ההצבעה בישראל היא מעמדית ולא שבטית. האופי "השבטי" של החברה וההצבעה נובע מתהליך מיגזור החברה שחולל משטר ההפרטה הישראלי כמנגנון פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה. בהתאם, הזהויות המוכרות בישראל הן תולדה של ההסדרים החלוקתיים.
המאמר הופיע ב-דברים, גליון 10 תשע"ח, עמ' 283-294
'ההצבעה השבטית' היא אחד המיתוסים המערפלים את הדיון הפוליטי בישראל ותורמים לשימור ההגמוניה של הימין.[1] מיתוס 'ההצבעה השבטית' ניזון מן החפיפה בין עדה למעמד המקנה מראית-עין של ניתוח ביקורתי לפרשנות המעדיפה את הגורם העדתי-תרבותי על הגורם המעמדי-כלכלי בהסבר דפוסי הצבעה של הישראלים. כשל עומד בבסיס המוסכמה הרווחת – שגירסאותיה השונות אומצו בידי הימין והשמאל כאחד – בדבר 'השבטיים' של הצבעת העשירונים הנמוכים, המזרחיים בעיקרם, לימין ושל תמיכת העשירונים הגבוהים, האשכנזים בעיקרם, בשמאל או בשמאל-מרכז.
ואולם, כדרכם של מיתוסים, לא רק שמיתוס 'ההצבעה השבטית' אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל, אלא שהגיונו התרבותי-זהותי מטשטש את הגורמים הכלכליים-חברתיים המעצבים אותם למעשה וכך מבטיח את התמדתם. במאמרו 'מעמד, עדה ומפלגה בישראל' הבוחן את את דפוסי ההצבעה בשנות ה-90, קובע מאיר יעיש כי 'המעמד הולך ותופס מקום מרכזי במערכת הריבוד הישראלית בעוד השסע העדתי מאבד את מרכזיותו בהקשר זה', וכי 'הזיקה בין מעמד למפלגה נוטה להתחזק, תוך כדי תנודתיות רבה, והזיקה בין עדה למפלגה נוטה להחלש'.[2] מגמה זו הולמת את ממצאיו של מומי דהן ולפיהם בשני העשורים האחרונים פער ההכנסות בין אשכנזים למזרחים נותר אמנם משמעותי, אך הוא הצמצם מ-40% ל-25%. דהן מצא עוד כי הולכים ונמחקים גם שורה של מאפיינים תרבותיים שהבדילו בין העדות ובהם גיל הנישואן של נשים, מספר ילדים, רמת השכלה, שיעור השתתפות של נשים בשוק העבודה, תרבות צריכה ופנאי ומידת הדתיות.[3]
האופי המעמדי של דפוס ההצבעה בישראל נחשף בבירור בבחירות 2015: השמאל זכה ברוב בעשירונים 8-10; בעשירון ה-7 היה שוויון; ובעשירונים 4-6 זכה הימין לרוב. בהשוואה לבחירות 2013, האופי המעמדי של ההצבעה אף התעצם: השמאל התחזק באשכולות 8–10, אך נחלש באשכולות 1–7. לכאורה, האופי המעמדי הבולט של דפוסי ההצבעה חושף סתירה בין האינטרסים הכלכליים-חברתיים של המעמדות השונים לבין דפוס הצבעתם: המעמדות הנמוכים מוסיפים לתמוך בימין למרות שהם נפגעים ממשטר ההפרטה שהוא מקדם, בעוד המעמדות המבוססים ממשיכים לתמוך בשמאל למרות שהם נהנים ממדיניותו הניאו-ליברלית של הימין.
הדיון הציבורי והמחקר האקדמי מתקשים להסביר את האופי המעמדי של דפוס ההצבעה בישראל ואת הסתירה-לכאורה בין ההעדפותיהם המפלגתיות של המעמדות השונים לבין האינטרסים הכלכליים שלהם. כתחליף לפיתרון הסתירה נוטות הפרשנויות הרווחות לעקוף אותה: הן דוחות את ההסבר המעמדי, ובהתבסס על החפיפה בין מעמד לעדה בישראל הן תולות את דפוס הצבעה בגורמים זהותיים – עדתיים, תרבותיים, לאומיים, דתיים וכו' – המזינים, לטענתן, את 'ההצבעה השבטית'.
כך, למשל, למרות האופי המעמדי הבולט של ההצבעה בבחירות 2015, ההסבר המקובל תולה את נצחון הימין בחירות אלו דווקא בגורמים תרבותיים. במאמר מייצג טען תומר פרסיקו כי נתניהו ניצח משום שהוא פרט על 'הסכנה לזהות היהודית של המדינה' ומשום 'שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים […] על יהדותם', בעוד 'השמאל מחובר פחות לשורשיו היהודיים, הלאומיים'. פרסיקו מדגיש כי 'הזהות היהודית' שלהגנתה נחלץ 'ציבור עצום' היא 'לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית', היא אינה 'יהדות כדת או כתרבות' אלא יהדות 'כאתנוס, או כלאומיות אתנית'.[4] ואולם, יותר מש'הצבעה השבטית' מסבירה את תוצאות הבחירות, היא מהדהדת את תעמולת הימין, ואין בה תשובה לשאלה, מדוע 'הסכנה לזהות היהודית של המדינה' עוררה חשש בקרב המעמדות הנמוכים שהצביעו לימין, אך לא הדאיגה את המעמדות המבוססים שהצביעו לשמאל?
כמוצא מן הכשל הפרשני, טוענת אחת מן הגירסאות הרווחות של 'ההצבעה השבטית' כי התמיכה הנמשכת של המעמדות הנמוכים בימין היא 'בלתי רציונלית', שכן היא מתעלמת ממדיניותו הניאו-ליברלית הפוגעת בהם בהווה ומתרפקת על זיכרונות עבר עדתיים. התנהלות זו, טוענים חסידי 'ההצבעה השבטית' מלמדת על העדפת הזהות על המעמד בשיקולי המעמדות הנמוכים, העדפה המצדיקה פרשנות תרבותית של דפוס ההצבעה בישראל. ואולם, טענת 'אי-הרציונליות' אינה מועלית בניתוח הצבעתם של המעמדות המבוססים, שגם אותה מתקשות הפרשנויות המקובלות להסביר, דבר החושף את 'אי-הרציונליות' כדעה קדומה מעמדית יותר מאשר כניתוח פוליטי-חברתי.
האהדה שמגלים המעמדות הנמוכים למפלגות הימין אינה ייחודית לישראל, תופעה דומה ניכרה בתמיכה בברקזיט במשאל העם בבריטניה, בנצחונו של טראמפ בארצות הברית, בהצבעה ללה-פן בצרפת ולמפלגות סמכותניות במרכז ומזרח אירופה. ואולם, בכל המקרים הללו הוצעו הסברים מעמדיים, כלכליים-חברתיים, רציונליים לחלוטין, להצבעתם של המעמדות הנמוכים. מכאן, שהטענה בדבר 'ההצבעה השבטית', על מרכיב 'אי-הרציונליות' שבה, כבסיס להסבר דפוס ההצבעה בישראל היא פרשנות חריגה, המשמשת כתחליף כוזב להסבר מעמדי להצבעה החוזרת של המעמדות הנמוכים לימין ושל המעמדות המבוססים לשמאל, הסבר שאותו מתקשה המחקר לספק.
ואכן, אנטוניו גראמשי ציין כי שאלות פוליטיות 'הופכות לבלתי פתירות' כאשר הן 'מוסוות כשאלות תרבותיות'.[5] ועדנה בונצ'יץ' – חוקרת פורצת דרך בתחום זיקות הגומלין בין זהות אתנית לשוק העבודה – הסבירה כי במשטר הקפיטליסטי משקפת האתניות, או העדתיות במינוח הישראלי, יחסים מעמדיים. לדבריה,
גישות מבוססות מעמד הן הדרך הפוריה ביותר לחקר סוגיות של אתניות וגזע. לא רק שהן תואמות יותר את הרובד "העמוק" יותר של המציאות ומאפשרות לנו להבין את גילוייה החברתיים, אלא שהן גם מספקות לנו את הכלים לשינוי מציאות זו.[6]
בהתאם, תוצג להלן פרשנות מעמדית ל'הצבעה השבטית' ובמרכזה הטענה כי 'השבטיות' היא תולדה של משטר ההפרטה הישראלי וכי 'ההצבעה השבטית' היא תגובה פוליטית של המעמדות השונים לתמורות שהוא חולל, ובעיקר לפירוק מדינת הרווחה, קיצוץ שירותיה והפרטתם, שהפכו את אי-השוויון הכלכלי לגורם-יסוד החוזר ומעצב את דמות החברה, התרבות והפוליטיקה בישראל.
ב.
המפתח לניתוח מגמות ההצבעה המנוגדת של המעמדות השונים בישראל מצוי דווקא בדמיון במדיניות הכלכלית-חברתית שנוקטים הימין והשמאל מאז שנות ה-80: לצד המחלוקת בסוגיות שלום וביטחון, אימצו שני הגושים את עקרונות הכלכלה הניאו-ליברלית, ופעלו להפרטת המשק הציבורי ופירוק מדינת הרווחה, מדיניות שהגדילה את אי-השוויון הכלכלי ושחקה את הביטחון החברתי. קידומו של משטר ההפרטה שימש כמכנה משותף סמוי למחצה בין הימין לשמאל ולבסיס ל'ממשלות האחדות הלאומית', המהוות את ההיגיון המארגן של המערכת הפוליטית בישראל בשלושת העשורים האחרונים. ואולם, בד בבד, קידמו הימין והשמאל דפוסים מנוגדים של ניאו-ליברליזם, ובניגוד זה במגמותיו של משטר ההפרטה – ולא בגורמים הזהותיים והתרבותים – טמון ההסבר לתמיכת המעמדות הנמוכים בימין והמעמדות הגבוהים בשמאל.
קידום משטר ההפרטה דחק את הליכוד לסתירה פוליטית: המעמדות הנמוכים, שהיו אחד מבסיסי הכוח המרכזיים שלו, היו גם הנפגעים העיקריים מפירוק מדינת הרווחה, דבר שעלול היה לסכן את המשך תמיכתם בשלטונו. כדי להתמודד עם אתגר זה פיתח הליכוד שורה של מנגנוני פיצוי כלכליים-חברתיים שנועדו לשכך את פגיעת קיצוץ והפרטת השירותים החברתיים במעמדות הנמוכים וכך להבטיח את המשך הצבעתם לימין. שלושת מנגנוני הפיצוי המרכזיים שפיתח הימין היו המיגזור, ההתנחלות והנאמנות.
- מנגנון הפיצוי של המיגזור. המיגזור הוא תגובה של המעמדות הנמוכים לפירוק מדינת הרווחה, קיצוץ שירותיה והפרטתם, משמע הפיכתם מזכויות אזרחיות לסחורת בתשלום. המיגזרים הם הכלאה בין מפלגות פוליטיות לעמותות שירותים שנתכוננו סביב מכנה משותף זהותי ובאמצעות כוחן הפוליטי הציעו לתומכיהן תחליפים לשירותים חברתיים שלא היה בידם לרכוש. כמנגנוני פיצוי שקיומם היה מותנה בפירוק מדינת הרווחה, היה למיגזרים עניין חיוני בהמשך דלדולה, והם הפכו לאחד ממוקדי הכוח שקידמו את משטר ההפרטה והבטיחו את התבססות שלטון ההון.
תנועת ש"ס היא דוגמה מובהקת לזיקת הגומלין שבין פירוק מדינת הרווחה לכינון הסדר המיגזרי. התנועה שפנתה אל המעמד המזרחי הנמוך התמודדה לכנסת לראשונה בבחירות 1984, ומאז והשתמשה בכוח הפוליטי שרכשה להעמקת משטר ההפרטה מכאן ולכינון מנגנוני פיצוי כנגד פגיעתו במעמדות הנמוכים מכאן, כמו ,למשל, הגדלת קיצבאות הילדים כתחליף חלקין ומופרט לשירותים החברתיים שקוצצו. מנגנון הפיצוי הבולט ביותר שפיתחה ש"ס היתה רשת החינוך 'מעיין החינוך התורני', שבאמצעות גני ילדים, תלמודי תורה ובתי ספר סיפקה תחליף לחינוך המופרט שמצביעיה התקשו לרכוש. בדומה סייעה התנועה מגוון של עמותות שסיפקו שהתמודדו עם הקיצוץ בשירותי הרווחה ואף חתרה להקים קופת חולים שתעניק שירותים יחודיים לתומכיה.[7]
המיגזור של החברה החרדית והפיכתה ל'חברת לומדים' שינה בהדרגה את ערכיה בתחומי חיים מרכזיים, כמו היחס לעבודה וחיי המשפחה, והתאים אותם לתמורות החלוקתיות. כך ב-1977, ערב כינון משטר ההפרטה, שיעור תעסוקת הגברים החרדים עמד על מעט למעלה מ-80% והוא ירד עד למעט מפחות מ-40% ב-2003.[8] מנגד, חל גידול במספר הילדים במשפחה החרדית: אישה חרדית אשכנזית ילדה בשנות ה-60 כ-3 ילדים ובסוף המאה המספר יותר מאשר הוכפל ועלה לכ-7 ילדים. אבי שמחון המביא נתונים אלו מעלה את התמיהה, 'האם זה אומר שלפני ארבעים שנה מצוות הדת היו שונות?'[9] נראה, כי התשובה לשאלה זו טמונה בפירוק מדינת הרווחה, קיצוץ השירותים החברתיים, הפרטתם ומיגזורם, כאשר בעיקבות שינוי הבסיס הכלכלי של החברה החרדית השתנה גם בניין העל שלה. כלומר, המיגזרים או 'השבטים', הם האופן בה מעצב משטר ההפרטה את התודעה והחברה הישראלית ומתאים אותה להנחותיו.
המיגזור חושף את כפל הפנים המתעתע שבאמצעותו משליט משטר ההפרטה את הגיונו על החברה הישראלית. המיגזרים סייעו לפירוק מדינת הרווחה, אך הם גם היסוו את מטרותיו: הכפפת המשק הציבורי והשירותים החברתיים לשלטון ההון. בדומה המיגזרים ניכסו את רוחה של מדינת הרווחה כדי לשלול את מנגנוניה: המימון הממשלתי של התחליפים המיגזריים לשירותים החברתיים יצר אשליה של המשך האחריות הממלכתית לאספקתם וטשטש את העובדה שהם היו אמצעים לפירוק מדינת הרווחה, שפגע בעיקר במעמדות הנמוכים ושימש כזרז למיגזורם. הקהילייתיות המיגזרית יצרה מראית-עין של המשך הסולידריות החברתית שאיפיינה את מדינת הרווחה, בעוד שלמעשה היא פעלה לערער את עקרונות הצדק החלוקתי והכלליות האזרחית שעמדו בבסיסה. כך פעל המיגזור הן כאמצעי לפירוק מדינת הרווחה והן כמנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים שנפגעו מהפרטת שירותיה, כפל פנים שסייע לכינון משטר ההפרטה ומיסוד שלטון הימין כקואליציה של מגזרים יריבים.
- מנגנון הפיצוי של התנחלות.[10] לצד ההיבט הרעיוני והמדיני להתנחלויות יש גם היבט חלוקתי, המסביר את הצלחת מפעל ההתיישבות באיזורי יהודה ושומרון. באמצעות ההתנחלויות הציע הימין בשטחים הכבושים תחליפים נדיבים לשירותים החברתיים שמשטר ההפרטה קיצץ בתחומי הקו הירוק. הפיצוי הבולט ביותר היה בתחום הדיור. במחקר שבחן את מדיניות השיכון של ממשלות הליכוד בשנות ה-80 מציין ארז מגור כי בניגוד ל'צמצום מתמשך הן בהיקף ההוצאה הציבורית והן במעורבות המדינה בשוק הדיור' בישראל שבגבולות 1967, הקצתה המדינה תקציבים גדולים ל'בנייה ענפה של דיור בר-השגה' בהתנחלויות ובדרך זו סיפקה 'פתרונות חלקיים למצוקת הדיור והרווחה הגוברת בישראל הריבונית'.[11] מלבד השיכון נהנו ההתנחלויות מתיקצוב עודף בתחומים נוספים: מערכת החינוך, שירותים מוניציפליים, תשתיות ועוד. העדפה זו עשתה את ההנחלויות למנגנון פיצוי לנפגעי פירוק מדינת הרווחה, וכאלו הן שימשו כמנגנון פיצוי שהידק את זיקתם של המעמדות הנמוכים לימין והבטיח את בסיס התמיכה החברתי למשטר ההפרטה ולהמשך הכיבוש כאחד.
שיעור ההצבעה הגבוה לימין בקרב המעמדות הנמוכים מלמד כי מנגנון הפיצוי של התנחלות השפיע לא רק על אלו שהיגרו להנחלויות אלא גם אלו מביניהם שהוסיפו להתגורר בתחומי ישראל הריבונית: התמיכה בימין איפשרה להם לשמר את הסיכוי לקידום כלכלי וחברתי שנפתח בפניהם בהתנחלויות ולממשו כשיבחרו לעשות כן, סיכוי שהפך חשוב יותר ככל שפירוק מדינת הרווחה הוסיף לדרדר את מצבם.
מנגנון הפיצוי של ההתנחלות היה מותנה בהמשך הכיבוש, שכן ההבחנה בין שני צידיו של הקו הירוק היא שאיפשרה לכונן בתחומי השלטון הישראלי שתי מערכות רווחה נפרדות ומנוגדות במגמתן. כך הפכו התנחלויות המצויות "חמש דקות מכפר סבא" – משמע, במרכז הארץ, אך ממזרח לקו הירוק – לישובי ספר שראוי לקיים בהם משטר רווחה נדיב בהרבה מאשר בישובי הפריפריה בישראל הריבונית.
המתנחלים היו מודעים לזיקת הגומלין שבין פירוק מדינת הרווחה לביסוס ההתנחלויות ובהדרגה הפכו לדוברים הנוקשים ביותר של התצ'אריזם הישראלי, כפי שמגלה, למשל, מצעה של סיעת 'הבית היהודי' ופעולת שריה בממשלה. עוינותם של המתנחלים למדינת הרווחה נחשפה בקיץ 2011 במהלך 'מחאת האוהלים', שתביעתה לצדק חברתי – בפרט בתחום הדיור – איימה לפגוע ביתרון היחסי של ההתנחלויות ולייתר אותן כמנגנון פיצוי. ואכן, במהלך המחאה התבהר, כפי שציין העיתונאי יאיר שלג, ש"יש מגזר אחד בלבד שממצב את עצמו באופן מובהק כאויבה של המחאה: הימין הדתי, ובייחוד המתנחלים".[12]
- מנגנון הפיצוי של הנאמנות.[13] בעשור הראשון של שנות ה-2000 ניכרה שחיקה ביעילותם של מנגנוני הפיצוי של המיגזור וההתנחלות, שהייתה במידה רבה תולדה של הצלחתם: ככל שמשטר ההפרטה התבסס, כך קטנה נחיצותם כפיגום לכינונו; ככל שהביקוש לשירותיהם גדל, הם התקשו לספקו; וככל שהם התעצמו, כן החריפה ההתנגשות בין מערך השירותים המיגזרי לעקרון השוויון האזרחי. כתחליף למנגנוני הפיצוי הוותיקים שנשחקו טיפח הימין מנגנון פיצוי חדש, זה של שלטון הנאמנות, החותר לשנות את מבנה המשטר בישראל באמצעות פגיעה הדרגתית ביסודותיו הדימוקרטיים.
הימין החל בכינון שלטון הנאמנות עם שובו של נתניהו לשלטון ב-2009 באמצעות סדרה של הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות שמטרתן היתה הגבלת חופש הביטוי והפעילות הפוליטית של הערבים ושל השמאל בד בבד עם פגיעה בעצמאות בית המשפט והכפפתו למדיניותו וערכיו של הימין. לצד הפן המשטרי, יש לחוקים אלו – שמותגו תחת הכינוי 'חוקי נאמנות אזרחות' – גם היבט חלוקתי. כך בנוסח הצעת 'חוק הלאום' – הבולט שבין חוקי הנאמנות – שהציעו איילת שקד ויריב לוין ב-2013, קיימת הבחנה בין היהודים, הנהנים מ'זכויות לאומיות' ולכן גם ממימון ציבורי לטיפוח מורשתם, לבין הערבים, שלהם מוקנות רק 'זכויות אישיות', המאפשרות להם אמנם לטפח את מורשתם הלאומית, אך במימון פרטי. בדרך זו הופך מימון טיפוח המורשת היהודית – משמע פעילות בתחומי החינוך, התרבות, האומנות, הקהילה ועוד – למנגנון חוקי לתיקצוב עודף של שירותים חברתיים ליהודים, כלומר למנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים שאינם יכולים לרכוש תחליפים לשירותים שהופרטו.
בהדרגה הפך הימין את הנאמנות לשלטונו ולערכיו לגורם המקנה עדיפות בזכאות לתיקצוב ממשלתי. כך הסביר מרכז הקואליציה בוועדת הכספים, ח"כ מיקי זוהר, כי יש להעניק תגמול כלכלי בצורה של הטבות מס ליישובים שהיה בהם שיעור הצבעה גבוה לליכוד, שכן 'הליכוד הגיע לשלטון בזכות הפריפריה […] צריך לזכור איפה הבוחרים שלנו'. שרת התרבות והספורט מירי רגב הבחינה בין 'חופש הביטוי לחופש המימון', ומיסדה אותה בחוק 'הנאמנות בתרבות', שהנהיג מבחני תמיכה המאפשרים לקנוס מוסדות תרבות ממומנים המסרבים להופיע בהתנחלויות ולהעניק 'בונוס מיוחד' לאלו העושים כן. היסוד החלוקתי של של שלטון הנאמנות נחשף בדבריו של ראש עיריית דימונה, בני ביטון, שהסביר מדוע תושבי הנגב תמכו בימין ובנתניהו: 'אז מה מספרים לנו? הצבעה שבטית? הצבעה דתית? לא, הצבעה תודתית'. 'ההצבעה התודתית' ממצה את הגיונו של שלטון הנאמנות: הקצנת מגמותיו של משטר ההפרטה ופירוק שרידי מדינת הרווחה הופכים את הנאמנות למפלגות הימין שבשלטון לדרך מרכזית להבטחת שירותים חברתיים והשקעות ממשלתיות ליחידים, לקבוצות וליישובים.
ג.
השמאל, שזכה כאמור לתמיכת המעמדות המבוססים ושיקף את העדפותיהם, הגדיר את עצמו בעיקר דרך שלילת מנגנוני הפיצוי שבאמצעותם הבטיח הימין את תמיכת המעמדות הנמוכים. בהתאם, עשה השמאל את המאבק בהתנחלויות, ההתנגדות למיגזרים והגנת הדמוקרטיה ליסודות המרכזיים של זהותו. עמדות אלו מבוססת אמנם על ערכים ורעיונות ועל המדיניות הנגזרות מהם, ואולם הצביון המעמדי הבולט המאפיין את ההזדהות עימם מלמד כי אימוצם בידי השמאל, כמו גם דחייתם בידי הימין, הונחו על ידי שיקולים כלכליים-חברתיים מנוגדים. האופי המעמדי של מחלוקת בין ימין ושמאל משתקף גם במאבק המתנהל ביניהם על דמותו של משטר ההפרטה: הימין מקדם את מנגנוני הפיצוי ואילו השמאל מתמקד בשלילתם.
השמאל הישראלי פיתח גירסת 'יורים ובוכים' ניאו-ליברלית: הוא אימץ את הנחותיו הכלכליות של משטר ההפרטה, אך דחה את תוצאותיהן החברתיות; הוא תמך בפירוק מדינת הרווחה, אך ביקר את פגיעת קיצוץ שירותיה באוכלוסיות המוחלשות; הוא תקף את מנגנוני הפיצוי של הימין, אך החלופות שהוא הציע להם לא חרגו מעקרונות כלכלת השוק. הטיעונים המשפטיים שבאמצעותם תקף השמאל את מנגנוני הפיצוי של הימין היסוו את ההיגיון המעמדי שהנחה אותם: מנגנוני הפיצוי הקטינו את היתרונות היחסיים של המעמדות המבוססים, שגברו עם הגידול באי-השוויון הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי. הפיכת מנגוני הפיצוי לאחד ממוקדי המאבק המפלגתי בישראל חשפו את הגיונו המעמדי: המיקומים המעמדייים השונים מסבירים את ההעדפות המפלגתיות המנוגדות, שמשמעותן הכלכלית-חברתית עושה את הצבעת המעמדות הנמוכים לימין ואת זו של המעמדות המבוססים לשמאל ל'רציונליות' לחלוטין.
ביקורת ההתנחלות הוא אחד המאפיינים המובהקים של השמאל הישראלי. ואולם, שלילת התנחלויות אינה רק נגזרת של ההתנגדות לכיבוש, אלא היא מונחית גם על ידי מרכיב נוסף: מאבק בתפקיד שהן ממלאות כמנגנון פיצוי. על מרכיב זה ניתן ללמוד מן הסיסמה המזוהה ביותר עם 'שלום עכשיו': 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות'. לכאורה, מבטאת ססמה זו דאגה לשכונות המצוקה; אך למעשה היא מתנה את ההשקעה בשכונות בהפסקת התקציבים להתנחלויות; זאת במקום לפרוץ את המילכוד החשבונאי הניאו-ליברלי ולתבוע 'כסף לשכונות למרות ההתנחלויות'. כך, לא פחות מכפי שהמאבק בהתנחלויות ביטא את עמדותיו המדיניות של השמאל, הוא שיקף את התנגדות תומכיו מקרב המעמדות המבוססים לתפקידן כמנגנון פיצוי ששחק את יתרונותיהם היחסיים.
ההיבט המעמדי נחשף גם בהתנגדות של המעמדות המבוססים למנגנון הפיצוי המרכזי של הימין, המיגזור, ולביטוי הבולט שלו, החינוך. ההפרטה הנמשכת של מערכת החינוך פגעה בתלמידים מן המעמדות הנמוכים שהוריהם התקשו לעמוד בתשלום עבור שעות לימוד נוספות בבתי הספר, בייחוד של מקצועות 'יוקרתיים', או עבור צהרונים, חוגים ופעולות העשרה. באין ברירה פנו חלק מהורים אלו לחינוך החרדי לגווניו שבהסתמך על כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות הציע תחליפים לשירותים שהמעמדות הנמוכים התקשו לרכוש, כמו יום לימודים ארוך, הסעות וארוחות, זאת למרות הכרת רבים מהם שההשכלה שהוא מקנה אינה זו הנדרשת בשוק העבודה. מנגד, הפרטת החינוך איפשרה למעמדות המבוססים לרכוש לילדיהם שעות לימוד וחינוך משלים ההולמים את צרכי שוק התעסוקה המתקדם יותר מאלו שסיפקו המסגרות הציבוריות המקוצצות והמדולדלות. כך הפך החינוך המופרט – בתי ספר 'יחודיים', כמו 'למדעים ואמנויות' למשל, שחסם התשלום הגבוה שנדרש בהם שימש כמנגנון מיון מעמדי – את מערכת החינוך לאמצעי להעברה בין-דורית של אי-השוויון הכלכלי-חברתי ולהעצמתו. הצריכה המתמשכת של החינוך המופרט העמיקה את ניכורם של המעמדות המבוססים מן החינוך הציבורי, הגבירה את עויינותם לשרידי מדינת הרווחה והחריפה ביקורתם על הנחותיה וממסדיה.
ההוצאה הפרטית לשירותים החברתיים הובילה בהדרגה למיגזורם של המעמדות המבוססים: כך, הזרם המיגזרי החרדי, 'המוכר שאינו רשמי' סיפק את התקדים המינהלי ואת ההכשר המשפטי לבתי הספר המעמדיים; והמאבק עם הרשויות העירוניות והממשלתיות להסדרת פעולתם העצים את המימד הפוליטי של ההתבדלות המעמדית, כשהתכנים 'הליברליים' הקנו לה מימד זהותי-תרבותי שהצדיק את מיסודה.
בעוד שהמעמדות המבוססים תומכי השמאל הגדירו את זהותם באמצעות ערכי 'הציבור הנאור', וכשלילת אלו של 'מנשקי הקמעות', כדבריו של יאיר גרבוז בעצרת לסיום מערכת הבחירות של 2015, הרי שמאבקם לחינוך מתבדל וממיין חשף את היסוד המעמדי שהנחה את מיגזורם. בהתאם, על רקע פירוק מדינת הרווחה, ראו המעמדות הנמוכים ב'ערכים' בהם נימק 'הציבור הנאור' את התנגדותו לחינוך החרדי, תירוץ מעמדי שנועד להצדיק פגיעה במנגנון הפיצוי שסייעו להם להתמודד עם משטר ההפרטה, דבר שרק הגביר את עויינותם לשמאל, העמיק את תמיכתם בסדר המיגזרי והידק את זיקתם לימין.
התנגדות השמאל ל'שלטון הנאמנות' לבשה אף היא אופי מעמדי, שאופיה המיגזרי עורפל על ידי ייצוגיה הרעיוניים כמאבק להגנת הדמוקרטיה. המעמדות הנמוכים התמגזרו, כאמור, באמצעות הבניית זהויות מתבדלות – מזרחים, חרדים, מתנחלים, רוסים – וגיבושן מחדש ל'ימין' סביב מכנה משותף 'יהודי' שקרא תיגר על הדמוקרטיה כביטוייה של הממלכתיות הישראלית. מיגזורם של המעמדות המבוססים, לעומת זאת, נשא אופי מתעתע: הם כוננו את זהותם המתבדלת באמצעות ניכוס הממלכתיות הישראלית אך תוך היפוך משמעותה על ידי הקניית תוכן מיגזרי לדמוקרטיה ועשייתה לכלי לשימור יתרונותיהם באמצעות ניגוח מנגנוני הפיצוי שכוננו המעמדות הנמוכים.
ככל שהשמאל התבטל אל תוך משטר ההפרטה, כן הוא אימץ את המשמעות המיגזרית של הממלכתיות והדמוקרטיה, כלומר הוא עיקר אותן מיסודות הסולידריות והאוניברסליות, שהיו הבסיס של מדינת הרווחה. יתר כך הזיהוי הכוזב שיצר השמאל בין המימון המיגזרי למדינת הרווחה, שימש את המעמדות המבוססים לביקורת כל צורה של סיוע למעמדות הנמוכים, אם בצורה של שירותים ממשלתיים ואם בדרך של מנגנוני פיצוי מיגזריים. המעמדות הנמוכים דחו את הממלכתיות והדמוקרטיה במשמעות המעמדית שהקנה לה השמאל, והעדיפו על פניהן את הנאמנות והיהדות, כהכשר רעיוני למנגנוני הפיצוי שהציע להם הימין, שבדרך זו שימר את תמיכתם בשלטונו.
ד.
'השיבטיות' הישראלית היא אפוא אופן הסתגלותם של המעמדות השונים – המבוססים והנמוכים – למדיניות מנגנוני הפיצוי של משטר ההפרטה בגירסת הימין. בניגוד למראית-העין הרווחת מאפייניהם הזהותיים של 'השבטים' הובנו על ידי מיקומם המעמדי – כלומר, על ידי אופן תגובתם לפירוק מדינת הרווחה, והתמודדותם עם קיצוץ שירותיה והפרטתם – המגדיר את יחסם למנגנוני הפיצוי וקובע את התפלגותם בין ימין לשמאל. לאור ההסכמה הניאו-ליברלית הרחבה בישראל, ההבחנות בין ימין ושמאל בשאלות ביטחון, שלום ו'שטחים', כמו גם בשאלות תרבות זהות מושפעות מעמדתם כלפי מנגנוני הפיצוי המשקפת את האינטרסים המעמדים שלהם. כך המעמדות הנמוכים, התלויים במנגנוני הפיצוי המיגזריים הם 'יהודיים' ו'ניציים' יותר ותומכים בימין, ואילו המעמדות המבוססים שאימצו את האוניברסליות של השוק הגלובלי הם 'דמוקרטיים' ו'שוחרי שלום' יותר.
האופי המעמדי של 'השבטיות' הישראלית עושה את 'ההצבעה השבטית' לרציונלית לחלוטין: בתנאים שבהם תחת ההסכמה הניאו-ליברלית משטר ההפרטה מפרק את מדינת הרווחה ומקצץ את שירותיה, ברור שהמעמדות הנמוכים יעדיפו את הימין המציע את מנגנוני הפיצוי על פני השמאל המתנגד להם. מעבר לנימוקים הרעיוניים והמדיניים, התנגדותו של השמאל למנגנוני הפיצוי משקפת את האינטרסים של תומכיו מקרב המעמדות המבוססים, שכדי לשמר את היתרונות היחסיים שלהם מעדיפים מימון פרטי של שירותים חברתיים על פני תיקצוב ציבורי. תלותו של השמאל בהצבעת המעמדות המבוססים מסבירה מדוע היסודות הסוציאל-דמוקרטיים שבו מצויים בנחיתות מתמדת, ומדוע הוא מעדיף להתמודד עם כשליו של משטר ההפרטה במסגרת הנחותיו הניאו-ליברליות ומבלי לפרוץ אותם. לכן, אל מול מנגנוני הפיצוי של הימין מתמקד השמאל בהורדת יוקר המחיה, הקטנת הריכוזיות, הגדלת השקיפות ומאבק בשחיתות, מהלכים שהמעמדות המבוססים תומכים בהם אך שתרומתם להעלאת רמת חייהם של המעמדת הנמוכים נמוכה בהשוואה למנגנוני הפיצוי.
חשיפת הבסיס המעמדי של 'השבטיות' הישראלית והאופי 'הרציונלי' של 'ההצבעה השבטית' מסמנים גם את הדרך בה יכול השמאל לפרוץ את ההגמוניה של הימין המבוססת עליהן: כתחליף להסכמה הניאו-ליברלית על השמאל להציע מדיניות סוציאל-דמוקרטית הממוקדת בפירוק משטר ההפרטה וכינון מדינת הרווחה רחבה, שאינה נרתעת גם מהלאמה של שירותים חברתיים, מפעלי תשתית ואוצרות טבע. מאבק לכינון מדינת רווחה עתיד לשנות את דמותו של השמאל משמאל ניאו-ליברלי לשמאל סוציאל-דמוקרטי. מאבק סוציאל-דמוקרטי לכינון חלופה ממשית למשטר ההפרטה יבטל את התלות של המעמדות הנמוכים במנגנוני הפיצוי של הימין, וכך יערער גם את הבסיס הכלכלי של התודעה 'השבטית' ואת דפוס ההצבעה הנגזר ממנה.
[1] ר' למשל: רויטל בלומנפלד, 'שבטי ישראל – גם בקלפי: מדוע ברגע האמת אנו "חוזרים הביתה"?', וואלה!, 19.3.2015.
[2] מאיר יעיש, 'מעמד עדה ומפלגה בישראל' סוציולוגיה ישראלית: כתב עת לחקר החברה הישראלית, 5 (2003), עמ' 354.
[3] שחר סמוחה, 'מחקר חדש: הפער בין אשכנזים למזרחים הצטמצם מהותית' גלובס, 12.10.2013; אלון ניר, כור ההיתוך הכלכלי: צמצום פערי הכנסות בין מזרחים לאשכנזים (עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית בהנחיית ד"ר מומי דהן), האוניברסיטה העברית בירושלים, 2011.
[4] תומר פרסיקו, 'פוסט בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות', לולאת האל, 19.3.2015 (מקוון).
[5] Antonio Gransci, Selectiom from the Prison Notebooks,Lawrence & Wishart, London, 1971, p.355.
[6] Edna Bonacich, 'Class approaches to ethnicity and race', Insurgent Sociologist, 10 (1980) p. 9.
[7] מיכל רווה, "מה לש"ס בקופת חולים", גלובס, 6.8.1997; מיכל רווה, "ח"כ נאות: הקמת קופת חולים עבור ש"ס – רעיון חולני", גלובס, 4.7.1999.
[8] איתן רגב, "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי", דן בן דוד (עורך), דו"ח מצב המדינה: חברה כלכלה ומדיניות, 2013, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, ירושלים, 2013, עמ' 113.
[9] אבי שמחון, כלכלת ישראל: מהיד המנהלת ליד הנעלמה, מודן – הוצאה לאור ומשרד הביטחן – ההוצאה לאור, בן שמן, 2011, עמ' 71.
[10] דני גוטוויין, "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", תיאוריה וביקורת, 24 (2004), עמ' 203-2011.
[11] ארז מגור, "המדינה, השוק וההתנחלויות: מדיניות משרד הבינוי והשיכון והמעבר מהיאחזות משיחית לפיתוח עירוני בראשית שנות השמונים", סוציולוגיה ישראלית, 16 (2), 2015, עמ' 140.
[12] יאיר שלג, "המחאה החברתית", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31.7.2011 (מקוון).
[13] דני גוטוויין, "שלטון הנאמנות: ההתנחלויות ומיסוד ההיגיון האנטי-דמוקרטי של משטר ההפרטה הישראלי', תיאוריה וביקורת, 47 (2016), עמ' 225-246.
דני גוטוויין 