תומכי אזריה: פער מעמדי ותחזוקת הכיבוש

לתמיכה ולהתנגדות לאלאור אזריה יש אופי מעמדי מובהק, המשקף את האופי המעמדי של המיון ליחידות צה"ל ואת האופי המעמדי של החינוך בישראל כתוצאה של הפרטתו.

"הם שונאים אתכם. הם שונאים את מה שאתם מייצגים. הם שונאים את העובדה שאתם במצב טוב מתמיד והם במצב גרוע מתמיד. אתם מעולם לא דרכתם במקום שבו האנשים האלה חיים", כך הסביר לאחרונה הכלכלן הפוליטי, פרופ' מרק בליית' לעמיתיו האקדמאים את המניע שדחף את מעמד הביניים הנמוך בבריטניה ובארה"ב להצביע בעד הברקזיט וטראמפ. פרופ' גאי סטנדינג, מומחה לכלכלת עבודה ופיתוח, הזהיר מפני אפשרות זו כבר ב-2011, והסביר כי על ידי ביטול מדינת הרווחה, קיצוץ שירותיה והפרטתם, דרדר הניאו-ליברליזם חלקים רחבים מאוכלוסיית העולם התעשייתי לכדי אנשים נעדרי ביטחון כלכלי וחברתי, ואלו "הופכים לאנשים כועסים, ואנשים כועסים […] נוטים לתמוך בפוליטיקה של שנאה".

לצד גינוי הפוליטיקה של השנאה, מבקר בליית' גם את עיוורונם של המעמדות המבוססים לסיבותיה, ואת ניכורו ממי ש"הם במצב גרוע מתמיד", ניכור המהווה, לפי סטנדינג, קרקע פוריה לצמיחת "פוליטיקאים פופוליסטים ומסרים ניאו-פאשיסטיים", המהווים בתורם "סכנה לדמוקרטיה". בליית' וסטנדינג לא רק מזהירים מפני הסכנה לדמוקרטיה, הם גם מצביעים על מקורותיה המעמדיים של התמיכה בפוליטיקה של השנאה: היא תגובה של המעמדות הנמוכים הן לאי השוויון הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי שמחולל הסדר הניאו-ליברלי, והן לאדישותם של המעמדות המבוססים – של מי "שמעולם לא דרכו במקום שבו האנשים האלה חיים" – התומכים במשטר ההפרטה.

"אנשים כועסים נוטים לתמוך בפוליטיקה של שנאה". דונאלד טראמפ. צילום: Editorial credit: a katz / Shutterstock, Inc

"פרשת אזריה" וגלי ההדף הפוליטיים שלה – במרכזם התמיכה הציבורית הרחבה ב"חייל היורה", שהפכה בשוליה להסתה נגד מערכת המשפט וצה"ל  – הופכת יותר ויותר לתצורה הישראלית של הברקזיט והטראמפיזם. ואולם, בעוד שבבריטניה ובארצות הברית אימץ השמאל הסברים מעמדיים לנצחון הברקזיט וטראמפ, הרי שהשמאל הישראלי דוחה ניתוחים מעמדיים, ומעדיף טיעונים תרבותיים. שיח הזהויות מסווה את אחריותו של משטר ההפרטה להרחבת אי-השוויון הכלכלי והחברתי, הסוואה המסייעת להעמקת הפער המעמדי, החרפת הקיטוב הפוליטי, וערעור הדמוקרטיה, המנציחים את שלטון הימין, וכך גם המשך הכיבוש.

במאמרי "אלאור אזריה ועובדי הקבלן", שפורסם עם תחילת המשפט, טענתי כי יש להבחין בין הירי הנפשע של אזריה לתמיכה הציבורית הרחבה לה הוא זוכה, והצעתי הסבר מעמדי לתמיכה זו ולאיבה לממלכתיות הישראלית המאפיינת אותה: חטיבת כפיר בה משרת אזריה היא "חטיבה של פועלים שחורים", כפי שהסביר רפי אסרף, אביו של אחד החיילים ביחידה, ותומכיו הם "אנשי הפריפריה והמזרחים", כפי שאיבחן העיתונאי קלמן ליבסקינד, שמחאתם מכוונת נגד "יפי הבלורית והתואר" בימין – וגם בשמאל – ש"זרקו לכלבים" את "אלאור אזריה האלה מרמלה". ככזו, יותר מאשר הזדהות עם מעשהו של "החייל היורה" – שחומרתו הקיצונית נחשפה בפסק הדין – מבטאת התמיכה באזריה את זעם המעמדות הנמוכים החשים שהמדינה – כלומר מעמדות המבוססים מימין ומשמאל – הפקירה אותם. צה"ל הופך לשק החבטות של תחושות אלו, משום שלאחר שכל שאר ממסדי הממלכתיות הישראלית הופרטו ודוללו, נותר צה"ל כסמל היחיד והמובהק שלה, כפי שמלמדת נחישותו להעמיד את אזריה לדין.

ואולם, ישנה סיבה נוספת לכך שתחושות הזעם של המעמדות הנמוכים מתנקזות לצה"ל: משטר ההפרטה הפך גם את צה"ל למנגנון לשיכפול הפערים המעמדיים והעמקתם.

בכתבתו "חייל עשיר חייל עני: מלחמת המעמדות מגיעה גם לצבא" תיאר העיתונאי שוקי שדה את פניו של הפער המעמדי בצה"ל:

"השלכה נוספת של הפערים החברתיים בצבא היא שחיילים מהפריפריה החברתית ממלאים את השורות ביחידות השדה שעושות את העבודה השחורה – גדודי חי"ר וחטיבות המתמחות בשירות ביהודה ושומרון […] לעומתם, נראה שחיילים ממעמד בינוני ומעלה מעדיפים – ומסוגלים – לשרת במקומות יוקרתיים, כמו היחידות היוקרתיות של חיל המודיעין, קורס טיס או סיירות, או בוחרים בשירות נוח בבסיס פתוח קרוב לבית".

פרופ' יגיל לוי, מומחה ליחסי צבא-חברה, צפה התפתחות זו כבר לפני למעלה מעשור:

"צה"ל מתפתח כ"צבא מפוצל אישיות" בין צבא של "כלכלה חדשה" ובין צבא של "כלכלה ישנה". זהו פער שבין הרובד העליון לרובד התחתון במִדרג הצבאי, כשהגיונות פעולה שונים מניעים כל אחד מה"צבאות". […] יתר על כן, בידול יתפתח גם בדרג הלוחם בין הלוחם-שוטר, הפועל מול אוכלוסייה אזרחית ערבית או מְשטר את הגבול, ובין הלוחם-טכנולוג, הנושא נשק משוכלל ומצויד במערכות שליטה ומידע או לוחם המפעיל מערכות טכנולוגיות, לעתים ללא מגע ישיר עם האויב. יהיה בכך כדי להגביר את המתח בין בעלי המקצוע הלא-לוחמים ובין הלוחמים ובין הלוחמים לבין עצמם".

לוי מסביר את הפיצול התפקודי-מעמדי בצה"ל ב"הגברתה של המצוקה החברתית, במשולב עם שקיעתה של מדינת הרווחה". ואכן, אחד הגורמים לאופי המעמדי שלובש המיון ליחידות השונות בצה"ל הם פערי ההשכלה, המשקפים את פערי ההכנסה, שמחוללת הפרטת החינוך המעמיקה בישראל.

החינוך בישראל הוא מן המופרטים ביותר במדינות המפותחות: ההוצאה הציבורית, בעיקר הממשלתית, לחינוך בישראל נמוכה מממוצע ה-OECD, בעוד שההוצאה הפרטית, זו המגיעה מכיסי ההורים,  גבוהה ביחס לנהוג בהן. משמעות הדבר היא שאחד מן היעדים הבלתי מוצהרים של מערכת החינוך הישראלי הוא העמקת הפערים המעמדיים ושימורם. על כך מלמד גם מבחן פיז"ה האחרון, בו נמצא כי בעוד שהישגי התלמידים הישראלים נמוכים ממוצע מדינות ה-OECD, הרי ישראל ניצבת במקום הראשון בפערים בין תלמידים חזקים לחלשים, החופפים את הפער שבין עשירים לעניים. ככל שמערכת החינוך הישראלית הופכת לפחות שוויונית, כך היא נעשית פחות יעילה. חוסר יעילות זה הוא המחיר שגובה השימוש בחינוך ככלי לשימור הפערים המעמדיים והרחבתם.

על האופן שבו הפרטת החינוך משמשת כאחד המחוללים של הפער המעמדי מלמד המקרה של בית הספר הריאלי בחיפה, המשרת את האוכלוסיה המבוססת בעיר. בשנים האחרונות ניהלו בית הספר והורי התלמידים מאבק כדי שיותר להם לשלם כ-17,000 ₪ לשנה לתלמיד; לאחר התדיינות ממושכת נכנע משרד החינוך ואישר גביה של כ-16,000 ₪ בשנה. מהלך זה חושף את המשמעות המעמדית של הפרטת החינוך: הורים מבוססים מוכנים לשלם 1700 ₪ לחודש עבור חינוך איכותי. סכום זה הוא למעלה מרבע מהשכר החציוני – זה שחצי מהעובדים מקבלים מתחתיו – הנוהג בישראל, שהוא כ-6000 ₪ לחודש, וכשליש משכר המינימום. המקרה של הריאלי משקף תופעה רחבה: חינוך ראוי הופך בישראל לזכות-יתר מעמדית. בעוד שמרבית הישראלים נאלצים להסתפק בחינוך הציבורי שרמתו נשחקת, מאפשרת ההפרטה הישירה והעקיפה לבעלי היכולת לרכוש חינוך איכותי. הסדר זה, כפי שמלמד מבחן פיז"ה, מכוון לשימור הפער ההשכלתי, המתורגם לפער מעמדי וחוזר חלילה.

הורים מבוססים מוכנים לשלם 1700 ₪ לחודש עבור חינוך איכותי. בית הספר הריאלי בחיפה. צילום: Deror avi, Attribution

צה"ל הוא צרכן הקצה של מערכת החינוך, שאי-השוויון הגובר בה זולג גם אליו. כך, הרקע ההשכלתי השונה הנדרש ביחידות השונות, הופך בפועל את מיון החיילים למיון מעמדי. העיתונאי עמוס הראל עמד לאחרונה על מגמה זו וציין כי "המרחק בין יחידה 8200 לחטיבת כפיר כנראה מעולם לא היה גדול יותר". מכתבתו של הראל עולה כי בדומה לחינוך, גם בצה"ל העמקת הפערים גורמת לחוסר יעילות ולפגיעה בתפקודו. לדבריו, "הניתוב של חיילים מרקע שונה למסלולים שונים בתכלית, שחלקו נוצא באופן טבעי וחלקו מוכתב (כנראה בלי מחשבה מספקת) על ידי הצבא עצמו מחריף במידה רבה את הבעיה". צה"ל, מציין הראל, "מודע לכך, אבל יידרש למאמץ רצוף ומרוכז כדי להתחיל ולשנות את המגמה".

האופי המעמדי שלובש המיון ליחידות צה"ל גורם אפוא לכך שעיקר נטל תחזוקת הכיבוש מוטל על המעמדות הנמוכים: על "חטיבות המתמחות בשירות ביהודה ושומרון", כמו חטיבת כפיר, ועל חיילים שהם "לוחם-שוטר, הפועל מול אוכלוסייה אזרחית ערבית", כמו אזריה. למעמדות המבוססים, מנגד, חשיפה נמוכה לתחזוקת הכיבוש. ח"כ שלי יחימוביץ, שקראה לחון את אזריה, כדי לעורר תשומת לב להיבטים המעמדיים של משפטו, עמדה על השיעור הנמוך של בני המעמדות המבוססים ביחידות העוסקות בשיטור בשטחים באירוע שבתרבות בו השתתפה. לדבריה, "אלף איש היו באולם. תל אביב, הבימה, קהל חילוני, מבוסס ומשכיל. שאלתי אותם: האם מישהו כאן, או בן או נכד של מי מהנוכחים, שירת או משרת בחטיבת כפיר? שיערתי שיורמו ידיים בודדות, אבל אפילו יד אחת לא הורמה".

המעמדות הנמוכים רואים בתמיכה באזריה רשת ביטחון שהם פורשים לילדיהם

בידול מעמדי זה מסביר את התגובות המנוגדות שעורר משפט אזריה בציבור הישראלי. אזריה, הוא "הילד של כולנו", אך רק של המעמדות הנמוכים הנושאים בנטל תחזוקת הכיבוש, שרואים בו סמל למצבם בכלל – כלומר, למצבי הקצה שאליהם חוזרת ודוחקת אותם הדלות – ולכן מזדהים אתו ומעניקים לו תמיכה רחבה. מעבר לכך, כמי שבני משפחתם בצה"ל נמצאים בלב החיכוך עם הפלסטינים, רואים המעמדות הנמוכים בתמיכה באזריה רשת ביטחון שהם פורשים לילדיהם, החשופים לאי-הוודאות שיוצרת "אינתיפדת הבודדים". מנגד, המיון המעמדי בצה"ל וההשתתפות הנמוכה של בני המעמדות המבוססים בתחזוקת הכיבוש ובדילמות שהיא מעוררת, מזינה ניכור המאפשר להם להתייחס לפרשת אזריה כסוגיה משפטית, לאמץ את עמדת בית הדין, שהיחס אליה הופך לעוד מאפיין של הפער המעמדי בישראל והמאבקים שהוא מחולל.

פרשת אזריה חושפת את האופן שבו מפרק משטר ההפרטה את הרקמה הממלכתית בישראל, וכיצד הרחבת הפערים המעמדיים משתקפת בעמדות מדיניות ומוסריות מנוגדות, מצב המתגלה גם בחברות מערביות אחרות שרוסקו על ידי הניאו-ליברליזם. השמאל הישראלי צודק בגינויו של אזריה, אך כושל בהתמודדות עם האהדה לה הוא זוכה, שילוב הנובע מכך שהשמאל משקף את האינטרסים של תומכיו מקרב המעמדות המבוססים, ולא חלופה לסדר הקיים.

כדי שהגינוי של אזריה יחדל להיות צדקנות של המעמדות המבוססים ויפנה גם אל מי שמגינים עליו היום במעמדות הנמוכים, על השמאל להעניק להתנגדות למעשהו של "החייל היורה" תוקף חברתי כללי. זאת הוא יוכל לעשות רק אם יאבק – בניגוד לאינטרסים של תומכיו מקרב המעמדות המבוססים – באי השוויון שמחולל משטר ההפרטה ובגילוייו המעמדיים.

הואיל ואי-השוויון בחינוך הוא אחד ממחוללי הפער המעמדי בישראל ומן הגורמים העיקריים לזליגתו לצה"ל, כדאי להתחיל במאבק לאיסור כל מימון פרטי של החינוך ולתבוע כי הוא יושתת על מימון ציבורי בלבד. תביעה כזו של "אף שקל פרטי לחינוך" –שתיטול מן המעמדות המבוססים את אחת הפריבילגיות המעמדיות שלהם, ותיצור התחלה של שותפות עם המעמדות הנמוכים – יכולה להיות גם הבסיס לכינון מדינת רווחה עכשווית בישראל, שבה טמון המפתח לסיום הכיבוש.

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום"

מודעות פרסומת