בדיוק כמו בבחירות 2015, גם ב-2019 אופי ההצבעה התפלג באופן סוציו-אקונומי מובהק: המעמדות הנמוכים עם הימין והדתיים, והגבוהים עם המרכז שמאל. כדי לשבור את החלוקה הזאת, השמאל צריך להציע מדיניות מקיפה של שירותים ציבוריים איכותיים לכל ולצאת נגד משטר ההפרטה
תגית: פוליטיקה
מיתוס 'ההצבעה השבטית': משטר ההפרטה והבסיס המעמדי של התמיכה בימין ובהשמאל בישראל
ההצבעה בישראל היא מעמדית ולא שבטית. האופי "השבטי" של החברה וההצבעה נובע מתהליך מיגזור החברה שחולל משטר ההפרטה הישראלי כמנגנון פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה. בהתאם, הזהויות המוכרות בישראל הן תולדה של ההסדרים החלוקתיים. להמשיך לקרוא
מחאה פוליטית . דברים במפגש פעילים
על המחאה החברתית של קיץ 2012 להיות מחאה פוליטית, או שהיא לא תהיה. הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011. שיהיה ברור, מחאה פוליטית, היא מחאה מפלגתית, כי אין פוליטיקה בלי מפלגות. מחאה פוליטית היא מחאה סוציאל-דמוקרטית המתייצבת כאופוזיציה לשלטון הניאו-ליברלי.
פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית ג' – תנועת הוועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי
פורסם ב"חברה"
היחס לניאו-ליברליזם הוא הקו המפריד בין השמאל לסוציאל-דמוקרטיה בישראל. הבטים שונים של אבחנה זו בררתי במאמרים "לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים" (חברה 36, מאי 2008) וב"'המעשיות' כמנוס מן הסוציאל-דימוקרטיה" (חברה 37, ספטמבר 2008). במאמר הנוכחי תבחן הטענה, כי הבדל נוסף בין השמאל לסוציאל-דימוקרטיה היא דרך בניין הכוח, וכי בעוד שהעמותות הן ההיגיון האירגוני של השמאל הניאו-ליברלי, הוועדים עומדים ביסוד בניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי.
איך העלה השמאל את ליברמן
קורבנות משטר ההפרטה היו יכולים להיות שותפים למדיניות סוציאל-דמוקרטית, לו היה השמאל מציע אותה. הישגו של אביגדור ליברמן בבחירות – 15 מנדטים לישראל ביתנו – הוא סיפור האתמול. תחזיתו, כי בבחירות הבאות יקבל 30 מנדטים, מסמנת את היעד שאליו הוא חותר: הפיכתה של ישראל ביתנו למפלגת השלטון.
פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית ב' – 'המעשיות' כמנוס מן הסוציאל-דימוקרטיה
פורסם ב"חברה", 37, ספטמבר 2008.
לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים" (חברה 36, מאי 2008) טענתי כי בשלושת העשורים האחרונים התמכר השמאל הישראלי למיקסם השווא הניאו-ליברלי, וניוון עצמו לדעת כחלופה רעיונית וככוח פוליטי. ניוון זה מוצא ביטוי גם בחידלון הפוליטי בו נתונה הסוציאל-דימוקרטיה בישראל, שקיבלה את הנחותיו של משטר ההפרטה. בהמשך לדיון בגילוייו המפלגתיים הסתגלותה של הסוציאל-דימוקרטיה להגמוניה הניאו-ליברלית יבחנו להלן כמה מהיבטיו הרעיוניים והפוליטיים של תהליך זה ובעיקר, 'המעשיות'.
פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית א' – לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דימוקרטים
פורסם ב"חברה", 36, מאי 2008
מצב החידלון הפוליטי בו נתונה הסוציאל-דימוקרטיה בישראל בשלושת העשורים האחרונים הוא אחת ההצלחות הגדולות של משטר ההפרטה. מצב זה משקף את התנוונותו של השמאל הישראלי, שהתמכר להגיונו של הניאו-ליברליזם וכך עוקר כחלופה רעיונית וככוח פוליטי. אחד מן הגורמים לחידלון זה הוא התפוררותם של הכוחות הסוציאל-דימוקרטים בין מפלגות השמאל היריבות, פיצול שכופה עליהם מעמד של מיעוט – שלא לומר קישוט – בכל אחת מהן, מחליש אותם ומבטיח שלא יהוו איום על הסדר הניאו-ליברלי. פריצת המילכוד שיוצר המערך המפלגתי הקיים הוא אפוא תנאי הכרחי לבניית כוח סוציאל-דימוקרטי בישראל.
הדיאלקטיקה של כשל השוויון: 'השמאל הישראלי בין נאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה
פורסם ב"מקרוב", 3, (2000), עמ'57-30
"האליטות לא יכולות להיות אליטות אם אין עניים".
אבי עובדיה, מייסד עמותת 'תנו לעבוד בכבוד'.
א .
"אני אהיה ראש ממשלה של כו-לם", הבטיח אהוד ברק לתומכיו, שחגגו בכיכר רבין את ניצחון השמאל בבחירות 1999. כך הוא סיכם במילה אחת את עיקרי האידיאולוגיה החברתית שעמדה במוקד מסע הבחירות שלו –
אידאולוגיית ה'כולם' – שזכתה לביסוס מקיף בספרו של שלמה בן-עמי 'מקום לכולם'. "רק לא ש"ס", קטע את דבריו ההמון המשולהב שהגיב על הידיעות בדבר ההישגים שקצרה בקלפי מדיניות השיסוע הסקטוריאלי של אריה דרעי, וביטא את תיסכולו מכישלון אידיאולוגיית היכולם' לזכות בתמיכת המעמדות הנמוכים – בהמשך לכישלון דומה של מדיניות 'שינוי סדר העדיפויות' של יצחק רבין – תוך אשרור אבחנתו של בנימין נתניהו, כי "הם מפחדים".
אוטופיה והגשמה: אנטישמיות ושינוי עצמי כ"כוח מניע" בהגות הציונית המוקדמת של הרצל
פורסם ב"הציונות", מאסף י"ט, 1995.
"אם תרצו אין זו אגדה" לא היתה רק סיסמת הגיוס וההפעלה הנודעת ביותר של הרצל, היא היתה גם ביטוי לאחת הבעיות שעמדו במוקד הציונות ההרציליאנית: היחס בין המרכיב הריאלי-פוליטי ("תרצו") למרכיב החזוני-אוטופי ("אגדה"). הרצל חזר ונדרש לסוגיה זו, בייחוד בשלבים המוקדמים של פעילותו הציונית, תוך ניסיון להסביר, מדוע למרות מראית העין המתלווה אליה, אין הציונות בגדר אוטופיה, אלא תוכנית ריאלית בת-הגשמה. עיון בדברי הרצל מן התקופה הפורמטיבית של הציונות, בשאלת היחס בין המימד האוטופי והריאלי שבציונות או בלשונו, בשאלת "הכוח המניע" – מגלה, כי בעמדותיו בסוגיה זו חל מהפך. בשלב הראשון הוא ראה את הכוח המניע בשינוי עצמי של החברה היהודית, שיבוא לידי ביטוי בתמורות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. ובשלב השני הוא מציג הסבר – שהפך עד מהרה לגירסה הציונית הרשמית – הרואה כוח זה באנטישמיות, משמע בכוח חיצוני לחברה היהודית. ואולם, בחינה חוזרת של דבריו מלמדת, כי מהפך זה היה רק מהפך לכאורה. למעשה, גם בתקופה בה החזיק הרצל בהסבר "הרשמי" הממוקד באנטישמיות, הוסיף להתקיים במחשבתו גם רובד סמוי, הרואה בשינוי העצמי את הכוח המניע של הציונות. להמשיך לקרוא
דני גוטוויין 