ועדת וידוא הריגה

בניגוד למראית העין שיוצר שמה, מטרתה של "הוועדה למלחמה בעוני בישראל" בראשות אלי אלאלוף, שהקים שר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד בהשראת ראש המשלה נתניהו ובתמיכת שר האוצר לפיד, היא וידוא הריגה של מדינת הרווחה הישראלית. להמשיך לקרוא

רשות השידור תחילה

פורסם ב'מקום הכי חם בגיהנום' 

בואו לא נדבר על חשיבות השידור הציבורי, אלא על האופן שבו שבירת רשות השידור – או "סגירתה ופתיחתה מחדש", כלשון מכבסת המלים של שר התקשורת גלעד ארדן – היא חלק ממדיניות הגבלת הדמוקרטיה שמובילה הממשלה. הגילוי הבולט של מדיניות זו הוא "חוק המשילות", העתיד לעקר את האופוזיציה, ברוח שלטון היחיד שהנהיגו לפיד וליברמן בסיעותיהם. כחלק משינוי המשטר חותרת הממשלה לפגוע גם באיגודי העובדים ובבתי הדין לעבודה, כפי שאפשר ללמוד מהיוזמה להנהגת "חוק בוררות חובה", ממכרזי הנמלים החדשים ומשבירת רשות השידור. להמשיך לקרוא

אגדת המחוברים

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" ב-2.9.2013

בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 נאלץ הימין הכלכלי הישראלי להמציא את עצמו מחדש, ועשה זאת באמצעות טיפוח אגדת "המחוברים". המחוברים הם הרעים החדשים, הכלאה מופרכת בין ההון הגדול לוועדים הגדולים – מין דחליל שאמור לתרץ את כשליו של משטר ההפרטה תוך דבקות בהנחותיו. אגדת המחוברים היא תחפושת חברתית שנתפרה כדי לגונן על משטר ההפרטה מפני הזעם הציבורי שעוררו תוצאותיו: גידול בריכוזיות, חוסר יעילות, עלייה ביוקר המחייה, התגברות אי השוויון וגידול בעוני – אך גם כדי להסוות את האחריות של אותו ימין כלכלי לכך, כדי שיוכל להמשיך ולטפח את האשליה כי השוק והתחרות הם פתרון הקסם לכל תחלואי המשק והחברה בישראל.

להמשיך לקרוא

מה יש לנתניהו נגד הקביעות

פורסם ב"הארץ" ב-18.9.12

"יעילות", "גמישות" ו"משילות" – בנימוקים אלו מקדם באחרונה בנימין נתניהו חקיקה המכוונת לפגוע
בקביעות של עובדים במגזר הציבורי ולהקל על פיטוריהם. ואולם, הודאתו ולפיה "בשנים האחרונות" לא
פגעה הקביעות בהצלחת המשק הישראלי מעלה את השאלה מדוע הוא יצא למאבק בה דווקא עתה. להמשיך לקרוא

הלם והסתגלות בכרמל

פורסם ב'העוקץ' 5.12.10

השריפה בצפון, על האסון האנושי והסביבתי שהיא מחוללת, היא המשל. מדינת ישראל תחת משטר ההפרטה, וליתר דיוק תחת "שיטת נתניהו", היא הנמשל

להמשיך לקרוא

הזוג המופלא: ההיגיון הפוליטי מאחורי הציר נתניהו-עיני

הזוג המופלא: ההיגיון הפוליטי מאחורי הציר נתניהו-עיני (הדף הירוק, Nrg, 18/8/2009)

שיתוף הפעולה בין עופר עיני לבנימין נתניהו נועד לאפשר את הפרטתו המהירה של מינהל מקרקעי ישראל. בכך חתמה מפלגת העבודה על תעודת הפטירה הרעיונית והפוליטית שלה, כשבמקביל המאבק נגד הפרטת המינהל הפך למהלך מכונן בהתחדשות הסוציאל-דמוקרטית של תנועת העבודה הישראלית

להמשיך לקרוא

כן, להלאים

פורסם ב-'הארץ' ב-13/08/2009

חשבון הנפש, שהשמאל מנהל בעקבות מפלתו במאבק נגד הפרטת מינהל מקרקעי ישראל, מתמקד בעיקר בגורמים לתמיכת הרוב במפלגת העבודה ב"אם כל ההפרטות": הסיוע שהעניקו אהוד ברק ושלום שמחון לבנימין נתניהו בהמשך לתמיכתם העקרונית בהפרטה; שתיקת עופר עיני כחלק מעסקת החבילה שרקח עם נתניהו; השוחד המגזרי שהניע את הנהגת התנועה הקיבוצית; וכמובן חרדת נטישת הכיסא של השרים וסגני השרים של העבודה.

להמשיך לקרוא

תמורות במדיניות הכלכלית של הימין 1977-2003: מהפרטה מלאימה להפרטה אוליגרכית

מתוך: עבודה חברה ומשפט, כרך 10 (2004) עמ' 221-239

 

בראיון לעיתון מעריב בקיץ 2003 קבע שר האוצר, בנימין נתניהו, כי המצב הכלכלי הקשה בו נתון המשק הישראלי הוא תולדה "בראש ובראשונה של המדיניות הסוציאליסטית", לדבריו:

"ברל כצנלסון ובן-גוריון עשו את הטעות הגדולה הזאת והקימו מדינה סוציאליסטית ואנחנו צריכים לעמול שנים על שנים כדי לתקן את הטעות ולצאת מהמבנה השגוי הזה.  זה לוקח זמן. התחלנו את השינוי בשנות השבעים ורק בשנות האלפיים התחלנו את המעבר למשק חופשי."[1]

 

דבריו של נתניהו נאמרו כחלק ממתקפת ההסברה, שליוותה את מאז אביב 2003 את תכניתו הכלכלית, שמרכזה עומדים קיצוץ תקציבי, שהחמיר את שחיקת השירותים החברתיים והקיצבאות, ושינויים מבניים, שנועדו להעמיק את הפרטת המשק, להקטין את משקל המגזר הציבורי ולנטרל את כוחם של האיגודים המקצועיים[2]. מתקפת ההסברה התגלתה עד מהרה לא רק כאמצעי לשיווק התכנית, אלא כמימוש של אחד מיעדיה: שליטה בשיח הכלכלי-חברתי הישראלי ובעיצובו. נתניהו הציג את תכניתו כסיכוי האחרון להצלת המשק מפני התדרדרות לתהום, וחזר והזהיר, כי דבקות ב"מנטרות" הסוציאליסטיות של העבר היא בבחינת התאבדות כלכלית של המדינה, תוך שהוא מציג  סיסמאות נגדיות, כמו הקטנת הקיצבאות, התייעלות, הפרטה והורדת מיסים. התכנית נושאת אופי אידיאולוגי מובהק: יעדיה הם ערכיים יותר מאשר כלכליים, היא מציגה השקפת עולם חברתית  סדורה המקיפה כמעט את כל תחומי החיים, מעין גירסה ישראלית של הניאו-שמרנות היהודית האמריקנית יהודית[3], שממנה נגזרים גם אמצעי המדיניות השונים.  רוחה של הניאו-שמרנות האמריקנית ניכרה לא רק בתוכן דבריו של נתניהו אלא גם בסגנונם המעין 'דתי': כמטיף מיומן הוא צייר את הסוציאליזם ככפירה מסוכנת, ואת הניאו-ליברליזם כאמת גואלת, את השיטה השלטת עתה בכלכלת ישראל הוא תיאר כחטא המוביל לאבדון, ומנגד, את תכניתו כדרך להיטהרות המוליכה לישועה[4].

ואולם, במבט ראשון, נראים יעדיה של מתקפת הסברה של נתניהו תמוהים, מבחינה פוליטית ואידיאולוגית כאחד. הרוב הפרלמנטרי המוצק ממנו נהנית ממשלת שרון, שיציבותו בתחומי החברה והכלכלה גדולה אף מאשר בתחומי החוץ והביטחון, לא הותיר כל ספק, כי התכנית תעבור את כל שלבי החקיקה בכנסת בלא להתקל בהתנגדות של ממש. ודאות זו התגלתה במשא ומתן שנוהל עם ההסתדרות על סעיפים שונים של התכנית: נתניהו נקט בעמדות נוקשות ולא גילה כל נכונות לוויתורים מתוך ביטחון שהאיום בכפיית עמדות האוצר בחקיקה יאלץ את ההסתדרות להתפשר, כפי שאמנם היה.  גם חשש מפני התנגדות חוץ-פרלמנטרית אינו יכול להסביר את מתקפת ההסברה של נתניהו, שכן נסיון השנה שקדמה לפירסום תכניתו לימד בבירור על כוח הגיוס הציבורי הנמוך של האופוזיציה החברתית. בקיץ 2002 הציג השר סילבן שלום, קודמו של נתניהו באוצר, תכנית לקיצוץ עמוק בקיצבאות שפגעה קשות באוכלוסיות החלשות. תכניתו של שלום עוררה, אמנם, פעולות מחאה מגוונות של מספר רב של אירגונים חברתיים, שאף התארגנו לשם כך במטה מאבק מיוחד, זכו לכיסוי רחב ואוהד של כלי התקשורת, ויצרו לרגע אשלייה של כוח, אך בפועל הותירו את הציבור הרחב, ובמיוחד את הקורבנות העתידיים של הקיצוצים, אדישים. דלות השפעתה של המחאה החברתית וחולשתה הפוליטית התגלו באורח בולט בתגובתה של האופוזיציה.  בעיצומו של גל המחאה נבחר עמרם מצנע, שתמך גלויות בקיצוצים, ליו"ר מפלגת העבודה, תוך שהוא גובר על מתנגדים מוצהרים של התכנית; למרות הבחירות הכלליות שעמדו פתח, מצנע גם לא התקשה להוביל את מפלגתו להמנעות בהצבעה בכנסת על תכנית שלום וכך סייע לאישורה. יתר על כן, ניצחונו הסוחף של הליכוד בבחירות 2003 היה הוכחה ברורה, כי למרות קיצוץ הקיצבאות, לא התערער בסיס הכוח שלו בקרב השכבות הנמוכות, שהיו הנפגעות העיקריות מתכניתו של שלום.  במקביל, בקרב מעמדות הביניים בלטה התמיכה הרחבה ב"שינוי", לאחר שהפכה את קיצוץ הקיצבאות, לאחד מדגליה, כחלק ממאבקה בחרדים, תמיכה שתורגמה להישג אלקטורלי מרשים.

מתקפת התקשורת של נתניהו נראית מיותרת גם מבחינה אידיאולוגית.  הסוציאליזם, אותו הוא מציב במוקד ביקורתו, נדחק זה מכבר לשולי הדיון הציבורי, ולא רק שהשמאל כבר אינו מציג אותו כחלופה לסדר הקיים, אלא שגם השימוש בו כשק חבטות וכתירוץ לפגעי החברה הישראלית מיצה את עצמו.  מנגד, מאז מחצית שנות השמונים רכשה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מעמד הגמוני בשיח הכלכלי והציבורי בישראל, ובמסווה של חתירה ליעילות כלכלית המצייתת לחוקי השוק, סייעה לקדם את מהפכת ההפרטה[5].  גם תהליך זה השתקף באופן בולט בעמדותיה של האופוזיציה הראשית, מפלגת העבודה.  רעיונות "הדרך השלישית" מבית מדרשם של "הלייבור החדש" וטוני בליר, שמבקריה בבריטניה הגדירו אותה כ"תאצ'ריזם עם פנים אנושיות", הפכו לאידיאולוגיה השלטת במפלגת העבודה בעידן של אהוד ברק ואף עמדו במוקד המניפסט "החברתי" של פרופ' שלמה בן-עמי, מקום לכולם[6].  ההגמוניה הניאו-ליברלית התגלתה גם ביכולתה לבטל לתוכה את הניגודים המדיניים בין יונים לניצים ולשמש בסיס למשטר ממשלות האחדות הלאומית השולט בישראל מאז מחצית שנות השמונים.  יתר על כן, הניאו-ליברליזם השתלט גם על השיח 'החברתי' של מתנגדיו, שנמנעו מלאתגר את ההפרטה כמדיניות כוללת, ולמעשה קיבלו את הנחות היסוד שלה והסתפקו בגינוי העוול האנושי הכרוך בה. עולה, שחולשת המחאה החברתית בישראל היא השתקפות של הגמוניה הניאו ליברלית: לא רק שהמחאה לא הציבה כל חלופה של ממש לסדר המופרט, אלא שהיא אף אישררה אותו[7].

ככל שמסתבר שלא הסוציאליזם או המחאה החברתית הם שעמדו במוקד מתקפת ההסברה של נתניהו, כן מתבקש הסבר חלופי למטרותיה. דומה שבסיס להסבר כזה מצוי בציטוט מתוך דברי נתניהו שהובא לעיל. בעוד שמבחינה אידיאולוגית הוא העמיד במוקד מתקפתו את הסוציאליזם כגורם לפגעי המשק, הרי שהוא עצמו שומט את הקרקע מתחת לטיעון זה כשהוא מציין, כי ישראל נטשה את דרך הסוציאליזם כבר לפני שלושה עשורים. מנגד, קביעתו, כי "התחלנו את השינוי בשנות השבעים ורק בשנות האלפיים התחלנו את המעבר למשק חופשי", מציעה הסבר פוליטי ליעדיה של תכניתו הכלכלית ולמתקפת ההסברה שהתלוותה אליה.  מן החלוקה לתקפות שמציע נתניהו עולה, כי חיציו מופנים, למעשה, לא אל העבר הסוציאליסטי הרחוק, אלא דווקא אל המדינית הכלכלית שניהל הליכוד מאז שנות השבעים: הוא טוען, כי מדיניות זו היתה, אמנם, בגדר שינוי לעומת המדיניות הסוציאליסטית שקדמה לה, אך מציין, כי גם היא לא הייתה מדיניות של שוק חופשי; לעומת זאת הוא מדגיש, כי מדיניותו הכלכלית של הימין "בשנות האלפיים", משמע, בשלוש השנים האחרונות, אכן, מקדמת את המשק החופשי. תיקוף זה חושף את היעדים האמיתיים של תכניתו ושל ביקורתו של נתניהו: התכנית היתה בגדר מאבק בתוך הימין וביקורתו כוונה כנגד קווי מדיניות כלכלית-חברתית מתחרים בתוך הליכוד; לא הסוציאליזם עמד במוקד ביקורתו, אלא האופי הלקוי, לדעתו, של מדיניות "המשק החופשי" שניהל הימין; ומטרתו היתה להקשיח את מתווה מדיניות "המשק החופשי" ואת השיח הכלכלי-חברתי הניאו-שמרני  שעמד ביסודה.

הפרשנות, שתוצע להלן, הרואה בתכניתו הכלכלית של 2003 ביטוי למאבק בתוך הימין, מבוססת על אבחנתו של נתניהו בדבר שתי התקופות ושתי הדרכים שאיפיינו את המדיניות הכלכלית של הליכוד.  למרות אופייה האידיאולוגי והתעמולתי הגלוי, הבחנה זו אינה נטולת ממש מבחינה היסטורית: מאז המהפך של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, ועד לשנות האלפיים, האידיאולוגיה הכלכלית והחברתית של הימין אופיינה, אכן, בהסתייגות מן הסוציאליזם ותמיכה בשוק חפשי, אך מדיניותו למעשה שילבה צעדים סותרים: מצד אחד, ליברליזציה והפרטה ומצד שני, התערבות ממשלתית ופוליטית עמוקה במשק.  לעומת זאת, למן שנות האלפיים, משמע בתקופת ממשלות שרון, ניתן להבחין בשינויים במדיניות הכלכלית והחברתית של הימין, המוצאת ביטוי בחתירה לצמצום השליטה הישירה של הפוליטיקה בכלכלה ולהחלפתה בהגברת משקלו של עולם העסקים בקביעת המדיניות הכלכלית. המדיניות שאיפיינה את התקופה הראשונה תכונה להלן 'הפרטה מלאימה', אוקסימרון המבטא את מגמות היסוד שלה והן את זיקתה לשלטון 'המחנה הלאומי; והמדיניות המאפיינת את התקופה השנייה תכונה 'ההפרטה האוליגרכית', הפועלת לריכוז העושר הכלכלי והשליטה בחברה בידי עילית הון.  מעבר מן ההפרטה המלאימה להפרטה האוליגרכית מהווה חלק מהערכות חדשה של המין בעקבות התפוררות 'המחנה הלאומי', החותרת – בהשפעת הניאו-שמרנות האמריקנית – להפוך את הימין הישראלי מימין לאומי לימין ניאו-שמרני.

 

ההפרטה המלאימה

לאחר עלייתו לשלטון בעקבות מהפך 1977, הכריז הליכוד על מדיניות של "ליברליזציה" כלכלית, והתחייב להחליף את השיטה הסוציאליסטית ששלטה עד אז בישראל בשוק חופשי.  תוך פחות משני עשורים, המדיניות הכלכלית בה נקט הימין, אכן, שנתה את דמותם של החברה והמשטר בישראל ללא הכר.  כלפי חוץ ניכר השינוי במחיקתם של המבנים החברתיים והכלכליים עליהם התבסס שלטונה של תנועת העבודה; יסודותיו המהותיים של השינוי התגלו בהגדלה עיקבית של אי-השוויון הכלכלי: אם בשנות שבעים ישראל היתה בין המדינות השוויוניות ביותר בחלוקת ההכנסות מקרב המדינות המתועשות, הרי שבמחצית שנות התשעים היא כבר דורגה במקום השני ברמת אי-השוויון – גם לאחר שזה מותן באמצעות תשלומי ההעברה והמיסוי – כמו גם ברמת העוני[8]. מהפכת אי-השוויון היתה תולדה של מגוון אמצעי מדיניות, ביניהם בלטה ההפרטה: הפרטתו של המשק הציבורי וריכוז השליטה בכלכלה הישראלית בידי קבוצה צרה והולכת של בעלי הון, והפרטתם של השירותים החברתיים וערעור יסודותיה של מדינת הרווחה, תוך הרחבת גבולותיה[9].

ההפרטה הוצגה על ידי דוברי הימין כאמצעי לשחרור המשק הישראלי מכבלי אידיאולוגיה הסוציאליסטית והריכוזיות הפוליטית שאיפיינו את שלטון השמאל, ומעבר לעידן של כלכלת שוק ליברלית.  ואולם, כפי שציין נתניהו, בין שנות השבעים לשנות האלפיים, היה פער ניכר בין ההצהרות למדיניות.  יחסו של הליכוד להפרטה לא הודרך על ידי עקרונות אידיאולוגיים, אלא על ידי אינטרסים פוליטיים, ובעיקר, ההכרה בצורך לשנות את מבנה הכלכלה והחברה כאמצעי לבניין כוחו ושלטונו.  ההפרטה שמשה את הימין כדגל במאבקו  לפירוק בסיסי הכוח המוסדיים והאירגוניים של השמאל ולשינוי מבנה מדינת הרווחה הישראלית, מטרות שהתקיימה ביניהן מידה רבה של חפיפה.  כך למשל, ההסתדרות הייתה לא רק אחד מן העוגנים המרכזיים של מערכת הרווחה הישראלית, באמצעות מוסדות כמו קופת החולים, קופות הפנסיה ומשען, אלא גם אחד מגורמי הגיוס והשליטה של תנועת העבודה; ובדומה, הסובסידיות לחקלאות שמשו לא רק להוזלת מוצרי היסוד, אלא היוו גם בסיס לאירגונה של ההתיישבות השיתופית, שהייתה ממוקדי הכוח המרכזיים של תנועת העבודה. סיסמאות ההפרטה שמשו, אפוא, כדלק אידיאולוגי במאבק לפירוק המבנים שהיו בסיס כוחה של תנועת העבודה ולהחלשתה יותר מאשר כביטוי של מחוייבות לכלכלה חופשית.  מנגד, מתוך אותם שיקולים פוליטיים, ובניגוד להצהרות הליברליות בזכות ההפרטה, לא נרתע הימין מלהלאים, להלכה או למעשה, חלקים מן המשק הציבורי והשירותים החברתיים. כך למשל, הלאמת הבנקים – בעיקבות משבר וויסות מניותיהם – ששלטו בחלקים ניכרים של המשק הישראלי, כמו גם השיעבוד הזוחל של הביטוח הלאומי לאוצר, או הגדלת התלות של קופות החולים בממשלה באמצעות הקיצוץ המתמשך של השתתפותה בתקציביהן, יצרו, אמנם, את התנאים להפרטתם בטווח הארוך, אך חיזקו את שליטת המדינה והפקידות בכלכלה ובשירותים החברתיים בטווח הקצר. עולה, שבעוד הימין מבקר תחת דגל ההפרטה את המעורבות של תנועת העבודה במשק ומפרק את המבנים ששמשו אותה לשם כך, יצר הליכוד דפוס מעורבות משלו, זה של ההפרטה המלאימה, שהיה שילוב של הפרטה עם הגדלת מעורבות הממשלה בכלכלה, דפוס מעורבות שבמובנים רבים היה אף טוטלי ופוליטי יותר מזה של השמאל.

אחד הגילויים הראשונים של ההפרטה המלאימה היה מפעל ההתנחלות בשטחים. כחלק מן ממערך השליטה הישראלי ביהודה, שומרון ועזה, לא רק שההתנחלויות היו יוזמה ממשלתית מובהקת, אלא שבשל היקף המשאבים שהושקעו בהן הן הגדילו את המעורבות המדינה במשק כולו. לצד המעורבות הממשלתית, להתנחלויות היתה גם זיקה הדוקה למדיניות ההפרטה: מדינת הרווחה שפורקה בישראל הריבונית הוקמה מחדש ביש"ע, וכך עבור חלקים רחבים מקרב המעמדות הנמוכים עשתה הפגיעה בשירותים החברתיים את ההתישבות בשטחים לסיכוי היחידי לשיפור רמת חייהם, סיכוי שמחק את הקו הירוק לא פחות מהאידיאולוגיה של ארץ-ישראל השלמה.  בדומה, בקרב חלקים ממעמדות הביניים נתפסה ההתיישבות בשטחים, בייחוד באיזורים הקרובים לקו הירוק במרכז הארץ, כדרך זולה – בין השאר בשל התמיכה הממשלתית – להגשמת החלום הבורגני הישראלי של בית בכפר כדרך ל'פרטיות' המבטיחה 'איכות חיים'.  כך לא רק שהערכים הליברליים השתלבו ללא הפרד בפרוייקט הממשלתי-צבאי של ההתנחלות, אלא שטשטוש הגבולות בין השניים קרין על השיח הציבורי הישראלי והפך את ההפרטה המלאימה מפרדוקס למציאות מובנת מאליה ואף לאינטרס של שכבות רחבות.

הגילוי המובהק ביותר של ההפרטה המלאימה היה המיגזור, היינו שיסוע החברה הישראלית למיגזרים יריבים.  המיגזור היה הדפוס העיקרי שבאמצעותו אירגן הימין מחדש את מבנה המשטר  והפוליטיקה וכונן את 'המחנה הלאומי' כפדרציה של מגזרים, בעיקר של מי שחשו עצמם דחויים בתקופת ההגמוניה של השמאל. כדפוס מישטר, המיגזור של הימין היה ניגודה של הממלכתיות שאיפיינה את "שיטת מפא"י, הגם שבשתיהן היו קבוצות מועדפות: הממלכתיות חתרה לבטל את המגזרים אל תוך מנגנון המדינה, לעומת זאת, המיגזור של הימין פעל לעברת כוח מן המדינה אל מגזרים.  המיגזור הקנה לאינטרסים הסותרים של הימין כלפי מדינת הרווחה הגיון עקבי: הוא איפשר לערער את מבנה מדינת הרווחה ולהפריט את שירותיה, אך גם לשמור על השליטה הפוליטית בהם ולהפוך אותם לבסיס לבניין כוח של הגורמים השונים שהרכיבו את 'המחנה הלאומי'.  המיגזור היה הביטוי השלם ביותר של תכונתה היסודית של ההפרטה המלאימה: היא יצאה נגד מדינת הרווחה האוניברסלית ויצרה פתח להפרטת השירותים החברתיים, אך היא גם הותירה בידי הפוליטיקאים והפקידים כוח רב, במובנים רבים רב יותר מכפי שהיה להם בעידן 'הסוציאליסטי'.

בין ההפרטה למיגזור התקיימה זיקת גומלין מורכבת: ההפרטה יצרה את התנאים למיגזור, והמיגזור הפך לדרך התגוננות של קבוצות שונות שנפגעו מן ההפרטה, ושניהם היו צדדים משלימים של ביטול היסוד האוניברסלי של מדינת הרווחה.  ככל ששירותים כמו חינוך ובריאות הפכו עם הפרטתם לסחורות, וככל שכוח הקניה החליף את הזכות החברתית, כן החלו ציבורים הולכים וגדלים להענות להגיון המיגזרי, שהבטיח להם להשיג באמצעות כוח פוליטי את השירותים שלא עלה בידם לקנות בשוק.  העובדה שההפרטה היתה תנאי למיגזור עשויה להסביר את התמיכה לה זכתה מדיניות זו מצידן של מפלגות מיגזריות, כמו ש"ס, למרות שמרבית תומכיהן נמנים על השכבות הנמוכות.  המיגזור, שלווה באתוס אנטי-ממסדי חריף שכוון כנגד ההגמוניה השוקעת של השמאל וממסדיו, פורר את מדינת הרווחה ויצר את החלל שאיפשר את כניסתם של גורמים עיסקיים לתחום הספקת השירותים החברתיים ואת הסחרתם.  מנגד, המיגזור הטיל מגבלות על ההפרטה וההסחרה, ויצר יחס של שיתוף פעולה ותחרות בין הגורמים המיגזריים והעסקים: הם שיתפו פעולה במערכה לביטול היסוד האוניברסלי שבמדינת הרווחה, אך ככל שמטרה זו הושגה, כן גבר המתח ונחשף הניגוד בין האינטרסים המיגזריים, שרצו בהמשך שליטתה של הפוליטיקה על השירותים, לבין האינטרסים והעיסקיים שרצו להקטין את התלות בפוליטיקה ולהגדיל את הנתח של השוק וההון.

גילוי נוסף של ההפרטה המלאימה היה הגידול בתשלומי ההעברה, שגדלו במקביל להתרחבות פערי ההכנסה והמיגזור[10].  הקיצבאות הרחיבו, אמנם, את רשת הביטחון החברתית שסיפקה מדינת הרווחה וצמצמו את אי-השוויון הכלכלי, אך, כאמור, הן לא שינו את המצב מעיקרו והותירו את ישראל במקום השני ברמת אי-השוויון בקרב המדינות המתועשות.  יתר על כן, הקיצבאות היו תחליף זול לקיצוץ השירותים החברתיים ואשליה של פיצוי להקטנת הנגישות אליהם בעקבות הפרטתם, וכך הן שמשו כמנגנון הסתגלות למדיניות ההפרטה ואי-השוויון והאיצו אותה.  החלפת השירותים בקצבאות העצימה את האופי הפוליטי של מערכת הרווחה, תוך שעשיית שאלת הזכאות לקיצבאות וגודלן הפך אותה לנושא למאבק מר ומתמיד בין המיגזרים השונים והמיפלגות שייצגו אותם, דבר שהאיץ את מיגזור החברה הישראלית.  דוגמה בולטת להתפתחות זו היו קיצבאות הילדים: גובהן הותנה, תחילה, בשירות צבאי של ההורים, כדי לפגוע בערבים ובחרדים; לאחר, השתמשו החרדים בכוחם הפוליטי כדי להביא לשינוי בהגדרת הזכאות באופן שחלק ניכר מן החרדים זכה לקיצבאות המוגדלות גם מבלי ששרתו בצבא; בהמשך בוטלה ההתניה של השירות הצבאי שסייעה לערבים; לאחרונה נעשה ניסיון לחזור ולהתנות את גובה הקיבצאות בשירות הצבאי; ובמשך כל התקופה התנהלו מאבקים להתאמת אופן חישוב הקיצבאות באופן שייטיב עם דפוסי משפחה של מגזרים שונים.  הקיצבאות היו, אפוא, לא רק הפן השני של הפרטת השירותים, אלא גם השתקפות של הסתירה העומדת ביסוד ההפרטה המלאימה: ככל שהקיצבאות הרחיבו את מסגרתה של מדינת הרווחה הן גם עירערו את יסודותיה; וככל שהן גדלו, כתחליף לשירותים, ומשקלן בתקציב גבר, כך גם הלך המבנה שלהן והתעוות, דבר שהקנה בסיס ומשקל לביקורת כנגדן והקל על התביעות לקיצוצן, תביעות שהחריפו את המאבקים על הקיצבאות והעמיקו את אופיין הפוליטי.

תכנית הייצוב הכלכלית של קיץ 1985 – ששמה קץ להיפר-אינפלציה שהלמה את האינטרס של הימין בערעור המבנה הכלכלי הקודם – גילמה את הפרדוקס שהיה בנוי אל תוך ההפרטה המלאימה: מצד אחד היא קידמה מהלכים בעלי אופי ניאו-ליברלי מובהק, ומצד שני היא השתמשה בכוח הממשלתי כדי לכפות אותם על המשק, תוך שהיא מגלה חוסר אימון עמוק בכוונותיה של הקהילה העיסקית וביכולתם של כוחות השוק לכוון את הכלכלה.  פרדוקס זה חזר והתגלה באחד מתוצרי הלוואי של תכנית הייצוב, 'חוק ההסדרים', המשמש מאז כאחד המכשירים העיקריים של המדיניות הכלכלית בישראל: מצד אחד הוא מהווה אמצעי לשליטה ריכוזית וכמעט חסרת מיצרים של האוצר במשק, אך מצד שני הוא מופעל בכוון ניאו-ליברלי מובהק.  הפרדוקס של ההפרטה המלאימה חזר והתגלה גם באירגון מחדש של ההתיישבות העובדת: ההסדרי החובות שנועדו לפתור את המשברים של התנועות הקיבוציות והמושביות, ו"לשחרר" אותן מעברן הסוציאליסטי העמידו אותן תחת ניהול מעין ממשלתי, שהאיץ את פירוקן ואת תהליכי ההפרטה בהן.

ההפרטה המלאימה היתה הבסיס לא רק לפדרצית המיגזרים שהרכיבה את 'המחנה הלאומי' אלא גם למשטר ממשלות האחדות הלאומית בין הליכוד לעבודה המהווה את ההגיון של הפוליטיקה הישראלית מאז מחצית שנות השמונים.  לאור ההבדלים המדיניים המהותיים, לפחות להלכה, בין הליכוד לעבודה, המגדירים את ייחודן, הרי שאת בסיס ההסכמה ביניהן שאיפשר את קיומן של ממשלות האחדות בפועל, ואת החתירה המתמדת אליהן, גם כשאינה מתממשת, יש לחפש בתחום הכלכלי חברתי, ובמיוחד בכל הקשור לקידומה של מדיניות ההפרטה.  שותפות זו הפכה לאפשרית משהגיעה ההפרטה המלאימה למעמד הגמוני בישראל, לאחר שזכתה לתמיכה רחבה גם בקרב מעמדות הביניים, שמצאו את ביטויים הפוליטי ב'מפלגות השמאל'.  ככל שהסתבר למעמדות הביניים, כי אבדן השלטון ב1977- לא היה 'תאונה', אלא ביטוי לשינויים חברתיים ודימוגרפיים עמוקים – כמו התחזקות כוחם של המזרחים, החרדים והמגזרים בכלל – שהעבירו את השלטון למחנה הלאומי ולימין, כן הם החלו לחפש דרכים חלופיות, העוקפות את הפוליטיקה, לשימור ההגמוניה השוקעת שלהם.  את התחליף הם מצאו בשוק ובממסדים המיקצועיים – כמו המשפט, הרפואה וההשכלה הגבוהה – בהם הם שמרו על כוחם.  ההפרטה שמשה בידי מעמדות הביניים כאמצעי להעברת שירותים חברתיים וחברות ממשלתיות והסתדרותיות, מניהול ציבורי – משמע משליטת הפוליטיקה, בה הם איבדו את מעמדם – אל השוק והממסדים המיקצועיים. כך הפכה ההפרטה, כבחזקתה כאסטרטגיה לשימור ההגמוניה של מעמדות הביניים, לאינטרס חיוני שלהם[11].

הרצון לצמצם את כוחה של הפוליטיקה, ובייחוד את זה של המגזרים, בכלכלה ובחברה הביא את מעמדות הביניים לנטוש את תמיכתם ההיסטורית במדינת הרווחה, ולהעדיף על פניה גירסה 'שמאלית', של ההפרטה המלאימה, שנועדה להתמודד עם שתי בעיות עיקריות שניצבו בפניהם: התלות של מעמדות הביניים בתקציבים ממשלתיים כדי להבטיח את השירותים הציבוריים הדרושים לקיום רמת חייהם וחתירתם לנטרל את השפעתם של המגזרים על מדיניות הרווחה כדרך לשחיקת כוחם.  הפיתרון שהציעה ההפרטה המלאימה 'השמאלית' לבעיות אלו התבסס על כך שהמדינה אמורה היתה להוסיף ולהבטיח את בסיס השירותים באמצעות השקעותיה, אך רמת הניצול שלהם עתידה היתה להקבע על ידי יכולת התשלום של כל פרט.  הגילוי הבולט ביותר של מדיניות זו הוא 'חוק הבריאות הממלכתי', המבטיח רפואה ציבורית בסיסית לכל, אך מאפשר לבעלי אמצעים לשפר אותה באמצעות ביטוחים פרטיים.  שיכלול של השיטה מצוי בשר"פ – שירות רפואי פרטי – המאפשר לבעלי יכולת ניצול יתר, בתשלום, של ההשקעה הציבורית בבניינים ובציוד של בתי החולים; היא הועתקה למערכת החינוך, בה היא מאפשרת לקבוצות הורים להקים בתי ספר ייחודיים, ולמעשה פרטיים, תוך תיקצוב ציבורי; היא עברה לתחום התחבורה, בה על בסיס רשת הכבישים הציבורית מוקמים כבישי אגרה, כמו "כביש חוצה ישראל", המאפשרים ניצול יתר של מערכת הכבישים הקיימת תמורת תשלום נמוך; ולאחרונה היא חדרה גם למערכת המשפט, בצורה של מערך הבוררות, המאפשרת רכישת שירותי משפט פרטיים, המוכרים על ידי מערכת המשפט הציבורית.  התרחבותה של מדיניות זו נחשפת בנתוני ההוצאה הלאומית לחינוך ולבריאות, הגדלה בעיקר בשל הגידול בהוצאה הפרטית לשירותים אלו[12]. הגירסה השמאלית של ההפרטה המלאימה החליפה, אפוא, את המיגזור בהסדר המפריט את השימוש בהשקעה הציבורית: הרמה הסופית של השירות, שמחירו מוזל ביחס ישיר לגובה ההשקעה הציבורית, נקבעת על ידי יכולת התשלום של כל פרט, מהלך שתאם את האינטרסים של אותם חלקים של מעמדות הביניים, שאינם מסוגלים לממן את מלוא עלות השירותים, אך מסוגלים לעמוד בתשלומים הנוספים.

מדיניות הקיצוץ בשירותים החברתיים והפרטתם פילגה את מעמדות הביניים למספר מעמדות משנה בהתאם לאינטרסים המנוגדים שלהם כלפי משטר ההפרטה. חלקים רחבים מהם לא היו מסוגלים לעמוד במעמסה הכספית של רכישת השירותים שהפכו לסחורות, איבדו בהדרגה את ביטחונם החברתי, וכמו המעמדות הנמוכים, החלו לאמץ תודעה מיגזרית ואת מדינית ההפרטה המלאימה כדרך התמודדות עם המציאות החדשה. מהלך זה, שבא לידי ביטוי בהתעצמותה של "שינוי" בשתי מערכות הבחירות האחרונות, חשף סתירה מהותית המאפיינת את ההפרטה המלאימה בכלל ובתוך כך את המיגזור של מעמדות הביניים: תביעותיהם המיגזריות התייחסו דווקא לתחומים המבטאים את האתוס של הכלליות הישראלית כפי שטופח היסטורית על ידי מעמדות הביניים, ואשר אופיין על ידי זיקה הדוקה אל השלטון והמוסדות הממשלתיים והציבוריים, כמו חלוקה שווה של נטל השירות הצבאי ושירות המילואים, התרומה לייצור ותשלום המיסים.  למרות האופי המיגזרי שלבשו תביעות אלו, הרי שמימושן היה מותנה בשיקום הכלליות החברתית, משמע בדרך של שיקום מדינת הרווחה.  לכן, כדי שלא לחרוג מן ההגיון של ההפרטה המלאימה, יותר מכפי שמעמדות הביניים תבעו הטבות לעצמם הם תקפו מגזרים האחרים, ובמיוחד את החרדים, הגדירו את הישגיהם כ'סחיטה', ותבעו להפסיקם.  סתירה זו שביטאה את מימושה הדיאלקטי של ההפרטה המלאימה וחשפה את מגבלותיה סימנה גם את ראשית סופה.

הסתירה המונחת ביסוד ההפרטה המלאימה, שנחשפה ככל שהיא הלכה ורכשה לעצמה מעמד הגמוני, באה לידי ביטוי גם בתחום האידיאולוגי.  משטר ההפרטה עומד בניגוד לערכי הסולידריות הלאומית והחברתית המהווים יסוד מרכזי בציונות, שלמרות הפיחות במעמדה, עדין מהווה את האידיאולוגיה ההגמונית, המגדירה את זהותם של חלקים רחבים באוכלוסיה היהודית בישראל.  על רקע זה, הסתירה והשילוב בין הפרטי והציבורי המובנית אל תוך ההפרטה המלאימה אפשרה לה להשאר בתחומי האתוס הציוני, תוך שחיקת יסודותיו.  האופי הפוליטי המודגש של ההפרטה המלאימה והמקום המרכזי שתפסו בה השייכות המיגזרית, המעורבות הממשלתית, ומתן הקיצבאות, טשטשו את העובדה שהיא הגדילה את אי-השוויון הכלכלי, יצרה אשליה של סולידריות חברתית ומראית עין של המשכיות של הסדר הציוני.  כך רתמה ההפרטה המלאימה את העוצמות הרגשיות שהיו טמונות בסולידריות הציונית לשירותו של הסדר המופרט, תוך שהיא מרוקנת אותן מתוכנן, מהלך שהיסווה את אופיו המהפכני והקל על התקבלותו הציבורית.

ההפרטה המלאימה היתה, אפוא, דרך פרדוקסלית של הרחבת מדינת הרווחה תוך עירעור יסודותיה.  כך, הורחבו, אמנם, הקיצבאות, אך אופיין המיגזרי והפוליטי יצר איום מתמיד של שינוי בתנאי הזכאות, דבר שפגע במרכיב הביטחון החברתי שבהן; ביטוח הבריאות הממלכתי הרחיב, אמנם, את תשתית מדינת הרווחה, אך תלותו של 'סל הבריאות' במדיניות התקציב, טענה אותו ביסוד מתמיד של חוסר ביטחון, כאשר במקביל הביטוחים המשלימים פועלים להפרטת שירותי הבריאות ומגדילים את אי-השוויון; בתחום החינוך הורחבה, אמנם, הזכאות לחינוך חינם וגדל מספר מקבלי תעודת הבגרות, אך במקביל ההפרטה ההדרגתית של המערכת הגדילה את הפערים בתוכה, ואלו אף מוסדו, למעשה, בסוגים שונים של תעודת בגרות, המטשטשים את שחיקת יסודותיו של עקרון חינוך החינם.  שניות זו של הרחבת מדינת הרווחה תוך עירעור יסודותיה, לא רק פגעה בביטחון החברתי שהיא העניקה, אלא גם הקלה על הפגיעה בהסדריה.

ההפרטה המלאימה הלמה גם התכונות היסודיות של מבנה הכלכלה והחברה בישראל.  למרות ההצהרות בדבר הצורך בהפרטה, הרי שעד לשנות התשעים לא היו במשק הישראלי בעלי הון או גורמים כלכליים אחרים שהיו מסוגלים לרכוש את הנכסים הציבוריים שניתן היה להפריטם, או להחליף את הגורמים הציבוריים בהספקת השירותים החברתיים. לפיכך, המשק והשירותים הוסיפו, בעיקרו של דבר, לשמור על האופי הציבורי שאיפיין אותם עד אז.  ההפרטה המלאימה שיקפה מצב זה, אך גם יצרה את התנאים לביטולו: רק בהדרגה, ככל שההפרטה הגדילה את משקלו וכוחו של ההון הפרטי, מוססה את המבנים הציבוריים, וחוללה שינויים אידיאולוגיים, החלו להיפרם הנחות היסוד של ההפרטה המלאימה.

 

ההפרטה האוליגרכית

קביעתו של נתניהו, כי "רק בשנות האלפיים התחלנו את המעבר למשק חופשי", מתארת היטב את המהפך הכלכלי-חברתי המתחולל בישראל בשנתיים האחרונות, בעקבות המעבר מן ההפרטה המלאימה להפרטה האוליגרכית. עיקרו של המהפך האוליגרכי הוא חיסול היסודות הציבוריים, המדינתיים והמיגזריים, שאיפיינו את ההפרטה המלאימה, עליהם היה מבוסס הכוח הפוליטי של קואליציית המגזרים של המחנה הלאומי, ויצירת תנאים שיקנו חופש פעולה מירבי להון, תוך הבטחת בסיסי תמיכה חברתיים ופוליטיים חלופיים. הגם שנתניהו הדגיש את יסודותיו האידיאולוגיים הניאו-שמרניים של המהפך האוליגרכי, הרי ששורשיו נעוצים בשינוי ההדרגתי במבנה המשק הישראלי בעידן ההפרטה המלאימה.  הכוח הכלכלי חסר התקדים שרכש ההון הפרטי, שהוא אחד מפניו של הגידול באי-השוויון, הקנה לו עוצמה פוליטית שאיפשרה לו להפוך את האינטרסים שלו למדיניות, תוך שבירתו של דפוס ההפרטה המלאימה והנתקות מן הגורמים החברתיים והפוליטיים, בעיקר המגזריים, שעמדו בבסיסו.

ככל שההון הפרטי, בדמות משפחות וקבוצות עיסקיות, שהחליפו את הבעלות והשליטה הציבורית בתשתיות האסטרטגיות של המשק, הגדיל את עוצמתו, כך הוא הפך ליותר פוליטי.  ההפרטה העבירה את הניהול, ולמעשה השליטה, בתחומי חיים הולכים ומתרחבים לידי גורמים פרטיים, ההופכים בהדרגה מספקי שירותים לקובעי מדיניות, תוך צמצום תפקידם של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר לזה של רגולטורים. כך הופכות חברות כוח האדם לגורם משמעותי יותר בשוק העבודה, חברות הביטוח בתחום הבריאות, מכללות פרטיות בתחום החינוך הגבוה ועוד. כל עוד השליטה בייצור, בפיננסים ובשירותים היתה בידי גורמים ציבוריים, כמו ההסתדרות, הסוכנות או המדינה עצמה, שהם פוליטיים מעצם מהותם, הרי שהאינטרסים הפוליטיים של העסקים עצמם לא באו לידי ביטוי, ונטמעו בתוך אלו של הגופים המפלגתיים והציבוריים ששלטו בהם.  לעומת זאת, ככל שההון הפרטי הגדיל את שליטתו בענפי הכלכלה השונים, כן גדל העניין שלו בקביעת המדינית הנוגעת להסדרתם, והוא הגדיל את מעורבותו בפוליטיקה, תוך שהוא חושף את האופי הפוליטי של הכלכלה. במקביל, ככל שההון הפרטי הגדיל את עוצמתו כך קטנה הזדקקותו לאותם גורמים חברתיים ופוליטיים שסייעו לו בפירוק המבנה הריכוזי של המשק והשירותים בעידן ההפרטה המלאימה, והוא החל להתייחס אליהם כאל פיגומים שסיימו את תפקידם. כך תפסה המעורבות הישירה של ההון בפוליטיקה את מקום ההשפעה העקיפה שהוא הפעיל בעבר. עולה, שבניגוד לאידיאולוגיה של ההפרטה, לא רק שהיא אינה מנתקת את הזיקה בין הפוליטיקה והכלכלה, אלא שהיא מגדילה אותה והופכת אותה לישירה יותר, ולא רק שהיא אינה מקטינה את הריכוזיות בכלכלה, אלא שהיא ממירה את הפיקוח הציבורי בשליטה אוליגרכית של ההון.

הדיאלקטיקה של ההפרטה שמטה, אפוא, את הקרקע מתחת לדפוס של ההפרטה המלאימה.  החלשת הזיקה של ההון אל הגורמים הציבוריים והמגזריים בעקבות העמקת ההפרטה, חשפה את הניגוד שבין הפיקוח הפוליטי והפקידותי של הכנסת והממשלה, לבין האינטרסים של העסקים, שבמקרים רבים הגיעו לעימותים, והגבירה את העניין של ההון בקביעת אופיו של השלטון.  השיח הציבורי שהורגל למושגי ההפרטה המלאימה התקשה להסתגל לשינוי שחל בו, ולכן ככל שההון הפרטי הגביר את אחיזתו במשק ומעורבותו הפוליטית הפכה גלויה יותר, כן גדלה הנטיה להגדיר את יחסי הגומלין "בין ההון לשלטון" כבלתי ראויים ואף נגועים בשחיתות.  אלא, שמעורבות זו היא אחת מהנחות היסוד של הקפיטליזם, היוצר גם את המסגרת החוקית המאפשרת אותה, ולפיכך היתה תוצאה הגיונית של מהלך ההפרטה.

נסיונותיו של ההון לעצב את כללי המשחק של הכלכלה והחברה בישראל הבשילו בראשית שנות האלפים, בתקופת ממשלותיו של אריאל שרון, ונחשפו באורח בולט לקראת מערכת הבחירות של 2003.[13] בעלי הון מימין ומשמאל מילאו תפקיד מרכזי בניסיונות למנוע את פירוקה של ממשלת האחדות הלאומית, כאשר מפשרים מטעם מי שכונו "ראשי המשק" פעלו למציאת הסדר שיאפשר את המשך קיומה של הממשלה.  לאחר כשלון מאמצים אלו, ניסו בעלי הון המקורבים למפלגת העבודה להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת ועל הנהגתה, מאמץ שהבשיל בבחירתו של עמרם מצנע לראשות המפלגה, ובדומה בלטה מעורבותם של אנשי עסקים בהרכבת הרשימות לכנסת גם בליכוד ובמפד"ל.  לאחר הבחירות יזם נתניהו שורה של פגישות עם ראשי המשק, ועצותיהם, או תביעותיהם, מצאו את דרכן את תכניתו הכלכלית, כאשר הם גם נוטלים חלק פעיל בתעמולה שנועדה ליצור את האווירה הציבורית שתאפשר את מימושן.  במקביל למעורבות בפוליטיקה המפלגתית, התגלתה התמורה ביחסים בין ההון והשלטון בשינוי הנחות היסוד של המדיניות הכלכלית, שמשמעותן היתה הסתלקות ממדיניות ההפרטה המלאימה ואימוץ מדיניות ההפרטה האוליגרכית. שינוי זה בא לידי ביטוי לראשונה, באופן בלתי מוצהר, בתכנית הקיצוצים של שלום, ובאופן אידיאולוגי, כולל ונחרץ בתכניתו הכלכלית של נתניהו.

תכנית הקיצוצים של שלום פגעה קשות בקיצבאות של האוכלוסיות החלשות ואיימה על עצם יכולת הקיום שלהן.  הנימוק הרישמי שניתן לקיצוץ היה המשבר הכלכלי החמור אליו נקלעה ישראל והצורך להקטין את הגירעון התקציבי, אלא שהאופן בו בוצע הקיצוץ מלמד על שתי מטרות נוספות, חשובות לא פחות, שהיו גלומות בו.  האחת, בניגוד למדיניות ההפרטה המלאימה, בה תפסו תשלומי ההעברה מקום מרכזי והקנו לה מראית עין של דאגה לשכבות החלשות, הרי שתכנית הקיצוצים של שלום התנערה באופן בוטה מן המחוייבות לשכבות אלו. הקיצוצים הונחו על ידי ההגיון התאצ'ריסטי, הרואה באוכלוסיות 'הבלתי מועילות', שתרומתן למשק נמוכה, נטל שיש להקטין ככל הניתן את ההוצאה הציבורית עליהן, ובמקביל להקל את עול המיסוי על השכבות הביניים 'המועילות'. בכך נחשף היעד הפוליטי שהיה חבוי במדיניות קיצוץ הקיצבאות: הוא חתר תחת אחד מבסיסי הכוח של המיגזרים, ובמקביל ההקלות במיסוי נועדו לרכוש את אמונם של מעמדות הביניים, בייחוד את זה של החלקים הגבוהים שבו.  ההגיון הפוליטי שהיה חבוי במדיניות ההסתלקות ממדיניות ההפרטה המלאימה, היה חשוב לא פחות מתוצאותיה הכלכליות והחברתיות, והוא התגלה בבירור בשינוי היחס כלפי ש"ס. ש"ס, שהתנגדה לתכנית בשל האיום הפוליטי שהיה גלום בה לא פחות מאשר הפגיעה בציבור תומכיה, נקטה כלפיה עמדה אופוזיציונית גלויה, שעל פי כללי המשחק של תקופת ההפרטה המלאימה די היה בה כדי לגרום למשבר פוליטי ולחולל בתכנית שינויים בהתאם לתביעותיה.   ואולם, ראש הממשלה, שרון, שפעל כבר מתוך ההגיון של ההפרטה האוליגרכית, לא היסס לפטר את שרי ש"ס, ולא החזירם לממשלתו, אלא לאחר שהתחייבו לתמוך בתכנית.

אישור לכך שפיטורם של שרי ש"ס היה תולדה של ההסתלקות מן ההפרטה המלאימה, ולא של הרצון לאכוף על שריה את עקרון האחריות הקולקטיבית כפי שטען הסבר הרישמי, התקבל בחירות 2003, כאשר שרון חתר מראש להקמת קואליציה ללא ש"ס. הגיון דומה הנחה את הטמעותה של "ישראל בעליה", המפלגה המיגזרית של עולי חבר המדינות, אל תוך הליכוד לאחר שהנסיגה מן המיגזור שמטה את הבסיס הכלכלי והפוליטי לקיומה. במקביל, צורפה לממשלה מפלגת "שינוי", המפלגה המיגזרית של מעמדות הביניים, שבעודה יוצאת מן ההגיון של ההפרטה המלאימה היא סייעה לעירעורו על ידי המתקפה שניהלה כנגד המגזרים האחרים, ובעיקר החרדים.

נטישת מדיניות ההפרטה המלאימה שאפיינה את ממשלות שרון באה לידי ביטוי בולט בתכניתו של נתניהו, שלא רק ערערה את יסודותיה, אלא הציבה לה גם חלופה ברורה בדמות ההפרטה האוליגרכית.  זו נועדה לכונן בישראל, כפי שעולה מדברי נתניהו, משטר כלכלי, חברתי ומדיני השואב את השראתו מערכי  הניאו-שמרנות האמריקנית המשלבת קפיטליזם תחרותי ומדיניות חוץ ניצית, והחותר לפרק את המגבלות הפוליטיות על פעולת ההון.  למרות שנתניהו ניסח מטרות אלו באמצעות מתקפתו על הסוציאליזם, הרי שבפועל משמעותה של ההפרטה האוליגרכית היתה פירוק המגבלות שאיפיינו את משטר ההפרטה המלאימה.

גם נתניהו הצביע על המשבר הכלכלי כעל המניע לקיצוץ התקציב שעמד ביסוד תכניתו. אלא, שרפורמת המס והחזרת תקרות הגביה לביטוח לאומי ולמס בריאות מפריכות נימוק זה: יעד הקיצוץ היה כתשעה מיליארד שקלים, ואילו הרפורמה במס בצורותיה השונות העבירה לידי העשירונים העליונים כארבעה מיליארד שקל[14]. בעוד שמבחינה חשבונאית מהלך זה הוא בגדר סתירה, הרי שהוא חושף את ההגיון הפוליטי של התכנית: היא נועדה לאותת למעמדות העליונים בכלל, ולבעלי ההון בפרט, על השינוי בסדר העדיפויות של הממשלה, העשוי לסמן גם שינוי במקורות הגיוס הפוליטי של הימין, שבא לידי ביטוי בהפרטה האוליגרכית: את מקום הדאגה למיגזרים החלשים, שתרומתם הכלכלית נמוכה, תופסת העדפת העשירים באמצעות כלכלת השוק[15].

אחד ההבדלים המהותיים בין ההפרטה המלאימה להפרטה האוליגרכית היה ביחסן למגזר הציבורי בכלל ולשירות הציבורי בפרט.  להפרטה המלאימה היה יחס דו-ערכי כלפי המגזר הציבורי: מצד אחד, הגורמים הפוליטיים השונים חתרו להשתלט עליו ולהשתמש בו לבניין בסיס הכוח שלהם, הן על ידי השליטה במשאבים ובסמכויות, הגלומים בו, והן, במובן הפשוט יותר, כדרך לחלוקת משרות לנאמניהם; מצד שני, הפרטת השירותים החברתיים גרמה לכירסום מתמשך בכוחם של המגזר והשירות הציבורי, הן על ידי צמצום תפקודיהם והן על ידי החלפת עובדים שהועסקו במסגרת חוזים קיבוציים בכאלה שהועסקו על בסיס חוזים אישיים או באמצעות חברות כוח אדם. שניות זו, של שימוש במגזר הציבורי תוך החלשתו המתמשכת – ממש כמו הרחבתה של מדינת הרווחה תוך ערעור יסודותיה – הינה מהותית להפרטה המלאימה ויצרה אשליה של המשך הסדר הקודם.  כחלק ממאבקה ביסודות הציבוריים של ההפרטה המלאימה, חותרת ההפרטה האוליגרכית לערער את מעמדו של המגזר הציבורי כדי להקטין את עוצמתו ביחס להון. מגמה זו ניכרת בבירור הן בצעדים השונים של תכניתו של נתניהו והן במתקפת ההסברה שלו. ברמה ההסברתית חזר נתניהו על הדימוי של המיגזר היצרני כ"איש הרזה" היעיל, הנושא על גבו את המיגזר הציבורי כ"איש השמן", הטפיל, דמוי המשחזר את ההגיון העומד ביסוד ההבחנה בין מקבלי הקיצבאות לבעלי היכולת. ככל שדימוי זה הוא מופרך מבחינה כלכלית, שכן ההבחנה בין המיגזרים – בין המהנדס למורה שלימד אותו, בין הפועל לרופא שיטפל בו – היא חסרת בסיס במשק מודרני, הרי שהיא סייעה להנחת התשתית המוסרית והאידיאולוגית למתקפה על המיגזר הציבורי, שהחלה במסע פיטורים מתוקשר.  לפיטורים לא הייתה משמעות כלכלית – מספר המפוטרים לא היה גבוה, ויש להניח שמקומותיהם ימולאו על ידי עובדי חברות כוח האדם – אלא משמעות חברתית ופוליטית: הם היו בבחינת פגיעה באחד מן היסודות של השירות הציבורי: הקביעות ואי-התלות הניגזרת ממנה, מה שהופך את הפקידות בחזקתה כמייצגת את האינטרסים של המדינה לנתונה יותר ללחצי ההון. יתר על כן, הפגיעה במגזר הציבורי נועדה לערער את יסודותיה של העבודה המאורגנת בישראל בכלל, שכן המיגזר הציבורי הוביל את המשא ומתן עם המעסיקים המקצועי, והשגיו היו מוחלים על כל המשק באמצעות צווי ההרחבה.  הפגיעה בזכויות העובדים במיגזר הציבורי היו, אפוא, בעלי משמעות גם כלפי העובדים במיגזר הפרטי והחלישו את כוחה של העבודה בכלל מול ההון.

בדומה, מטרת התקפותיהם של נתניהו ושלוחיו על העבודה המאורגנת והניסיון לשבירת כוחה של ההסתדרות, כאמצעי לשינוי מאזן הכוחות החברתי לטובתו של ההון, היתה פוליטית יותר מאשר כלכלית.  השימוש בחקיקה כדי לכפות את ההסדרים החדשים תוך הפרה חד-צדדית של הסכמים קיבוציים עומד בניגוד מוחלט להנחות הליברליות העומדות, לכאורה, בבסיס תוכניתו של נתניהו והן חושפות את הפער בין האידיאולוגיה המשמשת לשיווקה, לבין מטרותיה הפוליטיות הממשיות.  הניסיונות לפגיעה בזכות השביתה, העולים מסביבתו של נתניהו, אם על ידי חקיקת חוק בוררות חובה, אם על ידי הגדלת תקופת הצינון ואם על ידי חיוב הצבעת רוב בטרם הכרזת שביתה – מהלך שמשמעותו הפקעת כוחם של הועדים כמייצגי העובדים – הינה חלק מן המגמה לעקר כל כוח ציבורי שעשוי להתנגד להון ובעיקר את מי שניצב מולו מתוקף החלוקה החברתית: העובדים וארגוניהם. מהלכים אלו לוו במסע נגד בתי הדין לעבודה, ובייחוד נגד בית הדין ארצי לעבודה, בתמיכתו של שר המשפטים מ"שינוי", מהלך שמצא ביטוי בתקציב 2004, ואשר גם אם ייבלם לבסוף, הרי שהאיום הגלום בו אמור להשפיע על פסיקות השופטים לעתיד.  האיום על בתי הדין לעבודה, משתלב במגמה מתמשכת להחלשת מנגנון הכוח של המשפט שבאה לידי ביטוי בתקציב 2003, בעיקר בפגיעה בזכות להליך הוגן ובנגישות למשפט של קבוצות חלשות.[16] החלשת מערכת בתי הדין לעבודה בפרט ומערכת המשפט בכלל משמעותה, כמו זו של הפגיעה בעבודה המאורגנת, היא החלשת יסודות שיכולים לעמוד מול ההון ולהבטיח את האינטרסים של העבודה והשכבות הנמוכות.

יסוד נוסף שבלט במסע ההסברה של נתניהו היה המתקפה על המונופולים, תוך קריאה להפרטתם ולשבירת כוחם של הועדים הגדולים, השואבים מהם את כוחם. בעוד שהקריאה לשבירת כוחם של הועדים משתלבת במתקפה על העבודה המאורגנת, הרי שהפרטת המונופולים משרתת ישירות את ההפרטה האוליגרכית: היא מרחיבה את בסיס פעולתו של ההון הפרטי, וכך גם מגדילה את כוחו הפוליטי. למרות שבשיח הרווח מתואר מהלך ההפרטה של המשק הציבורי כמהלך דימוקרטי משחרר, הרי שהוא בעל אופי אוליגרכי מובהק: מעצם מהותה הפרטה זו פונה רק אל מי שמסוגלים לרכוש את המפעלים המוצעים להפרטה, משמע, המעגל הידוע של משפחות הון השולטות במשק ממילא, ומשרתת את האינטרסים שלהם, תוך הגדלת הריכוזיות במשק.  היבט זה מדגיש את היסוד הפוליטי של משטר ההפרטה, המגדיל את שליטתו של ההון בכלכלה ובחברה, ומשכפל אותה ומהווה את הנחת היסוד של ההפרטה האוליגרכית.

גישה זו הנחתה גם את המתקפה על קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שלמעשה הולאמו על ידי המפקח על הביטוח באמצעות מינוי מנהלים מורשים.  לכאורה, הלאמת קרנות היא בבחינת חזרה על הלאמת הבנקים כעשרים שנים קודם לכן, אלא, שבין שתי 'ההלאמות' ישנו הבדל מהותי, החושף גם את הבדל בין ההפרטה המלאימה להפרטה האוליגרכית.  הלאמת הבנקים יצרה, אמנם, את הבסיס להפרטתם בטווח הארוך, אך בטווח הקצר היא, דווקא, הגדילה את כוחה של הפקידים והפוליטיקאים כלפי עולם העסקים שהיה מועמד לרכוש את הבנקים.  'הלאמת' קרנות הפנסיה, לעומת זאת, משרתת את ההון בטווח הקצר.  באמצעות שינוי במדיניות הנפקת איגרות החוב המיועדות חותרת התכנית להביא להשקעת חלק מן ההון של קרנות הפנסיה בבורסה, תוך הבטחת תשואת מינימום על ידי המדינה[17].  מהלך זהו הוא אינטרס מובהק של ההון, שכן באופן זה גדלים המקורות העומדים לרשותו, כאשר תשואת המינימום המובטחת לקרנות היא למעשה ביטוח ההשקעות בבורסה ועידודן.  'הלאמת' קרנות הפנסיה חוזרת וחושפת גם את הפער שבין האידיאולוגיה של השוק החופשי המשמשת את נתניהו כדי לשווק את ההפרטה האוליגרכית, לבין האמצעים הפוליטיים והמנהליים והגברת המעורבות הממשלתית במשק בהם הוא משתמש כדי לקדם אותה.

הנסיגה מן הבסיס הפוליטי והחברתי של ההפרטה המלאימה ניכרת גם בסעיף בתכנית נתניהו הדן  באיחוד הרשויות המקומיות ובצמצום מספר סגני ראשי הרשויות בכל הארץ.  השלטון המקומי בחזקתו כמקור למשרות נבחרות, מינויים פוליטיים, תקציבים ממשלתיים ושירותים חברתיים היה אחד מן הבסיסים של הקוטב ה'מלאים' שבהפרטה המלאימה, בכלל ושל המיגזור של מערכות השירותים בפרט.  לפיכך, איחוד הרשויות והקטנת מספר הסגנים, שנועד להקטין את נפח המשרות והתקציבים נתפס כהחלשת היסוד הציבורי של השלטון המקומי, ממנו שואבים גורמים פוליטיים שונים, ובמיוחד מגזריים, חלק ניכר מעוצמתם.  הרצון למנוע את החלשת הפוליטיקה היתה הגורם ללחץ הכבד שהופעל על הממשלה, בייחוד מתוך הליכוד, שהביא בסופו של דבר לביטול כמעט מוחלט של איחוד הרשויות והקטנת מספרם של סגני ראשי הרשויות.  המאבק על שימור מבנה המקומי נותן ביטוי לנסיונותיהם של גורמים השואבים את כוחם מן הדפוס של ההפרטה המלאימה לסכל את ביטול אחד מיסודותיה ולהחליפה בהפרטה האוליגרכית.  הצלחתם מלמדת לא רק על המאבק הניטש בימין בין שני דפוסי ההפרטה, אלא גם על כוחם היחסי של חסידי ההפרטה המלאימה.

בעוד שבתחום הכלכלי-עיסקי תכנית נתניהו היא המשכה של תכניתו של שלום, הרי שבתחום האידיאולוגי יש הבדל משמעותי בין השתיים: שלום חזר והדגיש את האילוץ התקציבי העומד ביסוד תכניתו, נתניהו, לעומת זאת, הדגיש, כי מעבר להתמודדות עם האילוצים הכלכליים, הוא חותר לשינוי הבסיס הערכי של המדיניות הכלכלית-חברתית, בסיס החותר תחת הנחותיה של ההפרטה המלאימה ומניח את היסוד לפרטה האוליגרכית. הנחותיה של ההפרטה המלאימה היו רפובליקניות במובהק, לעומת זאת אלו של ההפרטה האוליגרכית הן ליברליות במובהק. ההפרטה המלאימה הקפידה להשתמש בריטוריקה של שחרור המשק והאזרחים, ובמיוחד החלשים שבהם, מן הפיקוח והדיכוי של המשק הריכוזי הסוציאליסטי וביטול זכויות היתר שהוא העניק למקורביו.  נתניהו, מנגד, העלה על נס את תרומתם של ההון והעסקים למשק, את התלות של החברה ביזמות של בעליהם והעמיד את עידודם כתכלית מרכזית של מדיניותו, תוך שהוא משתמש בתיזת החילחול, היינו, ההטבות שיקבלו בעלי ההון יגרמו לפיתוח המשק ולחילחול הרווחים כלפי הציבור הרחב.  בכך יצר נתניהו ההבדלה כמעט ביולוגית בין בעלי ההון, המועילים לכלכלה, לכל האחרים: בכדי לעודד את תרומתם של בעלי ההון לכלכלה יש להעניק להם הטבות; לעומת זאת, על כל האחרים יש ללחוץ כדי לאלצם לעבוד ביעילות.

יותר מאשר הניגוד הכלכלי והאידיאולוגי, הניגוד בין ההפרטה המלאימה להפרטה האוליגרכית הוא  ניגוד פוליטי.  נתניהו הציב את הגבול בין שני קווי המדינית הכלכלית של הימין בשנות האלפיים, היינו לאחר נפילת ממשלתו, אותה הוא משייך בהתאם להבחנה זו לעידן הראשון.  התנערותו של נתניהו ממשלתו הראשונה אינה מקרית: תוך המעבר אל ההפרטה האוליגרכית הוא ביצע גם מהפך ביחס לגורמים החברתיים עליהם הוא מבסס את כוחו הפוליטי.  בעת שכיהן כראש ממשלה, פעל נתניהו במסגרת הנחותיה של ההפרטה המלאימה ובנה את כוחו על ברית עם המיגזרים, ובמיוחד עם  החרדים והמעמדות הנמוכים, תוך שהוא מתקיף בחריפות את 'האליטות'.  ההפרטה האוליגרכית, כפי שבאה לידי ביטוי בתכניתו הכלכלית, לעומת זאת, לא רק שפוגעת ביסודות אלו, אלא שומטת את הקרקע מתחת למיגזרים בכלל.  אלא, שבמקביל משתמש נתניהו במדיניות הכלכלית כדי לפלח מחדש את החברה הישראלית ולבנות לעצמו בסיס תמיכה חדש.  יסוד מרכזי עליו בונה נתניהו, כפי שניתן ++++++להסיק ממגמותיה של תוכניתו, הוא ההון, האליטות שהוא תקף בעבר ואותם חלקים במעמדות הביניים החותרים להקטין את כוחם של המגזרים והמעמדות הנמוכים, עליהם היתה מושתת ההפרטה המלאימה, המוצאים היום את ביטויים הפוליטי בעיקר במפלגת "שינוי".  על הצלחתו בתחום זה ניתן להסיק מהתגובה לתכנית של עיתון הארץ, המשמש פה למעמדות הביניים: בעוד שכראש ממשלה הותקף נתניהו באופן מתמיד וחריף על ידי העיתון – בעיקר בשל עמדותיו המדיניות – הרי שעתה התגלה הארץ כתומך המובהק ביותר של תכניתו הכלכלית.[18]  ואולם, התבססות על העשירונים הגבוהים אינה מספיקה מבחינה אלקטורלית, לפיכך ניתן להבחין בתכנית במגמה ברורה לפניה אל היסודות הנמוכים, הבלתי 'מסודרים' בחברה הישראלית. הפרטתו הנמשכת של שוק העבודה יצרה ניגוד מובנה בתוך ציבור השכירים בין מי שעדין מוגנים על ידי החוזים הקיבוציים ונהנים מזכויות כמו קביעות פנסיה וכד' לבין מספר הולך וגדל של עובדים 'בלתי סדירים' הנעים על הרצף שבין חוזים אישיים ותעסוקה באמצעות חברות כוח אדם. למרות שההפרטה מרעה את תנאי התעסוקה של 'הבלתי סדירים', הרי שככל שמשטר התעסוקה הקיבוצי ילך ויתפורר, כן יגדלו הזדמנויות העבודה שלהם.  מבחינתם, היריב המיידי אינו ההון אלא דווקא העובד המאורגן, החוסם את סיכוייהם לפיכך, המתקפה על העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי היא בגדר הבטחה ל'בלתי סדירים' לאפשר להם להכנס אל החלל שיותיר השירות הציבורי המפורר.

ההפרטה המלאימה וההפרטה האוליגרכית הן, אפוא, שתי תפיסות המנהלות מאבק בתוך הימין, תוך שבמקביל לעיצוב מחדש של התנאים הכלכליים הן יוצרות לעצמן את בסיסי תמיכה החברתיים.  לתקציב 2003 יש לפיכך השלכות החורגות מן התחומים הכלכלי והחברתי: הוא פועל לעצב מחדש את יחסי הכוחות הפוליטיים והמפה המפלגתית בישראל.  התחזקות ההפרטה האוליגרכית עשויה לגרום לברית בין יסודות בתוך הליכוד ושאר מרכיבי הימין, שינוי ואף מפלגת העבודה, שיכוננו בישראל ציר ניאו-שמרני; החלשות היסודות שנבנו מתוך ההפרטה המלאימה, והתמוטטות משטר המיגזרים, לצד הפגיעה המתמדת של ההפרטה האוליגרכית בשכבות הנמוכות עשויה להוביל, מנגד, לחבירתם של יסודות המצויים היום בימין עם גורמים שונים בשמאל החברתי ולכונן מערך בעל זיקה סוציאל-דימוקרטית; המשך התפוררות רשתות הביטחון החברתיות עלולה אף לחולל שינוי עמוק יותר במערך הפוליטי הישראלי והביא לעליית 'מפלגות שנאה' בעלות מצע אוטוריטרי, שאת גרעיניהן ניתן לזהות כבר בהווה.

תקציב הוא יותר מאשר סך הכל של סעיפים, אלא גורם פעיל המשנה את דמות החברה.  תקציב 2003, הוא ביטוי למגמות שהבשילו בחברה הישראלית במשך שלושת העשורים האחרונים, אך במקביל הוא גם עשוי לעורר כוחות שונים שיקנו לה כיוונים חדשים.

*  החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה.

הערות

 

[1] י' וורייט ומ' קפרא "בן-גוריון אשם" מעריב (18.7.2003).  דברים דומים כותב אברהם טל בהארץ: "גם אחרי שהתפוגגה הגישה 'הסוציאליסטית' לניהול המשק בסוף שנות ה-70, ממשלות ישראל לא העמידו את הכלכלה במקום גבוה בדר העדיפויות … ולעיתים נהגו בנושאי הכלכלה בקוצר ראות הגובל באופורטוניזם", א' טל "פקידים לעזאזל" הארץ (29.9.2003).

[2] התכנית הכלכלית אושרה על ידי הממשלה ביום 25.3.2003 (להלן: "התכנית"). ראו באתר האינטרנט של משרד האוצר: http://www.mof.gov.il/budget2003/index03.htm#a. התכנית באה לידי ביטוי בחקיקה בחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, ס"ח 386, מה-29.5.2003. לניתוח מגמות התקציב ראו: ש' סבירסקי, א' אטקין וב' סבירסקי מבט על התקציב, 2003: הצעת חוק התקציב והצעת חוק ההסדרים (מרכז אדוה, 8.12.2002); ב' סבירסקי וש' סבירסקי שינוי ערכי במדיניות הממשלה (מרכז אדוה, מאי 2003); מרכז אדוה תגובת מרכז אדוה ל"תכנית להבראת כלכלת ישראל" (24.3.2003).

[3] על הניאו-שמרנות היהודית האמריקנית ר': ק' ויינשטיין "עלייתם של השמרנים היהודים באמריקה" תכלת 8 (1999) 27-31.

[4] על הריטוריקה של נתניהו ראו: א' רובינשטיין "הערות על התכנית 'הכלכלית'" מרתון תגובות והצעת חלופות לתוכנית הכלכלית של הממשלה, 2003 (נ' ציון עורכת, סדרת ניירות עמדה בנושאי הצדק החברתי, מס' 3, המרכז לצדק חברתי ודימוקרטיה ע"ש יעקב חזן, מכון ון-ליר, 2003) 25.

[5] על ההיבטים התודעתיים של מהפכת ההפרטה ראו ד' גוטוויין "שטר הפירעון של המהפכה הבלתי נראית" ארץ אחרת 12 (2002) 72-76.

[6] ש' בן עמי מקום לכולם (1998).

[7] ראו: ר' סיני "לחץ מהצמתים, השפעה מהדוכן" הארץ (1.12.2002).

[8] ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל בראשות חבר הכנסת רן כהן דו"ח וסקירה על התפתחות הפערים החברתיים בישראל בעשרים השנים האחרונות (הכנסת, דצמבר 2002). (להלן: "דו"ח הועדה"). מסיכומי הועדה: "מדינת ישראל מדורגת במקום השני בין המדינותבעולם המערבי (אחרי ארצות-הברית) באי-שוויון כלכלי. בשנות ה-60 נתפסה ישראל כאחת המדינות השוויוניות ביותר, אך בשנות ה-80 וה-90 התרחב הפער הכלכלי בתוכה". (ע' 12); "המיסים ותשלומי העברה מצמצמים את הפערים בין עשירוני ההכנסה.  … בהשוואה לעלייה החדה בפערים בהכנסה הכלכלית, הפערים בהכנסה הפנויה יציבים יותר לאורך זמן.  … ישראל מדורגת במקום השני בין המדינות המתועשות גם מבחינת גודל האי-שוויון בחלוקת ההכנסה הפנויה". (ע' 14) (הדגשה שלי, ד.ג.); "בדומה למקומה של ישראל בגודל הפערים בהכנסות, גם בתחולת העוני ממוקמת ישראל במקום השני אחרי ארצות-הברית ולפני מדינות רבות במערב". (ע' 19); "לאורך זמן, עם התרחבות הפערים הכלכליים בקצב מהיר ולמרות מגמת הגידול הרציפה בתשלומי ההעברה ובחלקם בתקציב ובתוצר, נשחקת האפקטיביות של תשלומי ההעברה בצמצום האי-שוויון ובהורדת תחולת העוני". (ע' 23); "מערכת המס הישראלית פועלת להרחבת הפערים החברתיים בשני ערוצים עיקריים: מערכת המס בישראל יוצרת העדפה להשקעה בהון על פני השקעה בעבודה … מערכת המס בישראל מיטיבה עם בעלי ההון ופגעת באוכלוסייה שעיקר הכנסתה מעבודה". (ע' 25); "פערי ההשכלה בין תלמידי ישראל הם מהגדולים בעולם. ישראל מדורגת במקום הרביעי בגודל הפער בין התלמידים בעלי הציונים הטובים לתלמידים שציוניהם גרועים במבחנים במתמטיקה ובמדעים לכתות ח'". (ע' 38); "בשנות ה-90 הנהיג משרד החינוך שתי רפורמות שנועדו להגדיל את שיעור הזכאים לתעודת בגרות … ניתוח ההשגים של ילידי 1974-1978 מלמדים, שהרפורמות הקטינו את האי-שוויון החברתי כלכלי בשיעורי הזכאות לתעודת בגרות רגילה, אך הגדילו את האי-שוויון בשיעורי הזכאות לתעודת בגרות אוניברסיטאית." (ע' 41-42). (הדגשה במקור).  בעוד שבגודל הפערים בהכנסות ובתחולת העוני ממוקמת ישראל במקום השני אחרי ארצות הברית, הרי שמחקרים שנערכו על ידי מכון ברוקדייל והמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון מלמדים, "שמספר החיים בחוסר ביטחון תזונתי וברעב בישראל גדול פי שניים מאשר בארצות הברית". (הדגשה שלי, ד.ג), ר' קאופמן "הרבה יותר רעבים" הארץ (9.10.2003).   על אי השוויון ראו גם: מ' מאוטנר "צדק חלוקתי בישראל" צדק חלוקתי בישראל (מ' מאוטנר עורך, (2000), מ' דהן "עליית אי-השוויון הכלכלי" ממעורבות מממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1985-1998: קובץ מחקרים לזכרו של פרופ' מיכאל ברונו (א' בן בסט עורך, 2001) 610.

[9] על מהפכת ההפרטה בישראל ראו: ד' גוטווין "הדיאלקטיקה של כשל השוויון: השמאל הישראלי בין ניאו-ליברליזם לסוציאל-דימוקרטיה" מקרוב 3 (2000) 30; ד' גוטוויין "לקרוע את מסווה ההפרטה" ארץ אחרת 11 (2002) 30.

[10] דו"ח הועדה, לעיל הערה 7, בע' 22: "בשנים 1980-2000 היה גידול ריאלי ממוצע של 6% בשנה בתשלום הגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. … כ-62% מתשלומי הגמלאות מגיעים לארבעת העשירונים התחתונים".

[11] על התמיכה בהפרטה בקרב השמאל ראו למשל: א' רובינשטיין "מדיניות ההפרטה של הממשלה" כלכלת ישראל לקראת שנות ה-2000: הפרטה ויעול במשק הציבורי (1993) 3-4.

[12] ש' סבירסקי הגידול בהוצאות של משקי בית על שרותי חינוך 1986/7-2001 (מרכז אדוה, דצמבר 2002); ש' שפר "ביטוחי בריאות פרטיים: נבנים על חוליי הביטוח הציבורי" הארץ (22.8.2003).

[13] ראו למשל: ח' קים "דרושים מאתים שהידים" הארץ (15.3.2002); "מאחוריך מצנע" הארץ (13.8.2002); "עונה של חיבוקים" הארץ (29.11.2002).

[14] ראו: "האצת רפורמת המס" תגובת מרכז אדווה לתקציב 2003 (מרכז אדווה, 2003).

[15] נתניהו נתן לתפיסה זו אף ביסוס אידיאולוגי, ובראיון לעיתון ידיעות אחרונות אמר: "פערים אינם קנה המידה היחיד, ואפילו לא העיקרי לבחינת הצלחתה הכלכלית והחברתית של מדינה. הסתכל על ארצות הברית: הפערים בה עמוקים, אבל רמת החיים הממוצעת גבוהה מאוד. חשובים גם דברים אחרים: ניידות חופש הזדמנויות, תחרותיות". הראיון מופיע אצל י' גל-נור "תגובות לתכנית הכלכלית" מרתון תגובות והצעת חלופות לתוכנית הכלכלית של הממשלה, 2003 (נ' ציון עורכת, סדרת ניירות עמדה בנושאי הצדק החברתי, מס' 3, המרכז לצדק חברתי ודימוקרטיה ע"ש יעקב חזן, מכון ון-ליר, 2003) 16.

[16] י' אלבשן "על ריסוק מנגנוני הכוח הדמוקרטיים ועל הפגיעה בהליך המשפטי" מרתון תגובות והצעת חלופות לתוכנית הכלכלית של הממשלה, 2003 (נ' ציון עורכת, סדרת ניירות עמדה בנושאי הצדק החברתי, מס' 3, המרכז לצדק חברתי ודימוקרטיה ע"ש יעקב חזן, מכון ון-ליר, 2003) 32.

[17] על קופות הפנסייה ראו: ד' פלג מהפכה במערכת הפנסיה (מרכז אדוה, מרץ 2000); ד' לוי "הערות על הפנסייה ועל שוק ההון"ך מרתון תגובות והצעת חלופות לתוכנית הכלכלית של הממשלה, 2003 (נ' ציון עורכת, סדרת ניירות עמדה בנושאי הצדק החברתי, מס' 3, המרכז לצדק חברתי ודימוקרטיה ע"ש יעקב חזן, מכון ון-ליר, 2003) 78.

[18] ר' למשל מאמר מערכת "תחילתה של דרך קשה" הארץ (28.3.2003), נ. שטרסלר "זו לא צמיחה זו הצלה" הארץ (14.4.2003), ח. ביאור "קרב הבלימה של פרץ" הארץ (28.3.2003), א.טל "הבראה בשיטת ארגנטיהנ" הארץ (31.3.2003).