פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית ג' – תנועת הוועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי

פורסם ב"חברה"

היחס לניאו-ליברליזם הוא הקו המפריד בין השמאל לסוציאל-דמוקרטיה בישראל. הבטים שונים של אבחנה זו בררתי במאמרים "לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים" (חברה 36, מאי 2008) וב"'המעשיות' כמנוס מן הסוציאל-דימוקרטיה" (חברה 37, ספטמבר 2008). במאמר הנוכחי תבחן הטענה, כי הבדל נוסף בין השמאל לסוציאל-דימוקרטיה היא דרך בניין הכוח, וכי בעוד שהעמותות הן ההיגיון האירגוני של השמאל הניאו-ליברלי, הוועדים עומדים ביסוד בניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי.

א.

בתוך שלל ההסברים שמעלה השמאל הישראלי להתדלדלות הנמשכת בכוחו הפוליטי, בולטת ההתעלמות מאחת מהסיבות המבניות העיקריות לכך: הצלחתו של הימין – כחלק מההפרטה הכוללת של החברה – לעצב גם את המערכת המפלגתית ואת דפוסי ההצבעה בישראל באופן שיבטיח את שלטונו. התעלמות זו מלמדת על כך שהשמאל הפנים את ההגיון הניאו-ליברלי, וכי כמו במקרה של הכלכלה והחברה הוא קיבל גם את מבנה המשטר שכונן הימין על חורבות מדינת-הרווחה כ'חוק-טבע' נטול חלופות. ואולם, כשלונותיו החוזרים של השמאל במבחן הקלפי מלמדים כי ככל שמפלגותיו – העבודה, מרצ וחד"ש – משתלבות במשטר ההפרטה ומוותרות על המאבק בו ובהנחותיו, כן הולך ומתבטל הצורך בהן, והן נידונות לשוליות ולהתנוונות.

מהפכת ההפרטה התאימה להנחותיה גם את המערכת המפלגתית: את התפקיד של ציר המערכת הפוליטית , שמלאו מפלגות-הרעיון בעידן מדינת-הרווחה, היא העבירה למפלגות השבטיות-מגזריות, כמו ש"ס ולמפלגות מצב-רוח, כמו קדימה. למרות הניגוד בין הנוקשות השיבטית של המפלגות המגזריות לבין הגחמה הצרכנית של מפלגות מצב-הרוח, בין שני דפוסי המפלגות מחבר מכנה משותף ניאו-ליברלי: שניהם עויינים, כל אחד בדרכו, את מנגנוני ההסדרה הכלכלית והשירותים החברתיים של מדינת-הרווחה, ופועלים להפרטתם, בעיקר באמצעות העברתם לשליטת עמותות המגזר השלישי, שאינן אלא מסווה לשוק ולהון. כך, העמיק סגן-שר החינוך מטעם ש"ס, משולם נהרי, את הפרטת החינוך באמצעות חוקים המשרתים הן את חינוך המגזרי, ואת השכבות המבוססות הרוצות בהכשרת החינוך הפרטי; וכך פעל רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת אהוד אולמרט, לשילוב רישמי של העמותות בפעולת הממשלה.  ;

ההגיון המיגזרי-צרכני הניאו-ליברלי השתלט השתלטות עויינת גם על השמאל. עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח שחיברה ועדת הבדיקה שהקימה מרצ לברור הגורמים למפלתה בבחירות 2009. הועדה הצביעה על שתי סיבות – משלימות לכאורה, סותרות למעשה – לכישלון: מצד אחד, הקטנת מאגר הבוחרים של מרצ בשל פיצול החברה הישראלית ל'שבטים', כמו החרדים, הדתיים, המזרחים והעולים, המנוכרים לשמאל והנוטים להצבעה מיגזרית; ומצד ומצד, שני 'נהירה', 'גלישה' ו'עריקה' של "מצביעי מרצ ותיקים ופוטנציאליים לקדימה", כ'מפלגת שלטון' לא-מגזרית בעלת 'אג'נדה יונית'. מתוך התעלמות מן המגמה השניה ועקיפת הסתירה, ממליצים מחברי הדו"ח למרצ "לאמץ הגדרה עצמית של 'מפלגת נישה' או 'מפלגת בוטיק' קטנה", שתפנה ל"מעמד הבינוני העירוני הליברלי החילוני" ולחסידי "סגנונות החיים האלטרנטיביים". בלשון אחרת, הדו"ח מציע למרצ לוותר על יומרתה להיות מפלגה סוציאל-דמוקרטית הפונה לכלל החברה הישראלית ולהפוך במוצהר למה שהיא בפועל, כפי שלימד תעלול 'הרשימה החדשה': מפלגה מגזרית של המעמד הבינוני המסודר, המתמקדת בשאלות של זכויות-אזרח ואיכות-חיים, והופכת את השלום והצדק החברתי להיבטים שלהן.

הדו"ח משקף את תהליך התמגזרותו של השמאל, מגמה הבאה לידי ביטוי בדרכים אחרות גם במדיניותן של העבודה וחד"ש. המיגזור הוא אחת מן האסטרטגיות המרכזיות עליהן בונה הימין את ההגמוניה שלו. בעוד השיסוע-המגזרי הוא אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, ניהול מאזן האימה של השיסוי-המיגזרי מהווה את התשתית לשלטון הימין, המבוסס על קואליציה של מגזרים-יריבים. השמאל מתרץ אמנם את התמגזרותו בנימוק התועלתני של הגדלת מספר מצביעיו, כפי שמלמד הדו"ח, אלא שבדרך זו הוא מאשרר את חוקי המשחק המופרטים ומשכפל אותם, ותוך ייתור-עצמי לדעת מסייע להנצחת שלטון הימין.

אלא, שנראה, כי למרות להיטותו הנואשת, אימוץ הגיון ההפרטה והמיגזור לא יביא ישועה לשמאל. בשבוע בו פירסמה מרצ את דו"ח ועדת הבדיקה נמסר כי על פי הערכות שונות הקהלים אליהם ממליץ הדו"ח לפנות יעדיפו מפלגה בראשותו של יאיר לפיד – שכהכלאה פוליטית בידור וצרכנות תהיה שילוב של מפלגה מגזרית ומפלגת מצב-רוח – העתידה לזכות במספר מנדטים גדול יותר מזה שזכו בו העבודה ומרצ יחדיו בבחירות 2009.

ביטולו-העצמי של השמאל אל תוך הנחותיו של הימין היא אחת ממטרותיו האידיאולוגיות והפוליטיות של הניאו-ליברליזם בכלל. מרגרט תאצ'ר הסבירה כי מדיניות ההפרטה, פירוק מדינת-הרווחה והמאבק באיגודים-המקצועיים כוונה, בין השאר, ליצור תנאים שלא יאפשרו את שובו של הלייבור לשלטון. לטענת מבקריו, גם כאשר חזר הלייבור לשלטון, הוא היה לא יותר מאשר תצ'אריזם עם פנים אנושיות, משמע הוא לא רק קיבל את הנחותיו של הימין, אלא גם מישמע וכונן את עצמו מתוכן. בעוד שמתנהל ויכוח באשר למידת הצלחת התצ'אריזם לעקר את הלייבור הבריטי, הרי שחזונה של תצ'אר הוגשם, ללא ספק, במלואו בשמאל הישראלי. ככל שהשמאל התבטל אל תוך הפוליטיקה המיגזרית והמופרטת הוא לא רק איבד מכוחו, הוא איבד את יכולתו לבנות כוח.

ב.

ביטולן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות כבסיס-הכוח הפוליטי של מדינת הרווחה הוא, אכן, יעד מרכזי של הניאו-ליברליזם. אסטרטגיה זו מוצאת ביטוי בהפרטת שוק העבודה, שלא פחות מאשר הגדלת הניצול הישיר, מטרתו היא פירוק העבודה המאורגנת כגורם תודעתי ואירגוני מרכזי בבניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי. לעבודה המאורגנת היה תפקיד מכונן בפוליטיזציה של ציבור הפועלים, שהתקדמה במהלך המאה ה-19 וה-20 תוך זיקת גומלין להרחבת זכות הבחירה. ככל שתהליך הייצור הפך להיות מורכב יותר כן גדלה התלות ההדדית שבין המעביד לעובד, התעצם האיום הגלום בנשק השביתה, שהבשיל להכרה בכוחה של התאגדות-העובדים. יכולתם של הפועלים לשנות את שוק העבודה ולהגדיר מחדש את חוקיו, סייעה לערעור ההשקפה הרווחת בדבר היותו של הקפיטיזם 'חוק-טבע'. השביתות וההסכמים שנחתמו בעקבותיהם לימדו את העובדים כי ההתאגדות המקצועית עושה אותם לכוח כלכלי במסגרת השיטה הקפיטליסטית ולכוח פוליטי במאבק לשינויה.

הפוליטיזציה של העבודה המאורגנת עמדה ביסוד בניין כוחן של המפלגות הסוציאל-דימוקרטיות, שהרחיבו את הניסיון שנרכש במאבקים המפעליים והענפיים לרמת המדינה, והובילו לכינון מדינת-הרווחה. הפקעת הניהול של ענפי משק אסטרטגיים ושירותים חברתיים מידי ההון הפרטי וההסדרה המדינתית והציבורית שלהם במסגרת מדינת הרווחה, לימדו כי יש חלופה יעילה וצודקת יתר מן "השוק-החופשי", שנחשף כלא יותר מאשר עיקר אמונה שנועד להבטיח את שלטון ההון. השינויים שחולל הכח המאורגן של הפועלים – אם בצורת איגודים-מקצועיים ואם בצורת מפלגות סוציאל-דימוקרטיות – הביאו אפוא להכרה ביכולתם הפוליטית לחולל שינויים בחוקי המשחק של הקפטיליזם.

בישראל כמו בעולם, חתר הניאו-ליברליזם להפריט את שוק העבודה, כדי לפגוע באיגודים המקצועיים בחזקתם כמרכיב מרכזי במנגנון התמסורת הפוליטי-תודעתי שהבטיח את ההגמוניה הסוציאל-דמוקרטית. הפרטת שוק העבודה נועדה לא רק להגדיל את ניצול העובדים, אלא גם לפגוע ביכולת ההתארגנות שלהם. לשם כך בוטל משטר החוזים הקיבוציים של עידן מדינת הרווחה ואת מקומו ירשו דפוסים רבים שונים של העסקה שהונהגו באותו מקום עבודה ופיצלו את העובדים בין דור א' לדור ב', בעלי החוזים האישיים, עובדי חברות כוח-אדם, עובדי-הקבלן, ופרי-לנסרים. יותר ויותר עובדים נאלצו להתפרנס מחלקי משרות במקומות עבודה שונים, תחת ענן מתמיד של  חוסר ביטחון תעסוקתי, שהגדיל את התחרות ביניהם. עובדי חברות כח-האדם, עובדי-הקבלן והפרי-לנסרים החלו לראות בעובדים הקבועים את מי שמגבילים את מרחב התעסוקה שלהם והפכו עויינים לעבודה המאורגנת. כך הפכה הפרטת שוק העבודה את את היחסים בין העובדים לבין עצמם ליחסים של יריבות מתמדת, שהאפילה על הניגוד הבסיסי בין הון לעבודה.

השפעה דומה היתה להפרטת השירותים החברתיים, כחלק מפירוק מדינת הרווחה, והפיכתם מזכויות אזרחיות לסחורות. ההיצע היורד של שירותים ציבוריים, והפניית הביקוש לשוק הפרטי, העצים את הוויית השוק ונירמל אותה. מלחמת הכל-בכל, כמימוש של החזון הניאו-ליברלי, הפכה את התחרות להוויית חיים ראשונית של הישראלים, שכהשתקפותה קיבלו את 'חוקי השוק' כחוקי-טבע, ואת הסוציאל-דמוקרטיה כהפרתו.

ריבוי תכניות "הריאליטי", המשמשות להפצת מוסר ההפרטה, עשויות ללמד גם על הפנמותו. העיקרון החוזר בתכניות אלו הוא הפקעת מסגרות המסמלות שיתוף וסולידריות, 'הבית',  'השבט' וכד', כדי להפוך את הקיום למשחק סכום-אפס ולהעמיד את כל היחסים האנושיים על יריבות ותככים, המתוזמרים על ידי 'ההפקה'. הריגוש המרכזי של תכניות הריאליטי היא 'ההדחה', המאפשרת למי שהם קורבנות ההתעמרות ממשית בחיי היום-יום, בשוק העבודה למשל, להתעמר באופן וירטואלי במשתתפי התכניות ולהדיחם. אלא שבדרך זו מבוייתים הצופים להפנים את חוקי המשחק של משטר ההפרטה ומתמכרים להם תוך אובדן היכולת להתנגד להם: פיטורין, למשל, יתפסו כסוג של הדחה, שיש לקבל אותה בצייתנות מתוך ציפיה לחזרה אפשרית על פי הצבעת הקהל. הגיון הריאליטי הוא אפוא, שככל שהזולת הופך לנזק, כך מאבד הפרט את השליטה על חייו והופך לתלוי ב'יד-הנעלמה' או ב'אח-הגדול', שאינם אלא המשגות של השוק המווסת בידי ההון.

הצלחתו של הניאו-ליברליזם לכונן מתוך המציאות המופרטת תודעה העויינת להסדרה הציבורית, מצאה ביטוי בירידת הכוח המפלגתי הסוציאל-דימוקרטי, שהתנוון בהמשך לכדי השמאל הניאו-ליברלי ההולך ומתפוגג.

ג.

כינונו של כוח מפלגתי סוציאל-דימוקרטי מחייב אפוא לפרוץ את המילכוד הניאו-ליברלי של השמאל, הניזון על ידי התודעה המופרטת שיוצר פירוק מדינת הרווחה. שלוש סיבות משלימות הופכות מהלך סוציאל-דימוקרטי כזה לאפשרי: האחת, מצוקתם הגוברת של קורבנות משטר ההפרטה בקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים; השניה, כשלון מערכת העמותות, שפיתח משטר ההפרטה לשמש כתחליף ראוי למדינת הרווחה; והשלישית, העניין הגובר בארגז-הכלים הסוציאל-דימוקרטי והקינסיאני בעקבות המשבר הכללי של 2008.

במוקד המהלך בניין הכוח המפלגתי הסוציאל-דימוקרטי יש להעמיד את כינון הכרתו של הפרט ביכולתו לקחת חלק בעיצוב המודע של החברה שלא דרך השוק, אלא כנגדו. לשם כך, כנגד הפיצול והשיסוי המגזרי כאמצעי לפירוק מדינת הרווחה, כתנאי לשיקומה יש ליצור תנועה של ההתארגנויות בעלות אופק סוציאל-דימוקרטי. עדות לסיכוי של מהלך כזה ניתן לראות בשדה האיגוד-המקצועי: הניצול הגובר כתולדה של הפרטת שוק-העבודה חוללה תנועת נגד של התארגנויות עובדים בקרב מי שהבינו כי השיטה הקיימת הופכת כל עובד כפרט ל'מפסיד המתמיד'. מגמת ההתאגדות החדשה – המוצאת ביטוי מובהק ב'כוח לעובדים', אך לא רק – חייבת להציע גם צורות פעולה חדשות, שיתמודדו עם השינויים שחולל הניאו-ליברליזם בשוק העבודה. כך, למשל, ריבוי דפוסי העסקה באותו מקום עבודה, מחייב לראות בקבוצות העובדים השונות על תנאיהן הנפרדים, ולא במקום העבודה לכשעצמו, את הבסיס לאירגון העובדים.

יש לראות בניסיון שרכשו התארגנויות העובדים החדשות בסיס לתנועה שתיזום את אירגון הציבור בוועדים שיפעלו להסדרת מגוון תחומי חיים שהופקרו לחסדי השוק עם פירוק מדינת הרווחה: ועדי הורים, ועדי שכונות, ועדי משתמשים בתחבורה ציבורית, ועדים ליחסי קהילה ומשטרה, ועדים לדיור בר-השגה וכד'. על התארגנויות לשרטט את הפיתרון שתציע מדינת הרווחה החדשה לכשלי הניאו-ליברליזם, כשם שעליהן להיות בסיס לארגון מעמד הביניים הנשחק והמעמד הנמוך לכוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי.

תנועת הוועדים תהיה שלילתה פדרציית העמותות: העמותות מתווכות בין המדינה להון כדך להשלטתו, הוועדים יפעלו לשחרור המדינה משלטון ההון. אחד הקשיים המרכזיים שיעמדו בפני תנועת הוועדים הוא הנפילה למלכודת הגיון הפעולה הפילנטרופי-צרכני של העמותות, הפעילוֹת ברבים מתחומים אלו כאמצעי להבנייה ניאו-ליברלית של החברה. לפיכך, כדרך לכינון סוציאל-דימוקרטי יהיה על תנועת הוועדים להציע פיתרונות המבוססים על ההגיון המדינתי-סולידרי, העומד ביסוד רעיון מדינת הרווחה. הניגוד בין הגישה המדינתית-סולידרית הסוציאל-דימוקרטית לבין הגישה הפילנטרופית-צרכנית הניאו-ליברלית.

העימות בין תנועת הוועדים לפדרציית העמותות יתרחש קודם כל דווקא במגרשו של השמאל בשל המקום המרכזי שתופסות בו העמותות. כשם שבמאבק על עיצוב מחדש של שדה העבודה המאורגנת – כדי שניתן יהיה להתמודד עם השינויים שחולל בו הניאו-ליברליזם – מוצא עמו 'כוח לעובדים' בעימות עם ההסתדרות, הזוכה לגיבוי וסיוע מן המעסיקים, כך גם מהלכי האירגון בתחומים אחרים יביאו את את תנועת הוועדים – כבסיס לכוח מפלגתי סוציאל-דימוקרטי – למאבק קודם כל עם שמאל העמותות הניאו-ליברלי על מפלגותיו, שצמח כחלק מן ההגמוניה של הימין.

תנועת הוועדים היא אפוא בעת ובעונה אחת גם גרעין למפלגה סוציאל-דימוקרטית וגם 'מדינת-רווחה שבדרך', וזיקת הגומלין ביניהם היא תנאי למימוש כל אחד מהם.

מודעות פרסומת