חיפה חייבת לפרוץ את עניבת החנק של משטר ההפרטה

מתוך עלון בחירות של סיעת "חיים בחיפה" ספטמבר 2013

 

'עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להשאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שנים יותר מהר', מסבירה המלכה לעליסה את חוקי המשחק של 'ארץ הפלאות'.

אלו גם חוקי המשחק של משטר ההפרטה הישראלי המותיר את מרבית נתיניו מאחור מותשים וחסרי סיכוי, אך גם יוצר אצלם את האשליה שאם רק ירוצו מהר יותר הם ישפרו את מצבם. אלא שכשם שאיש אינו מסוגל לרוץ 'פי שנים יותר מהר מהכי מהר שהוא יכול', כך גם ככל שהישראלים רצים מהר יותר כחלק מן 'התחרות החופשית' שמבטיחה כלכלת השוק, כן הולך מצבם ומתדרדר. משטר ההפרטה מריץ את הישראלים עד כלות נשמתם לא כדי 'להגיע למקום אחר', אלא כדי לסגל אותם להנחותיו, לגרום להם לרגשי אשמה כאשר הם כושלים במירוץ, כל זאת כדי שלא יחשבו על הדבר היחיד שבאמת שמסוגל לשפר את מצבם: שינוי חוקי המשחק.

אשליית המירוץ לשום מקום היא המפתח להבנת תהליך שקיעתה של חיפה בשלושת העשורים האחרונים, וההתפכחות ממנה היא תנאי לשיקומה.

יש משהו מטעה ומתעתע בחיפה. כלפי חוץ העיר נתונה בתנופת עשייה: המטרונית והאיצטדיון, ריבוד כבישים וחידוש העיר התחתית, מופעי צובחוץ וקלבת שבת, וטקסי בחירת מלכת היופי ו'כוכב נולד'. אלא שכל הפעלתנות הזו מתקשה לטשטש את תחושת המועקה שיוצר תהליך השקיעה הנמשך של העיר, שאחד מגילוייו הבולטים הם "החיפאים לשעבר" צעירים המהגרים למרכז בחיפוש אחר מקורות תעסוקה מתגמלים ועתיד, שהוריהם נודדים בעקבותיהם כדי להיות בקרבת נכדיהם.

החיפאים מהגרים למרכז ככל שחיפה מתרחקת ממנו כלכלית וחברתית והופכת לפריפריה. בכל הנוגע לפריפריאליזציה של העיר החיפאים נתונים בהכחשה ממארת המקשה עליהם להתמודד עם תוצאותיה. ואכן, קשה לזהות את תהליך הפריפריאליזציה של חיפה. המעטפת של העיר כ'עיר גדולה' מטפחת אשליה של מרכז: הטכניון, האוניברסיטה, בתי החולים, קריית הממשלה ובתי המשפט יוצרים גרעין של עובדים המשתכרים שכר סביר וכך גם רפא"ל, חברת חשמל ומת"ם. אלא שכל אלו הם שרידי העבר ההולכים ומתכרסמים. מעבר אגפי המנהל של הרכבת, מחיפה ללוד, מסמל את שקיעת 'הכלכלה הישנה' של חיפה; נדידת ההייטק ועימו 'המעמד היצירתי', שהוא לב כלכלת העתיד מסמל את שקיעת 'הכלכלה החדשה' של חיפה.

הנסיון לפצח את הסיבות לתהליך התדרדרותה של חיפה הוליד הסברים שונים. יש הטוענים כי חיפה אינה יכולה "להתחרות" בתל-אביב ובמרכז בשל אי השוויון המרחבי המובנה השורר בישראל, אי שוויון שיש להשלים עימו כחוק טבע. אחרים טוענים כי אי ההצלחה לייצר כלכלה מקומית פורחת בחיפה נובעת מתהליכים גלובליים, המחייבים לנקז את עיקר הכוחות הכלכליים והתרבותיים למרכזי עסקים בודדים ומעטים בדמות ערי עולם דוגמת תל אביב. לחיפה אפוא, אין סיכוי לטענתם לחזור ולהפוך לעיר מרכזית משום שאין בישראל מקום לדעתם למטרופולין על-אזורי נוסף.

ואולם יותר משטיעונים אלו מסבירים את הסיבות להתדרדרותה של חיפה הם מתרצים אותן, ויותר מכך הם מסווים את גורם האב לשקיעתה של הפריפריה הישראלית וחיפה כחלק ממנה.

שקיעתה של חיפה היא תולדה של משטר ההפרטה. הקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה והעברתה לידי 'כוחות השוק' גרמה לכך שאלו כוננו את 'מדינת תל-אביב והמרכז', תוך שהם גורמים לדלדול מתמשך של הפריפריה. בניגוד לממשלה, להון הפרטי אין מחוייבות לתושבי הפריפריה, לא למקומות עבודה, לא לרמת חיים ולא לשירותים חברתיים. מחוייבותו היחידה של ההון היא להגדיל את רווחי המשקיעים והסיכויים לכך מצויים יותר במרכז.

לכן, בהעדר עידוד ממשלתי משמעותי, לא כדאי להון השקיע בפריפריה. כך, למעט תעשיות תלויות מקום – ים-המלח למשל – מאז 1977 ניוון משטר ההפרטה בהדרגה את כלכלת הבפריפריה ושחק את אוכלוסייתה. הסתלקות הממשלה יצרה בפריפריה מעגל רוע ניווני: סגירת המפעלים יצרה אבטלה לא רק בקרב הפועלים אל גם בקרב נותני שירותים, שבחיפוש אחרי תעסוקה מתגמלת החלו מהגרים למרכז. בפריפריה נותרה אוכלוסיה בעלת הכנסה נמוכה, שכוח הקנייה הנשחק שלה לא איפשר קיום מסחר ושירותים שהלכו אף הם והצטמצמו, דבר שיצר תחושת דלות שהאיצה את ההגירה מהן; נטישת האוכלוסיות 'החזקה', בעלות כישורי התעסוקה הגבוהים, הגדילה את דלדול הפריפריה והקטין את יכולתה לשקם את עצמה וחוזר חלילה.

ככל שבחסות משטר ההפרטה בזזו תל-אביב והמרכז את הפריפריה, כן ניכרה בה תיסמונת 'אשמת הקורבן' היא אימצה את חוקי המשחק של משטר ההפרטה וניסתה ליישמם, מה שהוביל רק לקריסה נוספת שלה. ראשי רשויות הפכו לשתדלנים בניסיון לגייס משקיעים באמצעות 'הקלות' שאמורות היו להתחרות בעוצמת המרכז, או תורמים כדי לקיים את מערכות השירותים הקורסות, כאשר את התמורה ניתן היה לראות בפסטיבל התודות לנוחי דנקנר ערב הדיון בבבית המשפט בגורל אימפריית התיספורות שלו.

דלותה של הפריפריה גורמת לכך שגם כאשר נוצרים בה מקומות תעסוקה מתגמלים, הללו מאויישים לעיתים קרובות על ידי תושבי המרכז, הנמנעים מלעבור לפריפריה בתואנה שלא ניתן להבטיח בה למשפחותיהם את רמת החינוך והשירותים לה הם ראויים. טענה זו זוכה לאישוש גם מצידם של היסודות החזקים שנותרו בפריפריה, המוצאים, למשל, את ילדיהם מן החינוך הציבורי הקורס ומחפשים חלופות בבתי ספר 'ייחודיים' ו'איזוריים'.

התשובה שנותנים חסידי משטר ההפרטה להתנוונות הפריפריה היא כבישים ורכבות. כך אפשר יהיה, לטענתם, להתגורר בפריפריה ולעבוד במרכז, דבר שיקל על מצוקת הדיור במרכז ויחזק את הפריפריה. אלא שניסיון השנים האחרונות מלמד כי ככל שהכבישים והרכבות חשובים לפריפריה לא בהם טמונה התשובה. כל עוד תשאר הפריפריה דלה וללא כוח משיכה, הרכבות יהיו רק עוד צינור ניקוז שירוקן את הפריפריה והרכבות על פי החוקים של פלאי 'ארץ ההפרטה' תסענה ממנה ולא אליה.

סיפורה של חיפה הוא סיפורה של הפריפריה הגם שכ'עיר גדולה' בחיפה 'היאוש נעשה נוח יותר' מאשר בפריפריה הרחוקה.

במשך שלושת העשורים האחרונים הואץ תהליך שקיעתה של חיפה ביחס למרכז.  נסיונותיהם של ראשי העיר למשוך 'יזמים' ו'משקיעים' לא צלחו, הון משיקוליו העדיף את המרכז, וההישגים המעטים לא שינו את התמונה הכללית. גם בתחום המסחר והשירותים הולכת העיר ומאבדת את מקומה. תחושת החידלון שכופות השקיעה הכלכלית וההגירה למרכז משתקפת בהתנהלותם של החיפאים, הנושאים פניהם למרכז, הן כמקום בילוי וקניות והן כמקור לשירותים מקצועיים, דבר המוסיף ומדלדל את העיר. גוברת התופעה של איוש משרות מתגמלות על ידי תושבי המרכז, כך במת"מ, כך באוניברסיטה וכך בתיאטרון, באופן זה מסבסדת חיפה את המרכז והקרנתם של מוסדות אלו על העיר הולכת ופוחתת. כמו בפריפריה גם בחיפה הפרטת החינוך שוחקת את רמת החינוך הציבורי, וגורמת לחזקים לנטוש אותו ולעבור לחלופות הפרטיות, המסמנות את הגבולות המעמדיים בעיר.

יש הבדל חשוב בין חיפה לפריפריה הרחוקה: משום שהיא 'עיר גדולה', יש בה כוחות המסוגלים להתנגד למצב הקיים ולשנותו לרווחת חיפה ולרווחת הפריפריה בכלל. דבר זה תלוי בהשתחררות ממקסם השווא של הגיון ההפרטה, בגיבושו של סדר יום חלופי המבוסס על יזמות ציבורית בהנהגה עירונית.

כך נחשפת זיקת הגומלין שיוצר משטר ההפרטה בין שקיעתה הכלכלית של חיפה להתדרדרותה החברתית. זיקת גומלין זו היא גם המפתח לשינוי המצב. אמנם יכולתה של העיריה לגייס הון ומשקיעים היא מוגבלת, אך היא מסוגלת לבלום את מעגל-הרוע החברתי שיוצרת הפרטת השירותים. יזמות עירונית-ציבורית יכולה לחולל תיקון חברתי שיקנה לעיר כוח משיכה שאין לה כיום. יזמות כזו יכולה להקטין את הפערים הבלתי נסבלים בין שכונות העיר, להאבק בהפרטת החינוך וכך לשפר את רמתו בכל העיר, ולהעלות את רמת השירותים העירונית ולהפוך אוה  לגורם שלא רק יבלום את נטישת העיר, אלא יהפוך אותה ליעד מושך לרבים, דבר שיקנה לעיר חיוניות מחודשת. יתר על כן, בלימת מעגל הרוע של ההפרטה תעשה את חיפה למובילה של מאבק דומה בפריפריה ובארץ בכלל וכך תהפוך למרכז חדש.

 

זהו הנושא המרכזי, המהותי אך הסמוי עליהן מתנהלות הבחירות בחיפה. זוהי בחירה בין מי שמנסים לנסות ולקדם את חיפה בתוך הנחותיו של משטר ההפרטה, מדיניות שעד כה הביאה רק להעמקת התדרדרותה של העיר; לבין מי שקוראים לפעול כנגד הנחותיו ולביטולו, מהלך שרק בו טמונה אפשרות לפרוץ את עניבת החנק שכרך משטר ההפרטה על העיר על הפריפריה ועל המדינה.