בחירות 2015: הכשל המעמדי של השמאל

א.

תבוסתו של השמאל בבחירות 2015 היא החמורה ביותר מאז מהפך 1977. עומק התבוסה אינו נמדד במספר המושבים בכנסת. להפך, מצב המושבים מתעתע: מספר המושבים שלהם זכו המחנה הציוני ומרצ בכנסת הנוכחית (29) אף גדול מזה שהיה למרכיביהם בכנסת הקודמת (27). חומרת התבוסה נחשפת במגמות ההצבעה בקרב המעמדות הנמוכים, שתמיכתם היא מבחנו של השמאל.

רותם שטרקמן קובע כי "הישראלים מצביעים לפי מדרג סוציו-אקונומי", ובבחירות 2015 "המבוססים הצביעו בהמוניהם לשמאל, והשאר ברובם לימין ולליכוד". שטרקמן זיהה דפוס הצבעה דומה בתוצאת בחירות 2013, ולפיו ככל שהשכר ושווי הדירה של המצביעים היו גבוהים יותר, כן גדלה נטייתם להצביע למפלגות המרכז-שמאל. מגמה זו החריפה בבחירות 2015: השמאל נחלש בקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים והתחזק בקרב המעמדות המבוססים.

עולה, שלמרות שמפלגת העבודה מיתגה את עצמה כמייצגת של "המחאה החברתית" ולמרות שמצעה של מרצ שם דגש על העצמת הקבוצות המוחלשות, בקלפי הביעו המעמדות הנמוכים אי-אמון מוחלט בשמאל. דפוס הצבעה זה – ולא תוצאות הבחירות כשלעצמן – הוא הביטוי לתבוסתו של השמאל, והוא מלמד על כישלון מוחלט של דרכו המחייב שינויי מדיניות, מסגרת והנהגה.

ואולם, שינוי כיוון והתוויית דרך חדשה מחייבים להבין תחילה את הגורמים לתבוסת השמאל, אך אלו נותרו עמומים. עמימות זו היא תולדה של כשל פרשני, אך לא פחות מכך של חשש פוליטי לדון בגורמי התבוסה, הניכר הן בעבודה והן במרצ, פן ייחשב הדבר ל"סכינאות", שהיא גרסת פוסט-התבוסה של "לירות בתוך הנגמ"ש".

הפרשנויות הרווחות מיהרו לטשטש את האופי המעמדי של ההצבעה והסבירו אותה בגורמים של תרבות וזהות. כך כתב תומר פרסיקו בפוסט שעורר תהודה רבה, כי המפתח להבנת מה שקרה בבחירות 2015 "הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית". נתניהו ניצח, לדבריו, משום שדיבר אל הזהות היהודית שמרבית המצביעים חשו כי היא נתונה בסכנה. והוא מסכם כי אם השמאל "רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה" עליו לחזור ולהדגיש את זהותו היהודית.

אלא, שפרשנות זו מתעלמת מן המרכיב המעמדי המובהק של ההצבעה המעלה את השאלה מדוע הזיקה לזהות היהודית חזקה יותר בקרב המעמדות הנמוכים? ומדוע המעמדות המבוססים נוטים יותר ל"ערכים האוניברסליים" המזוהים עם השמאל?

פרשנות תרבותית נפוצה אף יותר מצביעה על הזהות העדתית כעל המשתנה המסביר את תוצאות הבחירות ורואה במאבק בין הימין לשמאל השתקפות של השסע האתני המזרחי-אשכנזי. כך קבע "ידיעות אחרונות" כשבוע לאחר הבחירות "עזבו שמאל-ימין, בחירות 2015 הבהירו שהקרע המדמם באמת הוא עדיין בין מזרחים לאשכנזים"; וכן "אפקט הבחירות: גל עכור של שנאת אחים וחילופי האשמות בין אשכנזים למזרחים".

לכאורה, לאור החפיפה הגבוהה בין עדה למעמד הקיימת בישראל, הפרשנות התרבותית-זהותית מכילה בתוכה את זו הכלכלית-חברתית: המזרחים הנמנים על המעמדות הנמוכים יותר הצביעו לימין, בעוד האשכנזים הנמנים על המעמדות המבוססים יותר הצביעו לשמאל.

ואולם, הזיקה בין מעמד ועדה בישראל דווקא הולכת ונחלשת, כפי שטוען פרופ' מומי דהן. לדבריו, פער ההכנסות בין אשכנזים למזרחים נותר אמנם משמעותי, אך בשני העשורים האחרונים הוא הלך והצטמצם מ-40 אחוז ל-25 אחוז. לפי דהן, הולכים ונמחקים גם שורה של מאפיינים תרבותיים שהבדילו בין האשכנזים למזרחים, ובהם גיל נישואין של נשים, מספר ילדים, רמת השכלה ושיעור השתתפות בשוק העבודה של נשים, תרבות צריכה ופנאי ומידת הדתיות.

תמורות כלכליות ותרבותיות אלו משתקפות גם בזיקות המפלגתיות של המזרחים, כפי שמלמד מאמרו של תומר מיכלזון "למי יצביע מעמד הביניים המזרחי החדש". ד"ר ניסים ליאון, המצוטט במאמר, מציין כי "בשנים האחרונות האנרגיה הפוליטית של מעמד הביניים המזרחי חיפשה דרך החוצה ממרכז הליכוד אל דרך עצמאית". ולכן הליכוד סובל מ"דימום כבד" של מצביעים מזרחים "שמחפשים בית באזורי מפלגות המרכז ומעמד הביניים".

בדומה קובע פרופ' סמי שלום-שטרית, כי "זה מיתוס שאין מצביעים מזרחים מהמרכז שמאלה". לדבריו, מלבד גרעין קשה של תומכי ש"ס, "המצביעים המזרחים […] תמיד נעים ונדים, בעיקר מהמרכז ימינה אבל לא רק", ו"כל הסקרים מדברים על 30 אחוז לפחות" מהבוחרים המזרחים שמצביעים "מהמרכז שמאלה".

מדבריהם של ליאון ושלום-שטרית עולה שהמשתנה התרבותי-זהותי – של המזרחים ושל האשכנזים כאחד– אינו מסביר את המאפיינים המעמדיים של ההצבעה לימין ולשמאל. יתר על כן, לנוכח העמקת הפערים הכלכליים-חברתיים המתמשכת בישראל, נראית ההצבעה המעמדית לשמאל ולימין כאחד כ"בלתי רציונלית" בעליל: התנגדותם של המעמדות המבוססים לנתניהו נראית כנוגדת את האינטרסים המעמדיים שלהם, ממש כמו גם התמיכה לה הוא זוכה בקרב המעמדות הנמוכים.

מראית עין "אי-רציונלית" זו מזינה את הפרשנות התרבותית-זהותית המערפלת את הגורמים הכלכליים-חברתיים המעצבים את דפוס ההצבעה בישראל. וכך, נהייתו של השמאל אחר הפרשנות התרבותית-זהותית מקשה עליו להתמודד עם הבסיס המעמדי להצבעה ולשנותו, דבר המבטיח את המשך הצבעתם של המעמדות הנמוכים לימין, את התבססות ההגמוניה שלו ואת שוליותו הגוברת של השמאל.

ואולם, אפשר להתגבר על הפרשנות התרבותית-זהותית ולחשוף את ההיגיון המעמדי-כלכלי שהנחה את דפוס ההצבעה המעמדי בבחירות 2015 כהשתקפות של פעולת המנגנונים המגזריים שפיתח משטר ההפרטה הישראלי בארבעת העשורים האחרונים.

פעולתם של מנגנונים אלו הועצמה לאור הדמיון הרב שהיה בין המסרים הכלכליים-חברתיים של הליכוד לאלו של המחנה הציוני. בתנאי משטר ההפרטה הישראלי מקנה דמיון זה, כפי שיוסבר להלן, יתרון מובנה לימין. לפיכך, הבנת ההיגיון הכלכלי-חברתי של דפוס ההצבעה המעמדי בישראל היא תנאי לפריצת המלכוד המעמדי שבו נתון השמאל, היינו אם ברצונו לחרוג מעבר למעגלי התמיכה המסורתיים שלו בקרב המעמדות המבוססים ולזכות באמונם של המעמדות הנמוכים.

ב.

מערכת הבחירות של 2015 התאפיינה בדמיון הרב במסרים של הליכוד והמחנה הציוני, שלצד הבדלי גוונים דקים בתחום המדיני-בטחוני הציעו לבוחר מסרים כמעט זהים בתחום הכלכלי-חברתי. למעשה, מיתג עצמו המחנה הציוני כגרסה רכה וחומלת יותר של הליכוד, עובדה שמצאה ביטוי בולט במינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג למועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר.

טרכטנברג קנה את פרסומו הציבורי כ"פנים החברתיות" של נתניהו כשסייע לו לקבור את "מחאת האוהלים" ב-2011. ואכן, בעשור האחרון טרכטנברג הוא "השוטר הטוב" של משטר ההפרטה הישראלי ובתפקידיו הממשלתיים השונים הוא שרת בעקביות את קידומו. את עיקרי השקפתו הכלכלית-חברתית ניסח טרכטנברג במסמך "אג'נדה כלכלית חברתית לישראל 2008-2010", שחיבר ב-2007 כראש המועצה הלאומית לכלכלה בממשלת אולמרט. במסמך קבע טרכטנברג כי "ההשקפה הבסיסית המנחה אותנו היא לא שהמדינה צריכה לדאוג לכל צורכי הפרט על פני חייו, אלא שהיא צריכה להעמיד לרשותו של כל אחד את הכלים הבסיסיים הדרושים כדי שהפרט ידאג לעצמו".זוהי תפיסה ניאו-ליברלית של "חכות ולא דגים", שמשמעותה אימוץ מדיניות שעיקרה ביטולה של מדינת הרווחה הישראלית והמרתה במדינת סעד.

לאור השקפות אלו ברור מדוע בחר נתניהו בטרכטנברג לעמוד בראש "הוועדה לשינוי כלכלי חברתי" שאמורה היתה למוסס את תביעות המחאה החברתית ב-2011. וטרכטנברג אמנם סיפק לנתניהו את הסחורה. הוא אימץ את הרטוריקה של המחאה, אך באמצעות המלצות ועדת טרכטנברג, רוקן את תביעותיה מכל תוכן, כפי שהיטיב לאבחן פרופ' יוסי זעירא מצוות הכלכלנים של המחאה, שלפי ניתוחו "עצוב שוועדת טרכטנברג סנדלה את עצמה בנאמנות כמעט דתית לעיקרון המגביל את ההוצאה התקציבית, שמסרס את השינויים שהציעה".

אפילו מזכיר ההסתדרות דאז, עופר עיני, הידוע בריסון הרב שגילה ביחסיו עם הממשלה, תקף בחריפות יוצאת דופן את דו"ח טרכטנברג וטען כי הוא הופך את הקפיטליזם הישראלי מ"חזירי" ל"קניבלי". לדבריו, הדו"ח "מכשיר לאגף התקציבים את כל העזים תוך פיזור של מסך עשן של צדק חברתי"; אין בדו"ח כל התייחסות ל"שכר ראוי או לתנאים סוציאליים ותנאי עבודה אחרים"; והוא העניק הכשר להפרטת העבודה והצדיק את מיקור החוץ של שירותי הממשלה.

מינויו של טרכטנברג למועמד לתיק האוצר היה בגדר אימוץ מדיניותו של נתניהו בידי המחנה הציוני ונסיגה של מפלגת העבודה מן המהלך הסוציאל-דמוקרטי שאפיין את דרכה בשנים האחרונות. לאור הניגוד בין עמדותיו הכלכליות-חברתיות של טרכטנברג לאלו של מפלגת העבודה בבחירות 2013, תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ', נראה כי באמצעות מינויו למועמד המחנה הציוני לתפקיד שר אוצר חולל הרצוג הפיכת חצר רעיונית בעבודה, מהלך שחשף את העובדה שהקמת המחנה הציוני שימשה כמסווה להשתלטות ניאו-ליברלית עוינת על העבודה.

טרכטנברג יועד למקום ה-16 ברשימת המחנה הציוני, שהיה שמור לאחד ממשורייניה של ציפי לבני. ואולם, לאחר שנודעו תוצאות הפריימריז בעבודה, שבהן הגיעה למקום הראשון יחימוביץ' ולצדה מועמדים נוספים בעלי סדר יום סוציאל-דמוקרטי מובהק, התערב יצחק הרצוג וקידם את טרכטנברג למקום ה-11 ששוריין למועמד של מפלגת העבודה. מהלך זה לא יכול להתפרש אלא כתגובת נגד של הרצוג לתוצאות הפריימריז וניסיון לעקר אותן תוך כפיית סדר יום ניאו-ליברלי על העבודה.

מעבר למאבק הרעיוני הפנים-מפלגתי, באמצעות מינויו של "תואם נתניהו" כטרכטנברג, ל"מוביל החברתי-כלכלי והמועמד לשר אוצר" פעל הרצוג למיתוגה הניאו-ליברלי של העבודה כלפי חוץ. אסף הלחמי, מקים האתר "הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה", הסביר כי "כל המטרה בצירוף לבני וטרכטנברג היתה לפנות לקהל המרכזי יותר ובעל הרתיעה מהצבע הסוציאליסטי האדום". ואכן, נראה כי טרכטנברג היה סמל שנועד לאותת למעמדות המבוססים כי האגף "הסוציאליסטי האדום" בעבודה רוסן, וכי המחנה הציוני ייטיב לדאוג לאינטרסים שלהם.

הניסיון להשתמש במצע הכלכלי ככלי לפניה למעמדות שונים בא לידי ביטוי במחלוקת שהתפתחה בין טרכטנברג לעמיר פרץ בשאלת מע"מ דיפרנציאלי על מוצרים בסיסיים. פרץ הציג את תוכניתו ל"מע"מ אפס לסל מוצרים בסיסי למחיה" עוד בהיותו שר בממשלת נתניהו. לפי התוכנית יבוטל המע"מ מעל מוצרים כמו לחם, קמח, חלב, גבינה ביצים, תרופות נבחרות והלבשה לילדים. טרכטנברג, לעומת זאת, קבע כי "גם אם זה לא פופולרי אני נגד מע"מ דיפרנציאלי", בשל הסכנה שעוד ועוד מוצרים יוכרו כחיוניים.

מעבר לתכניו הכלכליים שיקף הוויכוח בין פרץ לטרכטנברג מחלוקת חריפה בתוך המחנה הציוני – שמצאה ביטוי גם במרצ – באשר לזהות החברתית של השמאל: באמצעות הורדת המע"מ חתר פרץ למקד את השמאל באינטרסים של המעמדות הנמוכים והפריפריה; מנגד, טרכטנברג ביטא את הסתייגותו של השמאל משכבות אלו, ואת רצונו לפנות בשם "האחריות הכלכלית" אל המעמדות המבוססים ולגייסם, מהלך שהצלחתו היתה אחד הגורמים העיקריים לתבוסת השמאל.

הכשל המעמדי של השמאל בא לידי ביטוי בולט בהתנהלות שאפשר לכנותה "מלכוד V15". מטרתו של ארגון V15 היתה טקטית: להגביר את אחוזי ההצבעה בקרב הקהלים שזוהו ממילא כמתנגדי נתניהו. הוא לא התכוון לפרוץ את גבולות מעמדות הביניים תומכי השמאל, אלא למצות את פוטנציאל ההצבעה שלהם. המהלך האסטרטגי של הפנייה אל המעמדות הנמוכים נותר תפקידן של מפלגות השמאל ובמיוחד של העבודה. ואולם, בהדרגה התמכרו העבודה ומרצ להגיון הטקטי של V15 ונטשו את האתגר האסטרטגי של השמאל: הם הזניחו את המעמדות הנמוכים והפריפריה והתמקדו בציבור "הבטוח" באזורים המבוססים, שאליו הם גם הפנו את התעמולה שלהם.

מלכוד V15 השתקף באופן בולט ב"קמפיין הגעוואלד" של מרצ, שפנה רק לאנשי השמאל וויתר על ניסיון להרחיב את השורות. הגיונו של מלכוד זה בא לידי ביטוי בדבריו של יאיר גרבוז בעצרת "ישראל רוצה שינוי" שביטאו את מגמת ההסתגרות המעמדית שלהשמאל. קובלנתו – שהיתה מבוהלת לא פחות מכפי שהיתה מתנשאת – נגד "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים, והמשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים" פרטה על דעות קדומות הרווחות כנגד המעמדות הנמוכים בחלקים רחבים של המעמדות המבוססים. במובן זה שיקפו דבריו של גרבוז את ההיגיון המעמדי המנחה את השמאל הניאו-ליברלי הישראלי, שההתמודדות איתו היא האתגר המרכזי של האגף הסוציאל-דמוקרטי בתוכו.

ג.

המכנה המשותף הניאו-ליברלי המחבר בין המחנה הציוני לליכוד יוצר מסגרת דיון המאפשרת לבחון מה היה הגורם לדפוס ההצבעה המעמדי, המנוגד, לכל אחת משתי המפלגות. המסקנה המתבקשת היא כי הפיצול המעמדי משקף את דרכי ההסתגלות השונות, של המעמדות הנמוכים מכאן ושל המבוססים מכאן, לחוקי המשחק שיצר משטר ההפרטה הישראלי באמצעות המיגזור בארבעת העשורים האחרונים.

אחד מן המאפיינים הבולטים של משטר ההפרטה הישראלי הוא שיסוע החברה למגזרים יריבים. פירוק מדינת הרווחה הישראלית הפך את השירותים החברתיים – חינוך, בריאות דיור וכו' – מזכויות אזרחיות לסחורות בתשלום. כך העמיק משטר ההפרטה את אי-השוויון החברתי בין המעמדות המבוססים, המסוגלים לרכוש את השירותים שהוסחרו לבין המעמדות הנמוכים המתקשים בכך ונאלצים לוותר עליהם. ואולם, מאחר שהמעמדות הנמוכים הם בסיס כוח מרכזי של הימין, הרי שכדי להבטיח את המשך תמיכתם בשלטונו יצר הימין מנגנוני פיצוי שהעניקו להם תחליפים לשירותים שהוסחרו. מגנוני פיצוי אלו הם המגזרים.

המגזרים נוצרו מפיצול המעמדות הנמוכים לקבוצות זהות על פי משתנים תרבותיים – ש"ס, החרדים, הרוסים, הערבים, הדתיים-לאומיים, החרד"לים ועוד – שהתארגנו במפלגות שבאמצעות כוחן הפוליטי סיפקו לתומכיהן תחליפים לשירותי מדינת הרווחה שהופרטו ושאין ביכולתם לרכוש. הגילוי הבולט ביותר של תופעת המיגזור היא ש"ס, המבטיחה לתומכיה מקרב המעמד הנמוך המזרחי שירותי חינוך ורווחה מגזריים הממומנים על ידי תקציבים ממשלתיים ותורמים פרטיים וממוסדים בעמותות.

גילוי חשוב לא פחות של השיטה המגזרית הן ההתנחלויות: ככל שמדינת הרווחה פורקה ממערב לקו הירוק, כך הפכה "ארץ ההתנחלויות" שקמה ממזרחו, על ההטבות המפליגות שהיא מציעה, למעין מדינת רווחה חלופית", שבאמצעות כוחן הפוליטי של מפלגות הימין מבטיחה למתנחלים מערכת שירותים חברתיים עדיפה ונדיבה. כך הפכו המגזרים לבעלי עניין בפירוקה של מדינת הרווחה, שככל שהם מדלדלים אותה, כן הם מגדילים את מרחב פעולתם ואת עוצמתם.

עם התבססותו של משטר ההפרטה הפך המיגזור ממאפיין של המעמדות הנמוכים לדפוס המארגן של החברה כולה ולהגיון של המערכת הפוליטית הישראלית. ההיגיון המגזרי בולט בדרך פעולתו של הליכוד: פירוק מדינת הרווחה הפך את השליטה במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות, בחברות ממשלתיות ועוד למנגנון חלופי למימון שירותים למקורבים. בהתאם, התעצב הליכוד כזירת מאבק בין קבוצות אינטרס שונות להשגת תקציבים למימון השירותים החברתיים שהופרטו, וכך הפך המשך שלטונו לאינטרס משותף של כל אותן קבוצות מתחרות. בדומה לליכוד עיצב משטר ההפרטה את הימין בכלל כפדרציה של מגזרים יריבים בעלי עניין בפירוק מדינת הרווחה המאפשר להם להיבנות על חורבותיה.

כחלק מהשתלבותם במשטר ההפרטה, החלו גם מעמדות הביניים החילוניים להתמגזר בתהליך שנשא אופי פרדוקסלי: הם הגדירו את זהותם המגזרית דרך התנגדות למיגזור – ולמעשה למיגזור של המעמדות הנמוכים – ובד בבד הם ניכסו כסמנים המגזריים שלהם ערכים ממלכתיים כלליים, כמו גיוס לצבא, התנדבות ותשלום מיסים. "הממלכתיות הממוגזרת" של מעמדות הביניים יצרה זיהוי כוזב בין מדינת הרווחה למימון המגזרי, והפכה את התנגדותה להתמגזרותם של המעמדות הנמוכים לאידיאולוגיה ניאו-ליברלית ששללה מעורבות מדינתית וקידמה את "השוק החופשי".

 ככל שהשמאל התבטל אל תוך משטר ההפרטה והפך למגזר של המעמדות המבוססים, כן הוא אימץ את "הממלכתיות הממוגזרת", שכעיוות מעמדי של הממלכתיות הישראלית עיקרה אותה מיסודותיה הסולידריים, שהיו הבסיס של מדינת הרווחה. כך, על ידי מיתוג מגזרי כוזב הפך השמאל את הממלכתיות הישראלית – ואת מדינת הרווחה – לאיום על המעמדות הנמוכים, שהגיבו בשלילתה והעמיקו את התמגזרותם, שביססה את משטר ההפרטה.

המיגזור של מעמדות הביניים החילוניים והשמאל בולט בתחום החינוך: ככל שהעמיקה ההגמוניה הימנית, כן הם נאחזו בייחודם המגזרי כצידוק להפרטת מערכת החינוך, שהגילוי הבולט שלה היה הקמת עוד ועוד בתי ספר ייחודיים, כדי לתת ביטוי לערכיהם הנפרדים. בהפרטת מערכת החינוך מצאו מעמדות הביניים שותפים נאמנים במגזרים האחרים – כדוגמת ש"ס ו"חוקי נהרי" – שפעלו אף הם לפירוקה של מערכת החינוך הממלכתית. אלא, שבעוד שהמגזרים שפנו למעמדות הנמוכים פעלו להסטת תקציבים ממשלתיים למערכות החינוך המגזריות, חתרו המעמדות המבוססים להכשיר את המימון הפרטי של מערכות החינוך הנפרדות שלהם. כך פירק משטר ההפרטה את מדינת הרווחה תוך כדי מאבק כוזב בין שתי צורות מיגזור: המיגזור תלוי התקצוב ציבורי של המעמדות הנמוכים, והמיגזור תלוי המימון פרטי שקידמו המעמדות המבוססים. המיגזור הקנה אפוא לתהליך פירוקה של מדינת הרווחה וכינון משטר ההפרטה מראית עין של מאבק בין זהויות, דבר החושף את האופי הניאו-ליברלי של פוליטיקת הזהויות.

המיגזור שהתמסד בחסות משטר ההפרטה הפך אפוא מאפייני זהות שונים כמו "יהודים", "מזרחים", "אשכנזים", "רוסים", "מתנחלים", "דתיים", "חילונים" וכו' לקריטריונים כלכליים-חלוקתיים. יתר על כן, "הזהויות" המגזריות הובנו על ידי משטר ההפרטה: כך רבים מבין המהגרים ל"ארץ ההתנחלויות" בשל מדינת הרווחה החלופית שהיא מציעה, מאמצים בהדרגה את הזהות האמונית; המעמדות הנמוכים המסתייעים במנגנוני הרווחה של המגזרים החרדיים, הופכים בהדרגה לחרדים וכו'. הגיון מגזרי זה עומד עתה, כפי שטענתי, ביסוד "חוק הלאום" שמקדם נתניהו. מטרת החוק היא להשתמש ב"יהדות" כקריטריון לאפליה חוקית של ערביי ישראל ולהפוך אותה לאמצעי להעדפה תקציבית של היהודים. מיגזור "היהדות" אמור לשיטתו של נתניהו לצמצם את כוח המשיכה של המגזרים השונים, ולבסס את כוחו של הליכוד כמפלגת שלטון, דבר המסביר את השימוש שהוא עשה בהסתה נגד הערבים במערכת הבחירות.

 עולה, שהזהויות הישראליות הנוכחיות הן תולדה של משטר ההפרטה ובניין העל של מנגנוני החלוקה המגזריים. בכך רוכשת "הזהות" משמעות כלכלית-חברתית שהיא – ולא ייצוגיה התרבותיים – מסבירה את חשיבותה הפוליטית.

ד.

ההסבר לדפוס המעמדי של ההצבעה בבחירות 2015 טמון אפוא בהגיון המגזרי של משטר ההפרטה הישראלי. בתנאים שבהם גם הימין וגם השמאל מציעים מדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית, הרי שבקרב המעמדות הנמוכים מקנה המיגזור יתרון ברור לימין: הימין אמנם מפרק את מדינת הרווחה ומרחיק את שירותיה שהופרטו והוסחרו מהישג ידם של המעמדות הנמוכים, אך בד בבד הוא מציע להם מנגנוני פיצוי מגזריים שונים. לעומת זאת, השמאל התומך בהפרטה אך מתנגד לתקצוב מגזרי – של החינוך החרדי, של ההתנחלויות ועוד – נתפס בידי המעמדות הנמוכים כמי שמתנכל למנגנוני הפיצוי המסייעים להם להתמודד עם פירוק מדינת הרווחה, ולכן כמי שמאיים על רווחתם, איום החוזר ומהדק את זיקתם לימין. משמע, כאשר השמאל אינו מציע חלופה כלכלית-חברתית למשטר ההפרטה ההעדפה שמגלים המעמדות הנמוכים לימין היא בחירה הגיונית לחלוטין: הימין מציע להם מנגנוני התמודדות מגזריים עם פירוק מדינת הרווחה, בעוד השמאל מתמקד במאבק במנגנונים אלו.

משטר ההפרטה הגדיר מחדש גם את "היהדות", והפך את גילוייה השונים – המזרחי, החרדי, האמוני, הפלורליסטי, ועוד – לאידיאולוגיה של המיגזור המבוסס על תקצוב ציבורי. לעומת זאת, המעמדות המבוססים אימצו ערכים "אוניברסליים" כאידיאולוגיה של המיגזור הנשען על מימון פרטי.

הניגוד בין "יהדות" ל"אוניברסליזם" כאחד ההבדלים בין "מזרחים" ל"אשכנזים" הפך בהדרגה להסבר כוזב לניגוד בין הימין לשמאל, הסבר המטשטש את המאבק על אופי המיגזור – ולמעשה אופי התקצוב המגזרי – כמקור הניגוד ביניהם. כך התחולל היפוך בין סיבה למסובב, והזהויות שהובנו על ידי על ידי המיגזור תפסו את מקומו כהסבר לדפוס ההצבעה המעמדי.

שורש תבוסתו של השמאל בבחירות 2015 נעוץ אפוא באימוץ הנחותיו של משטר ההפרטה המגזרי שכונן הימין.

מבחינת השמאל, תמיכתם של המעמדות הנמוכים היא שובר השוויון במאבק הפוליטי בישראל. ואולם, מפלגת העבודה לא תוכל לזכות בתמיכתם של המעמדות הנמוכים אם היא תוסיף לפעול כמפלגה מגזרית של המעמדות המבוססים. דבר זה נכון לשמאל בכלל. כל עוד השמאל דבק במשטר ההפרטה ורק מציע גרסה "אוניברסלית" שלו כחלופה לגרסה "המגזרית" של הימין, יוסיפו המעמדות הנמוכים להעדיף – ובתנאי משטר ההפרטה, באופן מושכל ובהגיון רב – את הימין.

כדי להתגבר על הכשל המעמדי המנוון אותו, על השמאל לפרוץ את ההגמוניה הניאו-ליברלית ולהציג מדיניות מנוגדת לזו של משטר ההפרטה הממוגזר שכונן הימין בדמות מדינת רווחה רחבה, שאינה נרתעת ממהלכי הלאמה, מתמקדת במתן מענה לצרכי המעמדות הנמוכים על ידי מדיניות החותרת להקטנת הפערים הכלכליים-חברתיים ולהגדלת ההוצאה הציבורית לשירותים החברתיים, תחילה לממוצע ה-OECDובהמשך לרמה המקובלת בסקנדינביה. פיתוח מדיניות כזו שתציע למעמדות הנמוכים בייחוד בפריפריה חלופה ממשית למנגנוני הפיצוי המגזריים של הימין, היא תפקידו האמיתי של השמאל ותנאי לשיקומו.

ואולם, השמאל מועל בתפקידו. מזה שלושה עשורים הוא שוחק בהתמדה את ההבדל בין הימין לשמאל הן על ידי אימוץ הסדר הניאו-ליברלי והן על ידי השתלבות במשטר "ממשלות האחדות הלאומית". בישראל מתקיימת זיקת גומלין הדוקה בין משטר ההפרטה, הגידול באי-השוויון והמשך הכיבוש ובין המיגזור וצמצום ההוצאה הציבורית לשחיקת הדמוקרטיה. השתלבותו של השמאל כמגזר בתוך משטר ההפרטה הופכת את הצהרותיו בזכות "צדק חברתי", "שתי מדינות" ו"חיזוק הדמוקרטיה", לרטוריקה ריקה. דבקותו של השמאל בסדר הניאו-ליברלי והימנעותו מלהציע חלופה סוציאל-דמוקרטית הממוסדת במדינת רווחה כתחליף למשטר ההפרטה והמיגזור, מחזקת את מעמדו ההגמוני של הימין, וגורמת לגידול באי-השוויון, לשחיקת פתרון שתי המדינות ולערעור הדמוקרטיה הישראלית.

ההכרה בכשל המעמדי של השמאל ובצורך לשנות את האוריינטציה המעמדית שלו ולהציב חלופה למשטר ההפרטה הובילה בשני העשורים האחרונים להתגבשות אגף סוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה, אלא שלמרות הצלחות חלקיות, העובדה שהמעמדות המבוססים הם בסיס התמיכה של העבודה השתקפה ביחסי הכוח הפנימיים בתוכה, הותירה את הסוציאל-דמוקרטים בשוליים ושימרה את ההגמוניה הניאו-ליברלית במפלגה.

המסקנה מכך היא כי על היסודות הסוציאל-דמוקרטיים בעבודה להיערך למאבק מחודש בגורמים הניאו-הליברליים במפלגה – שחוזקו עתה על ידי המעטפת של המחנה הציוני – כדי לחולל בה מהפך פנימי. מהפך כזה הוא תנאי ליצירת שותפות עם המעמדות הנמוכים שהיא תנאי מוקדם להצלחה בהתמודדות עם הימין. לשם כך יש ליצור בתוך העבודה אגף סוציאל-דמוקרטי מובחן שיפעל ליצור חזית משותפת עם גורמים סוציאל-דמוקרטיים מחוץ למפלגה כדי לשנות את המבנה המעמדי של השמאל.

המבנה האירגוני של מהלך כזה הוא עניין לבחינה תכליתית. ב-2008 הצעתי לפלג את מפלגות העבודה ומרצ ולאחד את היסודות הסוציאל-דמוקרטיים שהיו מיעוט בשתי המפלגות למפלגה חדשה שתפנה לקהלים רחבים, ובייחוד למעמדות הנמוכים באמצעות מדיניות שתהווה חלופה ממשית למשטר ההפרטה.

עיקרון זה נכון גם היום, אם כי העלאת אחוז החסימה מחייבת לחשוב על מימושו גם בדרכים אחרות. דרך אחת – הפוכה במשמעותה האירגונית, אך זהה בתכליתה הפוליטית – היא כינון "מערך" או "מפלגה דמוקרטית" ישראלית מצירוף של העבודה, מרצ וגורמי שמאל ומרכז נוספים, ובתוכו להקים אגף סוציאל-דמוקרטי שיתמודד על הנהגת הגוף החדש.

על כך שהלקח מן התבוסה בבחירות 2015 לא נלמד עשוי להעיד הלך הרוח של "ממשלת האחדות הלאומית" הניכר עתה בעבודה, העתיד לשחוק לחלוטין את שרידי ההכרה שיש חלופה לימין, וכך לחזק את ההגמוניה שלו ולהקצין את מגמות ההרס של החברה והמשטר שהוא מוביל.

הלקח שעל העבודה ומרצ ללמוד מניתוח המגמות שהובילו לתבוסה בבחירות הוא שיש צורך בכינונו של אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית שתחתור להגיע להנהגת השמאל, ותוך שינוי במדיניותו ובהרכבו המעמדי תוביל אותו למאבק על הנהגת המדינה.

מודעות פרסומת