20/08/2010
בקשת נשיא אוניברסיטת תל אביב מהחוג לסוציולוגיה להעביר לו רשימות קריאה של קורסים ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" האשים ב"הטיה פוסט-ציונית" משולה לבדיקת חשד ל"הטיה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפירסמה כנסייה פונדמנטליסטית. היה על הנשיא לדחות את נייר העמדה של המכון: אין הוא אלא חלק ממגמה עכורה של ציד מכשפות המאיים על יסודות המחקר המדעי ועניינו לרתום את ההוראה באוניברסיטאות ל"עיצוב המערכת הפוליטית בישראל".
נקודת המוצא של המסמך היא הפער בין "שוליותן של העמדות הפוסט-ציונית במנעד העמדות של הציבור הישראלי" לבין "השפעתן העמוקה על החברה הישראלית". הוא יוצא, לכן, נגד "האליטה האקדמית", המחזיקה בעמדות "שמאליות רדיקליות שלו היו עומדות למבחן הציבור (היהודי) הרחב בקלפי, ספק אם היו עוברות את אחוז החסימה".
האליטה, בעיני עורכי נייר העמדה, היא האחראית לכך שמנהיג מהימין הפוליטי, שנבחר באופן דמוקרטי, נאלץ לבצע את מדיניות השמאל, כי לערכים שבשמם נבחר "אין לגיטימציה ממשית". על פי תיאור זה, הציבור בוחר במנהיגים ימניים, החוששים מהאליטה יותר מאשר מבוחריהם. תיאור זה שם ללעג את מנהיגי הימין ומחולל דה-לגיטימציה של האקדמיה ככוח אפל וחתרני.
הסמנים שבאמצעותם המסמך חושף את המגמות הפוסט-ציוניות מעידים על הזרות של כותביו ליסודות המחקר ההיסטורי והחברתי. המסמך מחשיד כ"פוסט-ציונית" כל צורה של דיון ביקורתי בתולדות התנועה הציונית והחברה הישראלית, גם של חוקרים שהוא מגדיר כ"ציונים" (בהם, גילוי נאות, גם הח"מ). כך מרדד המסמך את "התפישות הציוניות הקלאסיות" ומקנה להן אופי דוגמטי, צדקני, מתגונן ומקובע.
כנגד הקריקטורה של הציונות שבראו הפוסט-ציונים כדי שייקל עליהם להתווכח עמה, הוא מציג קריקטורה מביכה לא פחות. המסמך מעוות את מפת הפולמוס הפוסט-ציוני ויוצר זיהוי כוזב בין פוסט-ציונות לשמאל הפוליטי ובין הציונות לימין הפוליטי. הוא מתכחש לכך, שחלק מיסודות הביקורת הפוסט-ציונית – כמו ביקורת על מדיניות ההצלה הציונית בתקופת השואה, או על מדיניות כור ההיתוך בתקופת המדינה – זוהו עם הימין דווקא.
המסמך אף אינו מזכיר את התרחבות הפוסט-ציונות הדתית, שעליה מרבה להתריע יו"ר "המכון לאסטרטגיה ציונית", ישראל הראל, ולפוסט-ציונות הימנית. כן מתעלם המסמך מהמפגש הפוליטי המתרחש בימים אלה בין פוסט-ציונים משמאל לחסידי שלמות הארץ מימין, בתמיכה במדינה דו-לאומית.
הסיבה להתעלמות שקופה: אם כל אלה יובאו בחשבון, תישמט הקרקע מתחת לתביעה העקומה של המסמך, להכפיף את האקדמיה לכללי איזון פוליטי דמיוני. כי יותר משהפוסט-ציונות היא קו המבחין בין ימין לשמאל היא מכנה משותף, המחבר בין אגפים שונים בתוכם. ההסברים לתופעה זו, כמו מקורות ההשפעה של הפוסט-ציונות בכלל, נמצאים במחוזות אחרים, כלכליים-חברתיים בעיקרם, שהמסמך אינו מתעניין בהם כמובן, כי איננו מסמך אקדמי אלא פמפלט פוליטי, המבקש לסלק אויבים מדומים ממוקדי כוח מסומנים.
אמת המידה שכופים "המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" על האקדמיה מסבה נזק דווקא לעמדה הציונית, שאינה נזקקת למשענת הקנה הרצוץ שלהם, אך מוצגת על ידם כעמדה שאינה מסוגלת להתמודד בוויכוח מדעי בלא סיוע של קומיסרים חיצוניים.
את הוויכוח בין העמדות הציוניות לבין הפוסט-ציוניות והאחרות באוניברסיטאות יש להשאיר כדיון אקדמי חופשי, בלא החשדה, הפחדה ואיום.
דני גוטוויין 