אשליית השינוי

פורסם במקור ב: http://www.the7eye.org.il/79243

אורן פרסיקו

עורכים וכותבים מהמגזין "ארץ אחרת" התכנסו השבוע, במסגרת פסטיבל הקהל, לדיון שהוקדש לקשר בין התקשורת הישראלית לצדק חברתי ולסיבות שבעטיין התקשורת בישראל אינה מסקרת כראוי נושאים הנוגעים לצדק חברתי.

מגזין "ארץ אחרת", שראה אור לראשונה בשנת 2000, נולד ככתב-עת המוקדש לפנים השונים של החברה בישראל, אולם עם השנים מצאה עצמה מערכת המגזין מקדישה יותר ויותר תשומת לב לנושאים כלכליים מובהקים. עורכת המגזין במבי שלג ועורכת המשנה נעמה צפרוני סיפרו לבאי הכנס כי ככל שהתעמקו במסגרת עבודתן העיתונאית בחקירת החברה בישראל, הבינו כי אין ברירה אלא לצלול לעומק השדה הכלכלי. ב-2002 הקדישו גיליון אחד לנושא ההפרטה, ובהמשך מצאו כי נושאים כלכליים חודרים גם לגליונות שהוקדשו לנושאים שלכאורה לא היו קשורים קשר ישיר לכלכלה. לפני כשנה נסגר "ארץ אחרת" מחוסר תקציב, אולם בחודש נובמבר הוא צפוי לעלות מחדש בגרסה מקוונת, בתשלום.

"אני חושבת שאנחנו חברה בבעיה, כי העיתונות שלנו לא במצב טוב", אמרה שלג. "העובדה שהעיתון היציב ביותר בארץ מבחינה כלכלית הוא 'ישראל היום' היא חמורה. זה קשור לצורה שבה אנחנו מנהלים את השיח בינינו לבין עצמנו. התקשורת כיום היא כלי שמשסה אותנו זה בזה, שמעצים סטריאוטיפים שלנו זה לגבי זה. בעצם אנחנו חברה שבמרכז העיתונאי שלה יש חלל. אין שום עיתון אידיאולוגי שמחויב לכל המגזרים של החברה. הנושא של צדק חברתי ועיתונות הוא נושא שצריך בית. חסר לנו עיתון מרכזי שיעסוק בכך.

"לא מתנהל כאן שיח מתקבל על הדעת. עיתונאי חשוב כמו רביב דרוקר יושב בבית. התוכנית שלו לא מופיעה בערוץ 10, וזה דבר שצריך להטריד אותנו. אנחנו צריכים לדעת שיש בארץ השתקה של עיתונאים. הדבר נעשה גם ברשות השידור, וזה לא סתם שרוצים לסגור את הערוץ הראשון. את קרן נויבך רצו להעיף. יש דריסה של עמדות שלא מקובלות על מי שמושך בחוטים. ואל תחשבו שהבמות שיש לנו באמת מבטאות אותנו. זה לא נכון. זה נכון לגבי קבוצות קטנות ביותר".

שלג טענה בהמשך דבריה כי התשובה למצוקה הנוכחית היא שובה של עיתונות אידיאולוגית, שלא למטרת רווח, שתפעל למען שכבות רחבות בחברה. "חייבים להבין שאם רוצים להתאושש צריך להתייחס לנושא התקשורתי ברצינות הראויה", הוסיפה. "יש הרבה מאוד עבודה ואי-אפשר להניח שב'ישראל היום' יעשו את העבודה בשבילנו, כי הם לא. הם לא יעשו את זה, ולא רק הם".

מבקר הספרות אריק גלסנר, שכתב באופן קבוע ב"ארץ אחרת", ביקש להסביר את העדר היחס של העיתונות הישראלית לסוגיות של צדק חברתי מנקודת מבט תרבותית רחבה. גלסנר ציין כי ברשימת חמש היצירות הנחשבות בעיניו ליצירות המופת של הספרות הישראלית אין ולו יצירה אחת שבמרכזה סוגיות מעמד וצדק חברתי, בעוד שבספרות הצרפתית, הבריטית והאמריקאית יש יצירות קנוניות המוקדשות לנושא.

"מדוע בספרות הישראלית הנושא הזה מודחק?", שאל גלסנר, והשיב: "אני חושב שעיסוק במתחים מעמדיים פנים-יהודיים מפר שני טאבואים מרכזיים בתרבות שלנו: האחד קשור לתודעה של מדינה קטנה מוקפת אויבים, והשני הוא שספציפית העיסוק בכסף ויהודים, לאור ההיסטוריה היהודית, מעורר תחושה לא נוחה".

מחאה מופרטת

פרופ' דני גוטוויין, שכתב דרך קבע על נושאי כלכלה במגזין "ארץ אחרת", הסכים לעמדת שלג בדבר כשלונה של העיתונות הישראלית לעסוק בנושאים של צדק חברתי, ואף הביע טענות חריפות יותר. בעוד ששלג ציינה לטובה, בין היתר, את פועלו של "דה-מרקר" למען השכלת רבים בנושאי כלכלה ומתן במה לקולות ביקורתיים, גוטוויין טען כי "דה-מרקר" ומייסדו גיא רולניק פעלו דווקא למען יצירת תודעה כוזבת בקרב הקוראים.

"אני לא חושב שגיא רולניק מבטא איזשהו ערך של צדק חברתי. הפוך", אמר גוטוויין. "לעיתונות הכלכלית יש תפקיד אחד ברור: היא מסגלת את ישראל לסדר הניאו-ליברלי".

גוטוויין הדגיש כי יש כמה עיתונאים בולטים, כגון שאול אמסטרדמסקי ואורי פסובסקי מ"כלכליסט", המביאים לידי ביטוי קולות אלטרנטיביים לחשיבה הכלכלית השלטת, אולם לדבריו עיקר העיתונות הכלכלית פועלת לשם נרמול הסדר הניאו-ליברלי ולא לערעורו. "אתה קורא את הז'רגון ואתה מבין שהרפואה היא כולה ביטוחים, אתה רק צריך לבחור את הביטוח היותר טוב; אתה מבין שהפנסיה היא כולה השקעות ודמי ניהול", אמר גוטוויין.

כדוגמה מייצגת לשיח שקרי שמנחילה העיתונות הכלכלית לקוראיה נתן גוטוויין את רעיון ה"מחוברים" שמוביל "דה-מרקר" בשנים האחרונות. "התיזה הכלכלית של אנשים שמחזיקים מעצמם כבעלי ביקורת כלכלית היא נגד 'המחוברים', הם הרעים. הטייקונים פלוס הוועדים", אמר גוטוויין והוסיף: "התיזה המופרכת של 'המחוברים' יכולה להתקיים רק אחרי שהופרטה תודעתם של הישראלים והם חושבים בניאו-ליברלית".

גוטוויין השווה בין המחאה החברתית של 2011 לתפיסה השלטת בעיתונות הכלכלית. לדבריו, כפי שמרבית משתתפי המחאה לא מחו נגד הסדר הקיים אלא על כך שהוא לא מימש את הבטחותיו, כפי שהמחאה לא ביטאה התנגדות לסדר הניאו-ליברלי אלא אי-שביעות רצון מכך שאנשים לא הצליחו להשתלב בסדר זה, כך גם הגיון ה"מחוברים" אינו מציע אלטרנטיבה לסדר הקיים, אלא הרחבה קטנה של שדרת בעלי ההון.

"תיזת 'המחוברים', שמופיעה כאלטרנטיבה אדירה, היא בדיוק השקפת עולמו של נתניהו", הוסיף גוטוויין. "נתניהו חושב שהמשטר הניאו-ליברלי בישראל אינו תקין משום שהעושר נמצא בידיה של קבוצה קטנה, מה שמסכן את המשטר. כבר מ-2003 הוא מדבר על הצורך להרחיב את מעגל בעלי ההון. הוא לא רוצה 18 משפחות אלא 180, הוא רוצה מספר רחב יותר של בעלי הון שיקנה למשטר הזה יציבות ויאפשר לו לשרוד. הרעיון של אנטי-ריכוזיות הוא בכלל רעיון שבא מתוככי המחשבה הניאו-ליברלית הישראלית. הוא לא ביקורת שלה, הוא רצון להפוך אותה ליציבה יותר. ובעודנו מתעסקים בריכוזיות אנחנו לא מתעסקים בחלוקה שווה.

"נתניהו גם לא אוהב ועדים", הוסיף גוטוויין. "לא מדובר רק בוועדים של הנמלים והרכבת, אלא בוועדים של מורים, אחיות וכל המגזר הציבורי עם הפנסיה. קודם בוכים שלישראלים אין פנסיה מסודרת, ואם יש מגזר שמצליח לארגן לעצמו פנסיה מסודרת, אז הוא לא בסדר.

"העיתונות הכלכלית הישראלית היא כמו מערכים רעיוניים נוספים", הוסיף גוטוויין, "שמסגלים את הישראלים לסדר הקיים, אבל בצורה ערמומית, תוך שהם יוצרים את האשליה שהם מתנגדים לסדר הזה. לכן אפשר להגיד שבישראל כשלון הביקורת נובע מכך שהמחאה הישראלית היא מחאה מופרטת. זו מחאה שבאה לייצר תחושה אסתטית, איזה ריגוש של אלטרנטיבה והתנגדות, בעוד שהיא מכניסה אותך אל תוך ההיגיון של הסדר הקיים. לכן נדמה לי שהבעיה של העיתונות הכלכלית היא דווקא במסרים שמייצרים את אשליית השינוי והאלטרנטיבה. לשם שינוי אמיתי צריך עיתונות אחרת, עיתונות שתעסוק בחשיפה של זה".