חלחול הפשיזם מקרנות הרחוב למסדרונות השלטון – זו אחת הדרכים שבאמצעותן מתמודד הימין הישראלי עם השינויים המתחוללים בתפקיד החברתי של הכיבוש. תיקון חוק האזרחות, כך שיכלול הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוא אחד הביטויים לכך.
כוונת התיקון מתבהרת מתוך ההתנגדות שהוא מעורר דווקא בקרב מי שמצדדים בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: דן מרידור רואה בו התגרות מיותרת באזרחים הערבים ויצחק הרצוג מגדירו כגילוי של פשיזם. ככזה, טוענים המתנגדים, מכוון התיקון לרצות גורמים קואליציוניים קיצוניים. אלא שנראה כי הנאמנות שמבקש התיקון להבטיח היא דווקא זו של בוחרי הימין, בייחוד אלה שמדיניותו הכלכלית מערערת את ביטחונם החברתי.
מאז 1977 שימש הכיבוש את הימין כמנגנון לפיצוי קורבנות מדיניות ההפרטה: פתרונות הדיור והשירותים החברתיים הנדיבים שמציעות ההתנחלויות, החליפו את הסדרי מדינת הרווחה. מדיניות ההפרטה היא אמנם מיזם משותף של הימין והשמאל, אך קורבנותיה נוטים להעדיף את הימין, משום שהוא מזוהה עם המשך הכיבוש ועם מנגנון הפיצוי של ההתנחלויות, כשם שהם סולדים מן השמאל על השלום הניאו-ליברלי שהוא מציע, מתוך חשש שסיום הכיבוש וביטול מנגנון הפיצוי יהפכו אותם ל"קורבנות שלום" חברתיים.
ואולם, תחת ממשלת נתניהו השנייה הולך מנגנון הפיצוי של הכיבוש ומאבד מיעילותו. העובד היהודי הלא מקצועי חשוף לתחרות מחריפה של עובדים זרים, בעוד שהקפאת הבנייה פוגעת בפיצוי המשמעותי ביותר שהציעה "ארץ ההתנחלויות".
עם התועלת הפוחתת של מנגנון הפיצוי של הכיבוש מתמודדים חלקים בימין על ידי הפיכת הפשיזם מ"גידולי פרא" מבודדים למדיניות רשמית. שינוי הצהרת הנאמנות, כריכת האזרחות בנאמנות, שלילת האזרחות וליבוי ההסתה כנגד העובדים הזרים, שמקדמים, בהתאמה, נתניהו, אביגדור ליברמן ואלי ישי מכוונים להעלות את "מחירה" של האזרחות, כדי שתשמש תחליף ליתרונות הנשחקים של הכיבוש.
כך משלים משטר ההפרטה את מהלכו: הפיכת השירותים החברתיים מזכויות אזרחיות לסחורות מתממשת במיסחור האזרחות עצמה. תוך כדי כך מחליף הפשיזם את הכיבוש כמנגנון פיצוי, וההיאחזות בכיבוש, ההופכת לנואשת ככל שיתרונותיו מצטמקים, מזינה את הפשיזם. הפשיזם הוא אפוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים, וככזה הוא מעביר את ההיגיון המשטרי של הכיבוש לתוך ישראל.
השלמת תהליך ההפרטה ייתרה את תפקידו של הכיבוש כמנגנון פיצוי ואיפשרה את שינוי העמדות בימין שמצא ביטוי בנאום בר-אילן; בד בבד, לנוכח החרפת הפערים החברתיים שמוסיף ומחולל משטר ההפרטה, הופך הפשיזם למנגנון פיצוי פנים-ישראלי, שבחסותו מעמיק משטר ההפרטה את אחיזתו בחברה. כך, ככל שיורש הפשיזם את תפקיד הכיבוש כמנגנון פיצוי, כן משנה הכיבוש את תפקידו והמשכו הופך לנימוק להעמקת הפשיזם.
המאבק בפשיזם ובכיבוש מותנה בהתמודדות עם הפחד והשנאה שמעורר משטר ההפרטה, ובהחלפתו במדינת רווחה שתשקם את הביטחון החברתי. זה היה אמור להיות תפקידו של השמאל. אלא שבניגוד להטפותיו בגנות הכיבוש ולמליצותיו בזכות הדמוקרטיה, תמיכתו של השמאל הישראלי בהפרטה הפכה אותו לשותף ליצירת התנאים החברתיים להמשך הכיבוש ולחלחול הפשיזם. מהפך סוציאל-דמוקרטי בשמאל הוא אפוא תנאי לעצירת זמן הפשיזם.
דני גוטוויין 