עדי בלום: הקשר בין מפעל ההתנחלויות ופירוק מדינת הרווחה הישראלית

אנו מארחים באתר את העבודה הסמינריונית של עדי בלום, אשר נעשתה במסגרת תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית בירושלים, אוקטובר 2014.

לצפייה והורדה של העבודה המלאה

מבוא

שאלת המחקר בעבודה זו הינה האם קיים קשר בין מפעל ההתנחלויות וצמצום מדינת הרווחה הישראלית. כמי שנולד וגדל בגבעת זאב, יישוב הנמצא מעבר לקו הירוק, השאלה נוגעת לחיי באופן אישי. זאת, אף כי היא שייכת לתחום המקרו של הכלכלה הפוליטית ובוחנת מגמות רחבות בחברה. דודי היה ממקימי היישוב גבעת-זאב, ובמהלך ניסיונות ההקמה של הישוב אף נפגש עם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כדי לשכנעו בחשיבות הקמתו. זוהי אינה נקודה מובנת מאליה כיוון שדוד שלי תומך באופן מסורתי במפלגת השמאל "מרצ", אשר לכאורה מתנגדת באופן גורף למפעל ההתנחלויות ולהחזקת השטחים הכבושים. מאוחר יותר הוריי, אשר תמכו בממשלת רבין ובתהליך אוסלו בשנות ה-90 וכן בתכנית ההתנתקות ב-2005, שוכנעו על-ידו להגר גם הם ליישוב. כאשר שאלתי את דודי מדוע הוא לקח חלק כה פעיל בהקמת יישוב בשטחים, באופן המנוגד לעמדתו הפוליטית, הוא השיב כי בשלב מסוים הוא הבין לאן זורם הכסף של הממשלה ורצה גם הוא להנות "מנתח מהעוגה".

נקודה זו הביאה אותי להבנה ראשונית לפני מספר שנים כי ההתיישבות בשטחים אינה בהכרח נובעת ממניעים אידיאולוגיים וכי קיים מימד כלכלי חזק אשר מסביר חלק ניכר ממנה. נתונים שקראתי מתקופת האינתיפאדה השנייה תרמו גם הם לחיזוק תובנה זו, אשר הבשילה לרצון לחקור את השאלה לעומק בעבודת הסמינר להלן. בעשור הראשון של שנות ה-2000 חלו מספר התפתחויות בזירה המדינית שלכאורה היו אמורות להוות תמריץ להגירה מהשטחים. ראשית, האינתיפאדה השנייה, בשנים 2000-2005 הפכה את השטחים למקום מסוכן לחיות בו. בשנים 2000-2004 שיעור הישראלים ההרוגים בשטחים היווה 40% מסך ההרוגים כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה, בשעה שמספר הישראלים המתגוררים בשטחים היה כ-4% מכלל האוכלוסייה. החל מ2004 מספר הישראלים שנהרגו בשטחים היה גבוה אבסולוטית ממספר הישראלים שנהרגו בתחומי הקו הירוק.[1]

שנית, מפעל ההתנחלויות ספג מכה קשה לנוכח ביצוע תכנית ההתנתקות בשנת 2005, שבוצעה דווקא על-ידי ראש ממשלה מטעם הליכוד. לאחר מכן, בראשית כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, מספר חודשים לאחר תכנית ההתנתקות, פורסם כי האחרון מתכנן "תכנית התכנסות" ביהודה ושומרון. לקראת סוף העשור ביצעה ממשלת ימין נוספת, בראשות בנימין נתניהו, מדיניות הקפאת בנייה בשטחים. סביר היה לשער כי כל האירועים הללו היוו גורם מדכא להגירה לשטחים, הן מבחינת הסכנה הביטחונית, והן מבחינת התערערות מעמדם, יציבותם ואורך ימיהם של יישובים אלו. למרות זאת, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכון המחקר של הכנסת חשפו כי בין השנים 1995-2008 הוכפל מספר המתיישבים בשטחים.[2] זאת ועוד, התברר כי כל המחוזות בארץ סבלו מהגירה שלילית במהלך העשור, למעט מחוז מרכז ויהודה ושומרון.[3]

אלא שמלבד האירועים בזירה המדינית, גם הזירה הכלכלית הייתה רווית תהפוכות. בשנת 2003 מונה בנימין נתניהו לשר אוצר, ולכאורה כחלק מההתמודדות עם המיתון במשק, שנגרם כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה, החל ביישום תכנית כלכלית מקיפה שהיוותה קפיצת מדרגה בהטמעת מדיניות ניאו-ליברלית בישראל.[4] מאפייני מדיניות זו כללו את צמצום הסקטור הציבורי מבחינת תקציבים וכוח עבודה ("האיש השמן" כפי שכונה על-ידי שר האוצר דאז), הקפאת שכר, קיצוץ בגובה הקצבאות הסוציאליות, הקלה על מיסוי ההון והחברות, והפרטה ניכרת של חברות ושירותים ממשלתיים בתחומים רבים. מטרה נוספת של מדיניות זו, שהצהיר עליה בדיעבד אורי יוגב, הממונה על אגף התקציבים באוצר באותה תקופה, הייתה "שבירת העבודה המאורגנת בישראל".[5] המיתון במשק והתכנית הכלכלית של שר האוצר הוציאו סקטורים שונים להפגנות ושביתות בהם עובדי המדינה (בדגש על מורות ורופאים), האמהות החד-הוריות, הסטודנטים והנכים. מחאות אלו העידו על פגיעה גוברת ברמת חייהם של המעמד הבינוני והנמוך. ואכן, במהלך אותו עשור העשירון העליון היה היחיד שהגדיל את חלקו בהכנסה הלאומית, בעוד שחלקם של העשירונים ה-2 עד ה-9 בהכנסה הלאומית ירד.[6] שיעור העוני באוכלוסיה גדל בעקביות במשך העשור והגיע לכ-20% מבתי האב בישראל בשנת 2010. גם תוחלת העוני ואי-השוויון גדלו בהתמדה.[7] לאורך כל העשור, וביתר שאת בשנים האחרונות, הלכה והחריפה בעיית הדיור, כאשר זוגות צעירים התקשו לעמוד במחירי הדירות הגואים. כפי הנראה, מכלול הבעיות הללו הביאו את הציבור בקיץ 2011 לצאת למחאה חברתית רחבה בהיקף חסר תקדים.

בעבודה זו אנסה לקשור בין המגמות הכלכליות לבין תופעת ההגירה לשטחים בשנים 2002-2011. במהלך העבודה אסקור את השינויים שחלו במדינת הרווחה בישראל, תוך השוואה בין ההשקעה הממשלתית בתחומי הקו הירוק למדיניות ההשקעה הממשלתית מעבר לקו זה. בחרתי להתמקד בשלושה תחומים מרכזיים המשפיעים על רמת ואיכות החיים של משפחה בישראל: תחום הדיור, אשר ההוצאה עליו מהווה כ-30% מההכנסה הפנויה של משק בית[8], תחום החינוך, המבטא את איכות החיים של המשפחה, גם בטווח הארוך, ומהווה גם הוא הוצאה הולכת וגדלה במשק הבית[9], ומענקי איזון ותמיכה ממשלתית ברשויות המבטאים בפועל את איכות השירותים הניתנים לאזרח בכל יישוב.

 השערת המחקר שלי היא שיחס ההשקעות העודף בשטחים מהווה תמריץ כלכלי חזק להגירה לשטחים לצורך שיפור רמת החיים, שאינה בהישג ידם של המעמד הבינוני והנמוך בתוך ישראל, כתוצאה מן המדיניות הכלכלית הנהוגה בה מאז 1985.

השערתי מתבססת על התיאוריה של פרופ' דני גוטוויין, אותה אסקור בהמשך, אשר עולה ממאמריו השונים כגון "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", "על כלכלה ודעה קדומה" וכן "הדיאלקטיקה של כשל השוויון". תיאוריה זו רואה בשטחים ובמפעל ההתנחלויות מנגנון פיצוי עבור השכבות החלשות והנחלשות, אשר ממתן את תהליך דחיקתם הכלכלית ומאפשר בכך הן את יציבות שלטון הימין והן את פירוק מדינת הרווחה המקדם דחיקה זו. הפיכת השטחים למנגנון פיצוי כלכלי מבטיחה גם את תמיכתו של המעמד הבינוני-נמוך בהמשך הכיבוש הישראלי, ולפיכך בשלטון הימין.

תחילה אדון במושג "מדינת רווחה" ואציג ציוני-דרך היסטוריים בהתפתחותה בישראל, לאחר מכן אציג את הרקע התיאורטי המהווה את מסגרת הניתוח של הממצאים האמפיריים בעבודה זו. לבסוף אגש להשוואה בתחומים שהצגתי לעיל ואדון במסקנות. כיוון שנושא ההשקעה בהתנחלויות נמצא במרכז סדר היום של ארגונים רבים, ותופס מעת לעת מרכזיות בשיח הציבורי, קיימים מחקרים רבים אשר ניתחו נתונים בתחומים שונים. מטרתי אינה לחזור על אותה עבודת ניתוח, אלא להמשיך את העבודה בהתייחס לשנים מאוחרות יותר, וכן להיעזר בתיאוריה שמציע גוטוויין בכדי לתת פרשנות שונה מן המקובל לנתונים אלו. איני דן בשאלת ההצדקה המוסרית של השקעה עודפת במקום כזה או אחר, בשאלות של אפליה ממסדית בין אוכלוסיות, או בשאלת ההצדקה המוסרית של ההחזקה בשטחי יהודה ושומרון. מטרתי היא לפרש כיצד תמונת המצב האמפירית, העולה מן הנתונים, עשויה להשפיע על התפיסה הפוליטית של מעמדות שונים בחברה, וכפי שהסברתי קודם, כיצד המגמות הכלכליות יכולות להסביר את תנופת ההתיישבות בשטחים.

לצפייה והורדה של העבודה המלאה

[1]        עמוס הראל," מ-2004 – יותר הרוגים ישראלים בשטחים מאשר בתחומי הקו הירוק", "הארץ", 01.08.2004.

[2] אפרת וייס, "קצב ריבוי האוכלוסייה בהתנחלויות – פי שלושה", "Ynet", 15.12.08.

[3] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "תיאור וניתוח הצעת תקציב משרד הבינוי והשיכון לשנות הכספים 2011-2012", 1.12.2010.

[4] אברהם דורון, "עיצוב מדיניות הרווחה בישראל, 2000-2005", האוניברסיטה העברית בירושלים.

[5] אורי יוגב בראיון עם מירב ארלוזרוב, "צריך לפרק את המנהל ולמכור את קרקעות המדינה", "הארץ", 5.5.04.

[6] שאול אמסטרדמסקי, "האיש שהרחיב את הפערים במו ידיו", "כלכליסט", 9.11.11.

[7] ליאור דטל והילה ויסברג, "דו"ח העוני 2010: 35.3% מהילדים בישראל הוגדרו עניים", "דה-מרקר", 18.11.11.

[8] ד"ר רובי נתנזון, "המדיניות הפיסקלית ויוקר המחיה בישראל", "מרכז מאקרו", אוקטובר 2012.

[9] שם, שם.

 

מודעות פרסומת