היד הנעלמה של ביקורת הקידמה – ג'ון גריי כאידיאולוג של הניאו-ליברליזם המאוחר

קריאה ב"שתיקת החיות: על הקידמה ומיתוסים מודרניים אחרים" (2013) מעוררת את התמיהה מה ראה ג'ון גריי לחדש את הפולמוס נגד פרוייקט הנאורות ורעיון הקידמה העומדים מזה ארבע עשורים במוקד של הביקורת הפוסט-מודרנית, שהפכה תוך כדי כך מאורתודוקסיה אקדמית להגמוניה אינטלקטואלית במערב. התשובה לכך מצוייה פחות בדיונים הפילוסופיים, הספרותיים והפסיכולוגיים הגדושים שעליהם מבסס גריי את טיעוניו, ויותר בתמונת העתיד הפוליטי לה הוא מטיף, החוזרת וחושפת את התפקיד הפוליטי של ביקורת הנאורות והקידמה מאז הרבע האחרון של המאה העשרים.

(התפרסם באודיסיאה, 22 (ינואר 2014) עמ' 75-79)

בעצם ביקורת הנאורות של גריי אין הרבה חדש. במרכזה עומד ביטול הנחת היסוד של הנאורות "שההיסטוריה היא סיפור של התקדמות אנושית עם רציונליות שגדלה עם הזמן", שהזין את הפרוייקט הליברלי-דמוקרטי. בד בבד רעיון זה הוא גם מהנחות היסוד של תפיסות סוציאליסטיות שונות שמוסדו מאז תום מלחמת העולם השנייה במדינת הרווחה ושימשו צידוק להפקעת השליטה בכלכלה ובחברה מידי ההון הפרטי והשווקים ולהעברתם לתכנון מדינתי ולניהול ממשלתי. בהתאם, ככל שמאז שנות השבעים עמדה מדינת הרווחה במוקד המתקפה של הניאו-ליברליזם – ושל הפוסט-מודרניזם כבניין-העל שלו – כן הפכה הוקעת רעיון הקידמה לאופנה רווחת, וההילה החתרנית שהקנה לה האופי האנטי-ממסדי של טיעוניה הסווה את תרומתה לחידוש שלטון ההון.

גריי גם ממשיך בקו של הצגת הקולוניאליזם, הסטאליניזם והנאציזם כגילויים של מהותם הדכאנית של הנאורות והמודרניזם, הנחשפת – לכאורה – גם אם באופן מוקצן פחות, בפעולתם של ממשלות ומנגנונים ציבוריים. כך שימשה ביקורת הנאורות להענקת מראית עין של תוקף היסטורי למאבק שניהל הניאו-ליברליזם במדינת הרווחה: הצגת השוק כאלים ודכאני פחות מן המדינה ומנגנוניה סייעה להצדקת הפרטת המשק הציבורי והשירותים החברתיים כמהלך משחרר.

ההסתגרות החדשה

ואולם, ביקורת הנאורות של גריי משקפת גם הסתגלות לשינויים המתחוללים במשטר הניאו-ליברלי מאז שלהי המאה העשרים. הסתגלות זו בלטה כבר בספרו קודם של גריי "שחר כוזב: אשליות הקפיטליזם הגלובלי" (1998), בו תקף גריי את "קונצנזוס וושינגטון", כפי שמכונה מאז שנות התשעים מדיניות הגלובליזציה הניאו-ליברלית. מדיניות זו, הוא הדגיש, כופה על כלכלות העולם כללי התנהגות אחידים, הנוגדים את הצרכים הנבדלים של המדינות השונות ומעצבת את הקפיטליזם הגלובלי בהתאם לאינטרס האמריקאי. לדבריו, 'שוק חופשי גלובלי הוא פרוייקט שנידון לכישלון. בכך […] הוא דומה לאוטופיה אחרת של הנדסה חברתית שנוסתה במאה העשרים, הסוציאליזם המרקסיסטי". דמיון זה אינו מקרי, לשיטתו, שכן "פרוייקט הנאורות" ניצב בבסיסן של ההנדסה החברתית הסוציאליסטית והקפיטליסטית כאחת והוא שהוביל לכשלונן. כך המלחמה הקרה "הייתה עימות בין שתי גירסאות מנוגדות של אותו פרוייקט נאורות עצמו", דבר שהפך את היריבות האידיאולוגית בין השוק החופשי לכלכלה הריכוזית ליריבות כוזבת; וכך גם לא ניתן להבין את העולם שלאחר תום המלחמה הקרה "מבעד לעדשות של איזושהי פילוסופיה של נאורות". בהתאם, בניגוד לתפיסת "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקיאמה, קובע גריי, כי נפילת הגוש הסובייטי אינה מלמדת על נצחונה האידיאולוגי של ארצות הברית, שכן כתוצרים של "פרוייקט הנאורות המערבי", מבוססים הן הליברליזם והן הקומוניזם על האשליה כי ניתן לעצב את העולם באופן רציונלי בהתאם לצווי ההיגיון.

ב"שתיקת החיות" חוזר גריי ותוקף את "האמונה בקידמה, שמניחה כי "אין בעייה אנושית שאינה ניתנת לפיתרון בטווח הארוך". הוא מערער על דברי מרקס ב"הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" כי "האנושות מטילה על עצמה רק משימות שביכולתה לפתור", ומציין מנגד כי "מרקס צדק בחושבו כי הקפיטליזם מכיל את זרעי כיליונו, אך טעה בהאמינו כי הקפיטליזם יוחלף באופן ייצור שיהיה בר-קיימא יותר". בדומה, הוא רואה יסוד אירוני, צפוי, בכך ש"הנחישות לכפות את המודרניזציה, מאלצת עתה לשוב לצורות פרימיטיוויות של קיום", כפי שמלמד הנישול שכופה הקפיטליזם הגלובלי על מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים במערב.

בביקורתו של גריי יש יסוד מתעתע: הוא חוזר ותוקף את "קונצזוס וושינגטון" ו"הקפיטליזם הגלובלי", שניים מגילוייו המובהקים של הניאו-ליברליזם, רק כדי לאשש את הנחותיו השוללות ויסות ממשלתי, לאומי ובין-לאומי, של הכלכלה והחברה. הניגוד שבין הריטוריקה הביקורתית של גריי לתוכן השמרני של טיעוניו משוכפל גם בסתירה שבין האהדה שהוא מגלה ב"שחר כוזב" לרעיונותיו של קיינס לבין שלילת מדיניות התכנון הציבורי והמעורבות הממשלתית, ברמה המדינתית והעולמית, הנגזרת מהם.

ביקורת הקפיטליזם הגלובלי ב"שחר חדש", קובע רוברט סקידלסקי – היסטוריון כלכלי בולט, ביוגרף של קיינס ומייצג עכשווי של רעיונותיו ¬– עושה את גריי "למה שמרקס היה מגדיר כ'ריאקציונר'", משמע, מי ששם מכשולים פוליטיים על התפתחותה של חלוקת העבודה המקומית והעולמית. ואכן, "המניפסט הקומוניסטי" מדגיש כי "לדאבון-ליבם הרב של הריאקציונרים" שמט כינונו של השוק העולמי "את הקרקע הלאומית מתחת לרגליה של התעשייה"; וכי את "ההסתפקות העצמית וההסתגרות הישנה, המקומית והלאומית" החליפו "מגע ומשא כל-צדדי" ו"תלות גומלין כל-צדדית של האומות", משמע חלוקת עבודה עולמית.

כחלופה ל"הסתגרות הישנה" מציע גריי לנהל את חלוקת העבודה העולמית בדפוס שניתן להגדירו כ"הסתגרות החדשה": ב"שחר כוזב" הוא קובע כי "האוטופיות" של "השוק החופשי הגלובלי" ושל "הסוציאליזם המרקסיסטי" כשלו בכך ש"כל אחת מהן הייתה משוכנעת שמטרתה של הקידמה האנושית חייבת להיות אנושות אחידה. כל אחת מהן הכחישה שהכלכלה המודרנית יכולה לבוא לידי ביטוי בגוונים רבים". ובדומה, ב"שתיקת החיות" הוא טוען:

העליה והנפילה של שיטות כלכליות היא חלק מן המהלך הנורמלי של ההיסטוריה. כיום, בעוד צורה אחת של הקפיטליזם שוקעת, אחרות – בסין, הודו, רוסיה, ברזיל ואפריקה – מתקדמות. הקפיטליזם לא בא על קיצו, הוא רק משנה את צורתו כפי שהוא עשה פעמים רבות בעבר.

בתכנון ובהאחדה – שתי מגמות ילידות הנאורות – רואה גריי את הגורם לכשלים חוזרים המאפיינים את הקפיטליזם הגלובלי, ולפיכך הוא קורא להחליף אותו בדפוס שניתן להגדירו כ'קפיטליזם לאומי', היינו מגוון גירסאות שונות ונפרדות של הקפיטליזם, שאינן נענות לציוויו של פרוייקט-על כזה או אחר, אך יש להן מכנה-משותף אחר: הסתגרות מפני השוק הגלובלי. כך, בעוד שהביקורת הרווחת של הקפיטליזם הגלובלי היא קודם כל ביקורת של הקפיטליזם עצמו על אלימותו וסתירותיו, גריי שולל את האופי הגלובלי של הקפיטליזם אך לא את הקפיטליזם עצמו – משמע את שלטון השווקים וההון כניגודה של מדינת הרווחה – ומנכס את ביקורת האופי הגלובלי של הקפיטליזם רק כדי לאשרר את הנחותיו.

עוד על תפיסת "ההסתגרות החדשה" שמציע גריי כתחליף לקפיטליזם הגלובלי ניתן ללמוד מן הדימיון שהוא מוצא ב"שתיקת החיות" בין משברי שנות השלושים של המאה העשרים לאלו של ראשית המאה העשרים ואחת: המשבר הכלכלי שהחל ב-2007 והשלכותיו מדרדרים, לדבריו, את אירופה ל"גירסה עכשוית של המציאות הפוליטית של שנות השלושים": "שנאת הזרים מפעפעת כמו אז" ו"מיעוטים – מהגריים, צוענים, גאים, יהודים – הופכים לשעירים לעזאזל של המשבר". ביסוד המשברים החוזרים ניצבת, לדברי גריי, האמונה "שאין בעייה אנושית שאינה ניתנת לפיתרון בטווח הארוך", ולכן הוא קובע כי לא ניתן להתגבר על המשבר הנוכחי "באמצעות פעולה אנושית משותפת", שכן "הבעיות החשובות ביותר אינן נפתרות" כתוצאה מתכנון אנושי, אלא כחלק מהתפתחויות בלתי צפויות ובלתי מכוונות:

יותר מכל חקיקה של רוזבלט, היה זה הגיוס ההמוני במלחמת העולם השניה, שחילץ את אמריקה ולבסוף את העולם מן 'השפל הגדול'. באותו אופן הבעיות שבפניהן ניצב העולם כיום לא ייפתרו על ידי החלטה כלשהי. במקום זאת, יתחולל שינוי של הזירה, שינוי בנוף הגלובלי שאף אחד לא יכול לחזות או לפקח שבעקבותיו הקשיים שבהווה הם בלתי ניתנים לפיתרון יוותרו מאחור.

השוואה שעורך גריי בין מחזורי 'השפל הגדול' בשנות השלושים והיום, חושפת סתירה בין הניתוח שהוא מציע למסקנות הפוליטיות שהוא גוזר ממנו. הקפיטליזם הלאומי עומד בניגוד למגמת הסתעפות חלוקת העבודה העולמית המגבירה את הקשרים בין המשקים הנפרדים ומהדקת את התלות ביניהם. בתנאים אלו עתידה "ההסתגרות החדשה" שמציע גריי להערים קשיים על קשרים אלו, מדיניות שתוצאתיה ההכרחיות תהיינה שבירת מערכת הסחר הבין-לאומית והחרפת המשבר העולמי, שללא אופק של פיתרון ילך ויקצין כלכלית, חברתית ופוליטית. בד בבד הדגש שהוא שם על כך שלא "הניו-דיל" – ומכאן שגם לא המדיניות הקיינסיאנית – סייעו לפתור את 'השפל הגדול', מבטל מעיקרה את האפשרות לגיבוש מדיניות שתביא לסיום המשבר הנוכחי ומותיר זאת לאמונה באירועים "שאף אחד לא יכול לחזות".

ואולם, בניגוד לקביעתו כי בעיות העולם "לא ייפתרו על ידי החלטה כלשהי", גם "ההסתגרות החדשה" היא "החלטה", משמע מדיניות, שלא רק שעתידה לשחזר את הגורמים למשברי שנות השלושים שמפני תוצאותיהם הוא מזהיר, אלא גם מהווה חלופה כוזבת ל"קונצנזוס וושינגטון": המשך חלוקת העבודה הגלובלית דורש מנגנון מתאים לוויסות החליפין הבין-לאומיים; סיכול כינונו של מנגנון בין-ממשלתי לשם כך – כפי שעושה גריי – אמור להותיר את השליטה בתחום אסטרטגי זה בידי ההון הפרטי, המסתווה כ"השווקים"; "הקפיטליזם הלאומי" אמור לעכב ולצמצם את חלוקת העבודה הגלובלית, וכך לטשטש את חוסר היעילות המוכחת של ההון והשווקים – שהתגלתה במשברים הכלכליים החוזרים – העומדת ביסוד התביעות להחלפתם בוויסות ממשלתי.

נראה אפוא כי מטרת ביקורת הנאורות של גריי היא מתן צידוק לשלילת התיכנון הציבורי ומעורבות המדינה בכלכלה ובחברה, משמע, להותיר אותם לשליטת ההון והשווקים. בדומה, את הצעתו להמרת הקפיטליזם הגלובלי בקפיטליזם לאומי, ואת חלוקת העבודה ב'הסתגרות החדשה' יש להבין מתוך התנגדותו לתביעות לוויסות בין-ממשלתי של הכלכלה העולמית, שגברו לאחר משבר 2007. בלשון אחרת, כחלופה להגברת הוויסות הבין-ממשלתי של הקפיטליזם הגלובלי ולהקטנת שליטתם של ההון והשוק בפעולתו, מציע גריי את הקפיטליזם הלאומי, העתיד לשמר את ההגמוניה שלהם באופן אחר: כזה שאינו חורג מהנחותיו של הניאו-ליברליזם. במובן זה, בניגוד למראית העין שיוצרים המושגים, לאומי הוא ניגודו של ממשלתי אצל גריי.

תמורות במשטר הניאו-ליברלי

ייחודה של ביקורת הנאורות של גריי אינו מצוי בתכניה, אלא בהתאמתה החוזרת לתמורות החלות במשטר הניאו-ליברלי באופן החושף בו שני שלבים מובחנים: הניאו-ליברליזם המוקדם, והניאו-ליברליזם המאוחר. הניאו-ליברליזם המוקדם, המאפיין את הרבע האחרון של המאה העשרים היה בעל אופי מסתער: כדי לפלס דרך לשלטון ההון והשווקים הוא קעקע באמצעות ביקורת הנאורות את הגיון הניהול הציבורי של הכלכלה והחברה שהנחה את מדינת הרווחה. לעומת זאת, הניאו-ליברליזם המאוחר שהתפתח מאז סוף שנות התשעים הוא בעל אופי מתגונן: עליו להתמודד עם כשלונו של הניאו-ליברליזם המוקדם לממש את הבטחותיו ועם העובדה שהוא נתפס כגורם למשברים הכלכליים החוזרים שתוצאותיהם הכלכליות מעוררות התנגדות ציבורית גוברת.

גריי הוא מן הדוברים המובהקים של הניאו-ליברליזם המאוחר. "שחר כוזב" פורסם בסמוך למשבר בשווקי ההון באסיה ב-1997, שעורר לראשונה ביקורת נרחבת על הניאו-ליברליזם, שחרגה מן החוגים המסורתיים של מתנגדיו. כבר אז ראה גריי את הסכנה פחות בביקורת הגלובליזציה ויותר בהצעות למשטר כלכלי חלופי שנשאו אופי קיינסיאני בולט. לפיכך הוא ניכס את הביקורת כנגד הקפיטליזם הגלובלי וטען באורח פרדוקסאלי כי הסיבה לכשלונו נעוצה דווקא בגורם שמתנגדיו רואים בו את הפיתרון: מעורבות ממשלתית ווויסות ציבורי. בשלב זה יכול היה גריי לנצל את התמוטטות הגוש הסובייטי, שרישומה היה עדיין טרי, ולהציג את הנאורות כמכנה משותף לכשלי הקפיטליזם והקומוניזם אחד, וכמסקנה ממנו לשלול עקרונית את רעיון המעורבות הממשלתית. ואולם, בפועל הוא כיוון את ביקורתו לא כנגד העבר הקומוניסטי או ההווה הניאו-ליברלי, אלא כנגד עתיד קיינסיאני: ביקורת הנאורות שלו באה לשלול את הנחותיה של המעורבות הממשלתית לא כדי לבקר את גילוייה ההיסטוריים אלא כדי למנוע את שובה של מדינת הרווחה.

העשור שחלף מאז המשברים באסיה ומשבר הדוט קום בשנת 2000 אופיין בחזרה למדיניות ניאו-ליברלית חסרת עכבות, שבא לידי ביטוי בצמצום קיצוני של הרגולציה הממשלתית על השווקים ובגידול מהיר של אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, שהיו הגורמים המרכזיים למשבר 2007. המשבר חשף את אי-יכולתם של השווקים לנהל את הכלכלה והחברה וכי הכפפתם לאינטרסים של ההון הפרטי גוררת אותן למשברים חוזרים; ומנגד, התמודדותם של המדינות והמוסדות הבין-לאומיים עם המשבר נשאה אופי קיינסיאני מובהק ולוותה במעורבות ממשלתית מונטרית ופיסקלית נמרצת. עוצמתו של המשבר והשלכותיו חידשה את הביקורת על המדיניות הניאו-ליברלית והנחותיה – שחלחלה מדעת הקהל לאקדמיה הכלכלית ומשם למסדרונות השלטון – ואילו הצלחת הממשלות להתמודד עם תוצאותיו העלתה שורה של הצעות לתכנון ציבורי וויסות ממשלתי כתחליף לשלטון ההון והשווקים. בין הצעות אלו בלטה הקריאה ל"הסכם ברטון-וודס חדש", בדומה להסכם מ-1944 שקיבע את שערי החליפין בין המטבעות השונים וכך הקנה יציבות למערכת הכלכלית הבין-לאומית ושמש כעוגן לוויסות הציבורי של הכלכלה והחברה שעמד ביסוד מדינת הרווחה.

הצעות אלו, שהיו במובנים רבים חזרה לתפיסה קיינסיאנית הצטרפו לתביעות נוספות להגדלת המעורבות הממשלתית בכלכלה – כדי להלחם בהתחממות הגלובלית, למשל – ושינוי מגמה זה החריף את המתקפה על הניאו-ליברליזם שהגיעה לשיאה בגל המחאה הבין-לאומי של 2011: מן הזעם של האינדיגנדוס בספרד אל ההצהרה "אנחנו ה-99%", המזכירה את דבריו של הכומר סייאס בחיבורו "מהו המעמד השלישי", שפורסם ערב המהפכה הצרפתית ושיקף את הנחותיה של הנאורות.

ב"שתיקת החיות" חוזר גריי לביקורת הנאורות כדי להתמודד עם האתגר שהציבו בפני הניאו-ליברליזם המשבר הכלכלי והמחאה החברתית. הוא מעלה שוב את הטיעונים המוכרים כנגד התכנון הציבורי והמעורבות הממשלתית וחוזר ושוזר אותם לתפיסת "הסתגרות החדשה" והקפיטליזם לאומי, המותירים על כנם את ההון והשוק כגורמים המווסתים את חלוקת העבודה הלאומית והבין-לאומית. יחד עם זאת קשה שלא לעמוד על השינוי בדרך ההנמקה בה נוקט גריי: ב"שחר כוזב" נשאה ביקורת הנאורות שלו אופי פוליטי; ואילו ב"שתיקת החיות" היא נושאת אופי תיאולוגי: הוא מציג אותה כעוד אחד מן "המיתוסים המודרניים" שאינם אלא "מיתוסים דתיים מנוסחים במונחים אחרים", ומבקר את הסירוב המודרני להכיר בכך. ואולם, גריי אינו מציע תובנות חדשות שיש בהן להסביר את המעבר מן הפוליטיקה למיתוס; ולכן נראה שאת מקורותיה של התמורה יש לבקש בקושי של גריי להתמודד עם ביקורת הניאו-ליברליזם. במובן זה דומה שהצגת הקידמה כ"מיתוס" היא ניסיון לעקר את היסודות הפרשניים הגלומים בה החושפים את כשליו של הניאו-ליברליזם ומציגים את הבטחותיו כמיתוס.

מודעות פרסומת