לפלג את העבודה

פורסם ב'הארץ' ב-25/03/2009

פילוגה של מפלגת העבודה הוא "נשק יום הדין", שבו מאיימים גורמים במחנות התומכים והמתנגדים להסתפחות לממשלת נתניהו. ואולם, הפילוג הוא צעד מתבקש בלי קשר לעימות הנוכחי. המאבק בסוגיית ההצטרפות לממשלה הוא רק עוד גילוי של הפילוג הפנימי בין סוציאל-דמוקרטים לניאו-ליברלים המעקר את העבודה – ואת השמאל בכלל – ומוביל להכחדתם כחלופה רעיונית ופוליטית.

כך, למשל, העימות בין אהוד ברק לעמיר פרץ, המעצב את פניה של העבודה בשנים האחרונות, משקף ניגודים מהותיים ביחס לדרך שבה על העבודה ללכת: ברק פונה אל המעמדות "המבוססים" ו"המסודרים", המהווים את גרעין התמיכה ההיסטורי של העבודה, בעוד שפרץ חותר להפוך אותה לכתובת למעמדות "הנשחקים" ו"המנושלים". ברק תומך במדיניות של הפרטה, המלווה בחמלה כלפי השכבות החלשות; לעומתו פרץ, הרואה בהפרטה את הגורם להחלשת שכבות אלו מלכתחילה ובחמלה מירוק מצפון ולא מדיניות – קורא לכינון מדינת רווחה רחבה.

הצורך ליישב בין ניגודים אלו, כדי לקיים את מצג השווא של "מפלגה מאוחדת", גרם לעבודה מצד אחד להגדיר את עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית", אך מצד שני לרוקן את המושג מתוכנו: היא קידמה את משטר ההפרטה לצד מאבק בעוולותיו, בנימוק שלא ניתן לייבש את הביצה, אלא רק להילחם ביתושים.

ניגודים אלו הפכו את העבודה לקואליציה מרירה של סיעות יריבות, המנטרלות זו את זו, עשו את מסריה לסותרים ומבלבלים, והרחיקו ממנה את קהלי היעד הטבעיים של כל אחת מן הסיעות, דבר המסביר את הצטמקותה בכשליש בבחירות האחרונות: המסודרים והממוסדים העדיפו את ציפי לבני, בעוד שהנשחקים והמנושלים שמו את מבטחם בנתניהו ובאביגדור ליברמן.

עד לאחרונה סיפקה ההסכמה לכאורה בשאלות "השלום והשטחים" את הצידוק לקיומה של העבודה תוך לפיתת החנק הבין-סיעתית. אלא שברק שבר גם את גבולותיו של מכנה משותף רופף זה, ועתה נראה כי תמימות הדעים המדינית בינו לנתניהו גוברת אף על ההסכמה הרחבה ביניהם בשאלות כלכלה וחברה.

את דגל שתי המדינות לשני העמים נטלה לבני, שהותירה את העבודה ללא ייחוד: לא סוציאל-דמוקרטית, וגם לא מפלגת "השלום הפרגמטי". ניכוס "השלום" בידי לבני חשף גם את דלותו של היסוד הסוציאל-דמוקרטי במרצ ובחד"ש. מרצ אימצה רטוריקה סוציאל-דמוקרטית, אך סירבה לראות במעמדות הנשחקים והמנושלים קהל יעד. בדומה, הצהרותיה של חד"ש בזכות מדינת הרווחה עומדות בניגוד לתביעתה להחלשת "המדינה", כחלק מתמיכתה ב"מדינת כל אזרחיה", מגמה העולה בקנה אחד עם הפרטת מדינת הרווחה והחלפתה במגזר השלישי הנשלט בידי ההון.

קידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית, שבמרכזה מדינת רווחה רחבה, הוא הצידוק הרעיוני והתנאי הפוליטי להמשך דרכם של העבודה והשמאל הישראלי. ואולם, עיקור היסוד הסוציאל-דמוקרטי כתולדה של מאבקים בין-סיעתיים במפלגות השונות, ופיזורם ודילולם של הסוציאל-דמוקרטים בתוכן, גורמים לאיבוד אחיזתו של השמאל בחברה הישראלית. העדרה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית מסביר את התחזקות הימין והפרוטו-פאשיזם הישראליים, שבהם מוצאים קורבנותיו המתרבים של משטר ההפרטה כתובת, כוזבת, למצוקותיהם.

לפיכך, על הסוציאל-דמוקרטים שבעבודה לחתור לפילוגה על-פי החתכים הרעיוניים והמעמדיים, המגדירים כבר עתה את החזית הבין-סיעתית המעקרת אותה, וזאת ללא קשר להכרעה בשאלת ההצטרפות לממשלה. הפילוג יאפשר לניאו-ליברלים שבעבודה לחבור לנתניהו ולממש את היעדים, המוצהרים והבלתי מוצהרים, של מהלך זה. בד בבד עשוי הפילוג להיות צעד ראשון לכינון מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שתמיר את החיזור הנואש של השמאל אחר המעמדות המבוססים והמסודרים בפנייה למעמדות הנשחקים והמנושלים, ותפעל לגיבוש כוח שייאבק לבלימת הידרדרותה של החברה הישראלית ימינה.