התאצ'ריזם של ביבי משרת את השמאל – ולכן ימשיך להפסיד

בדיוק כמו בבחירות 2015, גם ב-2019 אופי ההצבעה התפלג באופן סוציו-אקונומי מובהק: המעמדות הנמוכים עם הימין והדתיים, והגבוהים עם המרכז שמאל. כדי לשבור את החלוקה הזאת, השמאל צריך להציע מדיניות מקיפה של שירותים ציבוריים איכותיים לכל ולצאת נגד משטר ההפרטה

על התנחלויות ותאצ’ריזם

מדוע הפכו הימין הדתי והמתנחלים לנושאי הדגל של התאצ'ריזם ולמי שמובילים רעיונית ופוליטית את הפרטתה של ישראל? התשובה: פירוק מדינת הרווחה האוניברסלית ומיגזורה של החברה משמשים בידם כאמצעי לסיפוח השטחים ולכינון "ישראל הגדולה" כחברת מובלעות בעלות מעמד משפטי ואזרחי שונה.

ההגיון המעמדי של 'המהפך הארוך', 1973-1977

מהו התפקיד שמילא אי-השוויון הכלכלי חברתי בהבטחת מבנה השליטה של מפא"י והמערך וכיצד דווקא צמצומו הוביל למהפך 1977?

המאמר מתפרסם בקובץ החברה הישראלית 1967-1977: קריאות חדשות הרואה אור במסגרת סדרת הנושא של כתב העת עיונים בתקומת ישראל

שלטון הנאמנות: ההתנחלויות וההגיון האנטי דמוקרטי של משטר ההפרטה הישראלי

שלטון הנאמנות הוא שילוב בין הנחותיו של משטר ההפרטה בישראל להנחותיו של מפעל ההתנחלות בשטחים. מאז 2009 פועל הימין לכינונו של שלטון הנאמנות בישראל על ידי חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד אזרחי ישראל הערבים, השמאל ובית המשפט העליון במטרה ליצור תנאים לסיפוח הגדה המערבית ומימוש פתרון "המדינה האחת" על ידי פיצולה של ישראל למובלעות בהן נוהגים הסדרים אזרחיים וחלוקתיים שונים.

אלאור אזריה ועובדי הקבלן

משפטו של אלאור אזריה הופך לקו פרשת מים במלחמת האזרחים הישראלית. "משפט אזריה" שהפך זה מכבר ל"פרשת אזריה" יצא מאולם בית הדין ומתנהל בדעת הקהל. בהדרגה דוחק הצד הציבורי את הצד הפלילי, כשהמשפט מלבה את התבערה הפוליטית. עוצמתה של "פרשת אזריה" מוצאת ביטוי בכך שאחד מנפגעיה העיקריים הוא צה"ל, שבקרב קהלים רחבים הפך מטרה לביקורת חריפה המכרסמת בהסכמה הציבורית הבלתי מעורערת ממנה הוא נהנה עד כה.

במדרון הפאשיזם

יש להתחיל מן הסוף: הדמוקרטיה הישראלית גולשת במדרון הפאשיסטי. את המהלך מובילה אמנם ממשלת הימין, אך גם השמאל אחראי לא פחות: לא רק שחלקים ממנו הולכים ומסתגלים ל'רוח התקופה' שמכתיב הימין, אלא שהוא מועל בתפקידו בכך שאינו מציע חלופה חברתית ופוליטית שיש בה כדי להתמודד ולבלום את המתקפה על הדמוקרטיה, וכך מאפשר את המשך ההתדרדרות.

למתקפה האנטי דמוקרטית של הימין יש תשובה

שתולים 1, שתולים 2, חוק עמותות השמאל, החוק להשעיית הח"כים הערבים, ו"נאמנות בתרבות", הם רק חלק מן הגילויים של המתקפה שמנהלים הימין הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי במטרה לצמצם את המרחב הדמוקרטי בישראל. בעוד שהמתקפה האנטי-דמוקרטית של הימין מעצבת את האווירה הציבורית, מגדירה מחדש את סולם הערכים ההגמוני וקובעת את סדר היום הפוליטי, תגובתו של השמאל למהלכיו של הימין נעה בין גינוי להכחשה: המגנים מתריעים כי ישראל מצויה על הספקטרום הפשיסטי עמוק בתוך תקופת ויימר, ואילו המכחישים מרגיעים כי מצב הדמוקרטיה הישראלית איתן ודוחים את ההשוואה לפשיזם כפאניקה מזיקה.

עוד על ההפרדה הכוזבת בין הכיבוש להפרטה

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 55 של 'חברה' – כתב עת סוציאל-דמוקרטי ופורסם ב"עבודה שחורה" ב-7.5.13.

ההתנחלויות אינן רק אחד מן המנגנונים המקדמים את ההפרטה, הן גם אחד ממקורות העוצמה הפוליטיים שלה

יחימוביץ' – ימין סוציאלי נגד סוציאל דמוקרטיה

פורסם ב"כמאל" ב-20.8.2011 וב"עבודה שחורה"

הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב'הארץ' הוא שלב נוסף בהגדרתה העצמית כימין-סוציאלי, תפיסה שהיסטורית הופיעה כניגודה של הסוציאל-דמוקרטיה וכשלילתה.

על כך שעמדותיה של יחימוביץ' אינן מתיישבות עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי כלשהו עומדים זה מכבר גם מי שנאלצים לתרץ אותן כ'טקטיקה', משמע, כסטייה תועלתנית למען השגת המטרה. ואולם, מאחר ובעמדותיה של יחימוביץ' ניתן לזהות מזה זמן קו רציף של 'שבירה ימינה', כפי שהיטיב לזהות אתר 'סרוגים', דומני שניתן להסיק שדבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן.

דבריה על ההתנחלויות הם ללא ספק ליבת הראיון. 'לשעתו', היא מסבירה, הייתה ההתנחלות 'מהלך קונסנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית'. אך זו אינה עובדה היסטורית, אלא עיוותה; חצי-אמת שמקורה בשמאל היוני שנועדה לנגח את תומכי הפשרה הטריטוריאלית שבמפלגת העבודה, ואשר אומצה בהמשך על ידי הימין המתנחלי.

יחימוביץ' ממשיכה ומאמצת את הטיעון המתנחלי כאשר היא מציינת כי עלות הקמת בית ספר לכל מספר ילידים בהתנחלות היא כעלות הקמתו בתוך הקו הירוק. אך מבלי להתבלבל היא מיד סותרת את עצמה ומוסיפה: 'אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף'. בהמשך לסתירה זו היא טוענת כי 'אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל', ומדגישה ש'אין לה קשר למציאות'.

דומני, שלא אטעה אם אזהה בתיזה שיחימוביץ' סבורה ש'אין לה קשר למציאות' עיוות של תיזת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' שהצעתי במאמרי 'היסודות המעמדיים של הכיבוש'. במאמר זה טענתי כי הקמת מדינת הרווחה החלופית בהתנחלויות איפשרה לימין לפרק את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק, תוך הצעת פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו ממדיניות זו. בסיס טענת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' הוא פוליטי ולא חשבונאי: היא מצביעה על כך שכמו כל מפעל קולוניאלי משמש הכיבוש לעיצוב היחסים החברתיים בתוך המטרופולין, היינו בישראל הריבונית. תיזה זו שוללת את ההיגיון החשבונאי של עמדת 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' בנוסח 'שלום עכשיו', ומציעה במקומו הגיון פוליטי המצביע על זיקת הגומלין בין התמשכות הכיבוש, התרחבות מפעל ההתנחלות, הפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי. יחימוביץ', לעומת זאת, חוזרת אל ההיגיון החשבונאי, אם כי היא מאמצת את גירסתו הימנית ולפיה בית ספר בהתנחלויות = בית ספר בישראל, וכך היא מתעלמת מכך שבתי ספר נבנו בהתנחלויות אך לא בישראל, כדי לפרק את מדינת הרווחה.

אלא, שיחימוביץ לא סברה כך תמיד. להפך, בראיון לנחמיה שטרסלר ב'הארץ' בדצמבר 2005, זמן קצר לאחר שנכנסה לפוליטיקה אמרה יחימוביץ' כי 'בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה'. מה גרם ליחימוביץ' לשנות את עמדתה? דומה שההסבר לכך מצוי ב'שבירה ימינה' שלה ובאימוץ ההיגיון המתנחלי.

ההיגיון המתנחלי משפיע גם עמדותיה החברתיות של יחימוביץ'. כך למשל עמדתה ביחס ל'מרכז האוניברסיטאי באריאל', שההכרה בו כאוניברסיטה, לדבריה, חייבת להיות מותנית בשיקולים אקדמיים בלבד. בכך מתעלמת יחימוביץ' לא רק משיקולים מדיניים ומשפטיים, אלא גם מן העובדה, שבהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית בישראל מתקיים תיכנון אקדמי, הקובע האם צריך להקים עוד אוניברסיטאות והיכן. עולה, כי ביחס להתנחלויות מוכנה יחימוביץ' לאמץ את גישת השוק: כל מוסד שייקנה רמה אקדמית יוכרז כאוניברסיטה. זוהי בדיוק העמדה שבשמה מקדמים רייכמן והמרכז הבין-תחומי את הפרטת ההשכלה הגבוהה.

הראיון חושף גם כשל העשוי לסביר כיצד מתחת למיתוג העצמי הסוציאל-דמוקרטי אימצה יחימוביץ' גירסה ימנית של הציונות. באופן מביך היא מציינת ש'אני לא מכירה ויכוח … על ציונות וסוציאליזם' בתנועת העבודה, בעוד שוויכוח זה היה אחד המקורות הפוריים לגיבוש הסינתיזה הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הראיון היא מוסיפה לרדד את הציונות להמנון, דגל ושירות קרבי, באופן המוציא גם את חזונו של הרצל ב'אלטנוילנד' מגבולות הגדרת הציונות של יחימוביץ'.

יחימוביץ' נוקטת בהפרדה שאיפיינה את עמדת 'שלום עכשיו', רק במהופך: הם חשבו כי ניתן להגיע לשלום מבלי לתקן את החברה, היא סבורה כי ניתן ללחום לצדק חברתי תוך התעלמות מזיקת הגומלין בין ההתנחלויות למשטר ההפרטה. יסודה של תפיסה סוציאל-דמוקרטית הוא עיצוב החברה תוך זיהוי יחסי הגומלין בין תחומי החיים השונים, כלכלה, חברה, כיבוש וזכויות אדם, למשל. הימין הסוציאלי סבור כי ניתן להשיג צדק חברתי בנפרד משאר התחומים.

מדוע חשובה הבחנה בין ימין סוציאלי לסוציאל דמוקרטיה? ככל שהוויכוח על השטחים הולך ומתקרב להכרעה מעתיקים המתנחלים את זירת הפעולה שלהם אל תוך ישראל הריבונית, ותוך אימוץ גישת הימין הסוציאלי הם פועלים לעצב אותה בדמותם. הפרדה והנגדה בין עמדותיה של הציונות הסוציאליסטית לבין הימין-הסוציאלי היא חיונית, אפוא למאבק על דמותה של ישראל.

ומהי המסקנה הפוליטית? מבחינה סוציאל-דמוקרטית עדיף עמיר פרץ על יחימוביץ'; יחימוביץ' עדיפה על הרצוג ומצנע הניאו-ליברלים. אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, חשוב שהיא תמצא מולה אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.

מהפכת האטד

פורסם ב'הארץ' 19/07/2011

חוק החרם הוא לכאורה עוד חוליה בנחשול חוקי "נאמנות-אזרחות", אבל למעשה הוא נקודת מפנה. בעוד שבעולם הערבי תובעת "מהפכת היסמין" דמוקרטיה – בישראל חותרת מהפכה שכנגד לצמצומה. זוהי "מהפכת האטד".