"המרד נגד הגלובליזציה" מאת נדב איל משרת את הסדר הניאו-ליברלי באמצעות ברירה מוטה של עובדות ופרשנות מטעה שלהן, היוצרת מראית עין של העדר רצון פוליטי לתיקון הגלובליזציה, מגמד את ערכם של הכוחות הנאבקים לשינוי השיטה הכלכלית-חברתית, מבטל את החלופות שהם מציעים כבלתי מעשיות, מציג את הסדר הקיים כיחידי האפשרי וכך מחזק אותו
א.
"המרד נגד הגלובליזציה" הוא פסיפס של דיווחים עיתונאיים, תיאורי אווירה וניתוחי עומק הנשזרים לגרסה נוספת של ההסברים הרווחים למשבר הגלובליזציה, עליית הפונדמנטליזם, ניצחון טראמפ — וגם למחאה החברתית בישראל. מיקומו של הספר בצמרת רשימות רבי המכר מלמד שנדב איל, עורך חדשות החוץ של חדשות עשר וחתן פרס סוקולוב — פיענח את העדפותיו הכלכליות והחברתיות של מעמד הביניים הישראלי והיטיב לקלוע לטעמו הפוליטי.
העניין שמעורר הספר הוא פרי של דיסוננס פוליטי, שמרכיביו נחשפים בראיון שהעניק איל ל"מקור ראשון" (10.6): לדבריו, "בניגוד לשמועות" בדבר עמדות השמאל שלו, דעותיו הן "מרכזיות מאוד", הוא עצמו "די שמרן" ובתרגום לאנגלית הספר "היה נחשב לטקסט שמרני". סוד הצלחתו של הספר טמון אפוא בפער שבין תדמיתו השמאל(נ)ית של איל ובין התוכן השמרני של ספרו, שבהתאם נפתח בביקורת הסדר הכלכלי־חברתי הקיים ומסתיים בקבלתו ובאשרורו.
איל מסביר את התפשטות המרד בגלובליזציה ברחבי העולם באמצעות היגיון המחאה החברתית בישראל, שאותה הוא מאפיין כ"מעורפלת וחסרת מטרות מוחשיות" וכ"אופנתית יותר מרדיקלית". ואכן, עיון בגילויי המחאה המבעבעת מאז 2011 מלמד כי היא מבטאת סתירה שבתוכה מיטלטל מעמד הביניים הישראלי: מצד אחד הוא זועם על שחיקת ביטחונו החברתי, אך מצד שני הוא מזדהה עם הגורם המרכזי לכך — הרס מדינת הרווחה, ומתמכר לאשליה שהפרטת שירותיה תבטיח את שאריות זכויות היתר שלו. התנגשות רצונות זו מעקרת את המחאה, מנוונת אותה ל"לא ימין ולא שמאל", מכפיפה אותה לסדר הניאו־ליברלי והופכת אותה ממאבק חברתי לשינוי מדיניות להלך רוח ולסגנון חיים. כסימולקרה של הפוליטיקה משמשת אפוא המחאה כשסתום ביטחון למשטר ההפרטה הישראלי.
במחוזות השמאל־מרכז משמשת המחאה המבויתת כמותג של זהות שימושית, שהצורך לחזור ולהתאים אותו לנזילות המאפיינת את רוח התקופה יוצר רעב מתמיד לתכנים וריגושים משתנים. ספרו של איל בהחלט מספק את הדרישה. כמו המפגינים בתל אביב — שלדבריו "לא רצו מהפכה" ושמחאתם אכן לא שינתה את "השיטה עצמה" — גם הוא מבקר את כשלי הגלובליזציה, אך מבקש לתקן אותם מתוך הקפדה שלא לפרוץ את הנחותיו של הסדר הניאו־ליברלי המחולל אותם.
ב.
איל מציין כי גישתו כלפי הגלובליזציה היא "ביקורתית ומדודה" ו"מבוססת על הבנה שהגלובליזציה ככלל מהווה תופעה חיובית במציאות האנושית, אבל בעלת צדדים אפלים ובלתי שווים לקהילות מקומיות". בגלל צדדים אלה "אוכלוסיות שלמות איבדו את עבודתן, נדחקו אל השוליים החברתיים, סבלו מהאכזריות היעילה של ביקוש והיצע וחשו כי דרך חייהן מאוימת". המרד בגלובליזציה הוא אפוא תגובת נגד של קורבנותיה, שאיל מצביע אמנם על סכנותיו אך גם "מבין אותו ובמידה רבה גם מצדיק אותו. לא רק כלכלית, אלא גם מסיבות שמרניות וזהותניות", כפי שהסביר בראיון.
אי־שוויון כלכלי, קובע איל, הוא תנאי לגלובליזציה, הזקוקה "להבדלים ולפערים כדי ליצור רווח". כשלי הגלובליזציה, הוא מדגיש, אינם נובעים מאי־שוויון זה כשלעצמו, אלא מהקצנתו — בשל בגידת ההון והשלטון במעמד הביניים, בעובדים ובשכבות המוחלשות. לכן, כדי להיאבק בהעמקת הפערים הכלכליים והחברתיים, יש "לתקן כשלים בגלובליזציה", על ידי אימוץ רעיונות מוכרים מ"ספרים ומאמרים למכביר". ואולם, אף על פי שלדבריו המרידה בגלובליזציה היא תגובת נגד לפגיעה בביטחון החברתי, בהמלצותיו — כולל זו ל"שכר בסיסי אוניברסלי" — נמנע איל מלהתמודד עם הצורך בשיקומו. סתירה פנימית זו היא חלק מתפנית הניכרת לקראת סוף הספר וחושפת את מגמתו: איל מצנן את קריאתו לתיקון ומדגיש כי היא אמנם נחוצה, אך גם חסרת סיכוי, שכן אף על פי ש"כולם יודעים שהגלובליזציה זקוקה לתיקון דחוף… איש אינו מוכן להיאבק פוליטית עבורה" או "עבור רעיונות מהפכניים שישפרו אותה".
המסקנה בדבר העדר "רצון פוליטי" לתיקון כשלי הגלובליזציה היא לב הטיעון של איל. ואולם, גם במשמעות האלקטורלית הצרה שהוא מקנה לרצון הפוליטי — כזה שמתבטא ב"מצביעים בקלפי" — העובדות שהוא פורש בספרו אינן תומכות בקביעה בדבר העדרו; להיפך, הן מובילות למסקנה המנוגדת לפרשנות שהוא כופה עליהן. כך, לדבריו, הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב–2016 היו "משאל עם על הגלובליזציה", שבו תומכיה "הפסידו על חודו של קול", כפי שהיה גם במשאל העם על הברקזיט בבריטניה ובבחירות שלאחריו. איל מציג הפסדים דחוקים אלו כהוכחה להעדר רצון פוליטי לתיקון הגלובליזציה, ואולם, המאבקים הנחושים שניהלו תומכיה מלמדים דווקא על קיומו. פרשנותו של איל מנוגדת אמנם לכל היגיון פוליטי, אך אין היא טעות; להיפך, היא משרתת את סדר היום שלו: כך הוא מגמד את ערכם הפוליטי של הכוחות הנאבקים לשינוי השיטה הכלכלית־חברתית, מבטל את החלופות שהם מציעים כבלתי מעשיות, מציג את הסדר הקיים כיחיד האפשרי וכך מחזק אותו.
ג.
האופן המגמתי שבו נבנה מצג השווא של העדר רצון פוליטי לתיקון הגלובליזציה נחשף באופן שבו דן איל במשבר החובות של יוון. הוא בוחן את תגובת היוונים לצעדי הצנע ומהלכי ההפרטה הנוקשים שכפתה עליהם "האורתודוקסיה הכלכלית" — קרן המטבע הבינלאומית, הבנק המרכזי של אירופה והאיחוד האירופי — אך בוחר לתאר אותה דרך הקצוות הפוליטיים: קומונה של אנרכיסטים המייצגת "גרעין קבוע של התנגדות לגלובליזציה" ומשלבת בין דיונים רעיוניים להשלכת בקבוקי תבערה, מכאן; ומפלגת "השחר הזהוב" הניאו־נאצית, שתוקפת את "האידיאל האוניברסלי" ומטיפה ל"עליונות יוונית" כצידוק לניסיונות ל"פרעות בזרים", מכאן.
איל מנמק את ההתמקדות בקצוות הפוליטיים בכך שהאוונגרד "הוא שמסמל את גבולות השיח הציבורי ובתנועתו הוא מניע גם את נקודת הייחוס של הבורגנות מימין ומשמאל". אלא שהאוונגרד שהוא מציג מורכב רק משוללי הגלובליזציה, וניכר שהוא מקפיד להתעלם מן האוונגרד הנאבק לתיקונה. כך, בניגוד לדיון הנרחב ב"שחר הזהוב", הוא מזכיר רק באופן סתמי את מפלגת השמאל, "סיריזה", בלי להתייחס לחלופה שהציעה להתמודדות עם המשבר. בדומה לכך, הוא מתעלם לחלוטין מן הכלכלן יאניס וארופאקיס, שתוכניתו לפתרון משבר החוב היווני נגזרה מתפישה כוללת לתיקון כשלי הגלובליזציה. בינואר 2015 הודיע וארופאקיס — ברוחו של מרקס — כי "כדי לשמור על רלוונטיות, על חשיבה ביקורתית להפוך לפעולה פוליטית ישירה", נבחר לפרלמנט מטעם "סיריזה", התמנה לשר האוצר בממשלה שהקימה והתפטר לאחר שמדיניותו נדחתה.
המשבר היווני, מציין איל, מלמד כי האיחוד האירופי וגוש היורו זקוקים ל"אינטגרציה מהותית יותר, תקציבית ופוליטית", מטרות שעומדות במוקד פעילותו הפוליטית של וארופאקיס, שהקים לשם כך מפלגה כל־אירופית. וארופאקיס הוא גם אחד המבקרים המנומקים של מערכת המטבע העולמית ואחד המדינאים הפעילים ביותר לתיקון כשליה, בין השאר, על ידי עדכון תוכנית שהציע ג'ון מיינרד קיינס ב–1944 — שאיל דווקא תומך ברעיונותיו — שבמרכזה כינון מטבע בינלאומי, "קוסמוס". וארופאקיס הוא אפוא התגלמות הרצון הפוליטי לתיקון הגלובליזציה, אך למרות זאת — ונכון יותר, בגלל זאת — איל מקפיד שלא להזכיר אותו ואת הגותו, תוכניותיו ופועלו.
טשטוש הרצון הפוליטי בולט גם בהתייחסותו של איל לשמאל ולירוקים. מצד אחד הוא מצביע על יחסם המורכב לגלובליזציה: הסתייגות מפגמיה, לצד חתירה לתיקונם, גישה המציבה אותם בניגוד לפונדמנטליסטים, החותרים "להרוג את הגלובליזציה"; אך מצד שני הוא חוזר וכורך את המרקסיסטים והסביבתנים יחד עם הפונדמנטליסטים ומציג את כולם כשוללי הגלובליזציה. כך הוא לא רק מוחק את הרצון הפוליטי לתיקון שמפגינים השמאל והירוקים, אלא גם מגחיך אותו.
סוגיות אלו ואחרות חושפות את אחת מאסטרטגיות הטיעון של איל: ברירה מוטה של עובדות ופרשנות מטעה שלהן, שיוצרת מראית עין של העדר רצון פוליטי לתיקון הגלובליזציה, העושה את תצורתה הנוכחית ליחידה האפשרית.
ד.
את הרושם הכוזב בדבר העדר רצון פוליטי לתיקון הגלובליזציה יוצר איל באמצעות אסטרטגיית טיעון נוספת: מחיקת "הברירות האפשריות", כהגדרתו, המתמודדות על קביעת הסדר הכלכלי־חברתי, חלופות שהמאבק ביניהן הוא המחולל המרכזי של הרצון הפוליטי. כחלק מאסטרטגיה זו הוא מזכיר רק באופן שולי את מדינת הרווחה ומתעלם לחלוטין מן הניאו־ליברליזם, אף שהמאבק ביניהם — שהוביל לניצחון הניאו־ליברליזם ולפירוק מדינת הרווחה — הוא בין הגורמים המרכזיים לעליית הפונדמנטליזם.
מדינת הרווחה "היתה למקור ראשון במעלה של אחדות בקרב הקהילה והחברה", קבע ההיסטוריון טוני ג'אדט בספרו "אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945" (הוצאת מאגנס ודביר, 2009) — אחדות שעל פי איל ריסוקה הוא בין הגורמים המהותיים לכישלון הגלובליזציה. למרות זאת נמנע איל כמעט לחלוטין מלדון במדינת הרווחה, שמחוץ להקשר הישראלי נזכרת בספרו בעיקר כפתרון למשבר הילודה ביפן ובמערב: "מי שרוצה בילדים, צריך מדינת רווחה חזקה, מסים גבוהים כדי לממן אותה". מִסגור משפחתי צר זה משרת היטב את אשרור הסדר הקיים: כך מצמצם איל את תפקיד מדינת הרווחה כאמצעי לעיצוב צודק ויעיל יותר של הכלכלה והחברה.
באופן דומה איל אינו מזכיר את הניאו־ליברליזם, אף שבשיח הציבורי ובדיון האקדמי משמש מונח זה להמשגת מרבית הכשלים הכלכליים והחברתיים שעוררו, לשיטתו, את המרד בגלובליזציה. התעלמות זו נראית מכוונת, שכן איל חוזר ומצביע על שורה של גילויים של הניאו־ליברליזם כגורמים לאותם כשלים: קונסנזוס וושינגטון, פיננסיזציה של הכלכלה, פגיעה באיגודי העובדים, הגדלת הפער בין האחוז העליון לשאר 99 האחוזים באוכלוסייה ועוד. הקפדתו של איל שלא להמשיג גילויים אלו כניאו־ליברליזם מותירה אותם כתופעות נפרדות ומערפלת את טיבם כחלקים של מדיניות מוכוונת מטרה, שרק כנגדה אפשר לעורר רצון פוליטי.
משמעות המחיקה של איל מתחוורת מתוך השוואתה למהלך מנוגד של דייוויד הארווי בספרו "קיצור תולדות הניאו־ליברליזם" (הוצאת מולד, 2015). הארווי כינס תחת המושג ניאו־ליברליזם — שאותו הוא מתאר כהיגיון הפוליטי של הגלובליזציה העכשווית — מגוון גילויים כלכליים, חברתיים ומוסדיים בלתי קשורים, לכאורה, כדי לחשוף את המכנה המשותף הפוליטי המקשר ביניהם, למעשה. כך, המשגת הניאו־ליברליזם כמדיניות משמשת את הארווי לכינון רצון פוליטי למאבק נגדו, בעוד שההתעלמות ממנו משמשת את איל לסיכולו.
ה.
המִסגור הכרונולוגי הוא אמצעי נוסף שנוקט איל כדי לערפל את הרצון הפוליטי שיוצר המאבק על עיצוב המדיניות הכלכלית־חברתית. לדבריו, עם תום מלחמת העולם השנייה מוסדה גלובליזציה מתפקדת, שעמדה בבסיסו של "עידן האחריות", כהגדרתו, שהסתיים ב–2001 עם פיגועי 11 בספטמבר, תיקוף שניכרת בו השראתו של ההוגה הפוסט־מודרני ז'אן בודריאר. ואולם, הגדרת ששת העשורים הללו כתקופה אחת מתעלמת מן המהפך הניאו־ליברלי שהתחולל במהלכם, במפנה שנות ה–70 וה–80 שבעקבותיו פורקה מדינת הרווחה.
ושוב, איל מזכיר היבטים שונים של מהפך זה, אך נמנע מלהמשיג אותם במונח ניאו־ליברליזם. הוא מצביע, למשל, על הנסיגה שחלה ברמת השכר של העובד האמריקאי: בין 1948 ל–1974 גדל השכר הכולל בכ–90%, ולעומת זאת, בין 1979 ל–2013 עלה השכר בפחות מ–10% — אף שהפריון צמח בכ–80% והכנסתו של המאיון העליון גדלה בכ–275%. איל מציין כי עצירת השכר החלה בימי הנשיא רונלד רייגן, אך טוען כי "אנחנו לא יודעים בדיוק" את סיבותיה ומגדיר אותה כ"מחלה מסתורית". הארווי, מנגד, דווקא עומד על סיבותיה: הוא מסמן את התקופה שהחלה ב–1979, עם מינויו של פול ווקר לנגיד הפדרל ריזרב ובחירתו של רייגן לנשיאות ב–1980, כעידן הניאו־ליברלי, שאופיין בנסיגה ממדיניות "הממשלה הגדולה" (המקבילה האמריקאית למדינת הרווחה) ופגיעה מכוונת בעובדים ובשכרם.
התיקוף שנוקט איל ממשיך אפוא את המגמה של התעלמות מהניאו־ליברליזם כגורם מפתח בהבנת כשלי הגלובליזציה ושל יצירת מסגרת מושגית שאינה מאפשרת לתאר מאבק פוליטי, מאבק שהוא תנאי להיווצרות רצון פוליטי. כך, מחיקתו של הרצון הפוליטי, המוסווית כקובלנה על העדרו, נחשפת בהדרגה כאחת ממטרותיו של הספר.
ו.
חלקו האחרון של הספר מוקדש ל"סוף דבר אישי, ישראלי". עיקרו הוא תיאור שגוי של ההיסטוריה הכלכלית־חברתית של ישראל, המעקר ממנה את הרצון הפוליטי, מחליף את הפוליטיקה במחאה חברתית ומשתמש באשליית הצלחתה כהוכחה לאפשרות תיקון עוולותיו של הסדר הניאו־ליברלי במסגרת משטר ההפרטה הישראלי.
לדבריו של איל, "ישראל נוסדה כחברת מופת בידי חבורת מהפכנים, רובם סוציאליסטים", שעיצבו אותה "כמדינת רווחה מתקדמת, שוויונית ובעלת רשתות הגנה נרחבות", שהעניקה "ביטחון חברתי ותעסוקתי נרחב". ואולם, סיפור רווח זה הוא בִדיון נוסטלגי חסוד, שאינו נתמך על ידי ספרות המחקר. בפועל, בניגוד לדימוי הסוציאליסטי, עד לאמצע שנות ה–60 היתה ישראל מדינת סעד שסיפקה במתכוון שירותים חברתיים דלים באופן לא שוויוני ומפלה כדרך לפיצול מעמדי שחפף את קווי החלוקה העדתיים.
שינוי במדיניות החברתית של תנועת העבודה ניכר רק בשלהי שנות ה–60 ועד למהפך ב–1977 ניכרה, על פי החוקרת מיכל קורא, "צמיחה מואצת של מדינת הרווחה הישראלית", תקופה שהיתה "תור הזהב של מדינת הרווחה בישראל" (כשם מאמר שפירסמה קורא בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל", כרך 11, 2017). שינוי המדיניות היה לקח מתקופת "המיתון" ונבע מחששה של ממשלת המערך מאובדן השלטון לנוכח התגברות התסיסה החברתית, ששיאה היה בהתגבשות "הפנתרים השחורים", שתבעו את הרחבתה של מדינת הרווחה.
איל טוען עוד כי לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור המצב הכלכלי הידרדר במהירות, בגלל הסובסידיות ותשלומי ההעברה, כלומר בגלל מדינת הרווחה. ואולם, קורא מדגישה כי "הגידול בהקצאה החברתית והצמיחה המואצת של תוכניות אוניברסליות בחסותו של המוסד לביטוח לאומי" היו קשורים להחלטה "להשתמש בדמי הביטוח בתור אמצעי למימון הוצאות הביטחון הגוברות… ובתור מכשיר לוויסות המשבר במאזן התשלומים". השינוי אכן הוביל לגידול מהיר בביטחון החברתי ולצמצום ניכר של האי־שוויון בישראל, אך הוא לא מנע, ואף זירז, את מהפך 1977, פרדוקס שעליו עמדתי במאמר "ההיגיון המעמדי של 'המהפך הארוך', 1973–1977" (שפורסם אף הוא באותו כרך של "עיונים בתקומת ישראל").
ואולם, מהפך 1977 בישראל — ממש כמו המהפך הניאו־ליברלי בעולם — אינו נזכר כלל אצל איל. לדבריו, ההידרדרות שהחלה ב–1967 נמשכה עד 1985, אז "יישמה ישראל את תוכנית הייצוב הכלכלית שהצילה מעשית את המשק" והצלחתה "הובילה לעידן של שגשוג", אך גם לכך "שהפערים בישראל בין עשירים ועניים הלכו והתרחבו". המסגור של השנים 1967–1985 כתקופה אחת מבליע אפוא את מהפך 1977, שבעקבותיו עלה הליכוד לשלטון ופתח בפירוק מדינת הרווחה, שהוביל להרחבת הפערים הכלכליים־חברתיים. כך חוזר איל ומשתמש בחלוקה לתקופות לעיקור המדיניות הכלכלית־חברתית מן היסוד הפוליטי.
הדילוג על מהפך 1977 אינו מקרי. גם בפרשנות שמציע איל להתמודדות של מעמד הביניים עם מצוקותיו, שגברו בין השנים 1985–2011, מעוקר היסוד הפוליטי־מפלגתי, ואת מקומו נוטלת המחאה החברתית של 2011. איל מציין כי ציבור המפגינים "הוביל לשינוי מסוים וגונן בכך על מדינת הרווחה", ומדגיש כי בעקבותיה "הצטמצם מעט חוסר השוויון" הודות ליוזמות ממשלתיות בתחומי הדיור, החינוך, המיסוי והשכר והתכוננה "חברת רווחה יעילה" המובטחת על ידי "נכונותם של הישראלים להגן עליה". ואולם, למרות התיקונים המזעריים הערכתו של איל בדבר הצלחת המחאה מטעה, בין השאר בשל המקום הגבוה שישראל ממשיכה לתפוס במדדי האי־שוויון השונים ובהוצאה הפרטית לשירותים חברתיים.
לעניין הנדון כאן יש חשיבות לעובדה שעל פי איל, הישגי המחאה לא היו תולדה של מאבק פוליטי, אלא להיפך. הוא חוזר ומדגיש את האופי הצרכני של המחאה, שהתעוררה "לא בשל סיסמאות ש'העם דורש צדק חברתי'", אלא מהבנה בדבר "הביזה שמתחוללת פה", וכי בעקבותיה הלכה והתפשטה "השיחה האזרחית, הממוקדת בצרכים ולא בסיסמאות". וכאמור, הוא מציין כי "המפגינים לא רצו מהפכה" ו"השיטה עצמה לא השתנתה". המסקנה המתבקשת מטיעונו של איל בדבר הצלחת המחאה היא כי אפשר לתקן את הסדר הניאו־ליברלי בלי לפרוץ את הנחותיו, ולכן אין צורך בכינון רצון פוליטי להחלפתו.
ז.
בניגוד ל"אופטימיות" שמגלה איל בתחום הכלכלי־חברתי, הוא חרד מן המגמות "המאיימות על ישראל" כתוצאה מן הכיבוש, הגזענות, אפליית האזרחים הערבים, ההתנתקות מהעולם היהודי הלא־אורתודוקסי ודחיית "מודלים של ישראליות פרוגרסיבית וסוציאל־דמוקרטית". ואולם, הוא מתעלם מזיקת הגומלין בין המדיניות הניאו־ליברלית, המחוללת את האי־שוויון הכלכלי והפערים החברתיים בישראל, ובין הפיכתה ל"חברה מדירה, המתכנסת להגדרות אתניות־דתיות מכווצות המתרחקות מהעולם". יתר על כן, באמצעות הטיעון — הכוזב, כאמור — בדבר הצלחת המחאה מאשרר איל את הניאו־ליברליזם, ומדכא את הרצון הפוליטי לביטולו באמצעות האשליה כי אפשר לתקן את עיוותיו במסגרת הנחותיו.
כיוון שהוא לכוד במצג השווא שטיפח בדבר הצלחתה של המחאה לתקן את הסדר הניאו־ליברלי, איל אינו מציג כל פתרון להידרדרותה של ישראל ל"גזענות מתלהטת". כתחליף למאבק פוליטי הוא ממליץ על "שיחה", המשננת את ערכי הנאורות וקוראת ל"מדינת לאום דמוקרטית ופתוחה", כשם שהוא מציע להתמודד עם כשלי הגלובליזציה על ידי "סיפור אחר", שבמרכזו "ערכי המהפכה המדעית והנאורות". אלא ש"השיחה" ו"הסיפור" הם עיקרי אמונה ולא תוכנית פעולה, וככאלו הם תחליף כוזב למדיניות היחידה שיכולה להביס את הפונדמנטליזם: שיקום הביטחון החברתי על ידי עצירת ההפרטה וכינון מדינת רווחה רחבה ואוניברסלית. "השיחה" ו"הסיפור" שעליהם ממליץ איל הם אפוא טקס היטהרות המעקר את הרצון הפוליטי לשינוי חברתי, כלומר לכינון מדינת רווחה. בכך, כדבריו של איל, "המרד נגד הגלובליזציה" הוא אכן "טקסט שמרני".
דני גוטוויין 