתחממות הגלובלית הפכה לאמת מקובלת ולבסיס לגיוס ציבורי, כן התעוררה תנועת נגדית של ספקני ושוללי התחממות, בה בלטו חסידי השוק החופש, שהעצימו את קולות הביקורת המדעית כנגד תיזת ההתחממות והשתמשו בהם למאבק במסקנותיה הפוליטיות והכלכליות. ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוזה מריה אסנר, נתן ביטוי לספקנות ההתחממות כאשר טען כי שינוי האקלים אינו תופעה ממשית אלא "תיאוריה מוטלת בספק מבחינה מדעית", ויצא נגד "נושאי הדגל של האפוקליפסה של ההתחממות הגלובלית … החותרים להגביל את חירויות הפרט בשם מטרות אציליות … כשם שעשו הקומוניסטים". [France 24, 23 October 2008; ויקיפדיה]. אחד הלוחמים הבולטים כנגד "תעתוע ההתחממות" הוא נשיא צ'כיה וראש ממשלתה לשעבר, וצלב קלאוס. במאמר הנושא את הכותרת "החירות, לא האקלים, היא בסכנה", חתר קלאוס להגדיר מחדש את קווי המתאר של המחלוקת והדגיש כי ההתחממות הגלובלית היא סוגיה חברתית יותר מאשר מדעית והיא עוסקת בחירות האדם יותר מאשר בשינויים מזעריים בטמפרטורות. לדבריו, האיום הגלום בסביבתנות "לחופש, לדמוקרטיה, לכלכלת השוק ולשגשוג", הוא אף גדול מזה שהיווה הקומוניזם,שכן הסביבתנות חותרת להחליף את ההתפתחות החופשית של האדם בתכנון מרכזי גלובלי.[פייננשל טיימס 13.6.2007].

מאפיין בולט של טיעוניהם שוללי ההתחממות הוא, אכן, חתירתם להעברת מוקד הדיון הציבורי בהתחממות הגלובלית מן המדע והטבע אל הפוליטיקה והחברה. בעוד מתריעי ההתחממות מנמקים את המעורבות, הוויסות והפיקוח הממשלתיים הנדרשים לבלימתה בכורח אקולוגי אובייקטיבי, מדגישים שוללי ההתחממות במשמעות הפוליטית והחברתית של צעדים אלו. "תעתוע ההתחממות", לשיטת השוללים, הוא מעין "דוקטרינת הלם" רדיקלית-סוציאליסטית: הם עוררו בהלת השווא והפכו אותה לאופנה תקינה פוליטית, ומשתמשים בהן כדי לתקוף את שיטת השוק החופשי הפועלים להחזיר את "המדינה הגדולה". פיליפ ברנן, עיתונאי שמרן מחסידי איין ראנד, בטא זאת בצורה הגלויה ביותר כשטען כי "ההתחממות הגלובלית משמעה סוציאליזם", וכי "המטרה האמיתית מאחורי תנועת ההתחממות הגלובלית הוא כינון של סדר עולמי סוציאליסטי בפיקוח האו"ם".[Brennan,Newsmax.com 7.2.2007]

הזיקה בין תמיכה בשוק החופשי לשלילת ההתחממות עשויה להסביר את חתירת שוללי ההתחממות להעביר את הדגש בדיון הציבורי מן המדע לחברה. גם אם ההתחממות אינה מעשה ידי אדם, אלא תופעה אקלימית מחזורית, עדין הדבר דורש להתמודד עם גילוייה, דוגמת קטרינה, מה שמחזיר את סוגיית ההתערבות הממשלתית למוקד הדיון. לפיכך, נראה כי השוללים מודעים לכך שבחשבון אחרון סדר היום שלהם אדיש לסוגיה המדעית ולכן הם חותרים לעקוף אותה מלכתחילה ומתמקדים בהיבטים הפוליטיים-חברתיים שהם ליבת הוויכוח.

שוללי "תעתוע ההתחממות" נאבקים אפוא בעיקר לחשיפת טיבו כמסווה למלחמה לביטול השוק החופשי ולכינון כלכלה מתוכננת בהיקף עולמי. מלבד תיאוריית הקשר הנרמזת מטיעוניהם, הרי שתיאור התוצאות הכלכליות-חברתיות הצפויות של מדיניות ההתערבות הממשלתית – ברמה הלאומית והבין-לאומית – הנדרשת למאבק בהתחממות הגלובלית שמציעים השוללים הוא אמין. על מהמנות זו עשויים להצביע חששותיו של פרידמן בחם, שטוח וצפוף: התנגדותו הגלויה למעורבות ממשלתית בנוסח פרוייקט מנהטן בפיתוח טכנולוגיות ירוקות; וביטולו את פרוטוקול קיוטו כבסיס לוויסות בין-לאומי של משטר פליטת גזי החממה, מלמדים כי הוא סבור שאלו הן המסקנות המובנות מאליהן של הצעדים המוצעים למאבק בהתחממות הגלובלית, ולכן הוא מנכס את השיח הירוק וחותר לנטרל אותן באמצעות חלופות הכרוכות ברמת מעורבות נמוכה יותר. ואמנם, יישום פרוטוקול קיוטו וצעדים נוספים שמטרתם הקטנת פליטת גזי החממה ומעבר לאנרגיות נקיות משמעותם כינון מערך מדינתי ובין-לאומי של מעורבות ממשלתית במערכות הייצור, שיגביל את השוק החופשי ויקטין את שליטתו של ההון בכלכלה כפי שהיא מוכרת כיום.

המאבק בהתחממות הגלובלית כרוך אפוא בצעדים הסותרים את "האמת המקובלת" השולטת בשיח הציבורי בדבר מגרעות המעורבות הממשלתית ויתרונות השוק החופשי. החשש מעימות עם הקונצנזוס הניאו-ליברלי עשוי להסביר מדוע מצניעים מתריעי ההתחממות – ואמת מטרידה הוא דוגמה לכך – את ההיגיון הכלכלי-חברתי של הצעות הפיתרון שהם מעלים.

 

ד.

התהודה שעוררה סכנת ההתחממות הגלובלית שיקפה את המעמד ההגמוני שרכש המושג "גלובליזציה" כמסגרת לניתוח ופרשנות של הכלכלה, החברה, הפוליטיקה והתרבות מאז הרבע האחרון של המאה העשרים. ואולם, התפיסה הרווחת של הגלובליזציה, המדגישה את זיקת-הגומלין ההכרחית והמהותית המתקיימת בינה הקפיטליזם של השוק החופשי, מבוססת על שתי הנחות יסוד כוזבת. האחת כרונולוגית, החפיפה בזמנים בין התרחבותה והעמקתה של הגלובליזציה לבין עליית הניאו-ליברליזם יצרה מראית-עין –המוכרת היטב בדיונים היסטוריים – המקנה לבו-זמניות מעמד של סיבה. והשנייה, תפקודית, פריצת הגבולות הלאומיים, שאיפיינה את הגלובליזציה של הכלכלה בשלהי המאה העשרים, יצרה מראית עין שהפכה את החלשת המדינה וסוכנויותיה, והעברת השליטה בוויסות המשק לידי השוק החופשי וההון הפרטי לתנאי לצמיחה כלכלית.

ההתחממות הגלובלית איתגרה את המובן-מאליו הניאו-ליברלי. הכחשת ההתחממות בידי חסידי השוק החופשי – שגם לדבריהם נובעת משיקולים פוליטיים יותר מאשר ממדעיים – היא תולדה של חוסר יכולתם להתמודד עם תוצאותיה מסגרת ההנחות הניאו-ליברליות. ההתחממות הגלובלית כמהלך של הרס עצמי של העולם המתועש – כמו עידן מלחמות העולם לפניו – חשפה את כשלון השוק החופשי המונע על די שיקולי הרווח של ההון הפרטי לנהל את החברה התעשייתית, כשם שהתלות במעורבות ממשלתית למאבק בהתחממות ערערה את יומרתו של הניאו-ליברליזם למעמד של "חוק טבע" נעדר חלופות. ההתחממות גלובלית כמו גם המשברים הכלכליים החוזרים מאז שנות השמונים ששיאם במשבר 2008, הם גילויים של סתירה המהותית בין תיעוש לקפיטליזם.

החברה התעשייתית התפתחה מתוך הרחבה והעמקה נמשכת של חלוקת העבודה המקומית והעולמית. ההתמחות בקטעים צרים והולכים של תהליך העבודה מגבירה את התלות ההדדית בין היצרנים ומגדילה באופן מתמיד את הצורך בהסדרה חברתית של הייצור. הסדרה חברתית של הייצור היא ניגודו של הגיון השוק והתחרות, העומד ביסוד הקפיטליזם. בחשבון אחרון, שיקולי הרווח של היזם הפרטי לא רק שאינם יכולים להכיל את האופי החברתי של חלוקת העבודה, אלא שמעצם טיבם הם מנוגדים לו וככאלה הם בולמים את התפתחות החברה התעשייתית. סתירה זו שבין העבודה החברתית והניכוס הפרטי, בלשונו של מרקס, מתגלה בגלובליזציה של שלהי המאה העשרים, שאינה אלא הרחבת חלוקת העבודה העולמית תוך כדי הקצנת חוקי המשחק של השוק החופשי, המעוותים את התפתחותה ומעכבים אותה.

הזיהוי הכוזב שבין התיעוש לקפיטליזם – בדומה לזה שבין גלובליזציה לניאו-ליברליזם – הוא תולדה של מראית-עין היסטורית: הקפיטליזם קדם לתיעוש שהתפתח במסגרתו ומכאן ההיקש השגוי, המניח כי התיעוש מותנה בקפיטליזם וכי חברה תעשייתית אינה יכולה להתקיים אלא כחברה קפיטליסטית. אלא, שהחפיפה בזמן מכסה על הסתירה בין דפוס הפעולה של התיעוש מכאן ושל הקפיטליזם מכאן. הכפפת הייצור התעשייתי לכללי השוק החופשי היא המקור למשברי הקפיטליזם בשתי המאות האחרונות, כשם שביטולה או מיתונה של הסתירה שבין הסדרה לתחרות היא תנאי למניעת המשברים או לפחות למיתון נזקיהם.

השפל הגדול בין שתי מלחמות העולם – שהיה שיאו של משבר כלכלי מתמשך מאז הרבע האחרון של המאה ה-19 – והתפקיד שמלא ערעור הביטחון החברתי בקריסת הסדר הדמוקרטי ובעליית הפאשיזם והנאציזם הגביר את ההכרה בחוסר יכולתו המובנית של הקפיטליזם לנהל את החברות התעשייתיות על מורכבותן הכלכלית והחברתית באמצעות מנגנוני השוק והתחרות. מנגד, הצלחת מדיניות הניו-דיל ו"הממשלה הגדולה" להתמודד עם המשבר בארצות הברית, סיפקה הוכחה ליתרון מעורבות המדינה בוויסות הכלכלה ובתכנון החברה. השפל הגדול היה גם הרקע למהפכה הקיינסיאנית, שהקנתה בסיס תיאורטי לתפקיד המדינה במניעת המשברים שיוצר השוק באמצעות ניהול מדיניות אנטי-מחזורית. משבר הדמוקרטיה ועליית הפאשיזם מכאן, וניסיון הניו-דיל והכלכלה הקיינסיאנית מכאן, הקנו תוקף פוליטי ותיאורטי לביקורת הסוציאל-דמוקרטית, שלאחר מלחמת העולם השניה תורגמה למדיניות ומוסדה במדינת הרווחה. ואמנם, "הנס כלכלי" ו"חברת השפע" ביססו את ההגמוניה של מדינת הרווחה במדינות המערב בין מחצית שנות הארבעים למחצית שנות השבעים של המאה העשרים.

משטר מדינת הרווחה התאפיין בשלושה מעגלי הסדרה ממשלתיים, לאומיים ובין-לאומיים, של הכלכלה והחברה שנתקיימה ביניהם תלות הדדית. המעגל הראשון היה הסכם בין-לאומי – הסכם ברטון-וודס – שקבע את הגבולות בין שערי החליפין של המטבעות הלאומיים. היציבות שהוכנסה בדרך זו לכלכלה העולמית, שמשמה כפיגום לכינון ההסדרה הממשלתית ברמה הלאומית. המעגל השני היה אימוץ יעד של תעסוקה מלאה. מימושו של יעד זה חייב את הממשלות השונות לווסת לא רק את שוק התעסוקה אלא את הכלכלה כולה – ממדיניות האשראי ועד הקמת מפעלים – ועשה את היוזמה הציבורית – הממשלתית, העירונית וזו של איגודי העובדים – לגורם מרכזי במשקים הלאומיים. המעגל השלישי היה זה של הספקה ציבורית של שירותים חברתיים – והפיכתם מסחורות נרכשות לזכויות אזרחיות –  במטרה להעניק לפרט ביטחון חברתי, שנתפס כתנאי לקיומה של הדמוקרטיה. כך, מבלי לבטלו, הפקיע אפוא משטר מדינת הרווחה את הסדרת הכלכלה והחברה מידי ההון הפרטי והעבירה לידי גורמים ממשלתיים וציבוריים.

ההון הפרטי חתר להחזיר לידיו את עמדות השליטה שהופקעו ממנו, ובנה את כוחו בעיקר על ההתנגדות שעורר האופי הבירוקרטי של מדינת הרווחה, שהביקורת עליה גברה ככל ששירותיה הפכו למובנים מאליהם. מהפכת-הנגד של ההון, שכוונה להחליף את משטר מדינת הרווחה במשטר ההפרטה, החלה עם ביטול הסכם ברטון-וודס על-ידי הנשיא ניקסון ב-1971. פירוק ההסדרה הבין-ממשלתית של מערכת המטבע העולמית הכניס לתוכה אי-יציבות מובנית, המאפיינת את עידן הגלובליזציה, והעביר את הסדרתה לידי ההון הפרטי, שבדרך זו העמיק את שלטונו בכלכלה העולמית. ביטול הסכם ברטון וודס והעוצמה המחודשת שרכש ההון הפרטי איפשרה לו לצאת למתקפה – שהגילוי הרעיוני שלה היה הניאו-ליברליזם – על שני מעגלי ההסדרה האחרים של משטר מדינת הרווחה, של המשק הציבורי והשירותים החברתיים ולהפריטם. הפלתו של משטר איינדה בצ'ילה בסוף 1973 ועליית תאצ'ר לשלטון בבריטניה ב-1979 היו ציוני הדרך שסימנו את ראשית מסע הניצחון של הניאו-ליברליזם, שאחד מהם היה גם מהפך 1977 בישראל.

ה.

ככל שהניאו-ליברליזם ביסס את ההגמוניה שלו, כן הוא מיקד את מאמציו בפירוק מנגנוני ההסדרה הלאומיים והבין-לאומיים שאיפיינו את משטר מדינת הרווחה והעברת ויסות הכלכלה והחברה לידי ההון הפרטי. הצלחתו הגדולה של הניאו-ליברליזם היתה בהפרטת התודעה: בהדרגה רכש משטר ההפרטה על גילוייו השונים מעמד של "סדר טבעי" וכל הסדרה ציבורית הפכה למנוגדת ל"חוקי הכלכלה"  ו"בלתי יעילה". הפרטת התודעה באה לידי ביטוי באורח בולט בשינויים שחלו במפלגות הסוציאל-דימוקרטיות שהסתגלו להגמוניה הניאו-ליברלית, כמו "הניו-לייבור" בבריטניה, שאימץ את "הדרך השלישית", שלא הייתה אלא תצ'אריזם עם פנים אנושיות.

על ידי הפרטת התודעה הצליח הניאו-ליברליזם לשלול ממבקריו את הכלים להאבק בו.  הגידול באי-השוויון והפגיעה בביטחון החברתי במדינות השונות עוררו אמנם התנגדות זועמת כנגד משטר ההפרטה, אך בגילוייה השונים בעיקרו של דבר היא אישררה אותו. חלק ניכר מן הביקורות הפריד את הסבל מן השיטה, היינו את העוני והנישול ממשטר ההפרטה, וביקש לסייע לקורבנותיו במסגרתו. חלק אחר, שלל אמנם לחלוטין את הניאו-ליברליזם, כמו  תנועת "האנטי-גלובליזציה", שבביקורתה כנגד קרן המטבע הבין-לאומית – שנתכוננה כחלק מהסדרי ברטון-וודס ומשטר ההפרטה הפך אותה לאמצעי להכתבת כללי המשחק שלו – טשטשה את ההבדל שבין שלילת ההסדרה של חלוקת העבודה הבין לאומית, לבין המאבק על אופיה. בדומה, נפלו רבים ממבקריו של הניאו-ליברליזם במלכודת ההבחנה שהוא עשה בין "פוליטיקה" ל"כלכלה" ואת טענתו כי הוא מפריד בין השניים, בעוד שבפועל הוא השתמש בכוח הפוליטי כדי לבטל את ההסדרה הציבורית. ההנגדה הכוזבת שבין פוליטיקה לכלכלה שמשה את משטר ההפרטה כדי לטשטש את ההבחנה שבין "ציבורי" ל"פרטי" ודרך שלילת "הפוליטי" להכשיר את "הפרטי".

על רקע זה בולטת הצלחתו של המאבק בהתחממות הגלובלית לאתגר את משטר ההפרטה ולציב לו חלופה ממשית, שהגילוי הבולט ביותר שלה הוא פרוטוקול קיוטו. העמדת הצורך בהסדרה בין לאומית של פליטת גזי החממה, שממנה נבעה גם הסדרה לאומית רחבה של הייצור בפרט והכלכלה בכלל במוקד של הדיון הציבורי הפכה את ההתחממות הגלובלית לזירה חלופית של דיון במדיניות הכלכלית. בכך הבדיל עצמו המאבק בהתחחמות מסדר היו הסביבתי השכיח, שהתקשה לחרוג מקווי המתאר של מחאה צרכנית, ולכן נשארה בגבולות הנחותיו של הניאו-ליברליזם גם כאשר גילה מודעות להיבטים חברתיים רחבים יותר המכתיבים את הפוליטיקה של הסביבה. יתר על כן, בניגוד לצורות אחרות של התנגדות לניאו-ליברליזם, הצליח המאבק בהתחממות הצליח לכונן את עצמו לכדי תנועה ציבורית בעלת השפעה פוליטית במישור הארצי והבין-לאומי. הצלחה זו היא ככל הנראה הסיבה לכך שכדי למנוע את התרחבות התביעה לוויסות הכלכלה, יצאו חסידי השוק החופשי למלחמת חורמה בבסיס המדעי של סכנת ההתחממות הגלובלית.

יחד עם זאת, דומה שהגורמים להצלחתו של המאבק בהתחממות הגלובלית לאתגר את הסדר הניאו-ליברלי הם גם מצביעים על מגבלותיה להפוך לסוכן של שינוי כולל. נחישותם של חסידי השוק החופשי לחשוף את האופי הפוליטי-כלכלי של "תעתוע ההתחממות" מעידה על כך שהמאבק בהתחממות הקפיד שלא להכנס לתחומים אלו, כדי שלא התנגש עם ההגמוניה הניאו-ליברלית, שעל הנחותיה הוא חלק. המאבק בהתחממות נותר בתחומים של דאגה ל"אמא אדמה" והחשש מפני "אפוקליפסה אקולוגית", בשני אלו ישנו כוח מגייס, אך גם טשטוש של ההקשר הרחב של הבעיה ופתרונה. במובן זה המאבק בהתחממות מאתגר את הסדר הניאו-ליברלי, אך גם מהווה תחליף כוזב למאבק יעיל בו.

שינוי במגמה זו ניכר לאחרונה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. קריסת הכלכלות הלאומיות גרמה להכשרת מעורבות ממשלתית בכלכלה מהגדלת האשראי, דרך הלאמת בנקים, סיוע לחייבי משכנתאות ועד הצלת מפעלים כדי להגן על מקומות עבודה. בד בבד נשמעו דרישות ליצירת מנגנוני ויסות בין-לאומיים החל מ"הסכם ברטון-וודס חדש" ועד קריאה לכינון מטבע בין-לאומי. ואולם, דומה שההכרה בצורך בהסדרה משלתית של הכלכלה תלויה בעוצמת המשבר, ודומה שככל שעוצמת המשבר פוחתת, בשל ההתערבות הממשלתית, כך גם פוחתת התביעה לכינון כלים להסדרה ממשלתית, לאומית ובין-לאומית, של הכלכלה.

המאבק בהתחממות הגלובלית כמו ההתמודדות עם המשבר הכלכלי נותנים ביטוי להכרה בצורך בחלופה לניאו-ליברליזם, אך גם בקושי לנסח אותה, כפי שציין קרוגמן. הצלחתו של המאבק בהתחממות תלויה אפוא בקישורו במאבק רחב להסדרה של הכלכלה הלאומית והבין לאומית, אך זו מצריכה כבר סדר יום אחר, סוציאל-דמוקרטי.