דלדול הפריפריה כהגיון המרחבי של משטר ההפרטה הישראלי

במוקד המאמר הנוכחי ניצבת הטענה כי מדיניות ההפרטה השלטת בישראל מאז 1977 היא הגורם לדלדול הפריפריה בשלושת העשורים האחרונים, תהליך שצידו השני היא התעצמות 'מדינת תל אביב'. השיח החברתי-כלכלי הרווח, לעומת זאת, מעדיף לפרש את דלדול הפריפריה באמצעות הסברים מהותניים הרואים בו גילוי של אי-שוויון מרחבי, גם אם מתקיימת מחלוקת באשר לגורמיו. אלא, שההסברים מהותניים אלו מטשטשים את הניגוד שבין אי-שוויון מרחבי מכאן לדלדול הפריפריה מכאן והזיהוי הכוזב ביניהם אף משמש לעירפול זיקת הגומלין שבין דלדול הפריפריה למדיניות ההפרטה, התורם לאשליה כי הוא ניתן לפיתרון במסגרתה.העדפת ההסברים המהותניים לדלדול הפריפריה היא חלק מהמשגת הניאו-ליברליזם כ'סדר טבעי', המסייעת להפנמת חוקי המשחק של משטר ההפרטה וכך גם להרחבתם והעמקתם, מגמה הבולטת בדרך התמודדותו, ולמעשה השלמתו של השמאל הישראלי עם דלדול הפריפריה ומדיניות ההפרטה כאחד.

בדברים שלהלן תוסבר זיקת הגומלין בין משטר ההפרטה לדלדול הפריפריה. בין היתר  ידונו כשלי ההסברים המהותניים לדלדול הפריפריה; תבורר זיקת הגומלין בין משטר ההפרטה לדלדול הפריפריה; ויבחן הניגוד שבין המושגים 'דלדול הפריפריה ו'אי-שוויון מרחבי'. לסיום תתואר השלמתו של השמאל עם דלדול הפריפריה, כחלק מאישרור חוקי המשחק של משטר ההפרטה והשתלבות בתוכם, כפי שהם נחשפים בפעולתן של עמותת 'גוונים' מייסודו של הקיבוץ העירוני 'מגוון' בשדרות ושל תנועת 'עיר לכולנו' בתל אביב.

א. דלדול הפריפריה: מצב נתון, כשל תכנוני או מדיניות יזומה.

בישראל, קובע הכלכלן יורם גבאי, מתקיימת 'חברה דואלית', מושג שמקורו 'בקולוניות האירופיות באפריקה, בהן הוקמו מעט תעשיות מתקדמות, לצד המשך האופי המפגר של הכלכלה המסורתית' (גבאי 2009, 47). כסמן ראשון מבין ארבעת סמניה של 'החברה הדואלית' הישראלית מציב גבאי את 'גוש דן ושאר המדינה', המוצאת ביטוי בכך ש'בעוד שגוש דן פיתח את עצמו מבחינה כלכלית הפריפריה הוזנחה לא אחת על ידי המדינה. ככל שתהליכי פיתוח גוש דן הואצו, כן גדל הפער בין המרכז לפריפריה' (שם, 50). גם המאפיינים השליליים של שני סמנים אחרים של 'החברה הדואלית' – 'עשירים ועניים' ו'היהודים והמיעוטים' – בולטים יותר, לפי גבאי, בפריפריה (שם, 55-58, 260-264). דבריו של גבאי מבטאים הסכמה רחבה הבולטת בשיח הציבורי, בדיון האקדמי ובמדיניות הממשלתית בשלושת העשורים האחרונים: ככל שגבר אי-השוויון בין המרכז לפריפריה, כן גברה ההסכמה חוצת הגבולות הרעיוניים והמפלגתיים בדבר הצורך להאבק בו, שרק הבליטה את הכישלון המתמשך לעשות כן. אחד הגורמים לכישלון הוא ההתכחשות הרווחת למקורות הפוליטיים של דלדול הפריפריה, היינו בזיקתה למשטר ההפרטה, ובאימוץ הסברים מהותניים להאצת ההתדלדלות ולכישלון להתמודד עימה כאחד.

דוגמה לגישה המהותנית מספק דו"ח שפירסם 'מרכז המחקר והמידע של הכנסת' בעניין 'תעשיית היטק ותעשיה מסורתית בפריפריה'. לפי הדו"ח 'המושג פריפריה משמעו איזורים המרוחקים ממרכז הארץ מבחינה גיאוגרפית, אך על-פי רוב למיקום גיאוגרפי זה יש השלכות כלכליות-חברתיות ותרבותיות, הן עקב המרחק מהמרכז, שהוא גם המרכז הכלכלי-התרבותי של המדינה'. עוד מציין הדו"ח כי 'לריחוק ממרכז הארץ יש השלכות כלכליות וחברתיות כבדות משקל והן באות לידי ביטוי במדד הכנסה נמוך יחסית ובתחולת עוני גבוהה באיזורים המרוחקים לעומת מחוז תל אביב ומחוז המרכז' [גולדשמידט 2008, 1-2]. כך מקבל אפוא הדו"ח את זיקת הגומלין בין הריחוק הגיאוגרפי לבין הכנסה נמוכה ועוני גבוה כהנחה מוקדמת המייתרת את בחינת תקפותה.

הגישה המהותנית עמדה גם ביסוד החלטת הממשלה 1060 מדצמבר 2009, הדנה בצמצום הפער בין המרכז לפריפריה. ההחלטה מציעה הגדרה למושג 'פריפריאליות' ולפיה

פריפריאליות היא שאלה של נגישות לשירותים, למוקדי בריאות, השכלה, תרבות, תעסוקה, מסחר וכו', והיכולת של האזרחים לנצלם באופן אפקטיבי. אלה שירותים אשר למעשה משפיעים באופן מהותי ויומיומי על רמת החיים בפריפריה. הנגישות אינה מתמצית רק במרחק פיסי, אלא גם ביכולת לגשר על המרחק הן ברמה התשתיתית-איזורית והן ברמת הפרט ואמצעיו.

כדי להגדיר את 'הפריפריאליות' עושה ההחלטה שימוש בשני מדדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: 'מדד הפריפריאליות', הבוחן בין השאר את הקרבה ל'גבול מחוז ת"א … המהווה את מרכזה הגיאוגרפי של המדינה, אך גם את מרכזה הכלכלי והעיסקי'; ו'המדד החברתי-כלכלי', המשקלל 'תכונות בסיסיות, חברתיות-כלכליות, של האוכלוסיה ברשות מקומית' כמו מקורות הכספיים, ציוד לדירה, רמת מינוע, חינוך והשכלה, תעסוקה ואבטלה, מאפיינים דימוגרפיים ועוד. המושג 'פריפריאליות' הוא אפוא הכלאה מהותנית בין אי-השוויון המרחבי לאי-השוויון הכלכלי, המבוססת על טשטוש היסוד הפוליטי – מדיניות ההפרטה – העומד ביסוד דלדול הפריפריה, המבטל את השאלה כיצד הפך אי-השוויון המרחבי לדלדול הפריפריה, משמע, איזו מדיניות הפכה את המרחק מן המרכז לגורם לדלות כלכלית-חברתית.

החלטת הממשלה שיקפה את המקום המרכזי שהלכה ותפסה אי-הנחת מן הפער בין המרכז לפריפריה בדיון הציבורי בישראל, אך גם את ההסבר המהותני שניתן לו. 'אי-נחת מהותנית' זו עומדת ביסוד כתבתה של רוני לינדר-גנץ 'המחלה הקשה של המדינה: שתי מערכות בריאות – אחת לעניים ואחת לעשירים', המתמקדת בגילויים של אי-השוויון המרחבי במערכת הבריאות, שפורסמה בדה מרקר ביולי 2010 [לינדר-גנץ 2010]. לדברי לינדר-גנץ, 'לא נגזים אם נגיד שיש בישראל שתי מערכות בריאות: אחת איכותית, מפותחת ועדכנית השייכת לתושבי המרכז המבוססים; והשניה ענייה, דלה וחסרה, המיועדת לתושבי הפריפריה, לעולים חדשים, לערבים ולשכבות החלשות'. למרות החפיפה בין השכבות המבוססות למרכז ובין השכבות החלשות לפריפריה, מבדילה לינדר-גנץ בין הגורמים המחוללים את אי-השוויון החברתי מכאן לאלו היוצרים את אי-השוויון המרחבי מכאן: בעוד שבין המבוססים לחלשים מפרידים חסמים כלכליים, כמו השתתפות עצמית, ביטוחים משלימים ושירותים שאינם נכללים בסל הבריאות, הפוגעים בנגישות של השכבות הנמוכות לשירותי הבריאות, הרי שבין המרכז לפריפריה מבחין הפער בזמינות השירותים, היוצר את אחד מאי-השוויונות הבולטים בשירותי הרפואה. כך, מציינת לינדר-גנץ כי שיעור מכשירי ה-MRI  לנפש בתל אביב גבוה פי 3 לעומת הדרום ופי 7 לעומת הצפון. בדומה 'מכשירים מתקדמים יותר שנהפכו לסטנדרט טיפולי במרכז … כלל לא קיים בצפון ובדרום'. מחקרם של ליאון אפשטיין וטוביה חורב 'אי-שוויון בבריאות ובמערכת הבריאות' שפירסם 'מרכז טאוב' ב-2007, מצביע על היבטים נוספים של אי-השוויון הבריאותי בין המרכז לפריפריה: שיעור המיטות הכלליות ל-1000 נפש היה 2.66 בתל אביב, 1.58 בצפון (ללא חיפה) ו-1.5 בדרום; שיעור עמדות הניתוח ל-100,000 נפש היה 7.8 בתל אביב, 3.8 בצפון ו-3.5 בדרום; בירושלים נמצאו 2.3 מיטות לטיפול נמרץ ילדים לכל 100,000, בתל אביב 2, בדרום 0.9 ובצפון 0.7; פערים דומים וגדולים יותר נמצאו בתחומים יעודיים נוספים. אי-השוויון בין המרכז לפריפריה בולט גם במספר הרופאים: בתל אביב היו 4.7 רופאים ל-1000 נפש ובצפון רק 2.2; בתל אביב 82% מן הרופאים היו מומחים לעומת 58% בדרום [אפשטיין וחורב 2007, 10-17]. ולינדר-גנץ מסכמת כי תוצאות אי-השוויון הבריאותי 'נמדדות בתחלואה, בתחולת חיים ובאיכות חיים' ובהתאם 'תושבי הדרום והצפון חיים שנתיים וחצי-שלוש שנים פחות מתושבי ירושלים והמרכז'. לפיכך, היא מקווה כי ההכרה במציאות 'בלתי נתפסת' זו על 'הפערים שמאיימים להרוס את החברה' תביא לגיבוש תכנית לאומית לבריאות שתבלום את המצב שאליו 'הידרדרה מערכת הבריאות הישראלית' ותסייע לצמצום הפערים.

ביולי 2010 מצא העניין הציבורי באי-השוויון המרחבי ביטוי גם במדור הכלכלה של אתר Ynet. בכתבה הנושאת את הכותרת 'הצרה המרכזית של הפריפריה: אבטלה', בחן תני גולדשטיין את המימדים השונים של אי-השוויון המרחבי, כפי שהם עולים מפירסומים של גורמים ממשלתיים כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הביטוח הלאומי, השמאי הממשלתי ועוד [גולדשטיין 2010 ב']. לדבריו,

מצחיק קצת לדבר על 'פריפריה' במדינה קטנטנה כמו ישראל. אבל זה המצב: המציאות הכלכלית בשטח שמקרית גת דרומה ומהקריות מזרחה וצפונה שונה מזה שבמרכז – שוני של שמים וארץ. היא שונה גם בכמות הכסף שהתושבים מרוויחים, וגם בכמות ההוצאות שלהם – ושני הדברים קשורים זה בזה.

כך ניכרים הבדלים ברמת ההשכלה: כ-60% במרכז (גוש דן והשרון) הם בעלי השכלה על-תיכונית לעומת 43% בצפון (מהקריות צפונה ומזרחה לא כולל חיפה) ובדרום (מאשדוד דרומה, לא כולל ירושלים). ההשכלה משפיעה על תחומי העיסוק: במרכז עוסקים 16% במקצועות הדורשים השכלה אקדמית לעומת 11% בצפון ו-10% בדרום. יתרונו של המרכז מוצא ביטוי גם באחוז המנהלים: 'מאחר ומחלקות המנהל של מרבית הגופים והחברות בישראל נמצאים במרכז', מציין גולדשטיין, 8% מן העובדים במרכז הם מנהלים לעומת 5.5% בצפון ו-4.5% בדרום. הבדלים אלו מקרינים גם על רמת השכר הממוצעת לשכיר: ב-2007 הרוויח שכיר במרכז 9201 שקלים לחודש, לעומת 6846 בצפון ו-7117 בדרום. חלק מן הפערים בין המרכז לפריפריה, אומר גולדשטיין, מוסבר על ידי שיעור האוכלוסיה הערבית – 53% בצפון, 23% בדרום ו-12% במרכז – הנפגעת יותר מאי-השוויון, אך הפערים נשמרים, אמנם בשיעור נמוך יותר, גם בקרב האוכלוסיה היהודית.

אי-השוויון המרחבי, מציין גולדשטיין, ניכר בעיקר במימדי האבטלה, ששיעורה בפריפריה גבוה בהרבה מזה שבמרכז. במאי 2010 היו שיעורי האבטלה בדרום  11.72% בממוצע בדימונה, ערד, אופקים, נתיבות, וקריית גת; ו-8.46% בממוצע באשדוד, אשקלון, באר שבע,  בעפולה; בצפון היו שיעורי האבטלה 8.71% בממוצע במעלות, נהריה, נצרת עילית, צפת, טבריה כרמיאל ומגדל העמק; ו-6.7% בממוצע בחיפה, קריית ביאליק, קריית אתא וחדרה. לעומת זאת היה שיעור האבטלה בתל אביב 3.4% ובאיזור המרכז בכלל 3.22%, ומשמעות הדבר היא ש'במרכז אין כלל אבטלה' שכן אבטלה של 3% היא אבטלה חיכוכית. גולדשטיין מדגיש כי שיערי האבטלה, הגבוהים יותר מן ההבדלים בשכר, הם הגורם העיקרי לפער ברמת החיים – כפי שהיא נמדדת בבעלות מכשירי חשמל ומכוניות ובהוצאה על תחבורה, תקשורת ואף חינוך ובריאות – פער המשקף את יתרון המרכז על הפריפריה. לאור הפער ברמות האבטלה הוא קובע 'מה הפלא שתושבי הדרום והצפון חוששים לקחת משכנתא, ושתושבי המרכז אינם רוצים לעבור לגור בו?'. בסיום המאמר מציע גולדשטיין פרשנות לפער בין המרכז לפריפריה:

הצפון והדרום לא היו תמיד איזור מוכה אבטלה. האבטלה נוצרה בתהליך היסטורי שהחל בשנות ה-80 ונמשך עד היום, שבו משרות היצור בורחו לחו"ל והמשרות הניהוליות נודדות מהצפון והדרום אל המרכז.

האם זהו תהליך בלתי נמנע? התעשייה המסורתית והחקלאות עוזבות גם את אירופה וארצות והברית, וגם שם הג'ובים הטובים צצים בערים הגדולות – ויישובים הקטנות והנידחות (כך !) מתרוקנים.

פרשנותו של גולדשטיין מורכבת משני הסברים מנוגדים: הסבר היסטורי ולפיו תהליך דלדול הפריפריה החל רק בשנות ה-80, והסבר מהותני, המגדיר את המושגים 'מרכז' ו'פריפריה' על פי 'המרחק ממגדלי עזריאלי'. כדי להתגבר על סתירה פנימית זו מכפיף גולדשטיין את ההסבר ההיסטורי למהותני ומנתק בין הפוליטיקה למרחב: דלדול הפריפריה בישראל, לשיטתו, הוא תולדה של תהליך עולמי ולא של מדיניות מקומית, ולכן בשינוי המדיניות לכשעצמו אין כדי להתמודד עם התופעה.

גולדשטיין מביא גם עמדה מנוגדת, זו של הכלכלן אריה ארנון, המצביע על המקור הפוליטי של דלדול הפריפריה. לדברי ארנון, 'בכל מקום יש פער כלשהו בין המטרופולין לאיזורים שמסביבו, בישראל יש מטרופולין אחד, תל אביב, ולא נראה לי שיש כאן מקום לעוד אחד'. בהתבסס על פול קרוגמן, חתן פרס-נובל בכלכלה, מציין ארנון כי 'לא ברור למה מקום מסויים הופך להיות "מרכז"', ולפיכך 'אלו דברים שאי אפשר לתכנן', אך גם מדגיש כי הגם ש'לא יכולה להיות מדינה שבה כולם שווים', הרי ש'הבעיה היא גודל הפער. הפערים כאן עצומים בזה צריך לטפל'. ארנון מבחין אפוא בין אי-השוויון המרחבי לכשעצמו, שאותו 'אי אפשר לתכנן' לבין 'הפערים העצומים', שאותם צריך להקטין, אך הוא מותיר פתוחה את השאלה מה גרם ל'פערים העצומים' ובאיזה מדיניות יש לנקוט כדי 'לטפל' בהם ולצמצמם.

בניגוד להסבר המהותני שהוא מציע לדלדול הפריפריה, קובע כאמור גולדשטיין כי 'הצפון והדרום לא היו תמיד איזור מוכה אבטלה' וכי התהליך שגרם לדלדולם תהליך החל בשנות ה-80. אישור לתקפותו של הסבר זה מספק מקרה הבוחן של חיפה, שמאז שנות ה-90 נתונה בתהליך מואץ של דלדול ההופך אותה לפריפריה.

גולדשטיין ייחד מקום נרחב לתהליך שקיעתה של חיפה. לדבריו,

בדיקה מקיפה שערכנו על מצב בערים בישראל גילתה כי חיפה שבעבר הייתה המרכז התעשייתי המוביל במזרח התיכון ועיר מבוססת ותוססת, מוזנחת ומידרדרת, ואילו שכנותיה של תל אביב – ראשל"צ, פתח תקווה, חולון, אשדוד ונתניה – צומחות [גולדשטיין 2010 ב'].

ואכן, במאמרו 'מה שלום הערים: אשדוד צמחה חיפה התרסקה' שפורסם באתר Ynet בינואר 2010 [גולדשטיין 2010 א'], קבע גולדשטיין כי בניגוד לערי המרכז, סבלה חיפה בין השנים 2002-2008 מהגירה שלילית, שהשתקפה במחירי הנדל"ן: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2002 עמד מחיר דירה ממוצעת בחיפה על 786 אלף ש"ח, מעט פחות מאשר בתל אביב (840 אלף ש"ח) רמת-גן, ראשון-לציון או חולון, אך יותר מאשר מחיר דירה בבני-ברק, בת-ים או נתניה, הרבה יותר ממחיר דירה באשדוד (541 אלף ש"ח) וכמעט כפול באשר בבאר-שבע (429 אלף ש"ח). ב-2009, השתנתה התמונה לחלוטין. לפי נתוני השמאי הממשלתי מחיר דירה ממוצעת בחיפה עלה ב-10% והגיע ל-850 אלף ש"ח, אך עליית המחירים בחיפה פיגרה לעומת המרכז: מחיר דירה ממוצעת באשדוד עקף את זה שבחיפה והגיע ל-950 אלף ש"ח, בנתניה, חולון פתח-תקווה וראשון לציון הגיע מחירה הממוצע של דירה ל-1-1.1 מליון ש"ח, ומחיר דירה בתל אביב זינק ליותר מכפלים מאשר דירה בחיפה (1.9 מליון ש"ח). שינויים דומים חלו בתחום השכר: ב-2002 הייתה הכנסתו הממוצעת של שכיר בחיפה גבוהה בכ-20% מהכנסה של שכיר בתל אביב או חולון ודומה לזו של שכיר בראשון לציון. לעומת זאת, ב-2008 הרוויח השכיר החיפאי הממוצע פחות מעמיתיו בתל אביב ובראשון לציון.

גם לתהליך דלדולה של חיפה והפיכתה לפריפריה מציע גולדשטיין הסבר מהותני. הוא מצטט את הגיאוגרף שאול קרקובר, הטוען כי שקיעתה של חיפה החלה לאחר הקמת המדינה, כשהעיר איבדה את מקומה כמרכז כלכלי מזרח תיכוני, בשנות ה-60 הואצה השקיעה בעקבות הקמת נמל אשדוד, פתיחת פקולטות הנדסיות מתחרות לטכניון ובניית בתי חולים נוספים בצפון, שכירסמו במעמדה של חיפה. תהליך הנסיגה אוזן במידת-מה על ידי פיתוח תעשיית ההייטק, אלא שמאז שנות ה-90 עבר גם ההייטק לאיזור המרכז 'כדי להיות קרוב לנתב"ג ולשמור על הקשר עם העולם', תהליך שחזר והאיץ את התדרדרותה של חיפה. למרות העומק ההיסטורי, גם הסברו של קרקובר הוא מהותני ביסודו. הוא מציג את אי-השוויון בין חיפה למרכז כתולדה של נתונים מרחביים קשיחים ואינו מעניק כל משקל למדיניות שננקטה – בשנות ה-60 או בשנות ה-90 – בשקיעתה של העיר.

הסבר מנוגד לדעיכתה של חיפה מציג הגיאוגרף ברוך קיפניס. לשיטתו, הדעיכה היא תולדה של מדיניות שגויה ושל כשל תכנוני, שמצאו ביטוי ב'תהליך מתמשך של נסיגה ממדיניות פיזור האוכלוסין, ואפילו גם מגישתה הליברלית של מדיניות זו שאומצה על ידי צוות תמ"א 31 … בראשית שנת ה-90' [קיפניס 2005, 281]. המלצות תמ"א 31 'לא לוו בעשיה למימושן' דבר שגרם להעצמת 'תהליכי הקיטוב לעבר הליבה, שיצרו פריסה מרחבית בדגם של "ראש ענק ללא גוף"'. כך הפך איזור 'תל אביב רבתי' לאיזור שבין 'גדרה לחדרה', שהתרחב בהתאם לפריסת הרכבת לזה שבין 'זיכרון לאשקלון', ואיזור זה הוא 'ליבת שוק התעסוקה' ו'מרחב ההגירה של ישראל'. לעומת זאת, 'כל מה שמעבר לתחום זה, וחיפה בכלל זה, הם בגדר פריפריה בדרגות חומרה המתעצמות עם המרחק' [קיפניס 2009 א', 17-18]. בהסתמך על הגדרותיו של הגיאוגרף ג'ון פרידמן קובע קיפניס כי בדרך זו הפכה חיפה ל'פריפריה נסוגה', היינו ל'איזור הממוקם מחוץ לגלעין והנתפס כנחות במאפייניו הכלכליים והחברתיים ברווחה וברמת החיים של תושביו', איזור המציג 'תסמונת של דלדול משאבים, יצרנות נמוכה והגירה שלילית' [שם, 13]. דלדולה של חיפה והפיכתה לפריפריה ניכרים לפי קיפניס ב'נטישת הדור הצעיר'; ב'יוממות של בעלי משלוחי יד גבוהים'; בכך ש'הנתונים על מקומה של חיפה כעיר תעשיית עילית אינם מרנינים'; ב'נטישת עסקים הנמנים על מגזר השירותים היצרניים לתל אביב'; בכך ש'הגידול במועסקים בעלי משלוח יד אקדמי וניהולי בחיפה היו נמוכים באופן מובהק מאלה שבתל אביב'; לעומת זאת, 'נמצא בחיפה גידול בשיעור המועסקים במשלחי היד "לא מקצועיים"'; יתרונה של תל אביב נמדד גם במחירי הנדל"ן, היצע שירותי הרפואה, מעמד משרדי הפירסום, עורכי הדין, רואי החשבון וכד' [שם, 18-26]. בדומה לקרקובר דן גם קיפניס בתהליכים ארוכי הטווח שגרמו לירידתה של חיפה, אך הוא מדגיש כי 'בראשית שנות ה-90' נראה היה שהחלו להופיע סימנים לשינוי לטובה של המגמה, וכי חיפה 'נמצאת בעיצומו של "משבר התאמה"' המציין 'מעבר בין כלכלה המושתתת על תעשייה מסורתית הנשענת ברובה על הנמל, לבין כלכלת השוק הגלובלי הנסמכת, בנוסף לענפי תעשיות העילית המתקדמים, גם על שירותים יצרניים' [שם, 12]. בהתאם, לקראת סוף שנות ה-90 'תוארה חיפה כעיר על סף העידן הפוסט-תעשייתי ולקראת השתלבות בכלכלה הגלובלית' [שם, 11]. ואולם, 'משבר התאמה' זה לא הבשיל. למרות ההשפעות החיוביות שהיו לגל העליה של שנות ה-90 ולתהליך השלום על כלכלת חיפה, בעשור שחלף היא המשיכה 'להציג "תסמונת נסיגה"' [שם, 12], וקיפניס מסכם כי 'חלום חיפה כמטרופולין הצפון, חלום שסימנים להתממשותו נצפו כבר במחצית שנות ה-70 עלול להדחות או להיגנז' [שם, 18].

קיפניס אינו מסביר מדוע לא בוצעו התכניות שאמורות היו למנוע את שקיעת חיפה והצפון, אך הוא דן בהרחבה בצידו השני של אותו תהליך, הסיבות שעשו את תל אביב ל'ראש ענק ללא גוף', ודיון זה מסביר גם את דלדול הפריפריה. לשיטתו, לאי-השוויון בחלוקת העושר בישראל, כחלק מהבנייתה כחברה פוסט-תעשייתית המשתלבת בכלכלה הגלובלית, היו גם היבטים גיאוגרפיים. בהתאם, בעקבות תהליכים גלובליים ואיזוריים  'מונפה בראשית שנות התשעים' עוצמת השליטה של תל אביב רבתי בכלכלה, בחברה ובתרבות בישראל והיא 'גדולה בהרבה ממשקלה היחסי באוכלוסיה' והיא בולטת גם ביחס ל'ערים מרכזיות במטרופוליני המדינות המפותחות'. כך למשל, מרוכזים בתל אביב רבתי 70% ממשרדי עורכי הדין בישראל; 84% של משרדי אם של מוסדות פיננסיים; 73% ממשרדי רואי החשבון; 69% ממשרדי הפירסום; 70% ממפעלי ההייטק; 80% מן הרופאים המשפיעים בתחומם; -82% מעשירי ישראל שלהם 100 מיליון דולר ויותר; ו73% מהון הסיכון שהופנה לחברות הזנק ישראליות הושקע בתל אביב [קיפניס 2009 ב', 248-250]. את הסיבות להתעצמות השפעתה של תל אביב מוצא קיפניס בגורמים הנעוצים במהותו של המרכז כמרכז:

האליטות מתרכזות בדרך כלל בערים הגדולות ובפרבריהן שכן העיר הגדולה עתירת 'הגמולים הפסיכולוגיים' מציעה להם את סביבת 'הצווארון הלבן', סביבה בה מתקיים 'שרשור' כולל גם מפגשי עבודה פנים אל פנים בין המגזרים 'הרביעוני' ו'החמישוני'. מערכת הגמולים הפסיכולוגיים הם ביטוי לחיי תרבות עשירים, למערכת שירותים מפותחת, למרחב הזדמנויות תעסוקתיות גדול, לזמינות מידע וידע וכיוצא באלה תנאים המצויים במוקדים העירוניים הגדולים. זו גם זירת הפעילות של הכלכלה מוטת הידע השואבת חיותה מהווי החיים של 'המעמד היצירתי' … וש'סוכניה' הם בעלי המאה, בעלי הדעה ובעלי הידע [קיפניס 2005, 281].

ואולם, בדונו בתהליך הווצרותן של 'ערי עולם', המאפיינת את עליית המשק הגלובלי והחברה הפוסט-תעשייתית, מדגיש קיפניס דווקא את משקלה של מדיניות ההפרטה ואי-השוויון החלוקתי. לדבריו,

מדאיגה העובדה שמעורבות הממשלה במשק הלאומי ובחיי הפרט נמצאת בירידה. רוב הממשלות נוטות להפריט את שירותיהן ולצמצם את מרכיבי המדיניות החברתית, והן מותירות בידיהן רק את האחריות על הסדרת תפקודו של המשק ותפעולו ואת פיתוח תשתיותיו, ורואות עצמן מחויבות להתערב במתרחש רק במצבי משבר. ההתנתקות ממדיניות חברתית מגבירה את ממדי אי-השוויון ובחברות פוסט-תעשייתיות רבות הוא הגיע לממדים מדאיגים, כשבראש הסולם החברתי עומדים עשירי העולם הגדולים, המונים רק קומץ מהאוכלוסיה, אך הונם המצטבר גדול מזה שבידי כ-60% מבני האדם השייכים לעשירוני ההכנסה הנמוכים. לאי-השוויון פנים רבים – תעסוקתי (מקובל כל מועסק בסקטורים הרביעוני והחמישוני נתמך על ידי כמה מועסקים במיומנויות נמוכות ששכרם עלוב ושמשרתם ארעית), אתני, לאומי, דתי, גזעי וכד'. מימדיו החברתיים והמרחביים של אי-השוויון מוגדרים במונחי נגישות להזדמנויות, לשירותים ולמשאבים [קיפניס 2005 ב', 230].

עולה, שבעוד שאת דלדול הפריפריה מסביר קיפניס בכשל תפקודי-תכנוני, את התחזקות המרכז הוא מסביר במדיניות ההפרטה ואי-השוויון. הגם שהוא אינו מכריע בין ההסברים, נראה כי לשיטתו מדיניות ההפרטה היא הגורם המרכזי לדלדול הפריפריה בישראל. על יתרונה של מדיניות ההפרטה כהסבר לתהליך דלדול הפריפריה ניתן ללמוד מכך שהתפשטות מדיניות ההפרטה, הפיכת תל אביב ל'עיר עולם' ומשברה של חיפה, התחוללו כולם, לפי קיפניס, בשנות ה-90. בדומה, גם קביעתו של גולדשטיין כי האבטלה בפריפריה 'נוצרה בתהליך היסטורי שהחל בשנות ה-80', משמע תחת משטר ההפרטה, סותרת את גישתו המהותנית לדלדול הפריפריה. עולה אפוא שההקשר ההיסטורי מערער את הנחותיהם של ההסברים המהותניים לדלדול הפריפריה ומקנה תוקף לפרשנות ההיסטורית-פוליטית, המדגישה את עליית הכלכלה הניאו-ליברלית וכינון משטר ההפרטה כגורמים המרכזיים לדלדול הפריפריה.

ב. ההפרטה וההבחנה בין אי-השוויון המרחבי לדלדול הפריפריה.

זיקת הגומלין בין דלדול הפריפריה למדיניות ההפרטה מתבהרת משעומדים על ההבדל בין דלדול הפריפריה לאי-השוויון המרחבי שהתקיים בישראל בתקופה שקדמה למשטר ההפרטה, בעידן מדינת הרווחה. אי-ההבחנה הרווחת בין דלדול הפריפריה לאי=השוויון המרחבי היא אחד מן הגורמים המזינים את ההסברים המהותניים והמעניקים להם תוקף.

במאמרו 'ביקורת התכנון ושורשיה בשיח מדעי החברה: המקרה של הקמת ערי הפיתוח' בוחן הגאוגרף ארז צפדיה את שלוש הפרדיגמות השולטות בדיון האקדמי 'על הקמת ערי הפיתוח וחולשתן היחסית': המודרניסטית-פונקיונאליסטית, הניאו-מרקסיסטית והפוסט-קולוניאלית (צפדיה 2005). למרות הניגוד בין שלוש הפרדיגמות מתקיים ביניהן מכנה משותף תיאורטי-מתודולוגי. שלושתן מנתחות את הצלחתו ו/או כשלונו של מפעל ערי הפיתוח באמצעות גורם-על שאינו משתנה למרות התמורות החלות במופעיו: לפי המודרניסטים-פונקיונאליסטים אלו 'יעדים ציוניים של בינוי אומה ומדינה' כמו 'פיזור אוכלוסין', 'איכלוס איזורי הגבול' ו'לשכן בדיור ציבורי מהגרים ופליטים יהודים (בעיקר מזרחים) נעדרי רכוש (שם, 49); לפי הניאו-מרקסיסטים אלו 'יחסי ייצור לא שוויוניים בין מרכז ופריפריה' שכחלק מהם 'נועדה קליטת היהודים יוצאי מדינות ערב והושבתם בערי פיתוח פריפריאליות לספק את כוח העבודה הזול הדרוש להנעת הכלכלה הצומחת' (שם, 51); ולפי הפוסט-קולוניאליסטים זה שימוש בהתיישבות ל'דיכוי המיעוט הילידי והפקעת רכושו, כמו גם הידוק הפיקוח עליו באמצעות הפיכת המהגרים המאוחרים וקבוצות מוחלשות אחרות בלאום לכוח מתיישב … הם מורחקים ממרכזי הכוח וההון והופכים לעיתים לקורבן של ניצול חומרי, אך נוצקת לתוכם תחושת שייכות לקולקקטיב הלאומי המיישב', לפי הפוסט-קולוניאליסטים (שם, 54-55). בעוד שפרדיגמות אלו מאירות היבטים שונים בתולדותיהן של עיירות הפיתוח, בולטת התעלמותן המשותפת מן התמורות שהתחוללו במשטר הכלכלי-חברתי בישראל והשפעותיו על יחסי המרכז והפריפריה, התעלמות המעצימה את האופי המהותני של הסבריהם.

ואולם, עליית הימין לשלטון בעקבות מהפך 1977 והמעבר ממשטר מדינת הרווחה למשטר ההפרטה שהוא חולל גרמו גם לשינויים במעמדן הכלכלי-חברתי של ערי הפיתוח. אם לפני המהפך, תחת משטר מדינת הרווחה, הוגדרו היחסים בין ערי הפיתוח למרכז על ידי 'אי-שוויון מרחבי', הרי שלאחריו, תחת משטר ההפרטה, הן נשלטו על ידי מדיניות 'דלדול הפריפריה'. תמורה זו מתבהרת מן הדיון בהיסטוריה הכלכלית-חברתית של ערי הפיתוח כפי שהיא עולה מן המחקר הגאוגרפי, ההיסטורי והכלכלי.

בספרו גיאוגרפיה של רווחה, פער ואי-שוויון, שראה אור ב-1983, דן הגיאוגרף אלישע אפרת בגורמים לאי-השוויון המרחבי בעולם ובגילוייו, ומספק בין השאר תמונת מצב של אי-השוויון המרחבי בישראל ערב מהפכת ההפרטה ובראשיתה, היינו בטרם טושטש ההבדל בינו ובין מדיניות דלדול הפריפריה. בתת-הפרק 'מדיניות מרחבית לסגירת פערים בישראל' קובע אפרת כי ב-1983 'לאחר 35 שנות קיומה של מדינת ישראל נמצא עדין הבדל בולט בין המרכז לשוליים. על אף יעדי פיזור האולוסיה, שהיו מטרה עיקרית לכל פיתוח מרחבי בישראל … עדין שורר אי-שוויון איזורי בין חלקי הארץ השונים, ובמיוחד בין מחוזות המרכז לבין המחוזות הפריפריים' [אפרת 1983, 112]. מצב זה מלמד, לדבריו, כי 'המדיניות של סגירת הפער האזורי בישראל הביאה עד כה לתוצאות חלקיות בלבד'. ואולם, קובע אפרת, לצד הכשלונות, החברתיים בעיקר, הייתה למדיניות סגירת הפער האזורי בישראל הצלחה מסויימת בתחום הכלכלי, וכי 'פיתוח מערכות תשתית בתחומי תחבורה, המוסדות והשירותים השונים מצביעים על העברת גורמי צמיחה מן המרכז לשולים' [שם, 116]. תמונה דומה מציירים הגיאוגרפים ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב. בדיון ב'מימדים הגיאוגרפיים של ההתכנסות לתל אביב רבתי' הם מציינים כי בעקבות 'מדיניות אגרסיבית לפיזור האוכלוסיה' שנקטה ישראל בשנותיה הראשונות, 'גם אם התוצאות לא היו מזהירות, הלכו וצמחו בקצב איטי השולים של המדינה' [סופר וביסטרוב 2006, 20].

חלקיותה של ההצלחה בסגירת הפער המרחבי בישראל הייתה, לשיטתו של אפרת, תולדה של הסתירה בין הנחותיה של כלכלת השוק לאלו של תכנון הכלכלי. הוא קובע כי 'יעילות כלכלית אינה משתלבת תמיד עם שוויון אזורי, כי אם להפך, היא אף מגדילה מעצם טיבה את אי-השוויון' [אפרת 1983, 112]. מאחר ו'אין השוליים מהווים כוח משיכה מעצמם' ומאחר ש'אין הם מסוגלים להתחרות בכוח המשיכה של המרכז', הוא טוען, 'קשה לצפות לשינוי דראסטי או למהפך כלכלי וחברתי ביחס שולים-מרכז בפיתוח רציונאלי'. לכן, מסקנתו היא כי 'השולים דורשים עדיין מן הממשלה עידוד, סבסוד ותמריצים' [שם, 114]. לפי אפרת, מותנית אפוא סגירת הפער המרחבי במדיניות שתציב חלופה ל'פיתוח רציונאלי' הפועל על פי מדדי 'היעילות הכלכלית', משמע מעורבות ממשלתית המוכוונת על פי יעדים חברתיים.

ב-1983 כבר הייתה ישראל נתונה בעיצומה של מהפכת ההפרטה שחתרה להקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה ובחברה, ואפרת אכן זיהה את ראשיתו של התהליך. לדבריו – העולים בקנה אחד עם מסקנות חקר תולדות מדיניות חלוקת ההכנסות והשירותים החברתיים  בישראל [גבאי 2009, 244-248; גינור 1983, 71-74; גל תשס"ה, 24-39] – בשנים 1969-1977 'הסתמנה ירידה ברורה ומוחשית בהיקף העוני בקרב אוכלוסיית השכירים בישראל … הירידה היא כפולה: פחות אנשים חיים על סף העוני ומתחת לו והפערים בין העניים ביותר לעשירים ביותר מצטמצמים והולכים'. לעומת זאת הוא מדגיש, כי בשנים 1978-1980 'חלה נסיגה ונהפכה על פיה המגמה שהסתמנה בשנים 1969-1977. השפעתם של תשלומי ההעברה על הקטנת ממדי העוני צומצמה והגיעה לרמה של ראשית שנות השבעים' [אפרת 1983, 167]. עולה, שמדיניות ההפרטה שננקטה לאחר מהפך 1977 מנוגדת לחתירה לצמצום אי-השוויון המרחבי, המותנה במעורבות ציבורית וממשלתית בכלכלה. משטר ההפרטה עתיד היה לא רק להרחיב את הפער בין המרכז לפריפריה כמותית, אלא גם להעמיק אותו איכותית וכך להפוך את אי-השוויון המרחבי לדלדול הפריפריה. דלדול הפריפריה שילב בין שתי מגמות מרכזיות של משטר ההפרטה: ביטול והחלשת המנגנונים הכלכליים והחברתיים, הממשלתיים והציבוריים, שפעלו להקטנת אי-השוויון המרחבי בעידן מדינת הרווחה; והפרטת השירותים החברתיים והסחרתם, שפגעו באוכלוסיות החלשות המיוצגות בשיעור גבוה יותר בפריפריה.

הפגיעה בתעסוקה הייתה, כאמור, בין הגורמים המרכזים שבאמצעותם גרם משטר ההפרטה לדלדולה של הפריפריה. ואכן, כשהוא מונחה על ידי האידאולוגיה הניאו-ליברלית, העמיד משטר ההפרטה במוקד מדיניותו את החלשת ואף ביטול המנגנונים הממשלתייים והציבוריים שפעלו להקטנה אי-השוויון המרחבי, מדיניות שבאה לידי ביטוי מובהק בשינוי מגמת הפרישה המרחבית של התעשיה בישראל. הגיאוגרף ערן רזין מציין כי המדיניות העקבית שננקטה מאז המחצית השניה של שנות החמישים 'הפכה את המגזר התעשייתי למרכיב מרכזי בכלכלת מרבית ערי הפיתוח'[רזין תשמ"ו, 167]. ואולם, קובעים רזין והכלכלנית דפנה שוורץ, תהליך פיזור התעשיה לצפון ולדרום ש'החל באמצע שנות החמישים נפסק כמעט לחלוטין מאז 1977' [רזין ושוורץ 1992, 239]. בתקופה זו חוללה, לדבריהם, הממשלה שינויים בחוק לעידוד השקעות הון שהקטינו את העדיפות שהוא הקנה לפריפריה והגדילו את יתרונו של המרכז, ובכלל 'המדיניות הממשלתית' פעלה 'לרעת איזורי הפיתוח הפריפריים' [שם, 252-253]. לעומת זאת, נמשך בשנות השמונים 'תהליך פרבור איטי של התעסוקה בתעשיה במטרופולין תל אביב' ו'הוגברו המאמצים לתיעוש הישובים היהודיים ביש"ע'. בתקופה זו גם עבר הדגש מן התעשיות המסורתיות לתעשיות עתירות הידע שהעדיפו את איזור המרכז, והתוצאה הייתה ש'מאז שנו השמונים החמירה … בעיית האבטלה בערי הפיתוח והתרחב הפער בשיעורי האבטלה בין ערי הפיתוח לבין מרכז הארץ' [שם, 239].

בין הגורמים ל'קיפאון בתעשייה באיזורי השוליים' מזכירים רזין ושוורץ גם את 'המשבר שפקד את המגזר ההסתדרותי', עליו נמנו 'גופים שהיו מהמובילים והמחוייבים יותר לפיתוח מקורות תעסוקה באיזורי הפיתוח' [שם, 239]. ואכן, במאמרו 'הכלכלה המרחיבה של משק העובדים 1948-1988' מציין ההיסטוריון יצחק גרינברג כי תחת שלטונה של תנועת העבודה 'שמשו תאגידי משק העובדים מכשיר חשוב לפיתוח המשק הישראלי, ליצירת מקורות תעסוקה ולקידום איזורי הספר בסיועה של הממשלה' (גרינברג 2005, 349). בהתאם פיתחה חברת העובדים מדיניות שהעדיפה 'צרכים גאוגרפיים ממשלתיים', ופעלה לתיעוש איזורי הפריפריה, גם במחיר רווחיות פחותה של מפעליה (שם, 343-344), ומתוקף מדיניות זו הקימה חברת העובדים 'במחצית הראשונה של שנות החמישים … שורה של מפעלים בערי פיתוח ובמוקדים של קליטת עלייה' (שם, 335-336). הפגיעה ברווחיות כתוצאה מהקמת והחזקת מפעלים באיזורי הפיתוח, הפכה בשנות ה-60 את המדיניות המרחיבה – כלכלית וגיאוגרפית – לנושא למחלוקת מתמשכת בחברת העובדים. בסופו של דבר הכריעה במחלוקת הנהגת ההסתדרות, שהתייצבה כנגד התביעה 'להקנות משקל רב יותר לשיקולים עיסקיים ולאילוצים כלכליים' והחליטה 'לדבוק ביעדים ההיסטוריים של חברת העובדים – פעילות באזורי ספר, יצירת מקורות תעסוקה וכדומה', גם כאשר 'משימות חברתיות ולאומיות-כלכליות' עמדו בסתירה ל'שיקולים עסקיים וחתירה לרווח'. בין הגורמים לכך שההסתדרות המשיכה 'להחזיק במדיניות הכלכלית המרחיבה' מונה גרינברג את הסיוע הממשלתי לחברת העובדים בעיקר בצורה של אשראי זול, וכן את 'האמונה … שבמקרה של קשיים ומשבר תיחלץ הממשלה לעזרת התאגידים … אמונה שהסתמכה על ניסיון העבר' [שם, 348-349).

מהפך 1977 שינה את כללי המשחק, וגרינברג מציין כי 'עם כינון ממשלת הליכוד פסק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין הממשלה ובין חברת העובדים'. כך בהמשך להרעת תנאי האשראי לכלל המשק ב-1979, בוטלו באוקטובר 1980 ההסדרים שהבטיחו 'אשראי מסובסד וזול לתאגידי משק העובדים ותרמו רבות לצמיחתו' (שם, 349). ואולם, חברת העובדים לא העריכה נכון את השינויים וגם לאחר 1977 סברו ראשיה, בטעות כפי שמציין גרינברג, כי 'ממשלת הליכוד תמשיך לתמוך בפעילות תאגידי חברת העובדים באיזורי הספר וביצירת מקומות עבודה, כפי שעשו בעבר הממשלות שבהנהגת תנועת העבודה' ולכן החברה המשיכה 'להחזיק ביעדיה הלאומיים והחברתיים המסורתיים: פיתוח המשק, קידום איזורי הספר, יצירת מקורות תעסוקה' (שם, 352-353). המשך המדיניות המרחיבה התגלה בעיקר בפריפריה. כדי להמנע מפיטורים, אך בניגוד למתבקש ממצב המשק, הוסיף 'כור' לנקוט ב'מדיניות השקעות מרחיבה' בערי הפיתוח (שם, 359-360).  אסטרטגיה דומה נקט 'סולל בונה'. מאז מחצית שנות ה-70, מציין גרינברג, 'השתנתה הפריסה הגאוגרפית' של 'פרוייקטים ממלכתיים גדולים בתחום התשתית': הממשלה העדיפה את שטחי יהודה, שומרון, עזה והגולן, ולפיכך 'נפגעו צפון הארץ ודרומה'. ואולם, כדי להוסיף ולהעסיק את עובדיו באיזורי הצפון והדרום יזם 'סולל בונה' פרוייקטים 'באיזורי הספר והפיתוח' כמו באר-שבע, קריית שמונה, גבעת המורה ועוד', מדיניות שעשתה את התאגיד 'לפגיע במיוחד ממדיניות הבנייה של הממשלה' (שם, 356-357).

במחצית השניה של שנות ה-80, 'באיחור רב ולאחר שהוברר עומקו של המשבר הכלכלי' שבו היא הייתה נתונה, נאלצה חברת העובדים 'להשתחרר מיעדיה הלאומיים והחברתים ההיסטוריים' ולהכיר בכך 'ששיתוף הפעולה האסטרטגי בין הממשלה ובין משק העובדים, והסיוע הממשלתי בעיתות משבר שבצידו, חלפו מן העולם', ולהסתגל למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של הממשלה, ולהקטין בהתאם את פעילותה באיזורי הפריפריה (שם, 361-363).

תחת משטר ההפרטה, לאחר מהפך 1977, השתנתה אפוא המדיניות, ובאמצעות צמצום המעורבות הציבורית הקטינה ממשלת הליכוד את כדאיות קיום התעשיה בפריפריה. אחת התוצאות של התנערות הממשלה הייתה שהדאגה לתיעוש הפריפריה עברה לידי ראשי הרשויות המקומיות. רזין ושוורץ מדגישים כי 'האפקטיביות הפוחתת של המדיניות הממשלתית לפיזור התעשייה בשנות השבעים והשמונים פתחו פתח רחב יותר ליוזמת השלטון המקומי'. מצב זה הגדיל את יתרונם של היישובים 'הסמי-פריפריים' ש'נהנו מקירבה יחסית למוקדים הפוליטיים והכלכליים של המדינה', אך הקטין את כדאיות ההשקעה בפריפריה הרחוקה [רזין ושוורץ 1992, 250-251]. רזין מציין כי 'היוזמה המקומית התבטאה גם בתחרות על אוכלוסייה מבוססת באמצעות פיתוח שכונות אטרקטיביות שכללו בעיקר יחידו דיור צמודות קרקע – וילות ו"קוטג'ים"', שמשכו גם 'אוכלוסיות מבוססות' [רזין תשמ"ו, 89-90]. מגמה זו ניכרה לא רק בעיירות הפיתוח אלא גם בחיפה, בה נקט בשנות התשעים ראש העיר עמרם מצנע במדיניות דומה, שכשלונה האיץ, כאמור, את דלדולה של העיר.

היוזמות שנקטו ראשי ערי הפיתוח עירפלו את השינוי במדיניות הממשלה שחולל משטר ההפרטה. מאחר שפעילות ראשי הערים נשאה אופי 'ציבורי', קל היה לטעות ולראות בה את המשך המעורבות הממשלתית ולא את הנסיגה ממנה. ואולם, כפי שמציין אפרת, 'הכוח הפוליטי של הפריפריה עדין היה חלש מדי מכדי להיות גורם בעל משקל' [אפרת 1983, 114]. בדומה מדגיש רזין כי בשנות השמונים והתשעים 'נזרעו הזרעים למשבר המחודש שפקד ערי פיתוח רבות בתחילת שנות האלפיים'. לדבריו, 'אפשר לקשור את התפנית' שחלה במדיניות התיעוש של הפריפריה 'לשינויים שחלו בחברה הישראלית: בהתגברות השפעתן של אידיאולוגיות ניאו-ליברליות המצדדות בהפחתת מעורבות הממשלה במשק, בצמצום המגזר הציבורי ובקיצוץ ההוצאה הציבורית'. כתוצאה מגורמים אלו ואחרים 'התגלה שוב בערי פיתוח רבות תהליך של סלקציה שלילית דומה לתהליך שאיפיין אותן בעשרות השנים הראשונות לקיומן'. בעלי יכולת עזבו את ערי הפיתוח שחזרו והתאפיינו 'מאז שנות התשעים מאוחרות במאזני הגירה שליליים גבוהים'. בדומה לדלדול הפריפריה בכלל, גם להגירה השלילית היה מאפיין איכותי, ו'מרבית העוזבים היו בני המעמד הבינוני ואילו הנשארים כללו מרכיב גבוה של אוכלוסיות מצוקה' [רזין תשמ"ו, 91]. כאחד מגילוייו של משטר ההפרטה שילב אפוא דלדול הפריפריה בין הקטנת המעורבות הממשלתית כמתבקש מן ההגיון הניאו-ליברלי, לבין פגיעה ביזמות הציבורית, שמלאה תפקיד מרכזי בתיעוש ערי הפיתוח,  כחלק מן המאבק שניהל הימין בתנועת-העבודה. ככל שלאחר 1977 הותירה המדינה את תיעוש הפריפריה לשיקולי הרווח של 'כוחות השוק', כן התבהר שהם מעדיפים את המרכז, וכך דלדל משטר ההפרטה את עיירות הפיתוח וערים כמו חיפה או באר-שבע כאחד.

הקטנת המעורבות הממשלתית חוללה בפריפריה מעגל-רוע שהלך והתעצם: סגירת המפעלים וצמצום פעולתם של אחרים הגדילו את האבטלה, שכ'צרה המרכזית של הפריפריה' פגעה בהמשך בכל מערך השירותים שתמך בתעשיה והיה תלוי בה: עורכי-דין, מנהלי חשבונות, בתי-דפוס וכד'. הגידול באבטלה וההכנסה הנמוכה שחקו את כוח הקניה בפריפריה ופגעו בצריכה – ממזון ועד תיאטרון – שהחריפה את תחושת הדלות. דלדול הפריפריה הוחרף על ידי פירוק מדינת הרווחה והסחרת שירותיה: מיסחור השירותים החברתיים צמצם – כפי שמלמד המקרה של שירותי הרפואה שתואר לעיל – את ההיצע שלהם בפריפריה מהלך שהעמיק את הפער מן המרכז, כמו גם את אווירת השקיעה בפריפריה.

על אווירת השקיעה שכופה תהליך דלדול הפריפריה עמדה ח"כ מירי רגב (ליכוד), יו"ר השדולה למען הפריפריה, בדבריה בכנסת ב-15.12.2009.

פריפריה היא הגדרה גיאוגרפית הטומנת בחובה משמעויות ערכיות וחברתיות. היא מבטאת שוליות, ריחוק ממרכז קבלת ההחלטות, ממשאבים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, בתודעה ובמציאות. מה שנמצא בשוליים, מחוץ למרכז. פריפריה היא עניין של הסתכלות, של תחושה, של משמעויות. שם, לכאורה, לא קורים 'הדברים האמיתיים', לא חיים האנשים ה'נחשבים'. שם לא מרוכז ההון, השלטון, העוצמה, ושלושתם יחד (רגב 2009, 4-5).

הדלדול המתמשך, שהעמיק והפך לחוסר סיכוי, סיפק צידוק והאיץ את ההגירה מן הפריפריה למרכז, בייחוד של 'אוכלוסיות חזקות', תהליך שלא רק העצים את דלדול הפריפריה, אלא גם עיצב את דמותו של המרכז. כך למשל הגרו בשנים 2000-2006 למחוזות תל אביב והמרכז 53,800 תושבים ממחוזות הצפון, חיפה והדרום, היינו כמספר שמנו ב-2010 תושבי גבעתיים, או צירוף של תושבי מעלות, אור-עקיבא ושדרות (גולדשמיד 2008, 2; הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010, לוח 3).

ג. אישרור מדיניות דלדול הפריפריה בשמאל

ההתעלמות הרווחת מזיקת הגומלין בין דלדול הפריפריה למשטר ההפרטה מאשררת את שתי הנחות היסוד המהותניות המזינות אותו: תפיסת דלדול הפריפריה כגילוי של אי-שוויון מרחבי ובתור שכזו כמצב גיאוגרפי ולא כתהליך פוליטי. כשלים פרשניים אלו הינם תולדה של עיוורון שכופה דיון ב'מציאות' מחוץ להקשריה. ואמנם, בדומה להשפעתו על תחומי חיים אחרים, דלדול הפריפריה בידי משטר ההפרטה הופך אותו למציאות ומקנה לו מראית-עין של 'מצב-טבעי', החוזר ומשתקף בפרשנות המהותנית, אך לא רק בה. ככל שדלדול הפריפריה הופך למציאות כן גם מבקרי משטר ההפרטה משמאל נאלצים לפעול בתוך כללי המשחק שהוא מכתיב, פעולה ההופכת לאישרור ושיכפול – גם אם מתוך התנגדות – של הנחותיו. להלן יידונו שניים מבין גילוייו של האישרור משמאל של דלדול הפריפריה כאחד מפניו של משטר ההפרטה: פעולתן של עמותת 'גוונים' מיסודו של הקיבוץ העירוני 'מגוון' בשדרות ושל תנועת 'עיר לכולנו' בתל אביב.

עמותות המגזר השלישי הן מן הגילויים הבולטים של משטר ההפרטה. בניגוד למוסכמה הרווחת העמותות לא נחלצו למלא את מקומה של המדינה שהתפרקה מאחריותה לשירותים החברתיים, אלא להפך: משטר ההפרטה פירק את מנגנוני מדינת הרווחה כדי ליצור את המרחב לפעולת העמותות, המשמשות כאמצעי להעברת השליטה במרחב הציבורי לידי ההון הפרטי המממן אותן בתרומותיו (גוטוויין 2007, 531-537]. התלות בשירותים שמעניקות העמותות גבוהה בפריפריה מאשר במרכז, וככזו היא הפכה לאחד הסימנים הבולטים של דלדול הפריפריה. הפרטת השירותים חברתיים והפיכתם מזכויות אזרחיות לסחורות נרכשות, דחקה את המעמדות הנמוכים – שמשקלם בפריפריה גבוה מזה שבמרכז – להיזקק לשירותי העמותות. ההפרטה גם העמיקה את תלותן של הרשויות המקומיות בעמותות השירותים, שבהדרגה הגדילו את עוצמתן בערי הפיתוח ובהדרגה החלו להתחרות בממסדים הפוליטיים העירוניים תוך יצירת גירסה פריפריאלית של 'הון ושלטון'. באמצעות העמותות הפך משטר ההפרטה את הצייתנות לכללי המשחק שלו לתנאי מוקדם לפעולה בפריפריה, וכפה אותם גם על יריביו, שחק את התנגדותם ובהדרגה סיגל אותם להנחותיו ועיקר אותם, מגמה שניכרה בעיקר בשמאל.

המאבק בדלדול הפריפריה והחתירה לחולל בה שינוי חברתי היה אחת ממטרותיהן של קבוצות שיתופיות בעלות הכרה סוציאל-דמוקרטית שהתיישבו בעיירות הפיתוח מאז שנות השמונים (מיכאלי ודרור 2008, 62-74). אלא, שכדי לפעול בפריפריה נאלצו גם קבוצות אלו לאמץ את הגיון העמותות, וכך השתלבו במשטר ההפרטה למעשה. מהלך זה בולט במיוחד בפעולתה של עמותת 'גוונים' (שמר 2008, 244-246, 253-256), שהוקמה בידי הקיבוץ העירוני 'מגוון' הפועל בשדרות (אלוני 2008, 209-215, 228-237), שבהדרגה החלה לאשרר את הסדר המופרט גם להלכה.

הקיבוץ העירוני 'מגוון' הוקם ב-1987 על ידי קבוצה של בני הקיבוץ הארצי שהתיישבו בשדרות מתוך כוונה 'לתרום לחברה הישראלית בצורה הרלוונטית לתקופתנו' זאת על ידי 'מאמץ בחיזוק וטיפוח המרקם החברתי כדי להתמודד עם תהליך של פערים ומתחים ההולכים ומתרחבים (אלוני 2008, 210). הקשרים עם 'תנועת האם – השומר הצעיר' הוסדרו באמצעות החלטת ועידת הקיבוץ הארצי מ-1986, כי הוא 'יעזור ויעודד בהקמת מסגרות סוציאליסטיות חדשניות' (שם, 216-217). את תרומתם ל'חיזוק המרקם החברתי' בשדרות מיסדו חברי קיבוץ מגוון באמצעות עמותת 'גוונים' (שמר 2008, 246). הקמת העמותה מסבירה חוקרת הקהילה והשיתוף אורנה שמר היה 'חלק מתהליך אוניברסלי של צמיחת המגזר השלישי המתעבה ומתחזק על רקע התדלדלות מדינת הרווחה, בעיקר בתחום הספקת השירותים' (שם, 253). ואולם, ככל שהעמיקה פעילותה של עמותת גוונים בשדרות כך היא לא רק הסתגלה לכללי המשחק של משטר ההפרטה, אלא היא גם אימצה, הפנימה והאדירה אותם.

במאמר הנושא את הכותרת 'עיר דרומית ובליבה עמותה' דווחה מיכל גירנברג באוגוסט 2008 בהארץ כי בשדרות פועל 'מודל ניהול ייחודי, שבו לעמותות ולארגונים – ובעיקר לעמותת "גוונים", שהקימו אנשי הקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות – משקל ניכר בניהול פעילויות בעיר. במסגרת זו, משרדים ממשלתיים מעבירים לעמותות בעיר תקציבים בסך עשרות מיליוני שקלים'. העמותות, שביניהן בולטת גם עמותת 'רעות-שדרות' אותה הקים הגרעין התורני 'אפיקים בנגב' המונה כ-170 משפחות היושב בעיר, מקיימות 'פורום' ובו 'מתקבלות כל ההחלטות השוטפות לניהול העיר. הדרג הנבחר אינו משתתף בפעילות זו'. יתר על כן, 'ראש העיר, אלי מויאל, אינו שותף לקבלת ההחלטות בפורום, המנהל בפועל את העניינים השוטפים של העיר'. מנהל עמותת 'גוונים', ניתאי שרייבר מגדיר את דפוס הניהול החדש כ'מבורך', וטוען כי הדפוס הישן, שבו העירייה הייתה אחראית לכל תחומי הפעילות הוא 'מנוון' ואין בו כדי לענות לצרכי התושבים. לפיכך, את האחריות להספקת השירותים לתושבים יש להעביר, לשיטתו, לידי 'המגזר השלישי' ואילו הדרג הנבחר צריך לעסוק בניסוח החזון והתוויית הדרך' (גרינברג 2008). עוד על השקפותיו של שרייבר בדבר תפקידי המגזר השלישי ניתן ללמוד מכתבתה של חני חן 'הקיבוצניק משדרות' שפורסמה בדצמבר 2009 באתר חדשות מקומי, והמתארת לצד דיוקנו של שרייבר את פעילותה ודרכי המימון של עמותת 'גוונים'. לדברי שרייבר, הוא הקים את עמותת 'גוונים' לאחר שהבין כי 'התחום החברתי בישראל זקוק לסיוע ושיש לצאת מחוץ למערכת הציבורית'. יתר על כן הוא מציין כי 'אני מאמין ששינוי ממשי בחברה בישראל לא יגיע על ידי מפלגה פוליטית או שליט מתחלף, אלא מאנשים פרטיים ששואפים לשנות את מרחב חייהם' (חן 2009).

שרייבר מנסח אפוא באופן מדוייק את ההגיון המנחה את השתתפות עמותות המגזר השלישי בהפרטת מדינת הרווחה ואת השתלטותן על המרחב הציבורי, תוך הדגשת החשיבות ש'אנשים פרטיים' יחליפו את 'המפלגות הפוליטיות'. עולה, שאם כ'מסגרת סוציאליסטית חדשנית' מטרתה המקורית של עמותת 'גוונים' הייתה מאבק בדלדול הפריפריה, הרי שכחלק מפעילותה למען 'חיזוק המרקם החברתי' בשדרות היא אימצה את ההגיון הניאו-ליברלי וכללי המשחק של משטר ההפרטה המהווים את הנחות היסוד של דלדול הפריפריה. 'גוונים' אף העצימה את השימוש בעמותות המגזר השלישי כאמצעי לפירוק מדינת הרווחה כשהרחיבה את פעילותה מהספקת השירותים החברתיים לניהול העירוני. משמע, היא לא רק השתלבה במבנה הפוליטי שכונן משטר ההפרטה, אלא היא אף שכללה את דרכי פעולתו וסייעה להרחבת אחיזתו. הצלחתה של 'גוונים' מלמדת לא רק על עומק דלדולה של הפריפריה, אלא גם תרומתן של העמותות לכך, בעיקר דרך ערעורה של המערכת הציבורית: העמותות שוב אינן מסתפקות בהחלפת המדינה והרשויות המקומיות בהספקת השירותים, אלא בהדרגה הן חותרות להחליף ומחליפות את הדרג הנבחר ומפריטות את השלטון.

דלדול הפריפריה הגדיל את כוח המשיכה הכלכלי, החברתי והתרבותי של המרכז ועיצב גם את דמותו הפוליטית, כפי שמגלה פעילותה של תנועת 'עיר לכולנו' בתל אביב. ההגירה של 'אוכלוסיות חזקות' מן הפריפריה השפיעה על דמותה החברתית של תל אביב: היא לא רק הזינה את הביקושים להון אנושי שהיה דרוש לפיתוח הכלכלי של המרכז, אלא גם הקנתה למרכז חלק מיתרונותיו החברתיים והתרבותיים. בד בבד החריפו המהגרים מן הפריפריה חלק מן הבעיות הכלכליות-חברתיות המאפיינות את תל אביב ככרך גלובלי, ובד בבד הם גם היו מנפגעיהן העיקריים. ככזו הפכה אוכלוסיית המהגרים מן הפריפריה לאחד מן הבסיסים החברתיים לכינונה של תנועת 'עיר לכולנו', שבהנהגתו של חבר הכנסת מחד"ש דב חנין התמודדה בבחירות העירונית בתל אביב ב-2008.

המהגרים מן הפריפריה היו אחד מקהלי היעד שאליהם כוונו 'החזון ותכנית העבודה' של 'עיר לכולנו', שיצאו, בין השאר נגד 'העמקת הפערים החברתיים בעיר' והציעו מגוון פתרונות בתחומי החיים השונים, שהייתה להם נגיעה לקהל זה, כמו שאלת הדיור (עיר לכולנו 2008). ואולם, ב'פניה לתושבי תל אביב-יפו' שפירסם ערב הבחירות ציין חנין כי למרות 'פערים מקוממים בין דרום העיר לצפונה', הרי ש'במרוצת השנים העיר שלנו הפכה לביתם של רבים ושונים' ומזהיר כי 'המרקם האנושי והתרבותי הייחודי הזה עומד היום בפני סכנה ממשית' (חנין 2008). עולה שבניגוד לחשיבות שמייחס חנין לפערים בין דרום תל אביב לצפונה הוא מדגיש כי הם לא היוו מכשול בפני הפיכתה 'לביתם של רבים ושונים', שבתוכם בולטים, כאמור, המהגרים מן הפריפריה. הפרדה, אם לא הנגדה זו בין המתרחש בתל אביב לפריפריה היא מהותית לשיטתו של חנין, אשר בד בבד גם מנסה לעמעם את משמעויותיה – אפשר משום שהן חושפות את הניגוד בין סדרי היום שלו כראש רשימה מקומית בתל אביב לחבר-כנסת ברשימה ארצית. לדבריו,

למרות הטענה הרווחת, תל אביב-יפו אינה בועה. בעיר שלנו אפשר למצוא את כל התהליכים הטובים והרעים שעוברת החברה הישראלית כולה. ובכל זאת זוהי עיר מיוחדת, עיר שבזכות משאביה – החומריים והאנושיים – יכולה להוביל שינויים עמוקים ובעלי השפעה גדולה גם במישור הארצי. הפוליטיקה האחרת שעיר לכולנו מייצגת, הפתרונות האורבניים העכשווים שהיא מציעה, הנכונות להתמודד באופן אמיתי עם בעיות התחבורה, הדיור והחינוך, עם בעיות סביבתיות וחברתיות, עם אפליה ואי שוויון – כל אלה עשויים להשפיע באופן עמוק גם בזירה הארצית, ולתרום להפיכת הארץ כולה למקום שטוב יותר לחיות בו. (חנין 2008)

חנין מערער אפוא על טענת 'הבועה' באמצעות התעלמות מיסודותיה הכלכליים-חברתיים, ובעיקר מכך שתחת משטר ההפרטה נבנו 'משאביה החומריים והאנושיים' של תל אביב מתוך דלדול הפריפריה. גם הבטחתו כי פתרון בעיותיה של תל אביב ברוח 'עיר לכולנו' ייטיב עם הארץ כולה מבוססת על הכחשה כוזבת של הניגוד הכלכלי-חברתי בין המרכז לפריפריה. ואכן, בתנאי 'משחק סכום האפס' שכופה משטר ההפרטה על החברה הישראלית גדולה יותר סבירותו של תרחיש מנוגד לזה שאליו מייחל חנין: פתרון בעיות אי-השוויון בתל אביב על פי המתכון שהוא מציע יגדיל את אי-השוויון בין תל אביב לפריפריה; הקטנת אי-השוויון בתוך תל אביב תגדיל אמנם את מספר המרוויחים מהתעצמות המרכז על חשבון הפריפריה, אך 'חלוקת השלל' ניאו-ליברלית זו רק תעצים את כוח המשיכה של תל אביב ותחריף את דלדול הפריפריה. עולה, שהתעלמותו של חנין מיחסי הגומלין בין המרכז לפריפריה והגבלת אחריותה החברתית של 'עיר לכולנו' לגבולות תל אביב, הופכת את מצעה להמשכה של מדיניות ההפרטה בדרכים אחרות.

ניתן לטעון כי כשל השוויון של חנין הינו תולדה של האילוצים פוליטיים בהם פעלה 'עיר לכולנו': כרשימה משותפת של פעילים הנמנים על קשת של מפלגות ואירגונים המחזיקים בסדרי-יום סותרים בשאלות החורגות מן ההקשר התל-אביבי עלול היה העיסוק בשאלות ארציות ללבות מחלוקות פנימיות; דאגה לפריפריה על חשבון התעשרות המרכז עלולה הייתה להרתיע את ציבור הבוחרים 'המרוויח' בתל אביב, שיקול העשוי להסביר את שתיקתה של 'עיר לכולנו' בסוגיית הפריפריה. ואולם, התעלמותו של חנין מדלדול הפריפריה לא הייתה רק תולדה של אילוצי בחירות, אלא היא משקפת עמדה פוליטית עקרונית יותר, כפי שעשוי ללמד מאמרו '"עיר לכולנו" כמודל לפוליטיקה של שינוי חברתי', שפורסמה ב-2010 – כשנתיים לאחר הבחירות – מעל דפי מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית.

חנין מציג את 'עיר לכולנו כ'רשימה במצע עירוני שמאלי', שהצליחה 'קודם כל, כיוון  'שאיתרה סתירות חברתיות בעיר והציעה להן מענה מתקדם שגייס כוחות שינוי עצומים'.  מתוך 'פרספקטיבה מארקסיסטית מעמדית' זו, שעניינה הוא 'שינוי רדיקלי בחלוקת הכוח והמשאבים' בחברה הישראלית, הוא גוזר מהצלחתה של 'עיר לכולנו' את 'האסטרטגיה הפוליטית השמאלית הדרושה מול הטורבו-קפיטליזם של ראשית המאה ה-21' (חנין 2010, 124-125). בהתאם קובע חנין כי

תל אביב נתפסת כמקום שטוב לחיות בו, ולכן הפכה לאבן שואבת במיוחד לצעירים שמצאו בה תסיסה ועשייה תרבותית. תל אביב היא ללא ספק מרכזה של ישראל, המקרין על המפה הישראלית כולה. בהשפעת הזינוק של תל אביב-יפו מתפתחות בשנים האחרונות ערים נוספות בסביבתה, תוך שאיבה הדרגתית של הון חומרי ואנושי מהפריפריה. (שם, 125)

הבחנתו של חנין ב'שאיבה של הון חומרי ואנושי מהפריפריה' למרכז היא דוגמה לאותן 'סתירות החברתיות' שניתוחן אמור לשמש, לשיטתו, בסיס לניסוח אסטרטגיה פוליטית לשמאל. יתר על כן, כאחד הגילויים הבולטים של ניצול הפריפריה בידי המרכז, ניתן היה להניח ש'שאיבה' זו תהווה מרכיב מרכזי בניתוח הנעשה מ'פרספקטיבה מארקסיסטית מעמדית'. ואולם, למרות זאת מותיר חנין את שאיבת ההון מן הפריפריה למרכז כציון עובדה, מבלי שהוא מפיק ממנה תובנה כלשהי לניתוח שהוא מציע, החוזר ומתמקד במצב התל-אביבי וב'חלוקת המשאבים בעיר'.(שם, 127).

'סיפורה של "עיר לכולנו"', מסביר חנין, שימש לו ולחברי התנועה 'בית ספר פוליטי' לפעילות ב'מערכת הפוליטית הארצית' (שם, 131). ואולם, בעוד שבתל אביב התמקדה 'עיר לכולנו' בבעיות החברתיות של העיר, הרי שהלקחים שמפיק חנין מניסיונה לגבי המישור הארצי מאופיינים בהתעלמות בולטת מבעיותיה החברתיות של ישראל. לבד מציון העובדה שפועלים בה 'כוחות ניאו-ליברליים וימניים חזקים' (שם 132). לעומת זאת, דן חנין באריכות במסקנות האסטרטגיות שניתן להפיק מניסיונה של 'עיר לכולנו' בסוגיות 'המאבק לשלום ולסיום הכיבוש'. העובדה ש'בתל אביב-יפו התנהלה מערכה מאורגנת של מחאה כנגד המלחמה' במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' בחורף 2008-2009, והעובדה שהשתתפו בה 'פעילים מ"עיר לכולנו" שעד אותו זמן לא לקחו חלק פעיל במאבק לשלום ולסיום הכיבוש', הראתה לדבריו 'את פירותיה של הגישה האחרת, המעמדית לחברה הישראלית בכללותה וגם למאבק כנגד הכיבוש ואפליית האוכלוסיה הערבית' שחוללה 'עיר לכולנו' (שם, 133-134).

לא אילוצי בחירות גרמו אפוא להתעלמותו של חנין מזיקת הגומלין בין דלדול הפריפריה להתעצמות המרכז אלא יסוד עקרוני יותר ב'אסטרטגיה הפוליטית' של 'עיר לכולנו': בהתייחסו לסוגיות הכלכליות-חברתיות הוא מפריד בין הזירה התל-אביבית לארצית ואילו בהתייחסו לסוגיות בטחוניות-מדיניות הוא מחבר ביניהן. בהתאם, מנתק חנין בין בעיותיה הכלכליות-חברתיות של הפריפריה לאלו של תל-אביב, ומציע מדיניות, שבניגוד ליומרתה 'החברתית' של 'עיר לכולנו' מאשררת בפועל את דלדול הפריפריה מתוך הענות להגיון המרחבי של משטר ההפרטה.

בין הישגיה של 'עיר לכולנו' מונה חנין את העובדה שהיא שמשה 'מסגרת-מעבר נוחה עבור אנשי החברה האזרחית ועולם העמותות לתוך הפוליטיקה' (שם 128). דבריו של חנין מתייחסים למוסכמה הרווחת בדבר הניגוד בין 'העמותות' ל'פוליטיקה', הבולט למשל בפעולתה של  'גוונים' ובדבריו של שרייבר הפועלים להחליף את הפוליטיקה העירונית בפעולתן של העמותות. שניים מיסודותיו הבולטים של הניגוד בין 'העמותות' ל'פוליטיקה' הם ההנחה כי ניתן לצאת נגד להאבק בעוולותיו של הניאו-ליברליזם במסגרת הנחותיו, היינו מבלי להאבק בו עצמו; וכי ניתן להאבק בכל אחת מעוולותיו לכשעצמה – מאבק הממוסד בעמותות נפרדות – מבלי לחשוף את משטר ההפרטה כמקור הפוליטי המשותף לכולם ולהאבק בו (גוטוויין 2008, 56-58). במובן זה נראה כי 'עיר לכולנו' דווקא אימצה את הגיון 'עולם העמותות', כפי שמלמדת הניתוק בין תל-אביב לפריפריה, מאפיין את האסטרטגיה הפוליטית שמציע חנין לשמאל כלקח מניסיונה של 'עיר לכולנו' – והמשוכפל לניתוק בין חברה וכלכלה לבין שלום לכיבוש – המאשרר את הנחותיו של משטר ההפרטה. ואולם, במובן זה נראה כי 'עיר לכולנו' אינה שונה מפעולת 'פורום' העמותות בשדרות, שאחד מראשיהן, אלון דוידי חבר גרעין 'אפיקים בנגב' התמודד על ראשות עיריית שדרות (ששון 2008), שצידה השני הוא תביעתו של שרייבר ש'אנשים פרטיים' יחליפו את 'המפלגות הפוליטיות'. נראה אפוא כי הסתגלותן של 'עיר לכולנו' ו'גוונים' להגיון המרחבי של משטר ההפרטה ולכללי המשחק שלו מלמדת כי הוא הצליח לבטל לתוכו את הניגוד בין 'העמותות' ל'פוליטיקה'.

חנין מציין כי 'כפי שטען כבר מרקס, תפקידה האמיתי של הפוליטיקה השמאלית הוא לחשוף את הסתירות הגלומות בשיטה הקיימת, ולהפוך את הפוטנציאל שמייצרות הסתירות לאנרגיה קינטית שבכוחה לשנות את המציאות' (שם 132-133). אלא, שעל ידי ההפרדה בין המרכז לפריפריה חוללה 'עיר לכולנו' מהלך המנוגד לזה שתובע מרקס: היא מכחישה את סתירותיה של המציאות הקיימת ולכן תחת מסווה של 'פוליטיקה שמאלית' היא נענית להנחותיה של 'פוליטיקה שמרנית', ומאשררת את הסדר הקיים שכונן משטר ההפרטה.

האישרור משמאל של דלדול הפריפריה, ההופך אותו לרצף של מקרים מקומיים, חושף את האופן בו הפך הזיהוי המהותני שלו עם אי-השוויון המרחבי מכשל פרשני, לצידוק רעיוני של ההגיון המרחבי של משטר ההפרטה. יתר על כן, ההפרדה בין התעצמות המרכז לדלדול הפריפריה, הנתפס כ'מצב טבעי', משכפלת את הניתוק הרווח בין גילויי הנישול השונים שמייצר משטר ההפרטה לבין המדיניות הניאו-ליברלית המחוללת אותם, ניתוק המסווה את זיקת הגומלין ביניהם ומעקרת את המאבק נגדם. תנאי מוקדם להגדלת השוויון המרחבי בישראל הוא אפוא הכרה באופי הפוליטי של דלדול הפריפריה והתמודדות עימו כחלק ממאבק כולל במשטר ההפרטה, ולא כסוגיה לעצמה הלובשת בהכרח אופי מקומי.

ביבליוגרפיה

אלוני עידו (2008). 'קבוצת מגוון – קיבוץ עירוני בשדרות', יובל דרור (עורך), הקבוצות השיתופיות בישראל, רמת אפעל, 209-238.

אפרת אלישע (1983). גיאוגרפיה של רווחה, פער ואי-שוויון, תל אביב.

אפשטיין ליאון וחורב טוביה (2007). אי-שוויון בבריאות ובמערכת הבריאות: הצגת הבעייה וקווים למדיניות להתמודדות עימה, ירושלים.

גבאי יורם (2009). כלכלה פוליטית: בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית, תל אביב.

גוטוויין דני (2007), 'מהפכת ההפרטה והבניית בין יהדות לדמוקרטיה בישראל', אביעזר רביצקי וידידיה צ. שטרן (עורכים) דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית, ירושלים, 497-545.

גוטוויין דני (2008). 'מ"הפיכה חוקתית" ל"הפיכת נגד": ההגיון המשפטי של משטר ההפרטה הישראלי', מעשי משפט, א, 47-62.

גולדשטיין תני (2010 א'). 'מה שלום הערים: אשדוד צמחה חיפה התרסקה', Ynet, 8.1.2010. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3826905,00.htm

גולדשטיין תני (2010 ב'). 'הצרה המרכזית של הפריפריה: אבטלה', Ynet, 16.7.2010. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3915906,00.html

גולדשמידט רועי (2008) 'תעשיית היטק ותעשיה מסורתית בפריפריה', הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

גינור פני (1983). פערים חברתיים וכלכליים בישראל, תל אביב.

גל ג'וני (תשס"ה). ביטחון סוציאלי בישראל, ירושלים.

גרינברג יצחק (2005). 'הכלכלה המרחיבה של משק העובדים 1948-1988', אבי בראלי, דניאל גוטוויין, טוביה פרילינג (עורכים) חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, א, קריית שדה בוקר, 327-363.

גרינברג מיכל (2008). 'עיר דרומית ובליבה עמותה', הארץ, 5.8.2008.

חן חני (2009). 'הקיבוצניק משדרות', Sderotnet פורטל החדשות של עוטף עזה, 13.12.2009.

חנין דב (2008). 'פנייה לתושבי תל אביב יפו', בתוך 'תעודת זהות: ד"ר דב חנין, אתר 'עיר לכולנו' http://city4all.org.il/dovkhenin

חנין דב (2010). '"עיר לכולנו" כמודל לפוליטיקה של שינוי חברתי', מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, 21, 124-134.

לינדר-גנץ רוני (2010). 'המחלה הקשה של המדינה: שתי מערכות בריאות – אחת לעניים ואחת לעשירים', דה מרקר, 9.7.2010.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2010). 'אוכלוסיה בישובים המונים מעל 2000 תושבים ובחלוקות גאוגרפיות נוספות (נתונים ארעיים) לוח 3: אוכלוסיה בישובים שמנו מעל 2000 תושבים ב-30.06.2010'. http://www.cbs.gov.il/population/popul_new.htm

מיכאלי ניר ודרור יובל (2008). 'רקע היסטורי-ביוגרפי של הקבוצות השיתופיות וחבריהן', יובל דרור (עורך), הקבוצות השיתופיות בישראל, רמת אפעל, 52-108.

ממשלת ישראל (2009). החלטת הממשלה 1060.

סופר ארנון וביסטרוב יבגניה (2006). מדינת תל אביב – איום על ישראל, חיפה.

עיר לכולנו (2008). 'החזון ותכנית העבודה', בתוך אתר 'עיר לכולנו' http://city4all.org.il/vision

צפדיה ארז (2005). ארז צפדיה, 'ביקורת התכנון ושורשיה בשיח מדעי החברה: המקרה של הקמת ערי הפיתוח', תכנון, 2 (2), 46-63.

קיפניס ברוך (2005). 'הגאוגרפיה של בעלי המאה ובעל הדעה – תל אביב רבתי כעיר עולם', אופקים בגאוגרפיה, 64-65, 275-292

קיפניס ברוך (2009 א'). 'חיפה רבתי – מעיר קצה בליבה הלאומית לעוגן לפיתוחו של הגליל ו"שער צפוני" למשק גלובלי', אופקים בגאוגרפיה, 73-74, 11-41.

קיפניס ברוך (2009 ב'). 'תל אביב רבתי כ"עיר עולם": מוקד ברשת גלובלית ו"ראש ענק" במרחב הישראלי', בתוך: ברוך קיפניס (עורך), תל אביב-יפו: מפרבר גנים לעיר עולם, חיפה, 227-260.

מירי רגב (2009). דברי הכנסת, ישיבה מס' 85, 15.12.2009, 4-5.

ערן רזין (תשמ"ו). 'סגירת מפעלים בערי הפיתוח 1975-1983', מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, י"ב, 167-184.

ערן רזין, דפנה שוורץ (1992). 'הערכת מדיניות פיזור התעשייה בישראל לאור תנאים משתנים', רבעון לכלכלה, מ"ד (153), 236-276.

שמר ארנה (2008). 'חממה בחצר האחורית: הקיבוץ העירוני מגוון כגורם מכונן בפעילות עמותת גוונים בשדרות', יובל דרור (עורך), הקבוצות השיתופיות בישראל, רמת אפעל, 239-272.

ששון ירון (2008). 'החמישה שרוצים להחליף את אלי מויאל', NRG מקומי דרום, 25.8.2008. http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/778/159.html