מחאה פוליטית . דברים במפגש פעילים

פורסם ב"חברה", מאי 2012

על המחאה החברתית של קיץ 2012 להיות מחאה פוליטית, או שהיא לא תהיה. הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011. שיהיה ברור, מחאה פוליטית, היא מחאה מפלגתית, כי אין פוליטיקה בלי מפלגות. מחאה פוליטית היא מחאה סוציאל-דמוקרטית המתייצבת כאופוזיציה לשלטון הניאו-ליברלי.

מחאה פוליטית היא מחאה שפעיליה משתלבים בפעילות המפלגתית ואשר משלבת את המפלגות בפעילותה, אך מתוך ביקורת של היסודות הניאו-ליברליים שעיקרו את השמאל הישראלי עד כה.  ככזו מחאה פוליטית היא מחאה המאתגרת את מפלגות האופוזיציה, אלו שישנן ואלו שיהיו. מחאה פוליטית היא מחאה המרחיבה את האופק הסוציאל-דמוקרטי ופורצת את המעגלים החברתיים של מעמד הביניים המבוסס והשמרני, המהווים את בסיסי התמיכה של "השמאל'.

המחאה של קיץ 2011 היתה נקודת מפנה בחברה הישראלית: היא הציפה את המסרים הסוציאל-דמוקרטיים, היא לימדה שההמון יכול להפוך לציבור וכי לציבור יש כוח. אך כמו כל מטפס הרים אחרי שהגיע לשיא, כרגע אנחנו מצויים במדרון ועלינו לחשוב על הדרך לכיבוש הפיסגה הבאה. עלינו להיות ישרים עם עצמנו: המחאה של הקיץ שעבר לא השיגה את מטרותיה. בקיץ שעבר היו לנו ציפיות גבוהות: צדק חברתי, די להפרטה, מדינת רווחה.

ואולם, דווקא אנחנו יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, כי הפערים לא קטנו, ההפרטה ממשיכה וחוסר הביטחון החברתי רק גובר. בלשון אחרת, הבעיות שהוציאו אותנו לרחובות בקיץ שעבר לא נפתרו, הן רק התעצמו. נכון, המחאה שינתה את התודעה ואת השיח, אך היא כשלה בשינוי המציאות. המחאה כשלה ביצירת גלגל השיניים שיהפוך את האנרגיה שנוצרה בהפגנות ובמעגלי השיח, כי המחאה סירבה להיות פוליטית, משמע מפלגתית. המחאה נכנעה לטענה שהפוליטיקה משחיתה, שהפוליטיקה היא חלק מהבעיה ולכן לא יכולה להיות הדרך לפיתרון. אלא שיש להכיר בכך שכוח משנה מציאות חייב בהכרח להיות פוליטי. אם המחאה של הקיץ הקרוב תהיה לא תהיה פוליטית, היא תהפוך לטרכנטברג 2.0, משמע, לביקורת מתחסדת המשמשת כיסוי להמשך הסדר הקיים.

על המחאה להיות פוליטית משום שההון הוא פוליטי: זוהי המשמעות של הון ושלטון. לכן, המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון. זוהי המשוואה הפשוטה עימה יש להתמודד: המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון.

מחאה לא-פוליטית זה בדיוק מה שרוצים נתניהו, ההון-שלטון ודובריהם. לכן, כדי לעקר את המחאה הם תוקפים את הפוליטיזציה שלה.; וכשם שהם מצליחים להמשיך בהפרטה ובהגדלת הפערים, כך הם מנצחים את המחאה כאשר בנימוק הכוזב ש"אסור למחאה להיות פוליטית" הם ממשיכים להלחם בה. זהו ההישג הגדול ביותר של נתניהו וההון-שלטון, הם הצליחו לשכנע את המוחים ש"אסור למחאה להיות פוליטית" וכך מבטיחים שהמחאה לא תשנה את המציאות, אלא תהפוך אותה לנסבלת יותר.

יש להודות, עד כה מחאת קיץ 2012 מצטיירת כמחאה מופרטת. "אנחנו לא דורשים מן השלטון, אנחנו נשנה בעצמנו, באמצעות יוזמות מלמטה", הגדיר זאת אחד הפעילים. כך באמצעות הפרטת המחאה היא מפסידה את העוצמה הפוליטית הקיימת רק ביחד ובאירגון. ואמנם, המחאה של קיץ 2012 לבשה עד כה צורה של פסטיבל של אקטיביזם חברתי, שמסתייג מן הפוליטיקה וכך משאיר את המרחב להון-שלטון.

כדי להצליח המחאה של קיץ 2012 צריכה להיות פוליטית ומפלגתית, היא צריכה לאתגר את השלטון ואת האופוזיציה, היא צריכה לגייס את הכוח "מלמטה" כדי לחולל שינוי "מלמעלה". זוהי בדיוק מהותה של פוליטיקה מפלגתית דמוקרטית. אבל, כדי שזה יקרה, על המחאה של קיץ 2012 להתגבר על האתגר הקשה מכל: המחאה של קיץ 2012 צריכה לשנות גם אותנו, את הפעילים, ולהעביר אותנו משלב האקטיביזם החברתי לשלב הפוליטיקה המפלגתית. מן המחאה אל הפוליטיקה, זה הכיוון בו חייבת ללכת המחאה של קיץ 2012.