תנועה מול אוניברסיטה: בין ניגוד לסיכוי

הניגוד הכוזב בין לימודים אוניברסיטאיים למשימתיות תנועתית, הרווח בתנועות הבוגרים הכחולות, מהווה גורם המחליש ואף מעקר את השפעתן על החברה הישראלית. ניגוד כוזב זה משרת את מהפכת הנגד הניאו-ליברלית בה נתונה ישראל – כשם שהוא השתקפות שלה – והמסקנות השמרניות אליהן הוא מוליך חושפות את הכשלים המונחים בבסיסו.

פורסם בכתב העת חברה, 42 (2009), עמ' 30-31

גישה מקובלת בתנועות הבוגרים רואה באוניברסיטאות עוד מנגנון אישרור וביות קפיטליסטי, שדרכו משליט השוק את ערכיו: לפי גישה זו מרדדות האוניברסיטאות את הידע לסחורה, עושות את הסטודנט לצרכן והופכות את המרוץ אחר הציון לתכלית הלימוד. עוד נטען כי כך זו, צורבות האוניברסיטאות את הצרכנות והתחרות לכדי תכונות ראשוניות של הסטודנט כאדם צעיר, אותן הוא יחזור וישכפל במהלך חייו הבוגרים. עשיית ההשכלה מדרך לשחרור האדם לאמצעי לניכורו, מציבה, לפי העמדה הרווחת בתנועות, את האוניברסיטאות בקוטב המנוגד לדרכן של תנועות הבוגרים, והמסקנה מכך היא ויתור על המסלול האוניברסיטאי  ועקיפתו.

ואולם, מסקנה זו כופה על תנועות הבוגרים עיקור-לדעת החותר תחת מאבקן לעיצוב חלופי של החברה הישראלית. האוניברסיטאות אמנם פועלות כחלק מן העולם הקפיטליסטי, אך בכך הן אינן שונות מתחומי חיים אחרים, מערכת החינוך או שוק העבודה, למשל. טענה דומה –  היינו, המונחית על ידי אותו ניגוד כוזב – כי אין לפעול בתחומי החינוך והעבודה, משום כפיפותם להגיון השוק, הייתה נשמעת לפחות כמוזרה. אימוץ הגיון ההינזרות מכל תחום המאורגן על ידי השוק ונשלט על ידי כלליו – כמו זה המנחה את תנועות הבוגרים ביחס לאוניברסיטאות – יכול להביא רק לפרישה מהחברה ולעקרות חברתית ופוליטית. סוציאליסטים, כידוע, נוקטים בגישה הפוכה: כדי לשנות את המנגנונים הקפיטליסטיים יש, לשיטתם, לפתח דרכים כדי להתערב בפעולתם.

התבוננות בתפקיד אותו ממלאות האוניברסיטאות שלא מבעד לניגוד הכוזב דלעיל, מלמדת שהן מכשירות, בין היתר, את העתודות השלטוניות והמקצועיות הדרושות למדינה המודרנית. כלכלנים, משפטנים, סטטיסטיקאים, עובדים סוציאליים, רופאים, פסיכולוגים מורים ואחרים משתתפים בעיצוב דפוסי הפעולה של המדינה בין אם היא מאורגנת של בסיס ניאו-ליברלי ובין אם היא מדינת רווחה. מבלי להיכנס לדיון התיאורטי ב"אוטונומיה" מן הפוליטיקה שיש לפקידים בעיצוב המדיניות, הרי שהמציאות הישראלית מלמדת כי מלבד הכוח שיש ל"גורמים המקצועיים" מתוקף תפקידם הרשמי, גם האיגודים המקצועיים של המורים, הרופאים והעובדים הסוציאליים, למשל, ממלאים כיום תפקיד חשוב בעיצוב דמותם של השירותים עליהם הם מופקדים.

הידע המקצועי הנרכש באוניברסיטאות נחשב כיום לתנאי בסיסי לקבלה לממסדי השלטון, החברה והכלכלה. יתר על כן, האוניברסיטה מעניקה את השפה ואת עולם המושגים החיוניים ללקיחת חלק בשיח הקשור בעיצוב המרחב הציבורי, ובהשפעה עליו. לכן, ההסתייגות מן האוניברסיטאות מהווה מחסום בפני מעורבות ממשית של תנועות הבוגרים וחבריהן בדיון הציבורי, בממסדים המקצועיים והציבוריים, במערכות השלטוניות ובהנהגה הפוליטית. משמעותה של האידיאולוגיה האנטי-אוניברסיטאית היא אפוא הדרה עצמית מהשתתפות משפיעה בדיון הציבורי ובפעולה הפוליטית המעצבים את פני החברה ומכאן שאף וויתור על הסיכוי להנהיגה. כך דוחקת שלילת האוניברסיטאות את תנועות הבוגרים למעמד של שוליות בחברה הישראלית, החוזרת ומשתקפת גם במגמות של פרישה מתוכה.

אם ברצונן של תנועות הבוגרים להפוך לגורם משמעותי במאבק על עיצובה של החברה הישראלית, עליהן לעשות את הלמודים האוניברסיטאיים לחלק מדרך החיים של חבריהן. מעבר לתכליתו המקצועית, החברתית והפוליטית, עשוי מהלך כזה להשפיע גם על דמותן של האוניברסיטאות. הדברים אמורים במיוחד לגבי דמותו של המרחב הציבורי האוניברסיטאי והסטודנטיאלי. חברי תנועות הבוגרים יכולים להעניק משקל ועומק לפעילויות לשינוי חברתי המתנהלות בקמפוסים, שלחלקן אף השפעה על תכני הלימוד, כפי שעשוי להעיד ניסיונם של סטודנטים לכלכלה שיצרו מסגרות לימוד המאתגרות את השיח הניאו-ליברלי השולט בחוגים אלו.

אין לבטל כמובן לחלוטין את החשש מפני השפעת האופי הקפיטליסטי-צרכני של הלימודים האוניברסיטאיים על תנועות הבוגרים וחבריהן. אולם דומה שחשש זה והוויתור מראש על מאבק בזירת האוניברסיטאות הנגזר ממנו, מלמד על תפיסה מסתגרת של מושג התנועה ומעורבותה בחברה, העשויה להתגלגל לשמרנות ולניוון.

במסורת הסוציאליסטית והציונית-סוציאליסטית מושג התנועה הוא היפוכה של התבדלות. התנועה אמורה לא רק להפוך את ההמון לציבור ואת יחידים לכוח מול עוצמת ההון, אלא גם להקנות להם בסיס למאבק כנגד הנחות השוק והתחרות של הקפיטליזם על מנת לשנותן. כך, התנועה לא רק מספקת לחבריה תפיסת העולם וכלי הניתוח, אלא היא גם מסגרת לבחינה חוזרת שלהם, לאור המגע עם החברה, כדי שלא יהפכו מתיאוריות המשנות את המציאות לדוגמות המתגוננות מפניה.

דומה, שיותר משההסתייגות מן האוניברסיטאות משקפת ביקורת על אופי הלימודים בהן, היא מבטאת חוסר אמון של התנועות בעצמן וביכולת חבריהן להתמודד עם דרכי ניתוח ותכני מחשבה העומדים בסתירה לגוף הידע התנועתי.

לפיכך, בשל החיוניות של הלימודים האוניברסיטאיים להשפעה, עיצוב והנהגה של תחומי החיים השונים של החברה הישראלית, הרי שעל תנועות הבוגרים להתמודד עם אתגר האוניברסיטה ולא לסגת ולהסתגר מפניו. כשם שההסתגרות מפני האוניברסיטאות עלולה להתגלגל להסתגרות מן החברה, כך ההתמודדות עם האתגר שהן מציבות עשויה להיות מהלך לכינונו של כוח פורץ דרך לשינויה.