ב'פתח דבר' לביוגרפיה שמואל אטינגר: היסטוריון מורה ואיש ציבור, שראתה אור ב־2011 , קבע יעקב ברנאי כי אטינגר (1988-1919) היה 'אחד מחשובי ההיסטוריונים של תולדות ישראל במאה העשרים, איש ציבור, מורה שהעמיד תלמידים הרבה, ובעל השפעה עצומה על מקצוע ההיסטוריה במדינת ישראל'. ואולם בניגוד לכך, ב'אחרית דבר' של ספרו הדגיש ברנאי כי תרומתו של אטינגר נותרה בעיקר 'תורה שבעל־פה', שמצאה ביטוי ב'כתיבת סינתזות, שהתבססו על הרצאות פתיחה לכנסים', והוא לא הצליח 'לסיים את כתיבת שני ספריו', שאמורים היו לסכם אותה.
(פורסם ב'עיונים בתקומת ישראל', כרך 23, 2013)
בדברים שלהלן תידון השאלה מדוע כשל אטינגר בגיבוש השקפותיו לכדי ניתוח היסטורי שיטתי של תולדות ישראל בעת החדשה, וכיצד למרות זאת רכש את מעמדו האקדמי והציבורי. לנוכח ההשפעה הרבה שנודעה לו על חקר ההיסטוריה היהודית והוראתה יש לשאלות אלו חשיבות החורגת מסיפור חייו של אטינגר: בירורן חושף את השפעתן של מגמות פוליטיות וציבוריות — ששיקפו תמורות כלכליות וחברתיות — על המחקר ההיסטורי הישראלי מאז אמצע שנות השישים.
תרומתו העיקרית של אטינגר למחקר ההיסטורי היא 'התאוריה הכוללת שלו על יחודו ורציפותו ההיסטורית של פנומן האנטישמיות'. לטענתו, כגורם של קבע בתרבות המערב מתוחזקת האנטישמיות על ידי סטראוטיפ שלילי של דמות היהודי שראשיתו בתקופה ההלניסטית ושיאו באנטישמיות המודרנית. טענות אלו הזינו את 'דוקטרינת הרצף' ואת 'אקסיומת הסטראוטיפ', כפי שיוגדרו להלן הנחות היסוד של פרשנותו.
אטינגר חזר וטען כי בפענוח הגורמים לרציפותה של האנטישמיות יש לכפוף את 'המציאות הריאלית' ל'התייחסות הרוחנית', וכי הוא פיתח את פרשנותו הרעיונית־תרבותית כתחליף להסברים הסוציו־פוליטיים ששלטו בחקר האנטישמיות בשנות השישים. למרות זאת מוסיפים אחדים מממשיכיו לטעון כי 'דוקטרינת הרצף' ו'אקסיומת הסטראוטיפ' משלבות שינוי ורציפות, המשך וחידוש, משמע יסודות מהותניים ונסיבתיים, פרימורדיאליים ומודרניסטיים המזינים את האנטישמיות.
בניגוד לדבריהם של אטינגר וממשיכיו, ייטען להלן כי הוא החזיק בשני ההסברים המנוגדים — הפרימורדיאלי־מהותני והמודרניסטי־נסיבתי — במקביל אך בנפרד, וכך דחק את ההיסטוריוגרפיה שלו לסתירות חוזרות, שהוא נמנע מלהתייחס אליהן או מלהתמודד עמן. עוד ייטען כי 'דוקטרינת הרצף' ו'אקסיומת הסטראוטיפ' — העומדות במוקד פרשנותו לאנטישמיות — מנוגדות למסקנות מחקריו המוקדמים בשאלת יחסי יהודים ולא־יהודים, כי פרשנות זו היא תולדה של מהפך שניכר בעמדתו משנת 1965, וכי בעקבות מהפך זה, שהוחמץ במחקר, יש להבחין בין 'אטינגר המוקדם' ל'אטינגר המאוחר'. המהפך בפרשנות האנטישמיות היה חלק מניגוד שהלך והתרחב מאז שלהי שנות החמישים בתוך 'אסכולת ירושלים' בחקר תולדות עם ישראל בין אטינגר לבין מורו בן־ציון דינור. מקורותיו של ניגוד זה, ייטען להלן, היו פוליטיים יותר ממחקריים: ההיסטוריוגרפיה של דינור סייעה לכינון ההגמוניה של תנועת העבודה, ואילו אטינגר פעל לערעורה. המהפך בהיסטוריוגרפיה שלו שימש מצע להחלפת הציונות באנטישמיות כבסיס לממלכתיות הישראלית. מהלך זה הלם את תביעתם של יסודות מקרב מעמד הביניים הממסדי להחלשת מעורבות המדינה בכלכלה ובחברה. כך, באמצעות 'התיזה שמעבר לציונות', כהגדרתו של ברנאי, הכשיר אטינגר את הקרקע ל'היסטוריוגרפיה החדשה', שנהפכה להגמונית מאז שנות השמונים, ובמובן זה הוא שימש חוליית מעבר מן ההיסטוריוגרפיה הציונית לזו הפוסט־ציונית.
המתח בין המחקר לפוליטיקה, שהזין את הסתירות החוזרות ונשנות בהיסטוריוגרפיה של אטינגר, היה הסיבה לקושי שלו לגבש את תפיסותיו לכדי פרשנות שיטתית של תולדות ישראל בעת החדשה. קושי זה מסביר, כך ייטען להלן, את אופי פרסומיו ואת מיעוטם. בד בבד היו סתירות אלו גם המפתח להתקבלות ההיסטוריוגרפיה של אטינגר באקדמיה ובציבור, שכן הן שיקפו את הסתירות הגוברות שבהן היה נתון בשנות השישים מעמד הביניים הממסדי, ובתוכו האקדמיה, בין יומרותיו להנהגה לאומית לבין מאבקיו לקידום האינטרסים המעמדיים שלו.
דני גוטוויין 