עוד על ההפרדה הכוזבת בין הכיבוש להפרטה

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 55 של 'חברה' – כתב עת סוציאל-דמוקרטי ופורסם ב"עבודה שחורה" ב-7.5.13.

ההתנחלויות אינן רק אחד מן המנגנונים המקדמים את ההפרטה, הן גם אחד ממקורות העוצמה הפוליטיים שלה

הכיבוש וההתנחלות היו הנפקד-הנוכח של בחירות 2013. "עזבו את ההתנחלויות ואת סוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון" אמר בראיון לדה-מרקר ראש מפלגת הבית-היהודי, נפתלי בנט. לדבריו, "יש בעיות בהולות יותר ומצוקות דחופות יותר", כמו יוקר המחיה, המהווה "איום על המדינה", ואלו "נוגעות באותה מידה לישראלים משני צדיו של הקו הירוק", ולכן, הוא מדגיש, "רב המחבר על המפריד" (28.7.2012). תפיסה דומה עולה גם מדברי ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', שהצהירה ערב הבחירות כי היא "כופרת בחלוקה לגושי ימין ושמאל" (ואיינט 17.12.2012), ובראיון למוסף הארץ כשנה קודם לכן קבעה כי מפעל ההתנחלויות "היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין", וכי היא דוחה את "המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות הקו הירוק", שכן דלדולה הוא תולדה של "תפיסת עולם תאצ'ריסטית שלא קשורה לימין ושמאל מדיני בכלל" (19.8.2011).

אלא שההפרדה בין המדיני לכלכלי היא הפרדה כוזבת המשכפלת את ההיגיון הניאו-ליברלי, שמטשטש את זיקת הגומלין בין הכיבוש להפרטה ובאופן זה מתחזק את ההגמוניה של הימין. הפרדה זו בלטה לאחרונה בדיון שליווה את הענקת מעמד של אוניברסיטה למכללת אריאל, מהלך שלא רק חיזק את מפעל ההתנחלות אלא אף האיץ את הפרטת ההשכלה הגבוהה בישראל.

מכללת אריאל הוכרה כאוניברסיטה בעקבות החלטת ממשלה שעמדה בניגוד להמלצת הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) וגובתה במענק ייחודי שנועד לכסות על הפער בין התקציב שמקצה ות"ת למכללות מכאן ולאוניברסיטאות מכאן. להחלטה זו, שהיא תולדה של מעמדה המדיני של אריאל כהתנחלות ושל כוחם הפוליטי של המתנחלים, ישנה משמעות כללית יותר: היא פרקה את דפוס הניהול והתקצוב הציבורי של ההשכלה הגבוהה, שמוסד עד כה במל"ג וות"ת, והחליפה אותו בדפוס מגזרי, המשמש מאז 1977 כמסלול העיקרי להפרטת החינוך בישראל. לאחר תקדים אריאל, שוב לא ניתן יהיה למנוע הענקת מעמד של אוניברסיטאות למכללות נוספות; ואם, כצפוי, תקציב האוניברסיטאות לא יוגדל בהתאם, יעמיק הדבר את תלותן בחסדי ההון ובמימון המגזרי, שיאיצו את הפרטתן. נימוק "הרמה האקדמית" בו תורץ שדרוגה של אריאל מעצים אף הוא את הגיון הפרטת ההשכלה הגבוהה: הוא הופך רכש של "כוכבים אקדמיים" בידי מכללות בעלות אמצעים, דוגמת "המרכז הבין-תחומי", לדרך לקניית מעמד של אוניברסיטה. זאת ועוד, העדפת אריאל על פני מכללות בנגב ובגליל מלמדת כי, כמו בתחומי הרפואה והחינוך, יוסיפו ההפרטה והמגזור של ההשכלה הגבוהה לחזק את המרכז ולהחליש את הפריפריה.

שדרוג מכללת אריאל והשלכותיו על הפרטת ההשכלה הגבוהה הם ביטוי נוסף לאופן שבו מעצב הכיבוש את דמותה של ישראל. עד מהפך 1977 נבנו בשטחים שנכבשו ב-1967 כ-20 התנחלויות, מרביתן בגבולות "תכנית אלון", בהן התגוררו, ללא מזרח ירושלים, כ-4,300 נפש, והשפעתן על החברה הישראלית היתה שולית. לאחר מהפך 1977 האיץ הימין את ההתיישבות באזורי יהודה ושומרון תוך שהוא יוצר זיקת גומלין הדוקה בין המשך הכיבוש והקמת ההתנחלויות לבין כינון משטר ההפרטה ופירוק מדינת הרווחה בישראל. מאז 2005, ככל שבעקבות הנסיגה מרצועת עזה והשלכותיה הפך הימין הישראלי, בהשראת המתנחלים, ל"ימין-חדש" (על כך להלן), כן הוא הידק את זיקת-הגומלין בין הכיבוש להפרטה כאמצעי לסיפוח השטחים ולשינוי דמות המשטר בישראל.

מדינת הרווחה בשטחים

התפקיד שמילא בשנים 1977-2005 מפעל ההתנחלות בהאצת ההפרטה ובהמשך הכיבוש נדון במאמרי "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש". בתקופה זו הפך הימין את ההתנחלויות ל"מדינת רווחה חלופית" ששמשה כ"מנגנון פיצוי" לנפגעי פירוק מדינת הרווחה בישראל הריבונית. למעמדות הנמוכים היתה ההגירה ל"ארץ ההתנחלויות" לא רק מעבר מ"ישראל השנייה" ל"ישראל הראשונה", אלא גם מעבר ממעמד של "נזקקים" למעמד של "חלוצים". כך, באמצעות "מנגנון הפיצוי של הכיבוש", הפך מפעל ההתנחלות, על משמעויותיו החומריות והסמליות, לציר של הברית הפוליטית שנרקמה בין המעמדות הנמוכים לימין, והבטיחה את ההגמוניה שלו בשלושת העשורים האחרונים.

מפעל ההתנחלות השתלב בשיטת המגזרים, שבאמצעותה פתר הימין את הסתירה המעמדית-פוליטית שמתוכה התעצב משטר ההפרטה הישראלי: פירוק מדינת הרווחה והסחרת שירותיה פגעו במיוחד במעמדות הנמוכים, המהווים את בסיס התמיכה של הימין; המפלגות המגזריות, שנתכוננו תוך שילהוב פוליטיקה של זהויות, ארגנו את המעמדות הנמוכים לכוח פוליטי שתורגם לתקציבי מדינה שבאמצעותם הן סיפקו לתומכיהן תחליפים מגזריים לשירותים החברתיים שהוסחרו. ככל שהמפלגות המגזריות התחזקו והפכו לחלק ממבנה השליטה של הימין, כן גדל האינטרס שלהן בפירוק מדינת הרווחה. כך סיפק החינוך החרדי צידוק משפטי לקיומם של בתי ספר מופרטים לבעלי-יכולת, בעוד "חוקי נהרי" שיזמה ש"ס הבטיחו להם מימון ציבורי מוגדל. הזיהוי הכוזב של המנגנונים המגזריים עם מדינת הרווחה הסווה את העובדה שבפועל הם היו אמצעי לפירוקה, בעוד שהעויינות שהם עוררו בקרב מעמדות הביניים סיפקה לאחרונים צידוק נוסף לתמיכתם האובדנית בהפרטתה.

בדומה, טשטשה "מדינת הרווחה החלופית" שהוקמה בשטחים את תפקיד ההתנחלויות בפירוק מדינת הרווחה ממערב לקו הירוק. עיוורון זה ליבה את עוינותם של מתנגדי הכיבוש למדינת הרווחה ותרם להפיכת השמאל היוני לניאו-ליברלי. מצד שני הזין עיוורון זה את הטיעון שלפיו השירותים שמעניקות התנחלויות, כמו דיור וחינוך, רק החליפו שירותים שהיה ממילא צריך לספק למי שהפכו למתנחלים גם לולא היגרו לשטחים. טיעון זה משתמש בהטעיה עובדתית להטמעת הגיון ההפרטה: הוא מתעלם מן ההבדל התפקודי שבין השירותים הנדיבים המוענקים בהתנחלויות לבין דלדולם בישראל; מסווה את התפקיד הפוליטי שממלאות ההתנחלויות בפירוק מדינת הרווחה; מטשטש את ההבדל בין מפעל ההתנחלות כממסד מגזרי המקדם את מדיניות ההפרטה, לבין המתנחלים כפרטים, שהם במובנים רבים קורבנותיה; מחליף בין עיצוב מדיניות לשיקול צרכני; ומוחק את הניגוד בין מדינת הרווחה למשטר ההפרטה וכך מעקר את המאבק נגדו.

עליית הימין החדש

מאז 2005 השתנה היחס בין ההפרטה והכיבוש: הנסיגה מרצועת עזה – "הגירוש", בלשון הימין – שברה בפעם הראשונה את ההבטחה שהיתה גלומה במנגנון הפיצוי של ההתנחלויות, מגמה שנמשכה בפינוי מאחז עמונה ב-2006 ובהקפאה הזמנית של הבניה בשטחים ב-2009. שינוי זה בכללי המשחק החריף את הסתירה ביחסם של המתנחלים כלפי המדינה, המשלבת בין חשדנותם של המגזרים כלפי מוסדותיה בכלל לבין יסודות אמוניים ופוליטיים ייחודיים למפעל ההתנחלות. מאז 2005 הזינה סתירה זו משבר שניכר בכל תנועות הימין ומתוכו צמח "הימין החדש" על גילוייו השונים: מ"תג מחיר" וחוקי "נאמנות אזרחות", דרך "הדרת נשים" ועד דחיקת "הפיינשמקרים" ועליית "הפייגלינים" בליכוד. בדימוי השאול מן המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ניתן לומר כי הימין הישראלי עבר מן השלב הניאו-קונסרבטיבי לשלב "מסיבת התה", הניכר בהסתייגות ממעורבות המדינה ותמיכה פעילה בהחלשת מוסדותיה, מגמה המאפיינת משטרים ניאו-ליברליים בכלל.

כמי שתופסים מקום מרכזי בהנהגת הימין החדש המתנחלים הם מן הדוברים הבולטים של רעיון "המדינה החלשה". ח"כ משה פייגלין, שרתם את המתנחלים להשתלטות הימין החדש על הליכוד, רואה בהתרת השימוש בקנאביס והתרת תפילת יהודים על הר-הבית צדדים שונים של "החירות", וקורא לישראלים "אל תתנו למדינה להפחיד אתכם מעצמכם, לשכנע אתכם שאם תצאו לחירות הכול כאן יתמוטט. ההפך הוא הנכון – הכול כאן ייבנה לתפארת אם רק יינתן לאזרחים לצאת לחופשי" (NRG 11.10.2012). וברוח הימין החדש התיר גם בנט סרבנות אישית במקרה של פינוי התנחלויות.

ההפרטה היא אחד הביטויים המעשיים של רעיון "המדינה החלשה" שמקדמים המתנחלים כחלק מן הימין החדש. פייגלין מחזיק בגישה ליברטריאנית אדוקה וחותר למזעור מרבי של מעורבות המדינה בכלכלה ובחברה. לדבריו, "המדינה צריכה להפריט את נכסיה לציבור הרחב ולא לגרעיני שליטה על פי המודל שהתווה ירון זליכה", המאמץ את תפיסתה של מרגרט תאצ'ר; הוא קורא להפרטת קרקעות המדינה ולקיים בהן "סחר חופשי בין האזרחים"; ומטיף ל"שיטת השוברים", שהציע מילטון פרידמן בחינוך; גיוס חובה עומד, לדעתו, "בסתירה קשה לרעיון החירות" ובמקומו הוא מציע צבא מקצועי, שיאפשר לצה"ל "לבחור מבין המתנדבים את אלו שהוא באמת מעוניין בהם ולתגמלם כראוי", משמע להפוך את צה"ל לצבא שכירים פוליטי (ידיעות אחרונות 30.11.2012) .

גם בנט מטיף לעמדות ניאו-ליברליות מובהקות. הוא מבחין בין טייקונים ש"עושים משחקים פיננסיים", לבין המגזר העסקי-יצרני ש"מייצר ערך ומקומות עבודה", (דה-מרקר 4.12.2012), אך קורא "לשבור את לפיתת החנק של הוועדים הגדולים על הכלכלה הישראלית" (הארץ, 13.1.2013). הוא תומך אמנם בהורדת יוקר המחיה ובהשקעה בחינוך בפריפריה, אך סבור כי יש לממן זאת לא על ידי העלאת מיסים, אלא על ידי רפורמה בריכוזיות, בוועדים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד הביטחון, בחברת החשמל וברכבת ישראל (דה-מרקר 4.12.2012). בדומה, דוגלת תנועת "הבית היהודי" בהפחתות שכר במגזר הציבורי ובחברות ממשלתיות, תוך "מתן כוח למנהלים לניוד ופיטורי עובדים"; קוראת לחידוש "תכנית ויסקונסין" באצטלה אחרת; תומכת בהעלאת מיסים רגרסיביים דוגמת המע"מ, ומתנגדת להעלאת מיסים פרוגרסיביים דוגמת ההכנסה ומס החברות; סבורה כי יש להתיר את שר"פ כאמצעי לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית; ותובעת את המשך הפרטת חברת חשמל והקמת נמל פרטי בחיפה (דה-מרקר 3.1.13).

פייגלין ובנט מציעים אפוא מדיניות כלכלית שתנציח את מעגל הרוע של הפרטה, אי-שוויון, מגזור, התנחלות וכיבוש. אימוץ הניאו-ליברליזם והליברטריאניזם כחלק מארגז הכלים של המתנחלים מלמדת כי אם מ-1977 השתמש הימין בהתנחלויות כאמצעי להפרטה, הרי שמ-2005 הופכים המתנחלים לבסיס כוח מרכזי של משטר ההפרטה. כך, בדומה לחרדים ולמגזרים אחרים, ההתנחלויות שוב אינן רק אחד ממנגנוני ההפרטה, אלא אחד ממקורות העוצמה הפוליטיים שלה.

להפרטה יש גם תפקיד מרכזי בשינוי המשטר שחותר הימין החדש לחולל כדי לאפשר את סיפוח השטחים. החלשת הממשל על ידי ההפרטה ונטרולו על ידי סכסוכים מגזריים אמורים להקשות על קבלת החלטות כמו "פינוי", "התנתקות" או "התכנסות" וכך להפוך את סיפוח השטחים לעובדה. כבנטוסטאנים-במהופך מסמנות כבר היום ההתנחלויות את קווי המתאר של משטר-הסיפוח שחותר לכונן הימין החדש: "ישראל הגדולה" תתבסס על "מדינה חלשה" שתפוצל לאזורים ומגזרים שלתושביהם יהיה מעמד אזרחי ומשפטי שונה, בדומה ליחס המתקיים היום בין ההתנחלויות לאוכלוסייה הפלסטינית, המחלחל בהדרגה לתוך ישראל דרך חוקי "הנאמנות-אזרחות" ופעולת "הגרעינים התורניים" בערים המעורבות.

התפקיד שממלאות ההתנחלויות בקידום משטר ההפרטה בישראל דומה לתפקיד שמלא בעבר הקולוניאליזם בשימור יחסי הניצול המעמדי במעצמות האימפריאליות. בתגובה לזיקה זו נקטו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במדינות אלו במדיניות אנטי-קולוניאלית, כמו הלייבור הבריטי, שיצר זיקה בין הדה-קולוניאליזם לכינון מדינת הרווחה.

בעשור האחרון נבנתה בישראל "הסוציאל-דמוקרטיה החדשה", בין השאר, מתוך ביקורת "השמאל הישן", שהפריד בין החברתי למדיני ודחה את המאבק באי-השוויון עד לאחר סיום הכיבוש. ואולם, כפי שעולה מדברי יחימוביץ' שצוטטו לעיל, לאחרונה ניכרת ב"סוציאל-דמוקרטיה החדשה" מגמה שהופכת את ביקורת "השמאל הישן" לצידוק לאימוץ-במהופך של ההפרדה בנוסח "שלום עכשיו" בין המדיני לכלכלי, ואף להסיק ממנה – באופן המשכפל את עמדת הימין – כי מאבק למען צדק חברתי סותר את המאבק בהתנחלויות. אך מאחר וכמו שאר המגזרים, ההתנחלויות הן חלק מיסודותיו של משטר ההפרטה, הרי שהפרדה זו בין המדיני לכלכלי משרתת את הימין החדש: היא מכשירה את מנגנוני ההפרטה המגזריים וכך סותרת את המאבק הסוציאל-דמוקרטי לכינון מדינת רווחה אוניברסלית.