מהפכת המשילות של נתניהו

פורסם ב'המקום הכי חם בגיהנום', 14.1.2015

א.

הספירה לאחור של ממשלת נתניהו השלישית החלה בשיאו של מבצע 'צוק איתן', ב-26 לאוגוסט 2014: לאחר שמצא עצמו במיעוט בקרב שרי הקבינט החליט נתניהו על הפסקת האש שהביאה לסיום המבצע ללא אישורם, אך בהכשר היועץ המשפטי לממשלה. אם היה צריך דוגמה לבעיית 'המשילות' הטורדת את נתניהו ואשר הזינה את סיסמת הבחירות של הליכוד: 'מצביעים ליכוד, לשינוי השיטה', זוהי הדוגמה. המרורים שהשביעו אותו שותפיו לקואליציה בסוגיית התקציב מדינה בכלל ותקציב הביטחון בפרט, רק האיצו את החלטתו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות. ואולם, לא אלו היו הגורמים לכך שנתניהו הפך את 'שינוי שיטת הממשל' לנושא המרכזי של מערכת הבחירות של הליכוד.

כפי שהראתה אור-לי ברלב כאן ב'המקום', נתניהו חוזר ותולה את האשם בהתפרקות ממשלתו בכשליה של שיטת הממשל הישראלית. טענה כוזבת זו, מבהירה ברלב, אומצה על ידי תומכיו, אך לא פחות מכך גם על ידי מתנגדיו. ואכן, על כך שלא 'קלקוליה' של 'שיטת הממשל' הם שהיו המקור לקשיי ממשלתו של נתניהו מלמדת העובדה שעד כה העניקה לו שיטה זו שש שנות שלטון יציבות, ו'קלקולים' אלו לא היו מונעים ממנו לשלוט לפחות שנתיים נוספות לו היה בוחר בכך. יתר על כן, שלטונו של נתניהו אותגר גם מתוך מפלגתו פנימה, והוא מצא עצמו בעימותים מחריפים והולכים בשאלות מדיניות וחברתיות עם גורמים מרכזיים בתוך הליכוד – דני דנון וסילבן שלום, לדוגמה – שערערו את יציבות ממשלתו לא פחות משעשו זאת שותפיו הקואליציוניים הסוררים. ואמנם, הקושי להסביר את ההגיון הפוליטי שעמד מאחורי החלטתו של נתניהו לפרק את הממשלה נובע מן ההערכה הרווחת, שלו היה מעוניין בכך, אזי כשם שהוא חזר והשתלט מחדש על הליכוד, כן היה ביכולתו להגיע לפשרה עם מפלגות הקואליציה, לייצב את הממשלה ולהמשיך למשול.

מכאן, שניתוח המצב הפוליטי העכשווי בישראל חייב להתחיל בבירור הגורמים להחלטתו של נתניהו לפרק את ממשלתו באופן יזום, היינו מדוע הוא בחר לוותר על למעלה משנתיים שנותרו לכהונתו כראש ממשלה, ומדוע הוא העדיף את הסיכון שבבחירות שתוצאותיהן אינן ידועות, על פני המשך קיום הממשלה במחיר ויתורים מסוימים, כמקובל בדמוקרטיות ייצוגיות-יחסיות עם ממשלות קואליציוניות.

החלטתו של נתניהו מלמדת שהוא פירק את הממשלה כדי להמנע מוויתורים. החלטה זו היא המשך של העדפתו לשמור על הסטאטוס קוו ולהתכנס לתוך מבוי סתום בכל התחומים – הבטחוני (התיקו ב'צוק איתן'); המדיני (המו"מ הישראלי-פלסטיני); הכלכלי (צמיחה מתחת לממוצע ה-OECD) והחברתי (מחאת המילקי) – על פני שינוי מדיניותו.

מקורותיה של 'מדיניות המבוי הסתום' של נתניהו, נעוצים בהנחתו כי שינויים שעתידים להתחולל בטווח הבינוני – חילופי נשיא בארצות הברית, תמורות בעולם הערבי, הכנסות ממאגרי הגז וכו' – יצרו אופק חדש למדיניות החוץ והפנים שלו. עד אז, לשיטתו, עליו 'להרוויח זמן', להחזיק בשלטון, ולהמנע מוויתורים – בין אם מדובר בסוגיות מדיניות וביטחון ובין אם מדובר בסוגיות כלכלה וחברה.

שותפיו הקואליציוניים של נתניהו זיהו את חוסר נכונותו לשנות את הסטטוס קוו אך התקשו לעמוד על מקורותיה. עמיר פרץ הסביר את התפטרותו מן הממשלה – מהלך שהניע את גל ההדף שהביא לקיצה – בטענה כי אין כל סיכוי להביא לשינוי בעמדותיו של נתניהו. יאיר לפיד הגדיר את מדיניותו של נתניהו במושג 'הכל תקוע'. ואילו אביגדור ליברמן תיאר את מדיניותו ככזו ש'מקדשת את הסטטוס קוו', וכי כישלונה מחייב לאמץ מדיניות של 'יוזמה'. ניתוח דומה הציע גם אהוד ברק, שלדבריו בהתנהגותו של נתניהו 'יש אלמנט חזק מאוד של פסימיות, של פסיביות, של העדפת ההימנעות מהפעולה וההיגררות'. אלא, שמדיניות 'המבוי הסתום' של נתניהו לא הייתה תולדה של 'המנעות מפעולה', 'היגררות' ו'פסיביות', כטענתו של ברק, אלא חלק מסדר יום כולל שהוא מקדם. העדפתו ללכת לבחירות מלמדת כי בכל הקשור לשימור 'הסטטוס קוו' נתניהו אינו 'תקוע' או 'פסיבי' אלא דווקא מגלה יוזמה ונחישות: הוא משנה את המציאות כדי להבטיח את 'הסטטוס קוו' ומגלה אקטיביות כדי להבטיח את 'הפאסיביות'.

נתניהו העמיד את סוגיית 'המשילות' במוקד מערכת הבחירות של הליכוד כמהלך משלים לפירוק הממשלה כתחליף לשינוי מדיניותה. הדיון ב'שינוי שיטת הממשל' משרת היטב את מדיניות 'המבוי הסתום': כך מעקר נתניהו את מערכת הבחירות מהתמודדות עם בעיותיה הממשיות של ישראל; העיסוק ב'משילות' מסיט את דעת הקהל מן הנושאים המדיניים הבוערים – פלסטינים,  תקציב, דיור וכו' – לשאלות חוקתיות עקרוניות; ומסב את תשומת הלב מן הצורך להכריע בין חלופות מדיניות ברורות לדיונים עיוניים בתסריטים מופשטים.

בחירתו של נתניהו להתמקד ב'משילות' אינה נעדרת הגיון תעמולתי: מנהלי הקמפיין של הליכוד, כך נמסר, מאמינים כי 'הדיון בשינוי שיטת הממשל ימשוך מצביעים'. ואכן, הטיית הדיון ל'שינוי שיטת הממשל' חוזרת ומספקת לישראלים אשלייה של יוזמה ושינוי שבחסותה ניתן לשמר את הסדר הקיים, צירוף המאפיין את התנהגותם הפוליטית של מעמדות הביניים תחת משטר ההפרטה.

ואולם, התמקדותו של נתניהו ב'שינוי שיטת הממשל' אינו תעמולה גרדא. השינוי אליו הוא חותר כולל שני יסודות: הרכבת הממשלה תוטל על ראש הרשימה הגדולה ביותר; והרוב הדרוש להפלת הממשלה שהוא היום 61 חברי כנסת, יוגדל לכ-70 או 80. מהלך זה יקנה לראש המפלגה הגדולה – ובשאיפה, לנתניהו – כוח חסר תקדים הן בתוך מפלגתו והן כלפי המפלגות האחרות וכך יגביל ויעוות את תיפקודה של הדמוקרטיה הישראלית. כך יאפשר 'השינוי בשיטת הממשל' לנתניהו להמשיך ב'מדיניות המבוי הסתום' כשהוא משוחרר מהאילוצים הקואליציונים שהביאו לפירוק הממשלה הנוכחית.

ב.

מדוע נזקק נתניהו ל'שינוי שיטת הממשל' לשם הבטחת 'מדיניות המבוי הסתום'? הסיבה לכך נעוצה בהתערערות שיטת הממשל המגזרית שהבטיחה את שלטון הליכוד בשלושת העשורים האחרונים.

מדיניות ההפרטה שקידם הליכוד הציבה מאז 1977 את שלטונו בפני סתירה פנימית. פירוק מדינת הרווחה, צמצום השירותים החברתיים ומסחורם פגעו קשות במעמדות הנמוכים, שהיוו את אחד ממוקדי התמיכה העיקריים של הליכוד. אחד הפתרונות לסתירה זו היה המיגזור: המעמדות הנמוכים התארגנו למפלגות פוליטיות סביב מכנה משותף תרבותי, דתי או לאומי – ש"ס, החרדים האשכנזים, 'הרוסים', המתנחלים וגם הערבים – ופעלו להשיג לתומכיהם תחליפים לשירותים שהופרטו והוסחרו. ואכן, המגזרים הלכו התחזקו ככל שהם סייעו בפירוק מדינת הרווחה שהפרטת שירותיה איפשרו את צמיחתם. כך התבסס שלטון הליכוד כפדרציה של מגזרים שהבטיחה את ההגמוניה של הימין.

ואולם, ככל שהמגזרים ביצרו את מעמדם כחלק ממשטר הפרטה, כן הישגיהם עוררו התנגדות; וככל שמעמדם התחזק, כך גדלה הנראות שלהם וגורמים שונים בחברה ובמדינה החלו לתבוע להחיל על המגזרים כללי תקצוב ופיקוח אוניברסאליים. תביעות אלו הגבילו את יכולת הפעולה של המגזרים, פגעו  ביכולתם לשמר את הישגיהם,  סדקו המבנים הפוליטיים שהבטיחו את כוחם וכך ערערו את הבסיס המגזרי של שלטון הליכוד.

כך גידולה המרשים של 'חברת הלומדים' החרדית הקשה יותר ויותר על היכולת לקיימה כלכלית, דבר שהוביל ליציאה מוגברת לעבודה וללימודים אקדמיים, תהליכים שגרמו להתרופפות המסגרות המגזריות החרדיות. זאת ועוד, בתחום החינוך הועלתה הדרישה להתניית תקציבים לחינוך החרדי בלימודי ליבה ולאירגונו כזרם הכפוף לפיקוח משרד החינוך. כך גם ככל שגדל מספר בחורי הישיבה שזכו לפטור מגיוס, כן הפך גיוס החרדים לנושא למחלוקת ציבורית שהזינה תביעה להגדלת אחוז המתגייסים מביניהם. הגידול בהטבות המגזריות להן זכו החרדים בתחום הדיור עורר גם הוא התנגדות גוברת ותביעה לישבן עם הנורמה הכללית.

בד בבד צבירת הנכסים החומריים והשלטוניים בידי הממסדים המגזריים עוררה מאבקי שליטה פנים-מגזריים שחוללו פילוגים בתוך המגזרים עצמם, והחלישו אותם מבפנים. תהליך זה ניכר בש"ס כבר לפני פטירתו של הרב עובדיה יוסף: בבחירות הכלליות הקודמות הרב חיים אמסלם פרש מש"ס והקים מפלגה מתחרה וכמוהו עשה הרב אמנון יצחק. כך גם בבחירות לרבנים הראשיים הרב שלמה עמאר, שנתמך עד אז בידי ש"ס, עמד מאחורי הרב ציון בוארון שהתמודד נגד בנו של הרב עובדיה. פרישתו של אלי ישי, מנהיגה לשעבר של ש"ס, שהקים מפלגה מתחרה היתה אפוא רק המשך גילוי נוסף של משברה של ש"ס כמפלגה מגזרית. תהליך דומה עבר גם על 'דגל התורה', המייצגת את הפלג 'הליטאי' ב'אגודת ישראל': לאחר פטירתו של הרב אלישיב התפצלה המפלגה בין תומכי הרב שטיינמן לתומכי הרב אויירבך, מהלך שנודעו לו גם השלכות מוסדיות ופוליטיות.

פילוגים פנים-מיגזריים אלו מאיימים לפגוע בבסיס שלטונו של הליכוד, בין אם, כפי שמלמד המקרה של ש"ס, אחד הפלגים לא יעבור את אחוז החסימה והימין יפסיד את קולותיו, ובין אם בשל העדפתו של אחד הפלגים לחבור לשמאל-מרכז.  גם אצל החרדים האשכנזים ככל שהמבנה המגזרי הישן מתערער כן ניכרת נכונות לשקול להמיר את הברית עם הליכוד בחבירה עם מפלגות השמאל-מרכז.

שינוי ממין אחר, בכיוון הפוך, התחולל במגזר ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ככל שגברה הביקורת הציבורית על ההטבות המופלגות מהן נהנו ההתנחלויות, כן בחרו ראשיהם לטשטש את אופיין  המגזרי, על ידי טענה כוזבת כי הם דואגים גם ל'כלל ישראל' ובמיוחד לפריפריה הישראלית, על ידי  תמיכה בפעולת 'הגרעינים התורניים', למשל. מהלך זה לא היה חדש עבור המתנחלים שמלכתחילה פעלו להסוות את האופי המגזרי של פעולתם על ידי זיהויה עם הציונות הדתית בכלל. מגמה זו ששמשה כבסיס שמתוכו נתכוננה מפלגת 'הבית היהודי', שהמסווה 'הכלל ישראלי' שהיא עוטה מאפשר לה להמשיך לפעול כמפלגה מגזרית של המתנחלים ו'הכיפות הסרוגות', ולהפוך את הציונות הדתית משותפה של הליכוד לאיום על מעמדו בהנהגת הימין.

משבר 'שיטת המגזרים' ניכר באופן אחר גם ב'ישראל ביתנו' בהנהגת אביגדור ליברמן. המפלגה שהחלה את דרכה כמפלגה מגזרית 'רוסית', שינתה את פניה בהדרגה בעקבות תהליך הקליטה המוצלח של תומכיה ופנתה בהדרגה גם לבוחרים 'הישראלים', והתבססה בקרבם כמפלגת ימין חילוני. תהליך ההסתגלות למצב הפוסט-מגזרי ניכר בתזזית הפוליטית של ליברמן: באוקטובר 2012 הוא איחד את 'ישראל ביתנו' עם הליכוד רק כדי לפרק אותו ביולי 2014 כדי להפוך למפלגת ימין-מרכז. תהליך זה ספג מכה עם פרוץ פרשת השחיתות בה מעורבים אישים מצמרת המפלגה, המשקפת את דפוסי פעולה מן העידן המגזרי.

ג.

'שינוי שיטת הממשל' הוא אפוא התשובה של נתניהו להחלשות 'שיטת המגזרים', ששוב אינה מספקת בסיס יציב לשלטון הליכוד בכלל ולמדיניות 'המבוי הסתום' שלו בפרט. ואולם, 'שינוי שיטת הממשל' אינה התשובה היחידה של נתניהו להחלשות 'שיטת המגזרים'. כפי שטענו כאן  ב'המקום' גם 'חוק האזרחות' שמקדם נתניהו מציע למעשה דפוס מיגזור חדש – יהודים מול ערבים – האמור להחליף את הדפוס הישן, וכמו 'שינוי שיטת הממשל' גם הוא מכרסם בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו הלך אפוא לבחירות לא רק במטרה ליצור בסיס יציב להמשך מדיניות 'המבוי הסתום' שלו; באמצעות הבחירות הוא חותר להתמודד עם התמורות שחולל משבר 'שיטת המגזרים' בבסיס החברתי של שלטון הימין בפרט ושל המערכת הפוליטית בישראל בכלל. עולה, שיותר משנתניהו חותר להנהיג שינוי ב'שיטת הממשל' הישראלית, הוא תובע להתאימה לשינויים שחלו בחברה הישראלית: הוא מתמודד עם משברה של 'שיטת המגזרים' ופועל ליצור בסיס חדש למשטר ההפרטה הישראלי.

בכך נראה כי ראייתו של נתניהו את המציאות החברתית ונגזרותיה הפוליטיות חדה ובהירה יותר משל יריביו משמאל, וכי הוא מקדים אותם בהתמודדות עם האתגרים שהן מייצרות. בעוד נתניהו נערך לעידן של התפוררות המגזרים, השמאל שבוי עוסק במאבק בהטבות שהם עדין מקבלים כחלק מן הסדר הקודם. ככל שמאבק זה מוצדק, הרי שההתמקדות בו מסיטה את תשומת הלב ממה שצריכה להיות מסקנתו של השמאל מהתפוררות שיטת המגזרים: פניה אל מי שלא ימצאו בהם יותר משען לצרכיהם ולכן גם לא כתובת פוליטית. דבר זה יחייב את השמאל לעשות את מה שהוא סרב לעשות בעשורים האחרונים: להרחיב את קהלי היעד שלו ולצד ממעמדות הביניים לפנות גם אל הפריפריה ולמעמדות הנמוכים; ובמקום להתמסר לתיקון עוולותיו של משטר ההפרטה, תוך קבלת הנחותיו, להציע ממלכתיות ישראלית חדשה המבוססת על מדינת רווחה עדכנית.