חשבון הנפש, שהשמאל מנהל בעקבות מפלתו במאבק נגד הפרטת מינהל מקרקעי ישראל, מתמקד בעיקר בגורמים לתמיכת הרוב במפלגת העבודה ב"אם כל ההפרטות": הסיוע שהעניקו אהוד ברק ושלום שמחון לבנימין נתניהו בהמשך לתמיכתם העקרונית בהפרטה; שתיקת עופר עיני כחלק מעסקת החבילה שרקח עם נתניהו; השוחד המגזרי שהניע את הנהגת התנועה הקיבוצית; וכמובן חרדת נטישת הכיסא של השרים וסגני השרים של העבודה.
ואולם גם חשבון נפש זה – הקשור יותר למהלך הפילוג המתחולל בעבודה – מוסיף להתעלם מכשל מהותי, החוזר ומעקר את מאבק השמאל בהפרטה: בעודו שולל את הכוונה להפריט את נכסי המדינה משלים השמאל עם תבוסתו למנוע אותה. תפישה זו, הרואה בהפרטה מהלך חד-כיווני שאין חזרה ממנו, מונעת גיבוש סדר יום המכוון לביטול ההפרטות שכבר בוצעו ומקשה על סיכול אלה שבדרך, וכך מקלה על חסידי ההפרטה להמשיך בהשלטת חוקי המשחק הניאו-ליברליים.
כדי לחזור לזירת המאבק הפוליטי על השמאל לאמץ מדיניות סוציאל-דמוקרטית של הלאמה חוזרת. עליו להבהיר, כי משיגיע לשלטון יחוקק חוק להלאמה חוזרת של הקרקע ושל נכסי תשתית אחרים שהופרטו. מדיניות זו תהפוך את הקרקע, את חברת החשמל, הנמלים ומשאבי טבע וחברות אחרות שהופרטו או יש כוונה להפריטם לנכסים שעתידם וערכם ייקבעו בידי הממשל ולא בידי השוק.
מדיניות סוציאל-דמוקרטית מוצהרת של הלאמה חוזרת תשחרר את השמאל המתנגד להפרטה מהדשדוש העקר במחוזות המחאה, שבו הוא עסוק עתה, ותעשה את הפרטת השירותים החברתיים והנכסים הציבוריים לסוגיה פוליטית הנתונה במאבק שלא הוכרע. כך ייכנס ממד של סיכון לרכישת הנכסים המופרטים, שבהכרח יוריד את מחירם, יקטין את כדאיות הפרטתם, ומכירתם בתנאים אלה תקרע את המסווה "הכלכלי" מעל ההפרטה ותחשוף את מניעיה הפוליטיים.
הגורם המרכזי, כך נראה, המרתיע את השמאל מלאמץ את מדיניות ההלאמה החוזרת הוא השינון העצמי לדעת של עקרונות ניאו-ליברליים, שהפך גם אותו לשבוי באמונה בדבר קדושת הרכוש הפרטי. הלאמה חוזרת תהיה אכן בבחינת פגיעה ברכוש הפרטי – בדיוק כשם שהפרטת הקרקעות מפקיעה את הקרקע מן הציבור, שאין בידיו האמצעים להשתתף ברכישתה, ומעבירה אותה למיעוט של בעלי יכולת. על כך מלמדות גם דמעות התנין של נתניהו על מר גורלם של סוגרי המרפסות ודיירי השיכונים, שלמצוקתם אין קשר למינהל או שהיא כבר נפתרה במסגרתו.
פופוליזם ניאו-ליברלי זה הוא הצגת מראית עין של "להיטיב עם העם". מטרתו להשתיק את הביקורת של נפגעי "שיטת השקשוקה" על ידי טיפוח אשליה חמדנית של שותפות בשלל, ולכסות על המקור הפוליטי של העושר.
אלא שגם קדושת הרכוש הפרטי היא אחת מקורבנות המשבר הכלכלי הנוכחי. המשבר חשף את כישלון השוק לנהל את החברה התעשייתית על מורכבויותיה הכלכליות והחברתיות והפך את המעורבות הממשלתית לתנאי להישרדותה. ההלאמה של בנקים, תעשיות וחובות, המאפיינת את התמודדות ממשלות המערב עם המשבר, שינתה לחלוטין את היחס להלאמה בדיון הציבורי. מפגיעה ברכוש הפרטי נהפכה ההלאמה לתנאי לקיומו. מעורבות ממשלתית והלאמה שוב אינן נשללות מראש בשם קדושת הרכוש הפרטי, אלא נבחנות כאמצעי לגיטימי להבטחת התנאים ההכרחיים לפעילות הכלכלית והיציבות החברתית.
ההיגיון הכוזב של משל המרפסת ונגזרותיו, שנתניהו ודובריו מפיצים כצידוק להפרטה ולחיזוק שלטון ההון, הוא בבחינת היאחזות בעולם שיסודותיו הרעיוניים ודרכי פעולתו קרסו עם ליהמן ברדרס. מדיניות ההלאמה החוזרת תערער לפיכך לא רק את ההיגיון הניאו-ליברלי של משטר ההפרטה, אלא גם את יחסי הכוחות שהוא משרת.
דני גוטוויין 