שמואל אטינגר, האנטישמיות ו'התיזה שמעבר לציונות': היסטוריוגרפיה, פוליטיקה ומעמד

ב'פתח דבר' לביוגרפיה שמואל אטינגר: היסטוריון מורה ואיש ציבור, שראתה אור ב־2011 , קבע יעקב ברנאי כי אטינגר (1988-1919) היה 'אחד מחשובי ההיסטוריונים של תולדות ישראל במאה העשרים, איש ציבור, מורה שהעמיד תלמידים הרבה, ובעל השפעה עצומה על מקצוע ההיסטוריה במדינת ישראל'. ואולם בניגוד לכך, ב'אחרית דבר' של ספרו הדגיש ברנאי כי תרומתו של אטינגר נותרה בעיקר 'תורה שבעל־פה', שמצאה ביטוי ב'כתיבת סינתזות, שהתבססו על הרצאות פתיחה לכנסים', והוא לא הצליח 'לסיים את כתיבת שני ספריו', שאמורים היו לסכם אותה. להמשיך לקרוא

אימפריאליזם ואנטישמיות: 'פרשת הכסף ההודי' 1912-1914, ו'הדרך המיוחדת' של האנטישמיות הבריטית כ'אנטישמיות לוואי'

ב-1902, בשיאו של גל אנטי-יהודי שפקד את בריטניה מאז ראשית מלחמת הבורים, העיד תיאודור הרצל בפני ועדה של הפרלמנט הבריטי שבחנה את אפשרות הגבלת כניסתם של מהגרים זרים, ולמעשה יהודים, למדינה.[1] הרצל, שהתייחס לגילויי העויינות ליהודים, ציין, כי אנגליה "איננה ארץ אנטישמית", אך הדגיש, כי זה המצב "לפי שעה" ו"בדרך כלל", וכי אנגליה היא כבר יותר אנטישמית מכפי שהיתה בעבר הקרוב.  הוא הזהיר מפני החרפת מגמה זו, שעתידה לפגוע באופייה של אנגליה כ"ארץ חופשית" והביע חשש מפני הפיכתה למדינה אנטישמית.  נקודת המוצא של הרצל היתה, אפוא, כפולה: בריטניה אינה ליברלית או אנטישמית במהותה, והשאלה האם היא עתידה ללכת בדרכן של מדינות כמו גרמניה, אוסטריה או צרפת, שלא היה ספק במקום המרכזי שהאנטישימיות תפסה בחיי הציבור שלהן, או האם היא תוכל לשמור על ייחודה כמדינה ליברלית, היא שאלה פוליטית פתוחה.  תשובתו של הרצל לשאלה זו הייתה פסימית: הוא צפה, כי בריטניה עתידה לאבד את ייחודה, וכי בהדרגה תתפתח בה אנטישמיות בנוסח היבשתי.

להמשיך לקרוא

אוטופיה והגשמה: אנטישמיות ושינוי עצמי כ"כוח מניע" בהגות הציונית המוקדמת של הרצל

פורסם ב"הציונות", מאסף י"ט, 1995.

להורדת המאמר בקובץ PDF

"אם תרצו אין זו אגדה" לא היתה רק סיסמת הגיוס וההפעלה הנודעת ביותר של הרצל, היא היתה גם ביטוי לאחת הבעיות שעמדו במוקד הציונות ההרציליאנית: היחס בין המרכיב הריאלי-פוליטי ("תרצו") למרכיב החזוני-אוטופי ("אגדה"). הרצל חזר ונדרש לסוגיה זו, בייחוד בשלבים המוקדמים של פעילותו הציונית, תוך ניסיון להסביר, מדוע למרות מראית העין המתלווה אליה, אין הציונות בגדר אוטופיה, אלא תוכנית ריאלית בת-הגשמה. עיון בדברי הרצל מן התקופה הפורמטיבית של הציונות, בשאלת היחס בין המימד האוטופי והריאלי שבציונות או בלשונו, בשאלת "הכוח המניע" – מגלה, כי בעמדותיו בסוגיה זו חל מהפך. בשלב הראשון הוא ראה את הכוח המניע בשינוי עצמי של החברה היהודית, שיבוא לידי ביטוי בתמורות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. ובשלב השני הוא מציג הסבר – שהפך עד מהרה לגירסה הציונית הרשמית – הרואה כוח זה באנטישמיות, משמע בכוח חיצוני לחברה היהודית. ואולם, בחינה חוזרת של דבריו מלמדת, כי מהפך זה היה רק מהפך לכאורה. למעשה, גם בתקופה בה החזיק הרצל בהסבר "הרשמי" הממוקד באנטישמיות, הוסיף להתקיים במחשבתו גם רובד סמוי, הרואה בשינוי העצמי את הכוח המניע של הציונות.  להמשיך לקרוא