רשות השידור בין רפורמת ארדן לתיקון נתניהו: להשתתף בכריית קבר האחים, או להיזרק לתוכו

רועי ברק חשף כאן ב"המקום" את התעתועים המשפטיים שבאמצעותם מקדם האוצר כשלוחו של נתניהו את סגירת רשות השידור ופיטורי עובדיה. באמצעות מעקב קפדני אחר השינויים שעברה הצעת החוק לרפורמה של השידור הציבורי, משרטט ברק בבהירות מצמררת את השיטתיות שבה פועלת ביורוקרטיית חיסול העבודה המאורגנת בישראל.

ואכן, ברק מדגיש כי המהלך הנוכחי מכוון לא רק נגד עובדי רשות השידור: תקדים הפיטורים ההמוניים יופעל בעתיד כנגד עובדי השירות הציבורי בכלל וישמש כצעד נוסף בפירוק העבודה המאורגנת בישראל. לדבריו, "אם סעיפי הפיטורים הללו יראו אור, לא תפורק רק רשות השידור, אלא כל הבסיס להסכמי עבודה במשק. תישמט הקרקע תחת כל ועדי העובדים במדינה. חובבי הקונספירציות יטענו שזו בכלל מהות החוק – התנקשות לאור יום ביחסי העבודה במדינה. דבר ששר התקשורת בנימין נתניהו, בוודאי חותר אליו או לכל הפחות מזדהה אתו".

***

הצעת החוק שמקדם נתניהו לסגירה מיידית של רשות השידור ופיטורי כל עובדיה, היא הגשמת ההיגיון שהדריך מלכתחילה את רפורמת ה"לסגור ולפתוח" שיזם שר התקשורת לשעבר ארדן. לא, אין זו חוכמה שבדיעבד. במאמרי "עובדים מן החוץ", שפורסם כאן באפריל 2014, דנתי במסקנות דו"ח לנדס, שעליו מבוססת רפורמת ארדן. טענתי כי פיטורים הם האמצעי הניהולי המרכזי שעליו ממליץ דו"ח לנדס: סגירת הרשות הקיימת תאפשר לאייד את עובדיה, וחרב הפיטורים שתאיים תדיר על עובדי הרשות החדשה, תשמש שוט למישטורם.

רפורמת "הלסגור ולפתוח" שקידם ארדן מאז מחצית 2013, נועדה לסכל רפורמה אחרת שנחתמה בסוף 2012 בין הממשלה לעובדים. זו אמורה היתה לפתור את בעיות רשות השידור בשיתוף ועדי העובדים, שהסכימו לפרישה של 700 מבין 1,900 חבריהם. הבשורה של רפורמת ארדן היתה אפוא פיטורים סיטונאיים של עובדי הרשות, ותנאי העסקה ירודים למי שיחליפו אותם.

רפורמת ארדן התבססה על דו"ח "ועדת לנדס", שהמליץ על פיטורי עובדי רשות השידור, הפרטת מרבית פעולות רשות השידור והוצאתן למיקור חוץ. ניתן להניח שאלה בדיוק התוצאות שלהן ציפה ארדן כאשר מינה לראשות הוועדה את רם לנדס, בעלים של חברת הפקה פרטית, שלידיה הופרטו קודם לכן החדשות המקומיות. לנדס סיפק את הסחורה לא רק לארדן; מימוש הדו"ח שניפק אמור היה ליצור שדה פעולה חדש ורווחי לחברות ההפקה הפרטיות.

ארדן, שפעל בשיטת "דוקטרינת ההלם", הסווה את כוונותיו באמצעות הצהרות רמות בדבר חשיבות השידור הציבורי והצורך להפריד בינו לבין הפוליטיקה. דקלומיו החסודים הצליחו להפיל בפח רבים. ואולם, ניתוח סעיפי רפורמת "הלסגור ולפתוח" שרקח הצביע כבר בזמן אמת, מיד לאחר פרסומה, על כך שהחלפת עיתונאי רשות השידור בפרילנסרים – עובדים מן החוץ – נעדרי ביטחון תעסוקתי מצד אחד ובחברות הפקה תאבות חוזים מצד שני, היא מתכון בטוח להכפפת השידור הציבורי (או הקריקטורה שתיוותר ממנו) לגחמות של שרים וראשי ממשלה.

חשיפת ליקוייה המבניים – ולמעשה, מטרותיה האמיתיות – של רפורמת ארדן מעוררת את השאלה, מדוע בעידן המחאה החברתית שהעלתה על נס את האינטרס הציבורי, לא מעורר המהלך הכוחני של חיסול השידור הציבורי התנגדות של ממש? להפך, נראה שהמהלך של פירוק רשות השידור ופיטורי עובדיה נהנה מרוח גבית – שלא לומר, שמחה לאיד – של דעת הקהל ומתמיכה נמרצת של חלק מן העיתונות.

התשובה לשאלה זו חורגת מן הדיון ברשות השידור, ומוליכה לסיבות לכישלונו של גל המחאה שפרץ ב-2011 להציב חלופה לימין הניאו-ליברלי בראשות נתניהו, שרק הולך ומחזק את אחיזתו בשלטון. באופן אחר ניתן לומר כי האדישות לגורל רשות השידור והפקרת עובדיה היא מקרה מבחן המאפשר להסביר את כישלון המחאה החברתית.

הפקרת עובדי רשות השידור היא פרי התמכרותם של חלקים רחבים ממעמד הביניים לרעיון הניאו-ליברלי שהציג את ועדי העובדים, לצד ההון הגדול, כאויבים של האזרח הקטן. את המשוואה הכוזבת הזאת קידם נתניהו בכהונתו כשר אוצר בשנים 2003-2005. גיא רולניק, מייסד "דה מרקר", תרגם אותה לסיסמה קליטה, "המחוברים", ושיווק אותה בהצלחה ניכרת בעקבות המחאה.

ואכן, רבים הלכו שולל אחר הקסם האפל של אגדת "המחוברים": דבקות בהבטחותיו של הניאו-ליברליזם ומאבק בעוולותיו תוך הקפדה שלא לערער את משטר ההפרטה המאפשר אותן.

יסוד מרכזי באגדת "המחוברים" היה הסתה מתמדת כנגד העובדים המאורגנים, בייחוד במגזר הציבורי – ובייחוד כנגד הסדרי הקביעות והפנסיה התקציבית – כל זאת במסווה של המרת דפוס העבודה המאורגנת הנוהג בישראל בדפוס הנורדי. אלא שלמעשה, קידמה אגדת "המחוברים" את האוקסימורון של תמיכה בעבודה מאורגנת והתנגדות לעובדים מאורגנים. תמיכה בשידור ציבורי, בתנאי שהוא מופרט, היא דוגמה לאוקסימורון הזה.

רפורמת ארדן נשענה על האיבה לוועדי העובדים בנוסח "המחוברים", והציגה את שבירת העבודה המאורגנת ברשות השידור כאחת ממטרותיה. רולניק מיהר להתייצב כאחד מתועמלניה הראשיים של מדיניות "הלסגור ולפתוח" של ארדן. כתב התקשורת של "דה מרקר", נתי טוקר, משנן מאז באדיקות ובחריצות את הנחותיה ולאחרונה התייצב לימין המהלך של נתניהו.

הסתירה המובנית אל תוך המחאה החברתית בישראל בלטה הקיץ מעל דפי "דה מרקר": מצד אחד עמד העיתון במוקד ההתנגדות למתווה הגז שקידם נתניהו ומצד שני הוביל את התמיכה בסגירת רשות השידור כצעד ראשון להקמת תאגיד שידור ציבורי חדש. למעשה היה זה ביטוי מערכתי של אגדת "המחוברים": מאבק בטייקוני מונופול הגז מכאן, ובעובדיה המאורגנים של רשות השידור מכאן.

גילוי גרוטסקי של סתירה זו בא לידי ביטוי בדברים שנשא עמית סגל, הכתב הפוליטי של ערוץ 2, בכנס הזדהות עם השידור הציבורי. הוא דיבר בשבח העובדים אך תקף את "הוועדים האגרסיביים". תוך גלגול עיניים ודברי חלקות העמיד את עובדי רשות השידור בפני הברירה להשתתף בכריית קבר האחים הכלכלי והמקצועי שלהם (קבלת רפורמת ארדן) או להיזרק לתוכו (הצעת החוק של נתניהו).

מדוע נשבה מעמד הביניים הישראלי בקסמה של אגדת "המחוברים", מדוע הוא עוין את המגזר הציבורי, את העובדים המאורגנים, את ועדיהם ואת הישגיהם? התשובה לכך מצויה באחד מניצחונותיו הגדולים של הניאו-ליברליזם: הפרטת שוק העבודה.

ההפרטה הגוברת של שוק העבודה בישראל גורמת לא רק להפחתת שיעור העבודה המאורגנת, אלא גם להגברת העוינות כלפיה מצד מי שהפכו לפרילנסרים בעקבות פירוקה. ככל שמעמד הביניים הישראלי הופך פרילנס, כך מנקודת ראותו מגבילים השרידים המאורגנים של שוק העבודה את מרחב התעסוקה שלו. ביטולם, כך הוא משלה את עצמו, אמור להגדיל את ההזדמנויות הפתוחות בפניו.

לכאורה יש בכך היגיון, אך למעשה חיסול העבודה המאורגנת רק יגדיל את מספר הפרילנסרים ויעצים את התחרות בתחומים שנפתחו בפניהם, תוך הגדלת הקניבליזם ההדדי. קניבליזם זה משרת את ההון ומאפשר לו להפחית את הוצאות השכר שלו ולהגדיל את רווחיו.

לשון אחרת, פירוק העבודה המאורגנת והפיכת העובדים לפרילנסרים מטשטש את המאבק בין העבודה להון וממיר אותו בתחרות בין העובדים לבין עצמם, ההופכת בהדרגה מקניבליזם לקניבליזם עצמי.

מצב זה, שבולט בשוק התקשורת, יוחרף כאשר מאות רבות של עובדי רשות השידור ייהפכו לפרילנסרים ויצטרפו לתחרות שתשחוק עוד יותר את תנאי השכר בתעשייה. הזדמנויות שייפתחו על ידי מיקור החוץ של הפקות רשות השידור, ינוצלו בעיקר על ידי חברות ההפקה שיגדילו את רווחיהן על חשבון הפרילנסרים. התחרות ביניהם רק תוסיף לדרדר את שכרם.

דרוויניזם תקשורתי זה עתיד לרוקן את המושג "שידור ציבורי" מכל משמעות. התחרות בין חברות ההפקה ובין הפרילנסרים רק תגדיל את שלטון הרייטינג ותעצים את כוחם של בעלי השררה שיוכלו להשתלט על תוכני השידור. ואכן, זו מטרת הרפורמות של ארדן ונתניהו: עיתונות חלשה שתגדיל את כוח ההון והשלטון. אין לטעות, זוהי גם משמעות התמיכה ברפורמות של ארדן ונתניהו: חיזוק מנגנון ההון-שלטון-עיתון.

***

בניגוד להלך הרוח הרווח, התנאי לשידור ציבורי ראוי הנאמן לתפקידו הוא דווקא עובדים מאורגנים שביטחונם התעסוקתי וזכויותיהם המקצועיות עושות אותם חסינים יותר מפני לחצי ההון והשלטון. בתובנה זו אין כל חדש: היא עמדה לפני כשלוש שנים בבסיס הקמתו של ארגון העיתונאים, שנועד לשפר את תנאי עבודתם ולהגדיל את עצמאותם המקצועית של העיתונאים.

שאלת עתידו של השידור הציבורי בישראל תלויה אפוא במידה מכרעת בעתיד עובדיו, ביטחונם התעסוקתי ואיגודם המקצועי. אימוץ גישה זו עתיד להפוך את המאבק על דמותה של רשות השידור לצומת משמעותי במאבק על עתידו של השירות הציבורי בכלל: ככל שהשירות הציבורי יתרחב, כן יצומצם מיקור החוץ, יפחת מספר הפרילנסרים ותצומצם האיבה לעבודה המאורגנת.

ככל שביטחונם העצמי של העובדים המאורגנים יעלה, כך היא תוכל לשקם את עצמה ולהשתחרר מעיוותים שכופה עליה האיום המתמיד שבו היא נתונה. כך גם יתבהר שהפתרון לפגמי השירות הציבורי אינו הפרטתו אלא שיפורו.