בורוכוב, הבורוכוביזם והבורוכוביסטים: לבירור היחס בין פעילותו התיאורטית, האידיאולוגית והפוליטית של בורוכוב

מדוע התכחש בורוכוב ב-1917 לחלקים מרכזיים של תורתו – הבורוכוביזם – כפי שנוסחו ב-1905-1906? מדוע נמנעו אותם חלקים בתנועת העבודה שאימצו את תורתו של בורוכוב – הבורוכוביסטים – להתייחס למהפך שחלו בהגותו? המאמר בוחן סוגיות אלו ומציע להם הסבר פוליטי

פרולטריזציה ופוליטיזציה – ברוכוב ומגמות בהתפתחותה של תיאוריית האי-פרולטריזציה

"תיאוריית אי-הפרולטריזציה" הייתה אחת מאבני היסוד של הניתוח ההיסטורי והפוליטי של תנועת הפועלים היהודית בכלל ושל תנועת העבודה הציונית בפרט בראשית המאה ה-20. המאבק בין גירסאותיה השונות של התיאוריה שרטט את קווי המתאר שהפרידו בין הזרמים השונים בתוך התנועות. המאמר מנתח את התפתחותה של "תיאוריית אי-הפרולטריזציה" ובמיוחד את העמדה שנקט כלפיה דב בר ברוכוב, התיאורטיקן המרכזי של "פועלי ציון", שב-2017 אנו מציינים 100 שנים לפטירתו.

הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים וייצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי

מדוע פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור? מה היה תפקיד הברית בין חיים וייצמן למשפחת רוטשילד בפרסום ההצהרה? מדוע נסוג וייצמן מיסודותיה האימפריאליסטיים של ההצהרה בשנות ה-20 ומדוע הוסיף ז'בוטינסקי לתמוך בהם?

הצהרת בלפור ומקורותיהם של הרוויזיוניזם והוויצמניזם

החברה הישראלית: התבוננות היסטורית וביוגרפית. הרצאה באוניברסיטה הפתוחה.

שמואל אטינגר, האנטישמיות ו'התיזה שמעבר לציונות': היסטוריוגרפיה, פוליטיקה ומעמד

ב'פתח דבר' לביוגרפיה שמואל אטינגר: היסטוריון מורה ואיש ציבור, שראתה אור ב־2011 , קבע יעקב ברנאי כי אטינגר (1988-1919) היה 'אחד מחשובי ההיסטוריונים של תולדות ישראל במאה העשרים, איש ציבור, מורה שהעמיד תלמידים הרבה, ובעל השפעה עצומה על מקצוע ההיסטוריה במדינת ישראל'. ואולם בניגוד לכך, ב'אחרית דבר' של ספרו הדגיש ברנאי כי תרומתו של אטינגר נותרה בעיקר 'תורה שבעל־פה', שמצאה ביטוי ב'כתיבת סינתזות, שהתבססו על הרצאות פתיחה לכנסים', והוא לא הצליח 'לסיים את כתיבת שני ספריו', שאמורים היו לסכם אותה.

הפרוטוקולים של האקדמיה

לקריאת המאמר באתר 'הארץ'

20/08/2010

בקשת נשיא אוניברסיטת תל אביב מהחוג לסוציולוגיה להעביר לו רשימות קריאה של קורסים ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" האשים ב"הטיה פוסט-ציונית" משולה לבדיקת חשד ל"הטיה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפירסמה כנסייה פונדמנטליסטית. היה על הנשיא לדחות את נייר העמדה של המכון: אין הוא אלא חלק ממגמה עכורה של ציד מכשפות המאיים על יסודות המחקר המדעי ועניינו לרתום את ההוראה באוניברסיטאות ל"עיצוב המערכת הפוליטית בישראל".

סוציאליזם ודה-קולוניאליזם כהגיון הפוליטי של הציונות ההרצליאנית

בתפיסתו של הרצל מתגלם האלמנט הלאומי לצד האלמנט הסוציאליסטי.

אוניברסיטת חיפה. מרץ 2010

לחצו לקריאת מאמר של דני בנושא

ביקורת 'שלילת הגולה' והפרטת התודעה הישראלית

פורסם ב'היהודים בהווה'  – כינוס ופיזור; בהוקרה ליוסף גורני. עורכים: אליעזר בן-רפאל [ואחרים]. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשסט ‬(2009) 201-219 ‬

א.

רעיון 'שלילת הגולה' או 'שלילת הגלות' הוא מרעיונות היסוד של הציונות.[1] עיקרה  של 'שלילת הגולה' היא הטענה, שהתנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שאפיינו את הגולה — במדינות האמנציפציה ובמדינות המצוקה כאחד — סיכנו את הקיום היהודי הפיזי והרוחני, ניוונו את הפרט והכלל והשחיתו אותם.   'שלילת הגולה' הייתה שילוב של אידאולוגיה פוליטית, תרבות-נגד ודת חילונית. היא העניקה צידוק לקריאה הציונית לנורמליזציה של הקיום היהודי; להפיכת 'הקהילה הקדושה' ללאום פוליטי; לריכוז היהודים בארץ ישראל ולכינון ריבונות יהודית שם; לנטישת כלכלת התיווך היהודית ומעבר למקצועות יצרניים; למאבק בתרבות הגלותית, הדתית בעיקרה, על מגוון מופעיה ולהמרתה בתרבות עברית חילונית; לביטול רוח הגטו, על פגמיה הנפשיים והמוסריים וטיפוח דמות הכלאיים הילידית של 'הצבר', המשלבת את ערכי 'היהודי החדש' עם מסורת 'האדם החדש' האירופי.[2]

המהפכה ההרצליאנית: הציונות כאתר מפגש בין לאומיות, סוציאליזם ודה-קולוניאליזם

מתוך הספר "הרצל אז והיום: יהודי ישן – אדם חדש?", 2008.

לחצו להורדת המאמר בקובץ PDF

לחצו כאן להרצאה של דני בנושא 

א.

אחד היסודות התיאורטיים והפוליטיים המרכזיים במחשבתו הציונית של הרצל היה הניגוד בין תכניתו לבין המשיחיות מצד אחד והאוטופיזם מצד אחר. הוא שלל את ההשוואה בין הציונות לשבתאות כבלתי תקפה, ובדומה קבע בפתח מדינת היהודים, כי "מפני יחס כאל אוטופיה עלי לגונן על תכניתי תחילה". הרצל חזר ונאבק בזיהוי הציונות עם אוטופיזם ומשיחיות משני טעמים משלימים: הן כדי לסכל את נסיונות מתנגדיו מבית ומחוץ לתייגה כמקסם שוא שלא ניתן להגשימו, והן משום שסבר שהאוטופיזם והמשיחיות אכן מציירים חזון של עתיד טוב יותר, אך גם כזה שלא ניתן לממשו, והאשליה שהם מטפחים משמשת כתחליף כוזב, המסכל את נסיונות התיקון הממשיים של החברה האירופית והיהודית כאחד.

על הפרטה ויהדות – דיון בין דני גוטוויין לאיילון שמיר

פורסם בכתב העת "חברה".

האלטרנטיבה היהודית – מכתב גלוי לפרופ' דני גוטויין

מאת: איילון שמיר  ::  גליון מס': 31

דני שלום,

לאחרונה, נפגשנו לרב-שיח בו קראת תגר על הנהיה אחר היהדות בעשור האחרון. לטענתך, הצמיחה המרשימה של בתי-המדרשות ליהדות בציבור החילוני הנה דוגמה נוספת לצמיחתו של המגזר השלישי בארץ היום, על רקע מהפכת ההפרטה והשתלטות הניאו-ליברליזם הכלכלי שעברו על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. צמיחתו של המגזר השלישי בכלל, והעיסוק ביהדות בתוכו בפרט, הינם, לשיטתך, ביטוי להזנחת המדינה את החברה והחינוך. טענת גם, שאלה אינם רק תוצאה של ההפרטה, אלא מנגנונים תודעתיים שבאמצעותם מתנערת הממשלה מאחריותה לחברה. כלומר: העיסוק בתרבות היהודית הנו גורם מסייע להשתלטות הניאו-ליברליזם על מקומותינו.