סקירת מחקרים

תחומי ודרכי מחקריו

השקפת עולמו ההיסטורית של דני גוטוויין היא מרקסיסטית, ומחקריו ממוקדים בבחינת זיקות הגומלין בין תהליכים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. את שיטת הניתוח הזאת הפעיל לגבי סוגיות שונות ובהן: חקר האנטישמיות והלאומיות היהודית בכלל, עם התמקדות בתנועת הפועלים היהודית ובהרצל. בנוסף למחקריו בהיסטוריה של עם ישראל, גוטוויין ניסה ליישם את התובנות של ההיסטוריה הכלכלית-חברתית באופן עכשווי להבנתה של החברה הישראלית ועוסק בהיבטים שונים של תהליך הפרטת המשק והחברה בישראל ובמיוחד בהשלכותיהם הפוליטיות ובהשקפותיהם האידאולוגיות.

מחקרים היסטוריים

ספר: האליטה המפולגת: כלכלה, פוליטיקה, ויהדות אנגליה: 1917-1882

הספר הוא עיבוד והרחבה של חלק מעבודת הדוקטורט של גוטוויין: "העילית הכלכלית האנגלו-יהודית, 1917-1882: יחסי גומלין בין פעילותה הכלכלית, הפוליטית, והקהילתית". ‏‏[1]

גוטוויין טוען כי העילית הכלכלית האנגלו-יהודית – הידועה גם בכינוי 'הדודנות', על שם קשרי המשפחה הצולבים שהתקיימו בתוכה – שבכוח כספה שלטה גם בממסדים הקהילתיים, הייתה מפולגת בתוכה בהתאם לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים המנוגדים של מרכיביה, ניגודים שהשתקפו גם במדיניותם הקהילתית. המחקר בוחן תיזה זו, המנוגדת לגישה הרווחת במחקר, בהתייחס לשני המנהיגים הבולטים של הקהילה במפנה המאות ה-19 וה-20, הברון רוטשילד וסיר סמיואל מונטגיו. רוטשילד ומונטגיו עמדו בראש בנקי השקעות מובילים בתחומם בסיטי, אך כהשתקפות של האינטרסים העיסקיים השונים של הבנקים שלהם, נקטו בעמדות מנוגדות בשאלות מדיניות, המטבע, הריבית והאשראי, תמכו בגורמים פוליטיים ומפלגתיים וקידמו מדיניות חברתית מנוגדת. בהכללה ניתן לתאר את מדיניותו של רוטשילד כמצמצמת ושמרנית ואת זו של מונטגיו כמרחיבה ופרוגרסיבית.

ניגודים אלו באו לידי ביטוי במאבק שניהלו שני האישים על עיצוב דמותה של הקהילה האנגלו-יהודית בתקופת ההגירה הגדולה, ששנתה את פניה של הקהילה: רוטשילד פעל להבטיח את המשך שלטונה של הדודנות ומדיניותה השמרנית בקהילה, גם לנוכח ירידת משקלו של היסוד האנגלו-יהודי הוותיק בעקבות ההגירה ממזרח-אירופה, ואילו מונטגיו פעל לארגן את המהגרים ולהפוך אותם לכוח שבאמצעותו ניתן יהיה לשנות את מבנה השלטון והמדיניות בקהילה. הניגודים בין האינטרסים העיסקיים של הבנקים של רוטשילד ומונטגיו התגלו גם בדור של יורשיהם, ושיאה היה בעמדות מנוגדות ביחס להצהרת בלפור.‏‏[2]

יעקב שיף

את חקר תולדות העילית הכלכלית היהודית החל גוטוויין בעבודת המ.א. שלו "יעקב שיף ומימון מלחמת רוסיה יפן". בעבודה ובמספר מאמרים שנכתבו בעקבותיה יוצא גוטוויין נגד הגישה הרווחת הסוברת כי במהלך המלחמה סייע שיף ליפנים לגייס את המלוות שאיפשרו את ניצחונם מתוך מניעים "יהודיים", ובמרכזם הרצון להעניש את רוסיה הצארית בשל מדיניותה האנטישמית. בניגוד לתפיסה זו מסביר גוטוויין את מניעיו של שיף מתוך האינטרסים העיסקיים שלו. לדבריו בגיוס המלוות פעל שיף כחלק מקבוצה פיננסית-פוליטית, אשר כבר לפני המלחמה התערבה בוויכוח הפנימי שהתנהל ברוסיה בין אסכולות שונות בשאלת דרך התפתחותה התעשייתית של רוסיה ואופן שילובה בכלכלה העולמית, ויכוח שערב המלחמה התמקד במדיניותה של רוסיה במזרח הרחוק. שיף ושותפיו קיוו שתבוסתה של רוסיה במלחמה תגרום לנפילת האסכולה הכלכלית-חברתית השלטת שהמבטא המובהק שלה היה שר הפנים וייצ'סלאב פון-פלווה, אשר תמכה ביציאה למלחמה, ואת מקומה תתפוס אסכולה יריבה, שבראשה עמד סרגי ויטה, שבתקופות שונות היה שר אוצר וראש ממשלה, אשר התנגדה ליציאה למלחמה. ‏‏[3]

הרצל

חטיבה ממאמריו של גוטוויין עוסקת בהרצל ופעילותו וחושפת את השורשים המהפכניים, של הגותו ומדיניותו, על רקע המאבקים הרעיוניים, הפוליטיים והחברתיים של מפנה המאות ה-19 וה-20. כמי שהושפע על-די ההגות הסוציאליסטית, במיוחד הלא מרקסיסטית, של זמנו, טוען גוטוויין, הציונות בנוסח הרצל מבוססת על מספר הנחות: הלאומיות כשדה למאבק מעמדי, ויסות ציבורי של הכלכלה והחברה, המוצאת ביטוי בריכוז ההגירה היהודית ובדרך בניית החברה החדשה, ומאבק בקולוניאליזם האירופי כדרך להגשמת הציונות. ‏‏[4]

הציונות הסוציאליסטית

בכמה ממאמריו דן גוטוויין בהיבטים תאורטיים שונים הקשורים להגות הציונית-סוציאליסטית. במאמר העוסק בברוכוב הוא קובע כי יש להבחין בין הגותו של ברוכוב, שעברה תמורת ומהפכים במשך השנים, לבין הבורוכוביזם, כאידאולוגיה רשמית של זרמים מרכזיים בציונות הסוציאליסטית, שנתכוננה תוך קבלת חלקים מהגותו ודחיה של אחרים. ‏‏[5] גוטוויין דן בהרחבה בתורת האי-פרולטריזציה, שהייתה מרכיב מרכזי בתאוריה של תנועות ומפלגות פועלים יהודיות בראשית המאה העשרים ונושא למחלוקות תאורטיות. הוא עומד על גרסאותיה השונות והמנוגדות של תורת האי-פרולטריזציה ועל הזיקה שהתקיימה בין פיתוחים תאורטיים שונים שלה לבין העמדות הפוליטיות המנוגדות של גורמים שונים שהחזיקו בה. ‏‏[6]

מרקס והיהודים

גוטוויין טוען כי בניגוד לגישה הרווחת הרואה במאמר "לשאלת היהודים", ביטוי לעמדתו העקרונית של קרל מרקס ביחס ליהודים, הרי שמאמר זה דווקא אינו משקף את העמדה המרקסיסטית ביחס ליהודים. "לשאלת היהודים", קובע גוטוויין, משקף את עמדתו של מרקס בטרם אימץ את המטריאליזם ההיסטורי, אך לאחר מכן חל שינוי מהותי בעמדתו. שינוי שלא זכה לתשומת לב, שכן מרקס לא נתן לו ביטוי מפורש, שכן הוא לא חזר ודן בשאלת היהודים כנושא נפרד. גוטוויין בחן את ההתייחסויות השונות ליהודים בכתבי מרקס, ומראה שכחלק מן המטריאליזם ההיסטורי במשך מרבית שנות פעילותו החזיק מרקס בתפיסה מנוגדת לזו שבאה לידי ביטוי ב"לשאלת היהודים". כך, קובע גוטוויין כי בעוד שב"לשאלת היהודים" מציג מרקס את היהדות, כהשתקפות של הפעילות הכלכלית של היהודים, כהתגלמות הקפיטליזם, הרי שבהמשך הוא מאפיין את הכלכלה היהודית, כמנוגדת ל"קפיטליזם הבורגני" וכקרובה יותר ל"פאריה-קפיטליזם", אם לנקוט במונחיו של מקס ובר. בהתאם, טוען גוטוויין כי בשאלה היהודית, כמו בסוגיות אחרות, נחשפת הקירבה בין ובר למרקס. ‏‏[7]

היהודים כ"עם-מסחר"

בהמשך לגישותיהם של מרקס, ובר, ברוכוב ואחרים, רואה גוטוויין ביהודים בעידן הטרום-מודרני "עם מסחר", היינו יסוד אתני דתי זר הממלא – בדומה לקבוצות אחרות – תפקידי כספים ומסחר בקרב אוכלוסיות חקלאיות מסורתיות. באופן זה, לתפקידם הכלכלי היה, לדעתו, תפקיד מכריע בשימור נבדלותם הדתית של היהודים. התנהלותם של היהודים כ"עם-מסחר" יצרה להם מראית עין של מודרניות, אך בפועל, מדגיש גוטוויין, כחלק מן הכלכלה המסורתית הדפוס של "עם-מסחר" הוא ניגודה של המודרניות, וככל שהיא מתקדמת כן מתבטל הצורך בתפקיד זה. בהתאם, הוא מציין, כ"עם-מסחר" היהודים לא היו מחוללי הקפיטליזם, אלא להפך, עובדה זו הקשתה על השתלבותם בעולם המודרני. ‏‏[8]

כחלק מדיון במאפייני "עם-המסחר" של היהודים, חשף גוטוויין בפני הקורא העברי את חיבורו של אברהם ליאון "השאלה היהודית: פרשנות מרקסיסטית". ליאון היה טרוצקיסט יהודי-בלגי יליד פולין ויוצא השומר הצעיר שנספה באושוויץ. לטענת גוטוויין הגם שמדובר בחיבור אידאולוגי שנכתב במסגרת הדיון המרקסיסטי כחלק מפולמוס עם הציונות בתקופת המעבר של ליאון מן השומר הצעיר לטרוצקיזם, הרי שלפרשנותו של ליאון ישנה תרומה של ממש לחקר ההיסטוריה הכלכלית היהודית, ולהבנת מעמדם של היהודים כ"עם מסחר". ‏‏[9]

גוטוויין מדגים את הבעייתיות שיצר מעמדם של היהודים כ"עם-מסחר" בדיונו במדיניות הרוסית כלפי היהודים בשלהי התקופה הצארית. הוא מסביר את מדיניות השלטונות הרוסיים כלפי היהודים כתולדה של הניגודים בתוך המשטר הצארי ביחס לכיווני ההתפתחות הכלכלית הרצויים של רוסיה, ויכוח שנגזרו ממנו קווי מדינית מנוגדים כלפי היהודים כ"עם-מסחר". ‏‏[10]

תקשורת פנים-יהודית: בין מסורתית למודרניות

גוטוויין מדגים את הבעייתית של מראית-העין של המודרניות שיוצר טיבם של היהודים כ"עם-מסחר" בדיון בסוגיית התקשורת הבין-קהילתית היהודית. כ"עם-מסחר" הייתה ליהודים כבר בעידן הקדם מודרני מערכת תקשורת בין-קהילתית מפותחת, בעלת מאפיינים כמו-מודרניים. ואולם, גוטוויין מדגיש, כי בעוד שבעולם המודרני התקשורת היא תולדה של חלוקת עבודה מפותחת המאפיינת את החברה התעשייתית, הרי שתופעת "עמי-המסחר" משקפת את הרמה הנמוכה של חלוקת העבודה המאפיינת את החברה המסורתית. לפיכך, האופי המודרני לכאורה של התקשורת הבין-קהיליתית, הוא כוזב, שכן הוא נעדר את הבסיס הכלכלי-חברתי העומד בבסיס התקשורת המודרנית. לאור זאת, קובע גוטוויין, הופעת העיתונות היהודית במאה ה-19 לא הייתה המשך לדפוסי התקשורת הכמו-מודרניים שאיפיינו את הקהילות היהודיות בעידן המסורתי, אלא ניגודם. ‏‏[11]

הלאומיות היהודית

גוטוויין מפתח את הפרשנות המודרניסטית ללאומיות היהודית, ובכך הוא נבדל ממרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא בישראל המעדיפים את הגישה הפרימורדיאלית. הוא מדגיש כי מאחר שמן הבחינה התאורטית וההיסטורית כאחד עדיפה הגישה הרואה בלאומיות הבניה שאינה קודמת לשלהי המאה ה-18, כתולדה של התנאים חברתיים ותודעתיים המאפיינים את העולם התעשייתי וחברת השוק, הרי שיש להסביר במסגרתה גם את הלאומיות היהודית. לדבריו, גורמי התפתחותה ההיסטורית של הציונות דומה לשאר התנועות הלאומית בנות זמנה, וככזו גילוייה ההיסטוריים סותרים את הנחותיה של הגישה הפרימורדיאלית, אך מתפרשות היטב בידי הפרשנות המודרניסטית. גוטוויין מסביר כי דחיית הגישה המודרניסטית בחקר הציונות נובעת בעיקר מכך, שהמודרניזציה של החברה היהודית החלה במערב ואחת הצורות הבולטות שלה הייתה ההתבוללות, שמבחינה רעיונית הייתה ניגודה של הלאומיות. אך לדבריו, זוהי רק סתירה לכאורה, שלא זו בלבד שניתן להסבירה במסגרת הפרשנות המודרניסטית, אלא שהיא אף מאשררת אותה. סתירה לכאורה זו מזינה את מראית העין העומדת ביסוד הפרשנות הפרימורדיאלית הרווחת הרואה במזרח אירופה את בית הגידול של הלאומיות היהודית והציונות, למרות שבה, כפי שמדגיש גוטוויין טרם נתקיימו בסוף המאה ה-19 התנאים להופעת הלאומיות, בייחוד בשל השלב הנמוך של הפוליטיזציה. לעומת זאת, הוא מדגיש, כי גילוייה הממוסדים והפוליטיים הראשונים של הלאומיות היהודית הופיעו במערב אירופה. כך למשל, פריז שמשה כר לייסוד "אליאנס" ולראשית הציונות, שמייסדה, הרצל, הוגדר אף הוא מתבולל. לפי הסברו של גוטוויין, ההתבוללות הייתה שלב בהתפתחות התנאים החברתיים, המוסדיים והתודעתיים, שאיפשרו את הופעת הלאומיות היהודית והציונות וכי רק לאחר שנוצרה במערב ומרכז אירופה, הועברה הלאומית היהודית למזרחה, ממש כפי שתנועות לאומיות רבות שהתפתחו בשוליו של העולם התעשייתי ובעולם השלישי שאבו את הרעיונות מן המערב. ‏‏[12]

האנטישמיות המודרנית

גוטוויין דוחה את הפרשנות הרווחת בדבר "רציפותה" של האנטישמיות המודרנית ומחזיק בגישה הרואה בה את ניגודה של העמדה הכנסייתית וכתולדה של העידן המודרני. לדבריו, חתירתה של האנטישמיות המודרנית להוצאתם של היהודים, המוגדרים על פי גזעם ולא על פי דתם, מן החברה, עד כדי השמדתם, עומדת בניגוד לעמדה הכנסייתית שחתרה להכיל את היהודים, לאחר שימירו את דתם, אל תוך החברה. במובן זה הוא טוען, האמנסיפציה של המאה ה-19 הייתה מימוש חילוני של גישת ההכלה הנוצרית. האנטישמיות המודרנית הופיעה לאחר מתן האמנסיפציה והתקבלותו הרחבה של הרעיון האמנסיפציוני באירופה, אף היא מלמדת, לדבריו, על חולשתה של גישת הרצף. את הגורמים לעליית האנטישמיות, מסביר גוטוויין, יש לחפש ב"שפל הגדול", המשבר הכלכלי בו הייתה נתונה אירופה בשנים 1896-1873, ולמאבק שהתחולל בו בין חוגים ריאקציוניים וליברליים על עיצוב דמות המשטר והכלכלה באירופה. היו אלו החוגים הריאקציוניים שפיתחו את ההתנגדות ליהודים, אותם הם הציגו כסמל של המודרנה בהיותם המרוויחים הגדולים ממנה, כאמצעי למאבק בליברליזם. גוטוויין מדגיש כי עמדה דומה גם ביסוד הפרשנות שהובילה את הרצל אל הציונות: הוא הצביע על הניגוד שבין האנטשימית המודרנית לשנאת ישראל הדתית וטען כי האנטישמיות אינה מכוונת רק אל היהודים, אלא הם משמשים אמצעי למאבק בסדר הליברלי בכלל. ‏‏[13]

האנטישמיות החדשה

בהמשך להתנגדותו לגישת הרצף מסביר גוטוויין גם את "האנטישמיות החדשה", היינו זו שהופיעה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והממוקדת בהתנגדות לישראל ובביקורת יהודי התפוצות על שום תמיכתם בה. לדברי גוטוויין האנטישמיות החדשה אינה גילוי נוסף של האנטישמיות המודרנית, אלא תופעה חדשה שיש להסבירה מתוך נסיבות התפתחותה, ובעיקר הכלכלה הנאו-ליברלית ופירוק מדינת הרווחה, והפוסט-מודרניזם כ"הגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר". על העדר הרציפות מלמדות, לדבריו, שתי תופעות בולטות: האחת, האנטישמיות המודרנית התפתחה לאחר שכשני דורות לאחר השואה האנטישמיות נחשבה ללא תקינה פוליטית במערב, והשנייה, התקבלותה הרעיונית הנרחבת של האנטישמיות החדשה בקרב חוגי השמאל הביקורתי, השולל את האנטישמיות המודרנית. גוטוויין רואה באנטישמיות החדשה תולדה של ההבניה התודעתית של הנאו-ליברליזם. לדבריו, כחלק ממאבקו במדינת הרווחה, פועל הנאו-ליברליזם לשחוק את הלגיטימציה של המדינה כמווסת של השוק, דבר המוביל אותו לשלילת מדינת הלאום, כגילוי בולט של מדינת הרווחה ושל ויסות השוק כאחד. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 ישראל, היא אחד הגילויים הבולטים של עקרון מדינת הלאום, ותמיכת היהודים בארצות המערב מאשררת את עקרון לאומיות, אותו חותר הנאו-ליברליזם להחליף ברב-תרבותיות. המתקפה, על ישראל והיהודים במדינות המערב מזינה אפוא את המאבק הנאו-ליברלי בעקרון המדינה.

ביקורת משטר ההפרטה הישראלי

גוטוויין הקדיש שורה של מאמרים לדיון בתולדותיה ובייחודה של מהפכת ההפרטה הישראלית ובגילוייה התודעתיים והפוליטיים. מבחינה מתודולוגית, הוא מבסס את פרשנותו על החלת דרכי ניתוח המקובלות בחקר ההיסטוריה כלכלית-חברתית על המציאות הישראלית העכשווית, כשעל מגבלות הפרספקטיבה וחלקיות הנתונים הוא מפצה בדיונים השוואתיים הן עם גילויים שונים של הקפיטליזם במאות ה-19 וה-20 והן עם משטרי הפרטה אחרים בני-זמננו. את עיקרי ניתוחו הוא פרש לראשונה ב-2000 במאמרו "הדיאלקטיקה של כשל השוויון", שהציע קריאה חלופית של מהפכת ההפרטה הישראלית והשלכותיה הפוליטיות בעיקר על הפיכתו של השמאל לנאו-ליברלי. ‏‏[14]

ייחודה ושלביה של מהפכת ההפרטה הישראלית

גוטוויין רואה במהפכת ההפרטה הישראלית חלק מן המהפכה הנאו-ליברלית שהתחוללה בעולם מאז ראשית שנות השבעים ועל רקע זה הוא מצביע על אופיה הייחודי, שנבע, לדעתו, משני גורמים משלימים: האחד, ב-1977, כאשר הימין החל במהפכת ההפרטה, לא היה בישראל הון פרטי שניתן היה להפריט לידיו את המשק הציבורי והשירותים החברתיים; השני, הקורבן העיקרי של הפרטת השירותים החברתיים היו המעמדות הנמוכים שהיו גם בסיס התמיכה הפוליטי של הימין, ולפיכך הוא ביקש לפרק את מדינת הרווחה באופן שלא ינכר אותם. שני אילוצים אלו הכתיבו, לפי גוטוויין, את "הדרך המיוחדת" בה התנהלה מהפכת ההפרטה הישראלית שאופיינה במהלך דו שלבי: הראשון, "השלב המיגזרי", והשני, "השלב האוליגרכי".

מהפכת ההפרטה, השלב הראשון: המיגזרי

כדי להתגבר על העדר הון פרטי וכדי לטשטש את פגיעת ההפרטה, טוען גוטוויין, פירק הימין את מדינת הרווחה בדרך של מיגזור המעמדות הנמוכים על בסיס תרבותי: המיגזרים שימשו כמנגנונים חלופיים להספקת שירותים חברתיים וכבסיס להתארגנויות מפלגתיות שאיפשרו למעמדות הנמוכים להשיג כציבור באמצעות כוחם הפוליטי תחליפים לשירותים שלא היה ביכולתם לרכוש כיחידים ואולם, מדגיש גוטוויין, האופי "הציבורי" של המגזרים יצר אשליה שהם המשך של מדינת הרווחה וכך הקל על פירוקה והקשה על המאבק כנגדה. בד בבד בשלב הסקטוריאלי ניהל הימין מדיניות שנועדה להביא לקריסת המשק הציבורי, הממלכתי וההסתדרותי – באמצעות ההיפר-אינפלציה של שנות השמונים, למשל – קריסה שיצרה את התנאים הכלכליים והרעיוניים להפרטתו. ‏‏[15]

מהפכת ההפרטה, השלב השני: האוליגרכי

לשלב השני נכנסה מהפכת ההפרטה, לפי גוטוויין, באמצע שנות התשעים, עם האצת הפרטת השירותים החברתיים – הבריאות ושוק העבודה, למשל – ותחילת מכירת החברות הציבוריות לשעבר להון הפרטי – בנק פועלים, למשל – והיא התעצמה בתקופת כהונתו של נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון. בשלב השני, קבלה מהפכת ההפרטה, לשיטתו, אופי אוליגרכי, ולצד הרחבת שליטתו בכלכלה ובחברה כן גדל עניינו של הון הפרטי בשלטון, היינו בפוליטיקה כמסדירה של הכלכלה. ככל שההון העמיק את אחיזתו בכלכלה, בחברה ובשלטון, לפי גוטוויין, כן קטן הצורך שלו במגזרים כמנגנון לפירוק מדינת הרווחה, והוא החל לראות באופיים "הציבורי" מכשול על דרכו ופעל להגבילו. ואמנם, בשלב האוליגרכי יורד כוח הסדר המגזרי, על מאפייניו, כמו מפלגות, מוקדי כוח, כמו מרכז הליכוד ומנגנוני פעולה כמו חוק ההסדרים. ‏‏[16]

תמיכת השמאל בהפרטה

גוטוויין מדגיש את תרומתו של השמאל הישראלי לקידומה של מהפכת ההפרטה, ומצביע על השיקולים המעמדיים שהביאו לכך. לדבריו, מעמדות הביניים, המהווים את ליבת תומכי השמאל, ראו בהפרטה דרך לשימור כוחם הכלכלי והחברתי גם לאחר שאיבדו את השלטון לימין: הם הניחו כי ההפרטה שתקטין את שליטת הממשלה במשק ובחברה, תחזק את יתרונם היחסי לאור מעמדם העדיף בממסדים המקצועיים והכלכליים. גוטוויין טוען, כי החמדנות המעמדית העומדת ביסוד הפרדוקס הפוליטי שלפיו אימוץ מדיניות הימין תחליש אותו, עשתה את השמאל לאחד מסוכני ההפרטה הנחושים ביותר. מאז שנות השמונים היה קידום ההפרטה המכנה המשותף שעמד ביסוד משטר ממשלות האחדות הלאומית והוא בלט גם תחת ממשלות השמאל: ממשלתו השנייה של רבין ובממשלת ברק. למעשה, טוען גוטוויין, הפרטת שירותי הרווחה פגעה בחלקים רחבים מקרב מעמדות הביניים, שמתומכיה הפכו לקורבנותיה.

מעמד הבינים הנשחק

משטר ההפרטה, טוען גוטוויין, עיצב מחדש את המבנה המעמדי של ישראל, ואחד הגילויים הבולטים של תהליך בניה זה הייתה יצירתו המעמד הבינוני הנשחק. לדבריו, הנגישות לשירותי מדינת הרווחה הגדירו את הגבולות המעמדיים בישראל: נגישות גבוהה אליהם הבנתה את מעמדות הביניים בעוד שהמעמדות הנמוכים היו תולדה של נגישות פחותה. פירוק מדינת הרווחה גרם לכך שחלקים הולכים וגדלים מקרב מעמדות הביניים התקשו לרכוש את שירותיה שהפכו לסחורות, משקלם באוכלוסייה ירד והם הפכו, לפי הגדרתו של גוטוויין, ל"מעמד הביניים הנשחק". גוטוויין רואה במעמד הביניים הנשחק המאופיין בחוסר ביטחון חברתי את המפתח לפוליטיקה הישראלית: בחיפושו אחר ביטחון חברתי יכול המעמד הנשחק להוות תשתית לכינון מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ובהיעדרה הוא יכול להתמגזר על בסיס פוליטיקה של שנאה כנגד מגזרים אחרים, מפלגת שינוי, לדוגמה, כשם שהוא יכול לתמוך במפלגה פרוטו-פאשיסטית כישראל ביתנו.

הזיקה בין הכיבוש להפרטה

גוטוויין מצביע על זיקת גומלין שהתקיימה לאחר מהפך 1977 בין מדיניות ההפרטה למפעל ההתנחלות, שיצרה את התנאים להתמשכות הכיבוש. לדבריו, בעוד שמדינת הרווחה פורקה ממערב לקו הירוק, ממזרחו הוקם לה תחליף מגזרי בדמות "ארץ ההתנחלויות", שהשירותים החברתים הנדיבים שהיא הציעה, פיצו את המעמדות הנמוכים שנושלו מהם בעקבות הפרטתם. הסיכוי שהציע מנגנון הפיצוי של הכיבוש למעמדות הנמוכים – ולאו דווקא מימושו – מסביר את התמשכות והתעצמות תמיכתם בימין, שהייתה, מדגיש גוטוויין, תולדה של חשבון רווח כלכלי-חברתי מושכל ולא של עיוורון דתי-לאומני, כפי שטעה לחשוב השמאל. בהתאם, התנגדותו של השמאל להתנחלויות נתפסה בקרב המעמדות הנמוכים כניסיון לסכל את הסיכוי שנפתח בפניהם לשדרוג מעמדי וחברתי והיא חזרה וחיזקה את זיקתם לימין. מנגנון הפיצוי של הכיבוש ויסת גם את שוק העבודה לתועלת המעמדות הנמוכים. בניגוד לחזון "המזרח התיכון החדש" של השמאל, שהיה פותח את שוק העבודה הישראלי בפני הפלסטינים, המשך הכיבוש מאפשר באמצעות המחסומים והסגרים להקטין את התחרות של הפועל הפלסטיני. בדומה, החשש הביטחוני מעניק יתרון לפועל היהודי, גם על פני ערביי ישראל, וכך הופכת יהדותו לנכס כלכלי. היתרון הכלכלי שמעניקה היהדות מסביר, לפי גוטוויין, את התעצמות גילוייה, החיצוניים והפוליטיים, בקרב המעמדות הנמוכים, שכחלק מכך נוטים לזהות את השמאל, משמע את מעמדות הביניים, שאינם חשופים לתחרות מצד כוח העבודה הפלסטיני או הזר, כ"לא יהודים" בשל ההתנגדות לכיבוש כמו את ההגנה על זכויות העובדים הזרים. לאור ניתוח זה מבקר גוטוויין את עמדת "השלום תחילה" של השמאל וטוען כי רק חידוש מדינת הרווחה, שיבטל את מנגנון הפיצוי של הכיבוש, עשוי לנתק את זיקת המעמדות הנמוכים לימין ולהוות פתח להפסקת הכיבוש. ‏‏[17]

הפרטת המשפט

גם מערכת המשפט, טוען גוטוויין, התאימה עצמה לתמורות שחוללה מהפכת ההפרטה ולשלביה. לדבריו, "המהפכה החוקתית" שהוביל השופט אהרן ברק לא הייתה אלא אימוץ ההגיון המגזרי למערכת המשפט: בית המשפט הפך עצמו למייצג של "הציבור הנאור", וקידם האינטרסים שלו באמצעות "האקטיביזם השיפוטי", שקידם את זכויות הרכוש והאזרח ופגע בזכויות החברתיות. משעברה מהפכת ההפרטה מן השלב המגזרי לשלב האוליגרכי הפך "האקטיביזם השיפוטי" – כמו הסדרים מגזריים אחרים – לנטל על שלטון ההון, והוא פעל להגבלת כוחו של בית המשפט, מהלך המזוהה עם שר המשפטים דניאל פרידמן, שיצא נגד "המהפכה החוקתית" – שבעבר הוא נמנה עם תומכיה – כדי להתאים את מערכת המשפט לשלב האוליגרכי של מהפכת ההפרטה. לכן, קובע גוטוויין, המאבק בין תומכי ברק לבין תומכי פרידמן הוא במידה רבה מאבק כוזב, שכן כולו מתרחש בתוך גבולותיו של הגיון ההפרטה, וככזה הוא מאשרר אותו. ‏‏[18]

חברה אזרחית ומגזר שלישי

לפי גוטוויין החברה האזרחית והמגזר השלישי הפכו למושגים רווחים בשיח הציבורי כחלק ממהפכת ההפרטה, שהשתמשה בהם כדי לערער, רעיונית ומעשית, את הנחותיה וממסדיה של מדינת הרווחה ולהעביר את השליטה בשירותיה לידי ההון. בעולם, מציין גוטוויין, הדיון ב"החברה האזרחית" זכה לתהודה בשנות שמונים והתשעים כחלק מהתפשטות הנאו-ליברליזם, ובישראל הוא שימש בסיס רעיוני להתרחבות "המגזר השלישי" כמנגנון חלופי להספקת השירותים בשלב המגזרי של מהפכת ההפרטה. גוטוויין דוחה את ההסבר כי המגזר השלישי הגביר את אחיזתו בעקבות "נסיגת המדינה", וטוען כי העמדת החברה האזרחית כחלופה "משחררת" למדינה "הדכאנית" שמשה כאמצעי לקידום פירוקם של השירותים החברתיים והעברתם לידי ארגוני המגזר השלישי הנשלטים בידי ההון. ‏‏[19]

הפרטת התודעה

גוטוויין מדגיש את החשיבות שהייתה להפרטת התודעה כמרכיב מרכזי של מהפכת ההפרטה. לדבריו, התודעות הקולקטיביסטית – הציונות והממלכתיות, למשל – שנהנו עדין מהגמוניה עם עליית הימין לשלטון ב-1977, עלולות היו להעמיד בעיני מרבית הישראלים את ההפרטת נכסי הציבור והשירותים החברתיים באור של חוסר לגיטימיות. לפיכך, יצירת תנאים תודעתיים שיבטלו את ההתנגדות למדיניות ההפרטה ויאפשרו אותה, הייתה חלק חיוני ממהפכת ההפרטה, וככל שמשטר ההפרטה התבסס כן הפכה התודעה המופרטת להגמונית. בין הגילויים של הפרטת התודעה דן גוטוויין בפוסט-ציונות, רב-תרבותיות, ההתנגדות לכור היתוך, הגעגוע לגלות, גילויים שונים של הפרטת העבר, כמו הפרטת זיכרון השואה, הפרטת הוראת ההיסטוריה, גילויים שונים של הפרטת היהדות, כמו תופעות ארון הספרים היהודי, בתי המדרש החילוניים, חברת הלומדים החרדית, החברה האזרחית והמגזר השלישי, הפרטת הפוליטיקה, ואף בהפרטת המחאה כנגד משטר ההפרטה. ‏‏[20]

היחד המופרט

אחד ממאפייני הפרטת התודעה, קובע גוטוויין, הוא השימוש שהיא עושה בדפוסים של "יחד מופרט", כפיגום המקל על השתחררות מ"אתוס היחד" ועל אימוץ "אתוס היחיד". "היחד המופרט" מבוסס על חברתיות כוזבת, היינו שימור מראית העין הערכית של הקולקטיביזם, תוך כדי ריקונו מתוכן על ידי פרקטיקה של שוק, תחרות והפרטה. כך טשטש היחד המופרט את השינוי שחוללה מהפכת ההפרטה והקשה על המאבק בסדר החלופי שהיא כוננה. הגילוי הבולט ביותר של היחד המופרט היה המגזור, ולצידה גילויים שונים של הפרטת היהדות, כמו: הנוסטלגיה לארון הספרים היהודי, בתי המדרש החילוניים, הפרטת זיכרון השואה, והפרט הגולה. היחד המופרט עומד, לשיטתו של גוטוויין, ביסוד הבניית הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה, המהווה את אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים בדיון הפוליטי בישראל. ‏‏[21]

ההיסטוריוגרפיה החדשה

במאמרו "היסטוריוגרפיה חדשה או הפרטת הזיכרון" מצביע גוטוויין, על כך שההיסטוריוגרפיה החדשה, שכבשה, לצד הסוציולוגיה הביקורתית, את זירת הדיון האקדמי בשנות השמונים והתשעים, כוונה בעיקרו של דבר להתאים את הזיכרון הקיבוצי להנחותיה של מהפכת ההפרטה. למעשה, העבירה ההיסטוריוגרפיה החדשה את המחלוקות הציבוריות של שנות החמישים והשישים מן הזירה הפוליטית אל הזירה האקדמית, ומשם חזרה אל הזירה התקשורתית, מהלך שאין להבינו אלא כחלק מהפרטת התודעה, ובמקרה זה של הפרטת הזיכרון. ההיסטוריוגרפיה החדשה החלה את דרכה עם הדיון החוזר באירועי במלחמת השחרור, מלחמת 1948, בלשון ההיסטוריוגרפיה החדשה. טענתה המרכזית הייתה כי ההיסטוריוגרפיה האקדמית של 1948 לא הייתה אלא היסטוריוגרפית חצר מטעמו של הממסד הציוני ולמעשה של תנועת העבודה, וככזו היא טשטשה את היווצרות בעיית הפליטים וכך סייעה למחיקתה מן הדיון הציבורי. גוטוויין טוען כי טענה זו משוללת יסוד. לדבריו, בעיית הפליטים עמדה במוקד המחלוקת הפוליטית בין הימין לשמאל – מקרה דיר יאסין, למשל – ובתוך השמאל. יתר על כן, שאלת הפליטים הייתה נוכחת גם בזיכרון הקיבוצי, כפי שמלמדים למשל שירו של אלתרמן "על זאת" וסיפוריו של ס. יזהר, "חרבת חזעה" ו"השבוי", שהיו חלק מתוכנית הלימודים. פער דומה, טוען גוטוויין, מתגלה גם בסוגיות נוספות העומדות במוקד היסטוריוגרפיה החדשה, כך למשל טענותיה ביחס לחקר השואה, דבר המלמד כי עניינה הוא לא במחקר ביקורתי של העבר אלא בהפרטת הזיכרון, כחלק מן הגל הפוסט-ציוני. ‏‏[22]

רב-תרבותיות

במאמרו "זהות נגד מעמד: רב-תרבותיות כאידאולוגיה נאו-ליברלית" טוען גוטוויין כי בישראל רווחת גרסה נאו-ליברלית של רב-תרבותיות, המטשטשת את הניצול והדיכוי הגלומים ב"תחרות החופשית", ותוך הצגתם כגורם דמוקרטי ומשחרר היא מסייעת להרס מדינת הרווחה והגדלת הפערים הכלכליים. לדבריו, הרב-תרבותיות הנאו-ליברלית הרווחת בישראל מכוננת תודעה כוזבת של שחרור ואשליה של שינוי תוך שימוש במסווה של עמדות הנענות לצווי התקינות הפוליטית. כך באמצעות זעם רטורי ביקורתי משמשת הרב-תרבותיות כסוכן פיקוח המביית את היסודות המנוצלים במסגרת הסדר הקיים ופועלת לחסימת הביקורת ולנטרול המחאה נגד צורות של עוול ונישול חברתי המאפיינות את מהפכת ההפרטה בישראל. כך הרב-תרבותיות הנאו-ליברלית אינה לא ביקורת ולא חלופה לסדר הקיים, כפי שהיא מבקשת להצטייר, אלא לגיטימציה של הסדר הכלכלי שכונן משטר ההפרטה וקיבוע של יחסי הכוח הנובעים ממנו. ‏‏[23]

פוסט-ציונות שמאלית וימנית

גוטוויין רואה בפוסט-ציונות את אידאולוגיית העל של מהפכת ההפרטה הישראלית כשם שלדבריו, הפוסט-מודרניזם הוא אידאולוגיית העל של הסדר הנאו-ליברלי, ומטרתן היא לערער את הלגיטימיות של הממסדים המדינתיים והציבוריים העומדים ביסוד מדינת הרווחה, כדכאניים, וכך ליצור לגיטימציה לניהול החברה בידי ההון והשוק. הפוסט-ציונות על גילוייה השונים – היסטוריוגרפיה חדשה, סוציולוגיה ביקורתית, רב-תרבותיות – ממוקדת לדבריו, בערעור היסודות הרעיוניים והפוליטיים של מדינת הרווחה הישראלית ובעיקר אלו של הציונות, הממלכתיות וכור-ההיתוך. גוטוויין מדגיש כי הגם שבשיח הציבורי מזוהה הפוסט-ציונות בעיקר עם השמאל, הרי שכאידאולוגיה של מהפכת ההפרטה יש לה גם גרסה ימנית, המבקרת את הציונות מתוך נקודת ראות "יהודית". הפוסט-ציונות, טוען גוטוויין, חותרת להפריט את תודעתו של הישראלי על ידי הצגת הציונות ותולדותיה כחטא קדמון וכמקור לעוול מתמיד כלפי יהודים ולא יהודים. המסקנה העולה מן הביקורת הפוסט-ציונית, לפי גוטוויין, היא כי הדרך היחידה בה יכול הישראלי לשחרר את עצמו מן העוול שמחוללות הציונות ומדינת ישראל היא על ידי ביטול האופי הקולקטיבי-לאומי שלה, בדרך של ביקורת של יסודותיהן והתנגדות להנחותיהן. ‏‏[24]

הפרטת המחאה

ההגמוניה של משטר ההפרטה באה לידי ביטוי, לפי גוטוויין, בהצלחתו לביית אל תוך חוקי המשחק שלו גם את המחאה נגדו, דפוס אותו מגדיר גוטוויין כהפרטת המחאה. הגילוי הבולט ביותר של המחאה המופרטת היא העברתה מן הפוליטיקה אל "הארגונים החברתיים" שכארגוני מגזר שלישי נשלטים בידי ההון. המחאה המופרטת מעבירה, לדבריו, את זירת המאבק באי-הצדק אל התקשורת והמשפט ובכך היא מבטלת את הפוליטיקה שהיא המפתח לשינוי ומבטיחה את מניעתו. יתר על כן, התקשורת והמשפט הותאמו אף הן להגיון ההפרטה ועל כן אין בהן כדי לפרוץ אותו. מעגל גדול של פעילים חברתיים מוצאים באופן זה מן המאבק הפוליטי, אותו רוצה משטר ההפרטה לעקר. מסקנתו של גוטוויין היא שהמאבק במשטר ההפרטה ובנישול הכלכלי ובאי-השוויון החברתי שהוא מחולל, חייב לכלול גם מאבק במחאה המופרטת – מאבק שמעצם טיבו יש לנהלו בתוך ציבור הפעילים – על מנת להחליפה במאבק פוליטי סוציאל-דמוקרטי. ‏‏[25]

ספר שכתב

•The Divided Elite: Economics, Politics, and Anglo-Jewry, 1882-1917 (Leiden: Brill, 1992).

ספרים שערך

• משפט והיסטוריה, עורך עם: מנחם מאוטנר (ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999)

• משה מישקינסקי: כתבים נבחרים, עורך עם יוסף גורני ומתתיהו מינץ (תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, 2004)

• חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, עורך עם טוביה פרילינג ואבי בראלי (אוניברסיטת בן-גוריון ויד יצחק בן צבי, 2005)

 

הערות שוליים

1. The Divided Elite: Economics, Politics, and Anglo-Jewry, 1882-1917, Brill (Leiden) 1992.‏

2. בעברית ניתן למצוא תיאור נרחב של הניגודים בין רוטשילד למונטגיו ומשמעויותיהם במאמר: "הרצל והמאבק בתוך הפלוטוקרטיה היהודית: הרוטשילדים, הירש ומונטגיו", ציון 62 (1997): 47-74‏‏

3. "יהודים ואימפריאליזם: יעקב שיף והסיוע הפיננסי ליפנים", המערכה הנשכחת (2005) 456-425 וגם: "יעקב שיף ומימון מלחמת רוסיה-יפן: פרק בתולדות "הדיפלומטיה היהודית", ציון נד, ג (תשמט) 350-321‏‏

4. ‏עיקרי גישתו של גוטוויין מופעים במאמר "המהפכה ההרצליינית: הציונות כאתר מפגש בינלאומיות, סוציאליזם ודה-קולוניאליזם", הרצל אז והיום; יהודי ישן – אדם חדש? (2008) 59-27. וגם: "ההבניה החוזרת של דמותו של הרצל בזיכרון הקיבוצי הישראלי: מרדיקליזם מעצב לשוליות מסתגלת", עיונים בתקומת ישראל 12 (תשסב) 73-29‏

5. ‏‏"בורוכוב, הבורוכוביזם והבורוכוביסטים: 'בירור היחס בין פעילותו התאורטית, האידאולוגית והפוליטית של בורוכוב", יעד 1 (תשמט), 90-73

6. "פרולטריזציה ופוליטיזציה: 'ברוכוב ומגמות בהתפתחותה של תאוריית האי-פרולטריזציה", שבות 14 (תשנא) 186-141. וגם:Economics, Politics, and Historiography: H. D. Horowitz and the Interrelationship of Jews and Capitalism,” Jewish Social Studies, n.s., 11 (1994): 94-114.‏‏

7. ‏‏"היחס בין היהודים והקפיטליזם בתפיסתו של מרקס: 'מזומברט לוובר", ציון נה, ד (תשן) 447-419 . וגם: "קפיטליזם, פאריה-קפיטליזם ומיעוט: 'התמורות בתאוריה היהודית של מרכס על רקע הדיון במאפייני הכלכלה היהודית", דת וכלכלה (תשנה) 76-65

8. ‏‏"בין סוציולוגיה של מיעוט לאתיקה דתית" לבחינת התאוריה של העילית הכלכלית היהודית בגרמניה", ציון 57 (1992): 341-357.

9. "בין ציונות וטרוצקיזם: 'אברם ליאון ו"הקונספציה המאטריאליסטית של השאלה היהודית", טורא ג (1994) 220-201‏‏

10. The Tsarist Jewish Policy, 1881-1917: Socio-Economic Aspects,” International Review of Social History 39 (1994): 197-221

11. “Traditional and Modern Communication: The Jewish Context,” in Communication in the Jewish Diaspora: The Pre-Modern Period (Brill: Leiden, 1996), pp. 409-426.‏‏

12. ‏‏"הדיפלומטיה היהודית במאה ה-19: ראשית הלאומיות היהודית", בתוך: יהודה ריינהרץ ואחרים (עורכים), לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, ירושלים, תשנ"ז, 159-176.

13. ‏‏אנטישמיות ואימפריאליזם "פרשת הכסף ההודי" 1914-1912 ו"הדרך המיוחדת" של האנטישמיות הבריטית כ"אנטישמיות לוואי", ‫ דפים לחקר תקופת השואה , 20: 39-79, 2006

14. "הדיאלקטיקה של כשל השוויון: 'השמאל הישראלי בין נאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה", מקרוב 3 (2000) 57-30 (קישור אינטרנט)‏‏

15. "השפעת מדיניות הגדלת אי-השוויון הכלכלי והשיסוע המגזרי על יחסי יהודים-ערבים", עיונים בביטחון לאומי 1 (תשסא) 43-33‏‏. וגם: "התמורות במדיניות הכלכלית של הימין הישראלי, 1977-2003: מהפרטה מלאימה להפרטה אוליגרכית", עבודה, חברה ומשפט, 10 (2004): 221-239. וגם: "ממהפכה חוקתית" ל"מהפכת נגד" (מצוטט כבר במאמר בקטע על הפרטת המשפט.

16. ‏שם‏

17. "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", תיאוריה וביקורת 24 (2004) 211-203. וגם: "על כלכלה ודעה קדומה", תיאוריה וביקורת 25.

‏‏18. ‏‏"מ"מהפכה חוקתית" ל"הפיכת נגד": ההיגיון המשפטי של משטר ההפרטה הישראלי", מעשי משפט א (2008) 62-47

19. ‏‏בתוך: אביעזר רביצקי וידידיה שטרן (עורכים), דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית, (2007)

20. ‏‏דיון רחב בהפרטת התודעה ישנו במאמרו "מהפכת ההפטרה והבניית הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה", בתוך: אביעזר רביצקי וידידיה שטרן (עורכים), דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית, (2007)

21. ‏‏שם

22. ‏‏"היסטוריוגרפיה חדשה או הפרטת הזיכרון", בתוך: יחיעם ויץ (עורך) ‫ בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית. (1997) עמ' 311-343. וגם: "הפרטת השואה: פוליטיקה, זיכרון והיסטוריוגרפיה", דפים לחקר תקופת השואה טו (תשנט) 52-7.

23. "זהות נגד מעמד: רב-תרבותיות כאידאולוגיה נאו-ליברלית", תיאוריה וביקורת, 19 (2001) 241-258. ‏‏

24. ‏‏"פוסט-ציונות, מהפכת ההפרטה והשמאל החברתי", בתוך: טוביה פרילינג (עורך), תשובה לעמית פוסט-ציוני (2003): 243-273.

25. ‏‏(בתוך: אביעזר רביצקי וידידיה שטרן (עורכים), דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית, (2007

מודעות פרסומת