הלם והסתגלות בכרמל

פורסם ב'העוקץ' 5.12.10

השריפה בצפון, על האסון האנושי והסביבתי שהיא מחוללת, היא המשל. מדינת ישראל תחת משטר ההפרטה, וליתר דיוק תחת "שיטת נתניהו", היא הנמשל

השריפה בכרמל חשפה בימים האחרונים את אגדת היעילות של ההפרטה. במקרה הנוכחי מדובר בהפרטת הכיבוי האווירי. ב-2001, החליט חיל האוויר להתנער מן האחריות לכיבוי האווירי והוא הופרט לידי חברה עסקית, שמאז חזרה והוכיחה כי אינה ערוכה להתמודד עם האתגר. הבעיה אינה רק במבחן התוצאה, מקור הכישלון הוא בהנחת המוצא: רק שלטון החושב במושגים ניאו-ליברליים – בהם הפרטת הצבא, כמו זו של בתי-הכלא היא עניין ראוי, "כמו באמריקה" – יכול היה למצוא את הפתרון בהפרטת הכיבוי האווירי, במקום להעבירו לאחריותה של רשות ממשלתית אחרת.

אך השריפה חושפת גם את הדרך בה מנוון האוצר את השירות הציבורי, המהווה בדרך כלל מהלך מקדים להפרטתו, ובמקרה הנוכחי ניוון שירותי הכבאות. מצבם המחפיר של שירותי הכבאות בישראל הוא עתה עובדה ידועה. מספר הכבאים בישראל הוא כ-20 אחוזים מהתקן הנדרש במדינות התעשייתיות, הם חסרים ציוד בסיסי וזה שיש בידיהם ישן ובלתי אמין. משרד האוצר מכיר היטב את המצב, אך התנה את העברת התקציבים הדרושים לקיומו של שירות הכיבוי הולם בביטול זכות השביתה של הכבאים. תביעה זו לא היתה אלא חלק ממדיניות "הפרטה תמורת תקציבים", בה נוקט האוצר בשנים האחרונות גם כלפי שירותים אחרים.

אלא שבמקרה של הכבאים נחשפו הציניות ויותר מכך הכוונה המנחה את משטר ההפרטה: הכבאים הם אלו שחזרו והעלו על סדר היום את ניוונם של שירותי הכבאות, והם אלה שפתחו בעיצומים, לא כדי להעלות את שכרם אלא בתביעה לשיפור מערך הכבאות. בכך הראו הכבאים, כי כמו במקרים אחרים – ובניגוד לתעמולה הרווחת – איגודי העובדים ולא משטר הפרטה הם שמבטאים את האחריות לקיום השירותים החברתיים. אחריות זו, המפריעה להפרטה, היא (בין השאר) הסיבה לחתירתו הבלתי נלאית של האוצר לפרק את איגודי העובדים ולהפריט את שוק העבודה.

ההתנהלות הנחשפת עתה בכל הנוגע לשירותי הכבאות אינה מחדל אלא מדיניות. כמשל, מלמדת השריפה על התשלום שגובה ההפרטה מן החברה הישראלית כשם היא חושפת את המחיר שמוכן משטר ההפרטה לשלם כדי לבסס את שלטונו.

התביעה להקמת ועדת חקירה שהחלה להישמע בעקבות השריפה היא חלק מפולחן ועדות החקירה שמהווה את אחד מאמצעיו של משטר ההפרטה: הוא מטשטש את המקור הפוליטי של מדיניות ההפרטה וכשליה והופך אותם לסוגיה משפטית. בשדה המשפטי, מגינה צמרת עורכי-הדין לא רק על לקוחותיהם, אלא בעיקר על משטר ההפרטה.

גם הקטטה המתפתחת בין אלי ישי ליובל שטייניץ היא מאבק כוזב: סילוקו של מי מהם או של שניהם לא יהיה אלא מחיר משתלם לשימורו של המשטר.

ואומנם, מי שמצליח עד כה להשיל מעליו כל אחריות – במין תכונת טפלון שלא ידענו שיש לו – הוא בנימין נתניהו, הסנדק של משטר ההפרטה. מצג האחריות שלו (שמשלב מפגן של נחישות קרבית, יעילות עסקית, שליטה ממשלתית וחמימות אנושית) שבו הלעיט נתניהו את התקשורת, עושה אותו לא רק למציל הלאומי אלא גם למבוגר האחראי. אלא שאין להתבלבל, בעשור האחרון נתניהו הוא מקור ההשראה של ניוון והפרטת השירות הציבורי.

הדימוי של "האיש השמן והאיש הרזה" יצר את האווירה שאפשרה את ההסתה כנגד השירות הציבורי והעבודה המאורגנת. שיטת נתניהו היא שהכשירה אפוא את ניוון שירותי הכבאות והפכה את התביעה לשבירת זכות ההתאגדות של הכבאים לתנאי לשיקומם. במובן זה נתניהו הוא הנושא הראשי באחריות למצב שירותי הכבאות.

כיחצ"ן ממולח נתניהו כבר שלף את התירוץ שיפטור אותו מן האחריות ויחלץ אותו מדו"ח ועדת החקירה. השריפה בכרמל, הוא הסביר, אינה שריפה רגילה אלא אירוע חריג, כזה שלא ניתן היה להתכונן אליו. אך כמו כל נאשם המפליל את עצמו בעדויות סותרות, סיפק נתניהו גם את הטיעון המפריך את התירוץ: הוא הורה על הקמת טייסת כיבוי אווירי, זו שהפרטתה בעבר החמירה את מימדי השריפה בכרמל.

בספרה "דוקטרינת ההלם", מצביעה נעמי קליין על כך שמשטרים ניאו-ליברליים השתמשו באסונות – דוגמת הוריקן קתרינה בארה"ב – כדי לקדם ולהאיץ את מדיניות ההפרטה. השריפה בכרמל מספקת דוגמה הפוכה: האסון חושף את כשלי משטר ההפרטה ומשמש – כפי שעושה נתניהו – להצדקתם בדיעבד. למעשה, המקרה הישראלי חושף שבמקום דוקטרינת ההלם יש להבין את הניאו-ליברליזם – גם במקרים אותם מנתחת קליין – באמצעות "דוקטרינת ההסתגלות".

עיקרה של דוקטרינת ההסתגלות הוא שהנחות היסוד הניאו-ליברליות חלחלו והוטמעו אל תוך השיח הציבורי – בסיוע התקשורת, הבידור והאקדמיה – עד כי הפכו למעין חוק טבע ולכלי העיקרי לפרשנות המציאות. כך, מולידה הוויית החיים המופרטת, גם בקרב קורבנותיה, תודעה המאשררת את המשטר המכונן אותה. מתנגדי משטר ההפרטה פועלים גם הם באמצעות הכלים שהוא יצר – ובעיקר ארגוני מגזר שלישי, שמערפלים את האופי הפוליטי של מהפכת ההפרטה.

לא ההלם של האסונות מזדמנים אלא ההסתגלות למעשיות היום-יומית של משטר ההפרטה היא שמאפשרת את התקדמותו והתבססותו. מצבי ההלם חושפים את הניוון המכוון של השירותים הציבוריים, שהופך לכאורה את השירותים המופרטים לפתרון המעשי' היחידי. במובן זה, דוקטרינת ההלם היא המשך של שגרת ההסתגלות, אם לא ההסכמה, למשטר ההפרטה, ושל הערפול-לדעת של מקורותיו הפוליטיים.

ואכן, ככל שמשטר ההפרטה מעמיק, כן גדלה גם בקרב מבקריו ההנחה, כי "לא ניתן לייבש את הביצה אלא רק להילחם ביתושים". משמע, לא ניתן להלחם במשטר ההפרטה, אלא רק למזער את עוולותיו.

ואולם, דוקטרינת ההסתגלות אינה מלמדת על חוסר הסיכוי למאבק במשטר ההפרטה. להפך, המסקנה המתבקשת ממנה היא כי ההסתגלות היא חלק מערפול האופי הפוליטי של משטר ההפרטה שלו שותפים לא רק יוזמיו, אלא גם חלקים רחבים מקורבנותיו ומתנגדיו.

חשיפת המנגנון של דוקטרינת ההסתגלות מצביעה על כך שלא די בהוקעת תוצאותיו של משטר ההפרטה. הדרך היחידה למאבק בעל סיכוי במשטר ההפרטה ובעוולותיו – שהשריפה בכרמל היא אחת מהן – היא בפוליטיזציה שלו: מאבק במשטר ההפרטה לכשעצמו, ולא רק בתוצאותיו, באמצעות התארגנות פוליטית סוציאל-דמוקרטית המגייסת את קורבנותיו הקיימים והעתידיים מקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים למאבק שבמרכזו כינון של מדינת רווחה המבוססת על הלאמה של שירותים חברתיים, מפעלי תשתית ואוצרות טבע.

המסקנה לה נדרש השמאל מדוקטרינת ההסתגלות שחשפה השריפה בכרמל היא פוליטיקה, לא מחאה. גיוס ציבורים רחבים, לא הפגנה.