התאצ'ריזם של ביבי משרת את השמאל – ולכן ימשיך להפסיד

בדיוק כמו בבחירות 2015, גם ב-2019 אופי ההצבעה התפלג באופן סוציו-אקונומי מובהק: המעמדות הנמוכים עם הימין והדתיים, והגבוהים עם המרכז שמאל. כדי לשבור את החלוקה הזאת, השמאל צריך להציע מדיניות מקיפה של שירותים ציבוריים איכותיים לכל ולצאת נגד משטר ההפרטה

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום". 18.4.19

בחירות 2019 שבו וחשפו את האופי המעמדי של דפוס הצבעה בישראל: בישובים המבוססים זכו המרכז-שמאל ברוב, בישובי מעמד הביניים הנמוך זכו הימין-דתיים ברוב, ובישובים המוחלשים זכו המפלגות החרדיות והערביות ברוב. האופי המעמדי של ההצבעה מלמד כי זו היתה הצבעה רציונלית ­– כזו המתרגמת את האינטרסים הכלכליים-חברתיים של הבוחרים להעדפה מפלגתית.

מאופי ההצבעה נובע עוד כי האשליה הרווחת בשמאל כי תמיכת המעמדות הנמוכים בימין היא בלתי-רציונלית – דתית-עדתית-לאומנית – היא לא יותר מאשר דעה-קדומה מעמדית של השכבות המבוססות תומכות השמאל. עיוות זה, מסכל ניתוח מושכל של המציאות החברתית וגיבוש אסטרטגיות פוליטיות הולמות, ומעמיק את כישלונו של השמאל להשתחרר מלפיתת החנק של המעמדות הגבוהים ולרכוש את אמונם של המעמדות הנמוכים, וכך תורם להנצחת שלטון הימין.

האופי המעמדי של ההצבעה בבחירות 2019 נחשף במחקרו של ירון הופמן-דישון מ'מרכז אדוה' שניתח את התפלגות ההצבעה בכל אחד מעשרת האשכולות החברתיים-כלכליים, שאליהם נחלקים הישובים בישראל. לפי המחקר, מפלגת כחול-לבן זכתה לרוב ביישובים המבוססים – אשכולות 10, 9, 8; באשכול 7 נרשם שוויון בין כחול-לבן' לליכוד; ואילו הליכוד זכה לרוב באשכולות 6, 5, 4. דפוס ההצבעה למפלגת-העבודה ולמרצ דומה לזה של כחול-לבן: שיעור הצבעה גבוה באשכולות המבוססים, ונמוך באשכולות הביניים, אם כי מרצ זכתה לשיעור הצבעה גבוה גם בישובים הערביים הממוקמים באשכולות 3, 2, 1, אשכולות בהם ניכרה הצבעה גבוהה למפלגות החרדיות והערביות.

דפוס ההצבעה זה משכפל את הדפוס שהתגלה בבחירות 2015 ויציבותו מלמדת כי שלטון הימין-דתיים מבוסס על תמיכה של הרצף-המעמדי הנמוך בציבור היהודי, המביע בדרך זו את התנגדותו לרצף-המעמדי הגבוה, התומך במרכז-שמאל. על ההיגיון הכלכלי-החברתי של דפוס הצבעה זה, המבטיח את ההגמוניה של הימין בכלל ואת שלטון נתניהו בפרט, עמדתי במאמר שפורסם ב'המקום', 'בחירות 2015: הכשל המעמדי של השמאל'. במאמר הנוכחי אתייחס לתובנות נוספות שמספקות בחירות 2019 באשר לגורמים המזינים את דפוס ההצבעה המעמדי בישראל.

התנגדות בלתי רציונלית לנתניהו

הגילוי המעמדי הבולט ביותר של בחירות 2019 היה המיזם של כחול לבן שאיחד את מצביעי המחנה הציוני, יש עתיד ותומכי ימין לשעבר, כך מצאו עצמם בכירי ממשל נתניהו, כמו יועז הנדל וצבי האוזר, במפלגה אחת עם ראשי מפלגת-העבודה כמו אבי ניסנקורן ומיכאל ביטון. כחול-לבן זכתה להצלחה גורפת ברצף-המעמדי הגבוה, בקרב השכבות המבוססות, שתחושת החירום שלהן – 'רק לא ביבי' – פוררה את החומות האידיאולוגיות של שמאל-מרכז-ימין שהפרידו ביניהן בעבר והדגישה את חשיבות השותפות המעמדית על פני הרעיונית.

לכאורה, התנגדותם של תומכי כחול-לבן, המצויים ברצף-המעמדי הגבוה, לנתניהו היא בלתי-רציונלית, משום שהתאצ'ריזם האגרסיבי שלו משרת את השכבות המבוססות: מדיניותו מאפשרת להן להתבדל בבתי-ספר 'יחודיים'; למצוא מפלט מחדרי המיון העמוסים בביטוחי הבריאות הפרטיים; להבטיח להוריהם זיקנה מכובדת בדיור-מוגן ל'גיל הזהב'; ולתמרון בשוק הדיור הפרוע בעזרת ההון משפחתי שצברו הדורות הקודמים.

כחול לבן. ניצחון בכל היישובים המבוססים

יחסו של הרצף-המעמדי הגבוה כלפי שלטון נתניהו מאופיין אפוא בסתירה: בעוד שרווחתן הכלכלית-חברתית נשכרת ממדיניותו הניאו-ליברלית, הרי ששלטון זה מעורר בהן תחושת אי-נוחות ואף סכנה, בשל פנייתו והשענותו על הרצף-המעמדי הנמוך, שתומך בימין מאותן סיבות המעוררות את חששות הרצף-המעמדי הגבוה. התנגדות השכבות המבוססות לימין כמייצג השכבות הנמוכות, היא תופעה ותיקה המהווה גורם פוליטי בעל משקל מאז שנות השמונים. ואולם, נראה כי מאז בחירות 2013, ששמו קץ לממשלת נתניהו-ברק שכיהנה מאז 2009, חל שינוי באופיה של התנגדות זו, והיא לבשה אופי של תחושת חירום נואשת.

שינוי זה חופף את התמורות העוברות על הניאו-ליברליזם הישראלי, שבשש השנים האחרונות מתעצב מחדש בדמות הקרובה ל'דמוקרטיה לא-ליברלית', המהווה את אחת מתצורותיו של הפופוליזם. המפנה הפופוליסטי בעולם, המהווה ניסיון להתגבר על כשליו הפנימיים של הניאו-ליברליזם, מסביר את הסתירה ביחסן של השכבות המבוססות לנתניהו: תמיכה במדיניותו הכלכלית – למשל תמיכתו של עיתון 'הארץ' בכוונתו של נתניהו להנהיג בוררות חובה, מצד אחד – והסתייגות מהאופי הלא-ליברלי של משטרו מצד שני.

שמאל ניאו ליברלי, משמעון פרס ועד היום

בניגוד למיתוס הרווח בדבר הניגוד 'השבטי' המלבה את הניגוד בין השמאל-מרכז לימין-דתיים, תולדות הניאו-ליברליזם הישראלי מלמדות כי התקיים ביניהם שיתוף פעולה הדוק בכינון משטר ההפרטה, שהביטוי הפוליטי שלו היה משטר 'ממשלות האחדות הלאומית' שנהג בישראל כמעט ברציפות בין 1984 ל-2013. המשא-ומתן שקיימו נתניהו והרצוג בתקופת הממשלה האחרונה והקריאות לגנץ להצטרף לממשלת אחדות בעקבות הבחירות האחרונות מלמדים כי דפוס זה עדין מעצב את תפיסתו הפוליטית של השמאל-מרכז.

הליכוד בראשות בגין הוא שפתח במהפכת ההפרטה לאחר מהפך 1977, כשבנוסח ישראלי של 'דוקטרינת ההלם' ביקש להרוס את היסודות הכלכליים-חברתיים עליהם היה מבוסס שלטון תנועת העבודה. ואולם, מפלגת העבודה הצטרפה למהפכת ההפרטה לאחר בחירות 1984, כשפרס הוביל את 'תכנית הייצוב הכלכלית' שמיסדה את הניאו-ליברליזם הישראלי. ממשלות השמאל בראשות רבין וברק – כשותפות של העבודה ומרצ – הרחיבו את מדיניות ההפרטה לתחומי העבודה, הבריאות, החינוך וכך עשתה מפלגת העבודה כשותפה בממשלות האחדות.

השמאל אימץ את הניאו-ליברליזם, למרות שהוא מוטט את יסודותיה של תנועת העבודה, משום שמדיניות זו הלמה את האינטרסים של המעמדות המבוססים שהיוו את ליבת תומכיו. מנגד פירוק מדינת הרווחה, דלדלול שירותיה והפרטתם פגעו בעיקר במעמדות הנמוכים תומכי הימין, והציבו את הליכוד בפני סתירה פוליטית, בין מדיניותו לבין תומכיו. כמוצא מסתירה זו פיתח הימין את אסטרטגיית 'מנגנוני הפיצוי', כלומר, מתן העדפה למגזרים – ש"ס למשל – והטבות להתנחלויות, שהעניקו למעמדות הנמוכים תחליפים לשירותי מדינת הרווחה שקוצצו, וכך הבטיחו את תמיכתם הפוליטית בימין ובמדיניותו, ובעיקר בהמשך הכיבוש ובהעמקת ההפרטה.

צילום: האתר הקהילתי של שכ' דרום ת"א
נתניהו עם שפי פז ותושבי דרום ת"א | צילום: האתר הקהילתי של שכונות דרום ת"א

משטר ההפרטה הגדיר אפוא מחדש את המושגים 'ימין' ו'שמאל' בישראל: שני הגושים תמכו בניאו-ליברליזם, קידמו את פירוק מדינת הרווחה והגדילו את אי-השוויון והעוני; השמאל איפשר בדרך זו לשכבות המבוססות לממש את יתרונותיהן הכלכליים ולרכוש שירותים מופרטים; בעוד הימין סייע לשכבות הנמוכות להתמודד עם ההפרטה באמצעות מנגנוני הפיצוי של המגזרים וההתנחלויות. השמאל מיתג את עצמו באמצעות התנגדת למנגנוני פיצוי אלו, והציב כנגדם את 'השלום' ו'הישראליות', שכך הפכו לסמנים מעמדיים של השכבות המבוססות; מנגד, התמיכה ב'כיבוש' וב'יהדות' נעשו לאמצעי התגוננות מעמדיים-רעיוניים של השכבות הנמוכות, שהגנו בעזרתם את מנגנוני הפיצוי של המגזרים וההתנחלויות.

ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי הובטחה אפוא על ידי שיתוף הפעולה בין השמאל-מרכז והימין-דתיים. השמאל-מרכז רתם אליו את השכבות המבוססות בעוד הימין-דתיים את השכבות הנמוכות, הסכמה חברתית-כלכלית זו הורידה לדרגה משנית את המחלוקות המדיניות-בטחוניות, והבטיחו את המשך הכיבוש באמצעות הפשרה של קיום ההתנחלויות והרשות הפלסטינית במקביל.

ואולם, שיתוף פעולה זה הלך ונפרם, ככל שהניאו-ליברליזם דחק כל אחד משני הגושים לסתירות פנימיות הולכות ומחריפות. על גוש השמאל-מרכז היה להתמודד עם התערערות הביטחון החברתי של חלקים הולכים וגדלים מקרב מעמד הביניים, שהפכו בעקבות כך ל'מעמד הפגיע' – הפריקריאט – שמחאותיו איתגרו את משטר ההפרטה, מבלי להציב לו חלופה ממשית.

בדומה, ככל שמספר הנזקקים למנגנוני-הפיצוי של גוש הימין-דתיים גדל, כן הלכה ונשחקה יכולת התפקוד של המגזרים וההתנחלויות, הן בשל הקושי להשיג את התקציבים הדרושים, שגידולם המתמיד סתר את ההיגיון הניאו-ליברלי, והן בשל ההתנגשות החוקתית בין ההיגיון המגזרי להיגיון הממלכתי, שהפכה את מערכת המשפט לבורר ביניהן, ובשל כך עוררה את התנגדות הימין-דתיים, שהחלו לתבוע את הגבלת סמכויותיה.

שלטון נאמנות במקום חלוקה מגזרית

נתניהו שהיה ראש ממשלה מ-2009, זיהה הן את התערערות יסודותיה של ההסכמה הניאו-ליברלית בין השמאל-מרכז לימין-דתיים והן את שחיקתם של מנגנוני הפיצוי הוותיקים של המגזרים וההתנחלויות. בתגובה, הוא יזם מנגנון פיצוי-חדש שאמור היה להמיר את ההגמוניה שנשנענה על ההסכמה הניאו-ליברלית הישנה בהגמוניה חדשה של הימין-דתיים: מנגנון-פיצוי זה היה שלטון-הנאמנות – כצורה של פופוליזם ישראלי – שגילוייו המוכרים יותר הם 'חוקי נאמנות-אזרחות' או 'נאמנות בתרבות'.

שלטון-הנאמנות שומר על רמה נמוכה של שירותים חברתיים ובד בבד ביטל, למעשה, את עקרונות השוויון והאוניברסליות בהקצאת תקציבים לשירותים אלו, ומתנה את הספקתם בנאמנות – של רשויות עירוניות או קבוצות אוכלוסיה – לשלטון הימין. כך, למשל, דאג ח"כ מיקי זוהר על פי בקשתו של נתניהו למתן הקלות מס לקרית מלאכי, קרית גת, נצרת עילית ומגדל העמק שהצביעו לליכוד; ונתניהו עצמו התנה שינויים במסלול הרכבת לבית שאן בכך שתושבי העיר יבחרו במועמד הליכוד. כמנגנון-פיצוי המבטיח הטבות ליהודים תומכי הימין ומפלה את הערבים והשמאל, חותר שלטון הנאמנות להתגבר על עקרון השוויון-האוניברסלי האמור להנחות את מערכת המשפט. קידום מהלך חוקתי זה היא מטרתו העיקרית של 'חוק הלאום', המכוון לעגן בחוק-יסוד את העדפת יהודים בתור שכאלו, כדי לאפשר לבג"ץ להכשיר את צעדי אפליה כלפי הערבים והשמאל הנגזרים משלטון-הנאמנות.

מיקי זוהר
ח"כ מיקי זוהר, מתחזק את שלטון הנאמנות בקרב מצביעי הליכוד. צילום: אתר הכנסת

שלטון-הנאמנות נתכונן במקביל להחלשות הסדר-המגזרי, מהלך שניכר בהתרופפות המגזרים שנוצרו בשנות השמונים והתשעים – ש"ס, החרדים, הרוסים, המתנחלים – כפיגומים לבניית משטר ההפרטה. במקום המגזרים, שהחלו להתנגש עם הנחות היסוד של הניאו-ליברליזם, כונן שלטון-הנאמנות את היהודים תומכי-הימין למעין מגזר-על. מהלך זה הולם את חזון המפלגה הרפובליקנית הישראלית – 'ליכוד אחד גדול' – שמקדם נתניהו במקום פדרציית המגזרים שמהם נבנה הימין עד לעידן שלטון-הנאמנות. נתניהו הפך גם לסמלו של שלטון-הנאמנות, דבר המסביר מדוע השאלה, 'כן ביבי, לא ביבי', הפכה לנייר הלקמוס של הפוליטיקה הישראלית ולציר הדיון הציבורי. נצחונותיו הברורים של נתניהו בבחירות 2015 ו-2019 והגידול בכוחו של הליכוד מלמדים על יעילותו של מנגנון-הפיצוי של שלטון-הנאמנות.

המרת הסדר-המגזרי, שהיה בנוי על ההסכמה בין השמאל-מרכז לימין-דתיים, בשלטון-הנאמנות היתה השפעה מרחיקת לכת על הרצף-המעמדי הגבוה. בעידן הסדר-המגזרי נתכונן רצף זה כמעין מגזר-לעצמו, שבדומה לשאר המגזרים קיים מובלעת ערכית-תרבותית, שאופיינה באינדיבידואליזם-ליברלי – או באשלייתו – ונשענה על מפלגות השמאל-מרכז. שלטון-הנאמנות פורר את המובלעת הליברלית והעמיד בפני השכבות המבוססות את הברירה להפוך לחלק ממגזר-העל היהודי, כלומר מהרוב הלא-ליברלי, או להיות מוגדרים כאוייביו. מירי רגב הפכה ברירה זו לנושא מרכזי בדיון התרבותי-פוליטי ובנתה את מעמדה הציבורי על ניפוץ המובלעת הליברלית והמרתה בעיקרון הנאמנות-בתרבות.

השכבות המבוססות גילו חוסר נחת לנוכח כינונו של שלטון-הנאמנות, אך הביקורת שלהן – ושל מפלגות השמאל-מרכז – הצטמצמה לגינוי גילוייו ולא חרגה לביקורת הנחותיו, כלומר אלו של משטר ההפרטה. האתר היחידי שבו הפכה ההתמרמרות להתנגדות היה בסוגיית ההדתה, שכאחד מגילוייו הרעיוניים של שלטון-הנאמנות נכפית על החינוך הציבורי-חילוני באמצעות קיצוץ מתמיד של המשאבים העומדים לרשותו. ואכן, המצוקה החריפה בשעות הוראה מאלצת את בתי הספר החילוניים למלא את המחסור בתכניות-חינם שמציעות עמותות דתיות הממומנות בנדיבות על ידי המדינה ומופעלות בחלקן על ידי בנות השירות הלאומי. אלא, שהמאבק בהדתה נותר בעיקרו מאבק רעיוני, ולא התפתח למאבק בהפרטת החינוך, המאפשרת אותו, שכן מאבק כזה היה מתנגש בתמיכתן של השכבות המבוססות בחינוך מופרט, שרכישתו היא אחד מן הסממנים המעמדיים שלהן.

הפחד המשתק של השמאל

כמפלגת מרכז שיקפה כחול-לבן את קובלנותיו של הרצף-המעמדי הגבוה משלטון-הנאמנות, אך גם את המגבלות שמציבה תמיכתו בהמשך משטר ההפרטה בפני פתרונן. כמבטאת של השכבות המבוססות חותרת כחול-לבן לשקם את הבועה הליברלית בתוך הסדר המגזרי הישן, וככזו היא אכן מתנגדת של נתניהו שלטון-הנאמנות, אך היא גם תוחמת את התנגדותה לגבולותיו של משטר-ההפרטה ומקפידה שלא לפרוץ את הנחותיו, דבר המגביל את כוחה הפוליטי.

ההתמודדות עם משטר-ההפרטה ועם שלטון-הנאמנות אמורה היתה להיות תפקידו של השמאל הישראלי, אך הוא נתון בתוך מילכוד מעמדי: הוא חושש לתקוף את משטר ההפרטה כדי שלא לנכר את תומכיו המתרכזים בשכבות המבוססות, דבר הכופה עליו שוליות מתמשכת וגוברת. ואולם, הדרך היחידה להתמודד עם שלטון-הנאמנות וסכנותיו היא לרכוש את אמונו של הרצף-המעמדי הנמוך על ידי הצעת מדיניות מקיפה של שירותים חברתיים ציבוריים איכותיים לכל, הממוסדים במדינת רווחה. בהצעה כזו יש כדי לשבור את התלות של המעמדות הנמוכים במנגנוני הפיצוי של הימין, וכך לנתק את זיקתו למגזור, להתנחלויות ולפופוליזם כגילוייו של משטר ההפרטה.

הצעה כזו, שבמרכזה מערכות חינוך ובריאות איכותיות, חינמיות וללא תשלומים פרטיים, הממומנים גם על ידי העלאת מסים, אמורה לעמוד בלב מדיניותו של השמאל שמטרתה רכישת אמונו של הרצף-המעמדי הנמוך. אלא, שלשם כך על השמאל להינתק מן הרצף-המעמדי הגבוה, ולכך הוא עדין אינו מוכן, מחשש שיאבד את תמיכת המעמדות המבוססים מבלי שהוא בטוח שיצליח לגייס את הנמוכים.

אלא שכפי שלימדו הבחירות האחרונות דילמה זו היא דילמה כוזבת: הרצף-המעמדי העליון כבר נטש, ולכן עתידו של השמאל – ושל בניין מדינת הרווחה, סיום הכיבוש ושיקום הדמוקרטיה – תלוי בכל מקרה בברית עם הרצף-המעמדי התחתון.