הדיאלקטיקה של כשל השוויון: 'השמאל הישראלי בין נאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה

פורסם ב"מקרוב", 3, (2000), עמ'57-30

"האליטות לא יכולות להיות אליטות אם אין עניים".

אבי עובדיה, מייסד עמותת 'תנו לעבוד בכבוד'.

א .

"אני אהיה ראש ממשלה של כו-לם", הבטיח אהוד ברק לתומכיו, שחגגו בכיכר רבין את ניצחון השמאל בבחירות 1999. כך הוא סיכם במילה אחת את עיקרי האידיאולוגיה החברתית שעמדה במוקד מסע הבחירות שלו –

אידאולוגיית ה'כולם' – שזכתה לביסוס מקיף בספרו של שלמה בן-עמי 'מקום לכולם'. "רק לא ש"ס", קטע את דבריו ההמון המשולהב שהגיב על הידיעות בדבר ההישגים שקצרה בקלפי מדיניות השיסוע הסקטוריאלי של אריה דרעי, וביטא את תיסכולו מכישלון אידיאולוגיית היכולם' לזכות בתמיכת המעמדות הנמוכים – בהמשך לכישלון דומה של מדיניות 'שינוי סדר העדיפויות' של יצחק רבין – תוך אשרור אבחנתו של בנימין נתניהו, כי "הם מפחדים".

אותו רגע רווי סתירות בכיכר חשף אמת פוליטית עמה מסרב השמאל הישראלי להתמודד : ניצחונו של ברק לא הושג הודות לאידאולוגיית ה'כולם', אלא להפך, הניצחון מכסה על כישלונה. אידאולוגיית ה'כולם' משקפת את כמיהתו של השמאל לפרוץ את גבולות מעגלי התמיכה המסורתיים שלו בקרב מעמדות הביניים ולנסות ולזכות באהדתם של המעמדות הנמוכים, שבריתם עם הימין הלכה והתהדקה בשני העשורים האחרונים. כמיהה זו הפכה כמעט נואשת לנוכח האיום על דמותה של ישראל כמדינה נאורה, שהיה גלום, לתפיסתם, ב'משטר נתניהו' וב'קואליציית המיעוטים' שהרכיבה את ממשלתו. אידאולוגיית ה'כולם' היא אנטיתיזה מודעת למדיניות השיחוד, הריסוק והשיסוי הסקטוריאלי של נתניהו. מטרתה היא לספק לשמאל קוד שיפצח את דפוסי ההצבעה 'השבטיים' ויחדור את חומת האיבה שמפגינים כלפיו המעמדות הנמוכים, תוך שהוא מגדיר קואליציה חברתית חדשה, שבדמותה של 'ישראל אחת' תייצב מרכז הגמוני חדש בפוליטיקה הישראלית.

ואולם, בפועל נתגלתה אידאולוגיית ה'כולם' כבעלת כושר משיכה מוגבל, דווקא בקרב המעמדות הנמוכים, המזרחיים ברובם, שדחו את בשורתה. יתר על כן, בעוד שחלקים מן המעמדות הנמוכים גילו נכונות לבחון את נאמנויותיהם הפוליטיות ולנטוש את הליכוד, הרי שאת התחליף מצאו מרביתם לא ב'ישראל אחת' – גם לא לאחר בקשת הסליחה האופנתית בשם 'מפלגת העבודה לדורותיה' – אלא בקוטב המנוגד, במדיניות השיסוע של ש"ס. עולה שברק ניצח, אמנם, בבחירות, אך סדר היום של הימין מוסיף עדין לעצב את דמותה של החברה הישראלית.

אידיאולוגיית היכולם' משקפת היטב את מגבלותיו וסתירותיו של הניאו-ליברליזם 'הרך' שאימץ הגרעין המוביל של השמאל, המבטא את האינטרסים של המעמד העליון ומעמדות הביניים בישראל. ביסודה אין אידיאולוגיה זו אלא עדכון מצע הצמיחה ו'שינוי סדר העדיפויות' של יצחק רבין, תוך הקפדה שלא לחרוג מכללי המשחק של השוק החופשי, התחרות וההפרטה. הרטוריקה הסוציאלית, המתחסדת לעתים, המאפיינת את אידיאולוגיית ה'כולם', אינה אלא 'צבע' המכסה על שמרנותה הבסיסית. היא מרגיעה את נקיפות מצפונם החברתי של המעמד העליון ומעמדות הביניים מבלי להפר את מנעמי הסטטוס קוו, תוך שהיא מספקת להם מפלט מן הדיסוננס הסוציאלי בו הם נתונים. ואולם, לנוכח תהליכי ההתפוררות העוברים על החברה הישראלית והסכנות הגלומות בכך, ועל רקע הכישלון המתמשך של מדיניותו הכלכלית-חברתית של השמאל בשלושת העשורים האחרונים, יש מקום לבחון את הנחות היסוד של אידיאולוגיית ה'כולם' ואת התאמתן למציאות החברתית המשתנה.

ב.

אידיאולוגיית ה'כולם' היא תרגום למציאות הישראלית של עקרונות המדיניות הכלכלית-חברתית שגיבש 'הניו-לייבור' הבריטי בהנהגתו של טוני בלייר בהשראת מדיניותו של ביל קלינטון והגותו של אנטוני גידנס. שיטה זו עדכנה את המחשבה והמדיניות של הלייבור וסייעה למפלגה לשוב לשלטון, על-ידי פריצת הראדיקליזם הדוגמטי של השמאל במפלגה ואימוץ ערכים ניאו-ליברליים שפנו לבוחרי הימין. עקרונות אלו – המכונים בבריטניה 'הדרך השלישית' ובגרמניה 'המרכז החדש' – אומצו על-ידי חלקים גדולים של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, בין השאר בידי גרהרד שרדר, שהסתייע בה כדי לשים קץ לכשני עשורים של שלטון הימין בגרמניה. בקיץ 1999 סיכמו בלייר ושרדר את עיקרי השיטה במניפסט הנושא את השם אירופה: הדרך השלישית / המרכז החדש המהווה, כך נמסר, את "התנ"ך הכלכלי של ברק".

'הדרך השלישית' חותרת להתאים את ערכיה המסורתיים של הסוציאל-דמוקרטיה לעקרונות הניאו-ליברליזם ולתמורות המתחוללות בחברה הפוסט-תעשייתית הנתונה בתהליכי גלובליזציה, היא יוצאת מגינוי העוולות החברתיים והאנושיים שיוצר הקפיטליזם בנוסח תאצ'ר, ומסיימת במתקפה רבתי על השמאל 'הישן', זה שראה במדינת הרווחה ובחתירה לרמה גבוהה יותר של שוויון כלכלי את הדרך להשגת צדק חברתי. מדינת הרווחה של שנות ה60- וה70-, קובעת 'הדרך השלישית', התבססה על מעורבות יתר של המדינה בכלכלה ובחברה, הגדלה בלתי אחראית של ההוצאה הממשלתית, שיעורי מס הרסניים וביורוקרטיה מנוכרת. הללו עודדו בזבוז, חוסר יעילות, בינוניות ותלות בממסדים, דיכאו את האחריות של הפרט לגורלו, פגעו ברוח היוזמה העסקית ובלמו התפתחות כלכלית וחדשנות. חוליים אלו, שהלכו והחריפו, עוררו, לטענת 'הדרך השלישית' תגובת נגד בצורה של עוינות גוברת לכל מידה של אחריות וסולידריות חברתית, שהכשירה את הקרקע לעליית התאצ'ריזם ולחיסולה הבלתי נמנע של מדינת הרווחה.

הכפפת מדיניות הרווחה לחוקי השוק, תוך הגבלת מעורבות המדינה בהסדרת הכלכלה מהווה נושא מרכזי על סדר יומה של 'הדרך השלישית'. היא שוללת את עיקרון הביטחון החברתי הכולל, המקיף את כל תחומי החיים, העומד ביסוד רעיון מדינת הרווחה, ובמקומם היא מציעה מינימום הכרחי של שירותים חברתיים, תוך החלפת עיקרון הזכאות האוניברסלית והשוויונית בעיקרון האחריות והיכולת האישית. 'הדרך השלישית' מצמצמת את מדינת הרווחה בעיקר לשני תחומים : חינוך וסעד. באמצעות החינוך היא חותרת להבטיח 'כשירות תעסוקתית, employability , שתאפשר לפרט להתאים עצמו לביקושים המשתנים של שוק העבודה, ותיצור תנאי פתיחה שייעזרו לאנשים לעזור לעצמם' ויעודדו את היזמות הכלכלית של הפרט. מהלך זה יתרום, לדעת 'הדרך שלישית', להשגת צדק חברתי יותר מאשר מעורבות ממשלתית ישירה ביצירת מקומות עבודה, תחום אותו היא מעדיפה להשאיר לכוחות השוק. 'הדרך השלישית' מכירה בכך שכלכלת השוק יוצרת עיוותים כלכליים ועוולות חברתיים, כמו אבטלה ועוני, וסבורה כי על המדינה לסייע למי שכשלו במירוץ הקפיטליסטי, תוך החלפת צורת הסיוע ממתן קצבאות, המנציח את המצוקה והתלות, למתן תמריצים שיעודדו את הפרט לצאת ממעגל הנזקקים. הספקת שירותי הרווחה צריכה להיעשות, עפ"י 'הדרך השלישית', תוך הקפדה שלא לגלוש למעורבות יתר של המדינה ומבלי להגדיל את נטל המס והגירעון התקציבי. כדי לבטל את התלות והניכור שאיפיינו את מדינת הרווחה בעבר, היא תובעת לצמצם את תפקיד הממשלה רק לקביעת מדיניות הרווחה ופיקוח על ביצועה בלבד, ואילו את מתן השירותים בפועל היא ממליצה להעביר, ככל שניתן, לידי הגורמים האמורים לעשות זאת באופן יעיל וחסכוני יותר: השוק והקהילה.

יסוד מרכזי במכניזם הרווחה הניאו-ליברלי שמציעה 'הדרך השלישית' הוא היוזמה הקהילתית, האמורה לספק קשת שלמה של שירותים חברתיים – גם בשיתוף פעולה עם גורמי ממשל ואירגונים עיסקיים – ולהחליף חלק מן המנגנונים הממשלתיים והציבוריים שבאמצעותם פועלת מדינת הרווחה. היוזמה הקהילתית נתפסת כמהירה יותר מביורוקרטיות הרווחה המסורתיות בזיהוי הצרכים החברתיים המשתנים, כגמישה ועדכנית יותר במציאת הפתרונות לבעיות המתעוררות, וכיעילה, זולה וידידותית יותר באספקת השירותים. המחשבה הקהילתית התפתחה בזיקה הדוקה לשינויים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והדמוגרפיים שמחולל העידן הפוסט-תעשייתי, שהובילו להתחזקותם של החברה האזרחית והמגזר השלישי', של אירגונים לא ממשלתיים המצויים על קו התפר שבין המדינה, הקהילה ועולם העסקים. הרעיון הקהילייתי שצמח מתוך תמורות אלו ומגייס מהם את עוצמתו, נתפס גם כאמצעי לחיזוק תחושת הביטחון החברתי של הפרט והקהילה, ההולכים ונסדקים בעקבות תהליכי ההפרטה והגלובליזציה. באמצעות הקהיליתיות מנסה 'הדרך השלישית' לעשות שימוש ואף לנכס לעצמו את מנגנוני החיברות המסורתיים – כמו הדת, הקהילה או המשפחה – תוך ביקורת על השמאל המסורתי, שהסתייגותו מהם עוררה התנגדות בקרב היסודות העממיים ודחקה אותם ימינה.

העקרונות והמצע של יהדרך השלישית' עומדים במרכזו של ויכוח נוקב בשמאל האירופי. היסוד הניאו-ליברלי שקסם לבוחרי הימין ואיפשר את ניצחונותיהם של בלייר ושרדר, הפך למושא לביקורת חריפה מצד גורמים שונים בשמאל, משתורגם למדיניות חברתית וכלכלית שמרנית. מבקרי 'הדרך השלישית' טוענים, כי היא מהווה גרסה מעודנת של ניאו-ליברליזם יותר מאשר 'סוציאל-דמוקרטיה חדשה'; כי יותר משהיא מבקשת לשנות את חוקי המשחק של הקפיטליזם התחרותי, היא מסתגלת אליהם; כי היא אינה מבחינה בין כלכלת שוק לחברת שוק; כי היא משעבדת את החברה לאינטרסים של בעלי ההון והופכת את המדינה לכלי שרת בידיהם; כי בדומה לימין הכלכלי, מדיניותה הכלכלית מתמקדת בצד ההיצע ומתעלמת כמעט לחלוטין מן הביקוש; כי היא מצדדת ב'דרך האמריקאית', תוך התעלמות מפגמיה החברתיים, העומדים בניגוד לערכיה של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית; כי יותר מאשר דאגה לשוויון הזדמנויות, 'הכשירות התעסוקתית' היא מסווה לפגיעה בביטחון התעסוקתי הכרוכה בהגמשה הבלתי מרוסנת של שוק העבודה; כי היא אינה מתמודדת עם אי-שוויון בהכנסות ורכוש; כי על אף שהיא מכירה בכך שהעוני הוא בעיה חברתית ומוסרית, אין היא מציעה דרכים להילחם בו; כי הקהילייתיות היא למעשה לבוש חדש ל'סוציאליזם הנוצרי' ולפילנטרופיה של בעלי הון המשמרים בדרך זו את הסטטוס-קוו; כי 'הדרך השלישית' אינה אלא תאצ'ריזם עם פרצוף אנושי יותר ועוד. עד כמה הפנים ברק את העקרונות והרטוריקה של 'הדרך השלישית' ניתן ללמוד מכך שכמה משריו התלו לכנותו בעקבות דיוני התקציב בשם 'תאצ'ריסט רך'.

ג.

אידיאולוגיית ה'כולם' היא התאמה של השקפת העולם, העקרונות והמדיניות של 'הדרך השלישית' למציאות הישראלית, אם בגרסה מוטת השוק בנוסח ברק, המדגישה את הצמיחה והחמלה, ואם בגרסה מוטת הקהילה בנוסח בן-עמי, המדגיש את הזהות והזיכרון. ספרו של בן-עמי 'מקום לכולם', הוא ניסיון מוצהר לשרטט מצע רחב יריעה ל'ניו-לייבור' ישראלי, שברוח 'הדרך השלישית' מציע לשמאל סדר יום פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי עדכני, המכוון לכל שדרות החברה. מצע זה אמור להביא לשינוי רפוס הצבעתם של המעמדות הנמוכים, שתמיכתם בנתניהו היא, לטענת בן-עמי, תופעה 'שכעד הטבע', ולשבירת השוויון האלקטורלי בין ימין לשמאל. מטרתו היא "לגבש קוד מגייס אלטרנטיבי, שבבסיסו כלים שלובים של לאומיות חברתית חדשה ותרבות של שלום, הן כתחליף לאתוס המכונן של תש"ח שקרס והן כתחליף לקוקטייל הפגום של מצ'ואיזם לאומני ואטימות חברתית של משטר נתניהו". הוא חותר לשיפור רמת חייהם של ארבעת העשירונים הנמוכים, ולשילובם בזרם החיים של החברה הישראלית, אך מבלי שהמחירים הכלכליים והחברתיים של מהלך זה יגרמו לניכור בין השמאל לבין מעמדות הביניים. נאמן לעקרונות 'הדרך השלישית' הוא מציע לשמאל הישראלי מתכון של "כלכלת שוק עם מגבלות ערכיות" או "כלכלת שוק סוציאלית", שתקרב "בין האינטרסים של ההון והעבודה". בן-עמי קורא ל"חיבור בין כלכלה של שוק חופשי עם מוסר קהילתי", כדי ליצור תחושה של ביטחון חברתי שתאפשר פיתוח "מוטיבציה ואתיקה ראויות להשתלב בכלכלת השוק התובענית". לשם כך הוא ממליץ על מדיניות מאקרו-כלכלית מעודדת צמיחה, יצירת שוויון הזדמנויות תעסוקתי באמצעות השקעה בחינוך והבטחת רשת שירותים חברתיים בסיסית על בסיס אוניברסלי.

החידוש העיקרי של 'מקום לכולם' – בו גם בולטת ביותר השפעת 'הדרך השלישית' – הוא הדגש ששם בן-עמי על הקהילייתיות והזהות. האתגר הגדול של השמאל, לדעתו, הוא "השתלטות מחודשת על סדר-היום הקהילתי ובעצם על הרחוב". לשם כך על השמאל להיכנס לוואקום שהותירה קריסת מדינת הרווחה ומנגנוניה, ולהפעיל מערכת וולונטרית של עמותות שיספקו מגוון של שירותים חברתיים. במקביל, הוא מדגיש את התפקיד של היסוד התרבותי ביצירת הניכור ואי-האמון בין המעמדות הנמוכים לשמאל. כדי לשבור את המחסום שיוצרת "דמותו 'הלא יהודית' של השמאל", הוא מציע לשמאל ליצור איזון חדש בין 'היהודי' ל'ישראלי', שיהיה מבוסס על הכרה ומתן מקום למסורת, לאמוציות יהודיות ולדתיות 'רכה' שאינה סותרת את ערכי המודרנה. על השמאל גם לנטוש את האתוס של כור ההיתוך ולכבד את זהותן הנבדלת של הקבוצות השונות בחברה הישראלית, תוך אימוץ גישה שיש בה רגש ורגישות לעדה, לזיכרון, לתסכול, לפגיעה ולעלבון. תפיסת זהות זו היא שעמדה, כך נראה, בשורש הסליחה שביקש ברק מן המזרחים, שהייתה אמורה לפרוץ את המבוי הסתום ביחסים שבינם לבין השמאל.

ד.

אימוץ עקרונות 'הדרך השלישית' בידי השמאל הישראלי היה, לכאורה, צער מתבקש, לאור תרומתה לחזרת השמאל לשלטון בבריטניה וגרמניה, מדינות שבדומה לישראל היו נתונות במשך כשני עשורים לשלטון ימני. ואולם, דמיון זה הינו מלאכותי ומטשטש את ההבדלים הסוציו-פוליטיים המהותיים בין מדינות אלו לישראל, הבדלים המעוררים – בנוסף לשיקולים פוליטיים וערכיים – ספקות אף באשר לתבונה האלקטורלית של אימוץ עקרונות 'הדרך השלישית' בידי השמאל הישראלי.

קהל היעד של 'הדרך השלישית' באירופה הם מעמרות הביניים. לעומת זאת, בישראל פונה אידיאולוגיית ה'כולם' למעמדות הנמוכים; באירופה הקל הניאו-ליברליזם המרוכך של 'הדרך השלישית' על מעמדות הביניים לשנות את נאמנותם הפוליטית ולעבור לשמאל. לעומת זאת, בישראל נכשלה אידאולוגיית ה'כולם' בשינוי דפוס הצבעתם של המעמדות הנמוכים ולא שימשה, כמקווה, גשר למעבר מצביעים מן הימין לשמאל. יתר על כן, גם מנקודת ראות סוציאל-דמוקרטית ספק אם יש לניאו ליברליזם של אידיאולוגיית ה'כולם' יתרון על פני מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים של ש"ס, שכן שניהם מהווים חלופות כוזבות למדינת הרווחה האוניברסלית.

בין ישראל למדינות המערב שורר ניגוד בסיסי גם ביחס לסיכוייה של הקהילייתיות בנוסח 'הדרך השלישית' להוות תחליף למנגנוני מדינת הרווחה. תפיסת הקהילייתיות מבוססת על קיום של חברה אזרחית דינמית, מעורבות של העסקים בקהילה, פעילות ציבורית חוץ-ממשלתית ענפה ומסורת פוליטית ביזורית, יסודות הנעדרים כמעט לחלוטין מן התרבות הפוליטית הישראלית. בישראל מעצימים המסורת הריכוזית, התודעה הלאומית והאתוס הביטחוני, את תפקידי המדינה בכל תחומי החיים. לעומת זאת, במערב אירופה החלישו ירידת המתח האידיאולוגי והצבאי עם סיום המלחמה הקרה, ובניית הפדרליזם של האיחוד האירופי את תפקיד המדינה, ויצרו את המרחב שאותו חותרת הקהיילתיות לעצב. למרות שינוים קלים ואיטיים, בישראל עדיין חזקים היסודות האטאטיסטיים, החברה האזרחית מצויה בתהליך של התהוות – לאחר קריסת המבנים שמקורם היה בחברה היישובית – ויחסי הגומלין בין עולם העסקים והקהילה נמצאים בה בראשיתם. כל אלו מקשים על סיכוייה של הקהיליתיות בישראל, ומעוררים את השאלה עד כמה יש למדיניות זו סיכוי בטווח הקרוב.

ההבדלים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים המבניים בין ישראל למדינות 'הדרך השלישית' מצביעים, אפוא, על אי-התאמתה לשמש כמצע עבור השמאל הישראלי ועל הצורך במציאת דרך אחרת. אלא, שכדי להציב דרך אחרת, יש תחילה לבחון את הגורמים שיצרו את סיבת היסוד לצורך בדרך כזו: כישלונו המתמשך של השמאל לחבור אל המעמדות הנמוכים, בעיקר המזרחיים, והתהדקות הקשר בינם ובין הימין.

ה.

כישלונה של אידיאולוגיית ה'כולם' לשמש כ'קוד מגייס אלטרנטיבי' מעורר את השאלה, מדוע מעדיפים המעמדות הנמוכים בחברה הישראלית את מדיניות השיסוע והשיחוד הסקטוריאלי בנוסח דרעי ונתניהו על פני 'כלכלת השוק הסוציאלית' שמציע בן-עמי. ההסברים המוצעים לשאלה זו מתמקדים בדרך כלל בתפקיד המכריע שיש למשקעים של קיפוח, עלבון, זיכרון, תרבות וניכור בהנצחת הקרע שבין המזרחיים לשמאל. לגורמים אלו היה, אכן, משקל רב בהתהוות הקרע ולהסברים המבוססים עליהם ישנה תרומה רבה לבירור סיבות התהוותו. ואולם, ההתמקדות האופנתית בפוליטיקה של הזהות גורמת לשמאל הישראלי להזניח את הניתוח הכלכלי-חברתי – המאפיין באורח היסטורי את מסורת המחשבה והדיון של השמאל – המציע הסברים פוריים לא פחות לנתק המחריף בין המעמדות הנמוכים לשמאל ולברית המתהדקת בינם ובין הימין. יתר על כן, המאפיינים המעמדיים הברורים של התמיכה בשמאל ובימין כאחד, מלמדים שיש להסבירה, קודם כל בכלים של ניתוח כלכלי וחברתי.

כדי לברר את ההיגיון הכלכלי-חברתי המעצב את ההעדפות הפוליטיות של המעמדות השונים בחברה הישראלית, יוצע להלן שיקול דעת היוצא משתי הנחות מוצא: האחת, מעמדות הביניים נוטים לתמוך בשמאל ואילו המעמדות הנמוכים, בימין; והשנייה, המדיניות הכלכלית של השמאל והימין כאחד מבוססת על ניאו-ליברליזם המפרק את מדינת הרווחה, מפריט את השירותים החברתיים – במקביל להפרטת הכלכלה, החברה, הפוליטיקה, התרבות והתודעה – ומגדיל את אי-השוויון. מתוך הסכמה ניאו-ליברלית זו מתברר גם ההבדל בין המדיניות הכלכלית-חברתית של השמאל לזו של הימין: השמאל חותר לאספקת שירותים חברתיים על בסיס אוניברסלי, תוך שימת דגש על צמיחה כלכלית, ואילו הימין מעדיף לספק את השירותים החברתיים על בסיס סקטוריאלי, תוך שמירה על יציבות ואף קיפאון כלכלי.

ניתן, כמובן, לטעון, כי הנחות המוצא שהוצעו לעיל לוקות בהכללה, פשטנות, נוקשות, חוסר דיוק, והתעלמות מגווני ביניים ביחס לכל המושגים הנכללים בהן. ואולם, דומה שדווקא משום האופי הדדוקטיבי של הנחות מוצא אלו ומשום שהן נוטות לרדוקציונליזם מעמדי, המשעבד אליו את כל תחומי החיים, גלום בהן יתרון פרשני רב המאפשר לפרק את המציאות המורכבת ולראות הן את 'היער' והן את 'העצים'. הנחות אלו מאפשרות לשרטט בחדות את קווי המתאר של המערכת הפוליטית, החברתית, הכלכלית והתרבותית בישראל, לבנות מסגרת הולמת לניתוחה, ולהגדיר בבהירות את גווני השחור והלבן שבה, כדי שניתן יהיה לחדור את תמונת המציאות האפורה ולהתמצא בתוכה. יש בהנחות אלו כדי לפרוץ את מסגרת האידיאולוגיות הרשמיות, לפענח את הסתירות שהן יוצרות ולהעניק משמעות חברתית, ולא רק פוליטית, למושגי השמאל והימין המשמשים להסבר הפוליטיקה והחברה בישראל. בעזרת הנחות יסוד אלו ייבחנו, אפוא, להלן השפעות קווי המדיניות שמציעים הימין והשמאל על האינטרסים הכלכליים והחברתיים המנוגדים של המעמדות הנמוכים ומעמדות הביניים.

היעדרה של מסגרת פרשנית הולמת בולט באי-יכולתו של השמאל להסביר את שאלת היסוד של הפוליטיקה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים: מדוע למרות מדיניות הצמיחה וההשקעה בתשתית, בחינוך וברווחה, שניהלו ממשלות השמאל לאורך שנים, מעדיפים המעמדות הנמוכים את הימין, שמדיניותו הכלכלית והחברתית פוגעת ישירות באינטרסים שלהם. הגישה הרווחת בשמאל נוטה להסביר את דפוס ההצבעה של המעמדות הנמוכים כ'בלתי רציונלי' וכ'כפוי טובה'. בן-עמי, המדגיש את תחושות חוסר האונים והמרירות המלוות הסבר זה, סבור גם הוא, כי הברית בין "נציגי השכבות החלשות לבין דובריו של התאצ'ריזם היותר קיצוני" היא "בלתי טבעית". אלא שהוא מסביר זאת, בין השאר, בכך ש"לא נתניהו אשם במצב הזה, אשמות בו הקבוצות מקבלות האתנן שתמורתו הן הציעו בסיס עממי" לשלטונו. עולה, אפוא, שלשיטתו של בן-עמי המעמדות הנמוכים בוגדים במודע באינטרסים האמיתיים שלהם, המחייבים תמיכה בשמאל, תמורת האתנן שמציע להם הימין.

הניגוד בין טענת אי-הרציונליות וכפיות הטובה הרווחת בשמאל, לבין טענתו של בן-עמי בדבר הרציונליות של השוחד והאתנן הוא ניגוד רק לכאורה: שתיהן מגנות את תמיכת המעמדות הנמוכים בימין במקום להסביר אותה. מלבד ההתנשאות הגלומה בטענות אלו, יש גם סיבות ענייניות לפקפק בתקפותן. התמשכותה של הברית בין המעמדות הנמוכים לימין והסתגלותה למצבים חברתיים ופוליטיים משתנים, מלמדות, כי יש לה היגיון פנימי יציב. היגיון זה הוא צידו השני של ההיגיון המונח ביסוד העדפתם של מעמדות הביניים את השמאל, שבמונחים של הסוציולוגיה הפוליטית המקובלת היא 'בלתי טבעית' לא פחות מנטייתם של המעמדות הנמוכים לימין. הזדקקותו של השמאל לטיעונים מעורפלים, רגשיים וערכיים, כמו 'חוסר רציונליות', 'כפיות טובה' ו'אתנן', כדי להסביר את הקרע בינו ובין המעמדות הנמוכים – כמו גם התמכרותו לאידאולוגיית ה'כולם' וקשייו להתמודד עם כישלונה – אינה רק פרי של מגבלה תיאורטית, אלא גם השתקפות של האינטרס שיש למעמדות הביניים בשימור הסטטוס קוו החברתי. המסקנה המתבקשת מהסברים אלו היא, שאין טעם בשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית של השמאל, שכן שינוי כזה ממילא לא יגרום לתמורה המקווה בעמדות ובהתנהגות הפוליטית של המעמדות הנמוכים, 'הבלתי רציונליים' או 'הנתונים לשיחוד'. הסבר זה גם מזין את הגישה הפטרונית, לפיה לא ניתן לקיים עם המעמדות הנמוכים דיאלוג פוליטי מתוך עמדה של שוויון, וכי ניתן לפנות אליהם רק בדרך של חנופה או שיחוד – כמו ביקורי מימונה או בקשת סליחה – המתייחסת לזהותם הנפרדת. כך מספקים הסברים אלו הצדקה להיצמדותו של השמאל לכללי המשחק הניאו-ליברליים, החיוניים לבריתו עם מעמדות הביניים, ובולמים כל אפשרות לשינוי מדיניותו הכלכלית-חברתית, שרק בה טמון הסיכוי לשינוי עמדתם הפוליטית של המעמדות הנמוכים ולפריצת הסטטוס-קוו הפוליטי והאלקטורלי.

עושר ועוני הם מושגים יחסיים הנקבעים לא על פי ערכים קבועים אלא, עפ"י המיקום היחסי של בעלי ההכנסות השונים בחברה נתונה. כהשתקפות של מצב זה, ההיגיון המנחה את ההעדפות הפוליטיות של המעמדות השונים גם הוא בעל אופי יחסי. בכל מצב – בתנאים של משק צומח, המשפר את רמת חייהם של 'כולם', כמו בתנאי מיתון, הפוגע ב'כולם' – כל מעמד חותר לשפר את מצבו ביחס לאחרים, או אף על חשבונם של האחרים, ועל כן ניתן לכנות את ההגיון המנחה אותו כהיגיון של מיקום היחסי. היגיון המיקום היחסי בולט יותר בהתנהגות הפוליטית של המעמדות הנמוכים, משום שחוקי המשחק בחברה נקבעים בדרך כלל על-ידי המעמדות העליונים ומעמדות הביניים, דבר המקנה לשיקוליהם מראית עין של אובייקטיביות, המכסה על האינטרסים ועל היגיון המיקום היחסי שלהם. כדי להבין את דרך פעולתו של היגיון המיקום היחסי יש, אפוא, לבחון כיצד מבין כל אחד מן המעמדות את האינטרסים שלו, כיצד הוא מפרש את השפעת קווי המדיניות של הימין ושל השמאל על אינטרסים אלו, ואיזו מדיניות, להערכתו, תתרום יותר לשיפור מעמדו היחסי בחברה.

מבעד לשיקולי המיקום היחסי נראה, שכל עוד החברה הישראלית מתנהלת על פי כללי המשחק הניאו-ליברליים, תוך הגדלת אי-השוויון הכלכלי, תמיכת המעמדות הנמוכים בימין אינה 'בלתי רציונלית'. תמיכה זו אף מצטיירת כתמונת-ראי של הפחד שעוררה מדיניות נתניהו בקרב מעמדות הביניים, שחששו מן השינוי שהיא עתידה לחולל במעמדם היחסי לא פחות מאשר מתוצאותיה הממשיות. למרות מדיניות הצמיחה הכלכלית של השמאל, במיוחד בתקופת ממשלת רבין, ששיפרה גם את רמת חייהם של המעמדות הנמוכים, הם עדיין נותרו בשולי החברה, ובתחומים רבים הפער בינם ובין מעמדות הביניים אף גדל. לפיכך, מתוך שיקולי המיקום היחסי שלהם אין להם כל סיבה להעדיף את מדיניות השמאל על מדיניות נתניהו, במיוחד כאשר מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים בנוסח ש"ס או 'ישראל בעלייה' איזנו חלק מפגיעתה. יתר על כן, לאור דבקותו של השמאל בסטטוס-קוו הניאו-ליברלי, הרי שבתנאים הנתונים ולטווח הקצר, המהפכה שחתר נתניהו לחולל בחוקי המשחק של החברה הישראלית נותנת למעמדות הנמוכים סיכוי ריאלי לשפר את מקומם היחסי בחברה מהר יותר מכל חלופה אפשרית.

ו.

ניתוח ההעדפות הפוליטיות של המעמדות השונים באמצעות שיקולי היגיון המיקום היחסי מסייע לחשוף הן את האינטרסים העומדים ביסוד תמיכתם של מעמדות הביניים בשמאל, והן את אלו העומדים ביסוד תמיכתם של המעמדות הנמוכים בימין. יתר על כן, היגיון המיקום היחסי גם קורע את מראית העין של 'הרציונליות' ו'הככלליות' שמייחסים מעמדות הביניים למדיניות השמאל, לעומת 'אי-הרציונליות' ו'הסקטוריאליות' שהם מייחסים לתמיכת המעמדות הנמוכים בימין, ומציג את קווי המדיניות של שני הצדדים כמשרתים את האינטרסים החלקיים של המעמדות השונים, הפועלים כל אחד לשיפור מיקומו היחסי בחברה בתנאים של הגדלת אי-השוויון הכלכלי והחברתי.

השמאל סבור כי השלום, הצמיחה והשילוב האיזורי הינם טובים ל'כולם', וכי המתח הביטחוני, הקיפאון הכלכלי והמשבר המדיני שמציע הימין, פוגעים ב'כולם', אלא, שחזון 'המזרח התיכון החדש' של השמאל, יוצא מתוך האינטרסים של מעמדות הביניים ופועל לקידומם, תוך הנצחת כללי המשחק הניאו-ליברליים. בחינת השלכותיו של השלום הניאו-ליברלי שמציע השמאל על המעמדות הנמוכים ועל מעמדם היחסי בחברה – כלפי מעמדות הביניים, מכאן, וכלפי גורמים נוספים המרכיבים את הפסיפס הישראלי, כמו הפלשתינאים והעובדים הזרים, מכאן – מלמדת, כי החשדנות שהם מגלים כלפיו מבוססת על שיקולים רציונליים לחלוטין של מיקום יחסי, הדוחפים אותם לתמיכה בימין.

שיקולי המיקום היחסי בולטים במיוחד ביחס לשוק העבודה. המעמדות הנמוכים, החסרים את נתוני ההשכלה והמקצוע הדרושים בעידן הפוסט-תעשייתי, תופסים את התקדמותה הכלכלית של ישראל – ולמעשה של מעמדות הביניים, המשכילים יותר – כגורם המאיץ את דחיקתם לשוליים. המעבר מתעשיות מסורתיות לתעשיות מתוחכמות מגדיל את הביקוש לעוברים בעלי השכלה גבוהה, ששיעור השתתפותם בכוח העבודה עולה; במקביל פוגע תהליך זה בבעלי השכלה נמוכה ודוחק אותם משוק העבודה, תוך הגדלת פערי השכר בין שתי הקבוצות. התקדמות השלום, השילוב האיזורי והגלובליזציה רק מדגישים את אי התאמתם של המעמדות הנמוכים לדרישות הכלכלה הטכנולוגית המתקדמת – שלא לדבר אל אלו של 'הכלכלה החדשה' – וחושפים אותם לתחרות מתישה עם כוח העבודה הפלשתיני הזול יותר, או לאיום מתמיד של העברת מפעלים עתירי עבודה, המתאימים לכישורי התעסוקה שלהם, לירדן. השלום הניאו-ליברלי – זה שאינו נערך להתמודדות עם האתגר החברתי הגלום בו – הופך בתנאים אלו לאיום כלכלי על המעמדות הנמוכים, שכן גם אם הוא מחולל צמיחה, הוא מרע את מצבם היחסי באמצעות אבטלה ושחיקת שכר.

לעומת זאת, מדיניות הימין על המשבר המדיני והמתח הביטחוני הגלומים בה, פועלת לניתוק שוק העבודה הפלשתיני בפרט, וזה של העולם הערבי בכלל, מישראל, וכך חוזרת ומגדילה את כוח התחרות של המעמדות הנמוכים. יתר על כן, מדיניות הימין גם מספקת להם יתרון יחסי, לא כלכלי: מהימנות ביטחונית, הנובעת מעצם היותם יהודים, שערכה גדל דווקא במצבי מתח. אלא שגם יתרון יחסי זה הולך ונשחק אל מול כוח העבודה הזול והנוח של העובדים הזרים, שהחליפו את הפלשתינאים. ככל ששהייתם של העובדים הזרים בישראל הופכת לשהיית קבע, וככל שהם לומדים את השפה ואת מנהגי המקום והופכים מעוברים 'ורים' לעובדים 'אורחים', כן נשחק יתרון 'היהודיות' והתחרות שמנהלים עמם המעמדות הנמוכים בשוק העבודה הולכת ומחריפה, תוך שהיא יוצרת בסיס לשנאת זרים, על כל המשמעויות הנלוות אליה, ובמיוחד האיום על המרקם הדמוקרטי.

התרגום התרבותי והפוליטי של התחרות שבה נתונים המעמדות הנמוכים בשוק העבודה הוא אימוץ עמדה אתנו-צנטרית הנאחזת בכל יסוד יהודי ייחודי, ובאופן מופגן בדת, תוך העצמת הניגודים בין ישראלים ופלשתינים ובין יהודים ולא יהודים, עמדה המוצאת ביטוי פוליטי-תרבותי בימין בכלל ובש"ס בפרט. נראה, שלצד התמוטטות מדינת הרווחה, התחרות ההולכת ומחריפה בשוק העבודה והרצון לטפח את יתרון 'היהודיות' היא אחד הגורמים העיקריים, ו'הרציונליים', לגידול המתמיד בכוחה של ש"ס בקרב הציבור החשוף לתחרות זו, אף יותר מאשר הגורמים היבלתי-רציונלייםי דוגמת ההיסטוריה, הזהות והתרבות בהם נוטה השמאל להסביר בדרך כלל גידול זה. במובן זה העמדה התקיפה שנקטו שרי הפנים והעבודה מטעם ש"ס בסוגיית העובדים הזרים – שממילא לא היה בה כדי להקטין את ממדי התופעה – לא ביטאה רק דאגה לעתיד האופי היהודי של מדינת ישראל, כפי שהצהירו, אלא הייתה הפגנה של היענות לחששות של ציבור תומכיהם וניסיון לרצותם. המיקום השונה בשוק העבודה יכול להאיר גורם נוסף שסייע לעזיבתו של 'הקול הרוסי' את 'קואליציית המיעוטים' של נתניהו: כישוריהם התעסוקתיים של יוצאי חבר המדינות יוצרים סיכוי סביר לכך שבעתיד הלא רחוק הם ישפרו את מיקומם החברתי, שיקול העושה אותם לשותפים בכוח לתמונת העולם של מעמדות הביניים. לפיכך, ניתן לשער, כי התחושה שזיקתם למעמדות הנמוכים היא זמנית בלבד, הייתה בין הגורמים שתרמו לשינוי, או לינורמליזציה' של דפוס הצבעתם ולניתוקם מן הימין.

הפגיעה המתמשכת במדינת הרווחה בתקופת נתניהו הייתה תנאי להתפתחות מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים, דוגמת אלו של ש"ס ו'ישראל בעלייה', שהיו במידה רבה תמונת ראי של ההפרטה הזוחלת של השירותים האוניברסליים, שהחלה עוד בתקופת ממשלת רבין. מעמדות הביניים השתלבו במשטר ההפרטה והתמודדו עם ניוון מדינת הרווחה באמצעות רכישת שירותים כמו ביטוחי בריאות משלימים, חינוך אפור, והעסקת מטפלים זרים וחברות אבטחה. המעמדות הנמוכים שלא היו יכולים להתמודד עם צמצום השירותים בכוחות עצמם ועל פי כללי השוק, מצאו את הפתרון בהתארגנות סקטוריאלית, שבניגוד לדעה הרווחת בשמאל, התעצמותה הייתה מענה להתמוטטות ממנוני הרווחה ולא הסיבה לכך. לכאורה, הרס מדינת הרווחה עומד בניגוד לאינטרסים של המעמדות הנמוכים. ואולם, בחינת תמיכתם במדיניות זו מבעד לשיקולי היגיון המיקום היחסי מאירה אותה כברירה רציונלית לחלוטין, שכן גם אם שיטת השיחוד הסקטוריאלי הוסיפה לפרק את מדינת הרווחה, היא יצרה מנגנון עוקף, שהציע להם חלופה לא פחותה ברמתה מזו שסיפקה המערכת האוניברסלית השוקעת. יתר על כן, ככל שרמת הנגישות והזמינות של שירותי הרווחה המופרטים הפכה קשה יותר, כן מצאו המעמדות הנמוכים במנגנוני הרווחה הסקטוריאליים חלופה ציבורית ידידותית, שהקנתה להם ביטחון בסיסי עם ערך מוסף של תודעת זהות קהילתית ועוצמה פוליטית.

מערכת החינוך של ש"ס נתפסת על-ידי מעמדות הביניים כדוגמה מובהקת לאי-הרציונליות של המעמדות הנמוכים, הבוחרים תמורת שיחוד סקטוריאלי, להיזקק לשירותיה של מערבת המונעת מהם לרכוש כישורים הדרושים להשתלבות בכלכלה המודרנית, ומבטיחה בכך את המשך תלותם במימסד המפלגתי. ואולם, היגיון המיקום היחסי עשוי להציע הסבר חלופי להיזדקקות של חלקים הולכים וגדלים מקרב המעמדות הנמוכים למערכת החינוך של ש"ס ולהצלחתה. במצב בו רמת החינוך שמציעה החלופה הממלכתית למעמדות אלו היא ממילא ירודה ומשאירה אותם בסופו של דבר בשלבים התחתונים בחברה, הבחירה ברשת החינוך של ש"ס מאבדת הרבה מאופייה 'הלא רציונלי'. זאת ועוד, על הפסד הידע מחפים יתרונות חברתיים משמעותיים, שלגבי רבים הם מיידיים ומוחשיים הרבה יותר מהעדר עתידי של כישורים: יום החינוך הארוך, ההסעות והארוחות מבטיחים את הרחקת הילדים מסננת הרחוב ויוצרים תנאים המאפשרים את יציאה האימהות לעבודה, ובכך אף תורמים להגדלה של ההכנסה המשפחתית. יתר על כן, בנוסף ליתרונות הכלכליים, מעניקה ההשתייכות למעגל החינוכי של ש"ס גם יסוד של גיבוש זהות ותחושת עוצמה ציבורית ופוליטית.

הרס מדינת הרווחה והגברת אי-השוויון החברתי לימדו, אפוא, את המעמדות הנמוכים את משמעות הכוח הגלום בסקטוריאליות. עובדה זו מסבירה מדוע משיקולים של מיקום יחסי הם העדיפו – וכל עוד לא תשונה מדיניות זו, יוסיפו להעדיף – את מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים על פני מערכת השירותים האוניברסליים המנוונת. בתנאים של חברה ניאו-ליברלית הנתונה בתהליכי הפרטה, גילוי כוחה של הסקטוריאליות העניק למעמדות הנמוכים עוצמה פוליטית, שאיפשרה להם נגישות לשירותים שהיו נמנעים מהם באופן אחר, והביאה לשיפור מצבם היחסי, ואולי גם המוחלט, הישג אליו הם לא יכולים היו להגיע כבודדים. מסקנתם הלא מופרכת של המעמדות הנמוכים היא, אפוא, שגם אם מדיניות הצמיחה, הפיתוח הכלכלי המואץ והרווחה האוניברסלית של השמאל עשויה לשפר את רמת חייהם באופן מוחלט, הרי שבסופו של דבר היא גורמת לנסיגתם היחסית, להגברת הפערים החברתיים ולהגדלת יתרונם היחסי של מעמדות הביניים, בעלי הכישורים העדיפים. מנגד, דווקא הקיפאון הכלכלי, המתח הביטחוני והגברת השסעים בחברה ומיסודם, מכילים יסודות העשויים לשמור על מעמדם היחסי בטווח הקצר, הגם שיתכן שהם פוגעים באינטרסים שלהם לטווח הארוך. יתר על כן, המנגנונים הסקטוריאליים המחליפים את מדינת הרווחה, מעניקים למעמדות הנמוכים פיצוי, שהוא אמנם פוליטי יותר מאשר כלכלי, ומספקים להם בסיס למאבק על שיפור מקומם היחסי בחברה בעתיד.

זכויות הפרט וכבוד האדם וחירותו ועולם הערכים בו הם מעוגנים – המהווים את ליבו של האתוס הליברלי-בורגני – תופסים מקום גבוה בסולם הערכים של מעמדות הביניים, וחשיבותם אף עולה ככל שההפרטה ופירוק מדינת הרווחה מוסיפים לפורר את הסולידריות חברתית. אלא שבאופן דיאלקטי, הגברת אי-השוויון הכלכלי והחברתי מרוקנת ערכים אלו מתוכנם, הופכת אותם לעקרונות משפטיים מופשטים ועושה אותם ממוקד של הסכמה לנושא למחלוקת. יתר על כן, בעיני המעמדות הנמוכים, הבוחנים את ההצהרות הרמות בדבר זכויות הפרט וכבוד האדם וחירותו לא רק מצידן הפילוסופי והעקרוני, אלא גם לאור ההשלכות של הגברת אי-השוויון החברתי על חייהם הממשים, הן נתפסות כלא יותר מאשר התחסדות של 'יפי-נפש' בעלי מוסר כפול וכאמצעי לפיקוח חברתי ולשימור הסטטוס קוו. ואכן, ערך שוויון חיי האדם מאבד את משמעותו במקום בו הפרטת שירותי הבריאות הופכת את חייהם של העניים לשווים פחות מאלו של העשירים, עד כדי מקרים של חריצת דין מוות על חסרי היכולת שאין בידם לרכוש תרופות חיוניות. מערכת המשפט, האמונה על טיפוח ערכי זכויות הפרט ויישומם, משמשת גם היא זירה קבועה להפרת השוויון בפני החוק ולפגיעה בכבודם ובחירותם של מי שאין ידם משגת לשכור ייצוג משפטי מתאים, תוך הפיכת הצדק לסחורה. המעמדות הנמוכים גם ערוכים פחות להתמודד עם הממסדים והמנגנונים מספקי השירותים – הנשלטים בידי מעמדות הביניים – אשר לא אחת מערימים קשיים מכוונים כדי להרתיע את הפונים, וכך הם מוצאים עצמם קורבנות לאלימות ביורוקרטית 'אובייקטיבית' ובלתי נראית. הזילות המובנת מאליה של חייהם, כבורם, זכויותיהם וחירותם של בני המעמדות הנמוכים במשטר ההפרטה, מעוררת אצלם עוינות כלפי ערכים אלו וכלפי השמאל המזוהה עמם, והופכת את כיבודם למשני ליכולת לספק צרכים יסודיים על בסיס של השתייכות סקטוריאלית. מנגד, תמיכתם של המעמדות הנמוכים בימין מחזקת את זהותם הקבוצתית ומאפשרת להם לא רק לדחות בגלוי את עולם הערכים הבורגני המעמיד במרכזו את הפרט המופרט – דחייה שאיננה אלא צידו השני של הניאו-ליברליזם המוכן להשלים עם מציאות של עליבות ועלבון אנושי וחברתי – אלא גם ליצור מגן חלקי מפניו.

המאבק המתמשך שניהל נתניהו ב'אליטות הישנות', משמע, בממסדים המקצועיים – כמו מערכת אכיפת החוק והמשפט, האקדמיה והעיתונות – המהווים את אחד ממוקדי העוצמה של מעמדות הביניים, קומם מעמדות אלו ונתפס על ידם כאיום על דמותה הנאורה של המדינה ואופייה הדמוקרטי, ועוד יותר מכך על מקומם המועדף בה. לעומת זאת, המעמדות הנמוכים פירשו את המאבק ב'אליטות הישנות' כניסיון לשינוי כללי המשחק של החברה הישראלית, שבכל מקרה יפעל לטובתם, והוא הפך לאבן הפינה של בריתם עם נתניהו. מעמדות הביניים משוכנעים, כי הממסדים המקצועיים פועלים ב'מקצועיות' וב'אובייקטיביות' ומייצגים את 'האינטרס הכללי' ו'טובת המדינה'. המעמדות הנמוכים, לעומת זאת, רואים בממסדים אלו גופים המשרתים את מעמדות הביניים, שבמסגרת ההגמוניה ממנה הם נהנים, הצליחו להעניק לאינטרסים החלקיים שלהם מעמד של 'טובת הכלל'. במונחי היגיון המיקום היחסי, תפסו המעמדות הנמוכים את מאבקו של נתניהו בממסדים המקצועיים כמהלך המסייע לשחרורם מן הפיקוח החברתי של 'האליטות הישנות'. הם ראו בערעור מעמדם של סוכני הסדר הקיים הזדמנות לארגון מחדש של המרחב הציבורי. יתר על כן, מטרת המתקפה שניהלו נתניהו ו'קואליציית המיעוטים' כנגד הממסדים המקצועיים לא הייתה רק לפגוע בכוחם של מעמדות הביניים, אלא גם לחתור תחת עיקרון האוניברסליות ולהחליפו בסקטוריאליזם, תוך מתן אפשרות למנגנונים הסקטוריאליים להגדיר מחדש, ולטובת המעמדות הנמוכים, את יחסי הכוחות החברתיים.

תחת המסווה של חתירה לדמוקרטיזציה של החיים הציבוריים, שימש המאבק ב'אליטות הישנות' רק כשלב נוסף בעלייתה של 'אליטה חדשה', שהתהוותה תוך פעולת הגומלין שבין שיסוע החברה והפרטת הכלכלה. אליטה זו שיקפה את מוקדי הכוח החדשים והתבססה על ברית בין פוליטיקאים שעלו תוך ליבוי הסקטוריאליות לבין בעלי הון ומנהלים – רבים מהם אנשי הממסד הישן – שרכשו עוצמה כלכלית ופוליטית כתולדה מן החלוקה המחודשת של העושר שיצר תהליך ההפרטה. הרצון לשנות את כללי המשחק של החברה הישראלית, העומד מאחורי הברית שבין 'הברונים השודדים' של ההפרטה לבין הפוליטיקאים הסקטוריאליים של השיסוע הנבנים ממנה, מסביר גם את התמיכה לה זוכה 'האליטה החדשה' בקרב המעמדות הנמוכים. כמי שבכל מקרה נפגעים מן ההפרטה, זו של הימין וזו של השמאל כאחד, אין פלא שהגיון המיקום היחסי של המעמדות הנמוכים מוביל אותם להעדפה של ההפרטה בסגנון הימין, השוברת את כללי המשחק והנותנת להם סיכוי לשפר את מצבם, על פני ההפרטה בסגנון השמאל, המשמרת את הסטטוס קוו.

הבחירה 'הבלתי טבעית' של המעמדות הנמוכים בימין היא, אפוא, רציונלית לחלוטין, כשהיא נתפסת במונחי היגיון המיקום היחסי. היא מבטאת חוסר אמון מוחלט במדיניות החברתית של השמאל, המשקף את אינטרס המיקום היחסי של מעמדות הביניים, ופועל להגברת הפערים בין השכבות השונות בחברה הישראלית. ואכן, בחינת המדיניות החברתית והכלכלית שמציעה אידיאולוגיית ה'כולם', מלמדת שהחשד שמגלים המעמדות הנמוכים כלפי השמאל אינו בלתי מבוסס.

ז.

בן-עמי קובע, כי בטווח הארוך הכלי היחידי לפילוח 'קואליציית המיעוטים' הסקטוריאלית של נתניהו הם שירותי רווחה אוניברסליים. המושג 'שירותים אוניברסליים' אינו מבטא בהקשר זה חתירה להגברת השוויון החברתי, אלא הוא מכוון לבלום את שירותי הרווחה הסקטוריאליים בנוסח ש"ס ו'ישראל בעלייה', וחושף את חששם של מעמדות הביניים מפני מיסוד כוחם של הסקטורים של הזהות. יתר על כן, עפ"י בן-עמי, 'שירותים אוניברסליים' הם במפורש שירותים בלתי שוויוניים. הוא מצהיר, אמנם, כי יש צורך בחינוך שווה המעניק הזדמנות לכל, וקורא להלחם בהפרטה המערערת את יסודה של מערכת השירותים החברתיים, אך כשהוא יורד מרמת העקרונות המופשטים למישור המדיניות המעשית ודן בדרך מימון שירותי הרווחה בכלל, ושירותי הבריאות והחינוך בפרט, הוא מדגיש כי יש להשלים עם אי-השוויון ולהסתגל למצב בו איכות וזמינות השירותים החברתיים תהיה תלוייה ביכולתם הכלכלית של הצרכנים. בספרו מקום לכולם הוא קובע, כי לאור התמורות החברתיות והכלכליות:

לא יהיה מנוס מחיפוש דרכים להורדת שיעור המחויבות של התקציב הציבורי לשירותי הרווחה, כי הצרכים בתחום זה הולכים ומתרחבים. חלוקת נטל ההשקעה בתשתיות עם ההון הפרטי היא אחת הדרכים להקטנת המעמסה על התקציב הציבורי. ובאשר לשירותי הרווחה עצמם, אין פסול בצמצום מעורבות הממשלה באספקה ישירה של השירות כל עוד נשמרים כללי איכות ואתיקה בהגשתם על-ידי הגוף הפרטי או הוולונטרי. כאמור, הקצאה ממשלתית איננה מחייבת גם ניהול ואספקה בידי הממשלה. … השאלה היא האם לאפשר תשלום פרטילמימון שירותים שאינם מסופקים על-ידי "הסל" הבסיסי בתחומי הבריאות והחינוך. לדעתי, אין כל דרך למנוע זאת, שהרי הסדר כזה מתקיים בכל מקרה, אז למה לא לקחת את הדבר בחשבון מדיניות ההקצאה הלאומית לשירות חינוך ובריאות? יש לאפשר זאת כל עוד הסל הבסיסי הוא כוללני מספיק באין בו "דחיקה מוסרית", וכל עוד השירות הנוסף שמעבר לסל יינתן במסגרת הציבורית. התנהלות כזו עלולה בהחלט ליצור מצב של אי-שוויון, אבל לא גדול יותר מזה המתקיים היום, בעיקר לאור העובדה שניתן יהיה בדרך הזו לשחרר יותר משאבים להשקעה דיפרנציאלית בחינוך ובבריאות לטובת השכבות החלשות. החיפוש אחר תקציבי רווחה יחייב בהכרח לחפש פשרות חדשות. כך, למשל, איני בטוח שיש להתנגד לשימוש במתקניה של מערכת הבריאות הממלכתית לצורכי רפואה פרטית. העניין הזה מתקיים היום ממילא "מתחת לשולחן", וכבר הפסיקו להתיימר להילחם בתופעה. אני לא מתנגד להעלות אותה "מעל לשולחן", וזאת בשני תנאים. התנאי האחד הוא שלא תיווצר פגיעה מוסרית בחלשים שיידחקו לסוף התור; והתנאי השני הוא שהתשלום ימוחזר אל תוך תקציבו של בית החולים לטובת כלל החולים ולא יישאר בכיסו המחתרתי של הרופא…" [ מקום לכולם, עמ' 293]

בן-עמי משתמש, אפוא, בנימוק הניאו-ליברלי השגור של מגבלות התקציב הציבורי, כדי להמליץ על המשך מגמת ההפרטה של שירותי הבריאות והחינוך. הוא אף מקבל את העיקרון העומד ביסוד תהליך הגברת אי-השוויון בחלוקת השירותים: המשך המימון הציבורי של תשתית השירותים, תוך הגבלת הנגישות אליהם וקיום רמות שונות של שירות בהתאם ליכולת הכלכלית של הצרכן. האוניברסליות עליה מדבר בן-עמי היא, אפוא, עיקרון מופשט ; לשיטתו, בפועל, תמשיך הקצאת השירותים להתבצע לפי השתייכות למעמדות או לסקטורים כלכליים. זוהי, אפוא, 'סקטוריאליות של שוק' הנבדלת מן 'הסקטוריאליות של הזהות' רק בכך שהראשונה היא סמויה והשנייה גלויה. השיטה שמציע בן-עמי מיועדת בבירור לרצות את מעמדות הביניים: היא מציעה תשתית של שירותים אוניברסליים במימון המדינה, שתשמש בסיס למערכת מופרטת ובלתי-שוויונית של שירותים נוספים במימון פרטי. שיטה זו מעניקה למעמדות הביניים אפשרות לניצול יתר של ההשקעה הציבורית, תוך שהיא מוזילה את רכישתם באופן פרטי, ובה בעת היא משמשת כאמצעי למלחמה במיסוד הסקטורים של הזהות. למעמדות הנמוכים, לעומת זאת, מציע 'האוניברסליזם המופרט' בנוסח בן-עמי להסתפק בשירותים בסיסיים ההולכים ונשחקים, שהנגישות אליהם נעשית קשה יותי ויותר, תוך שהוא הופך ליאוניברסליזם לעניים' המעורר ניכור, תסכול, מרירות, זעם ואיבה. כך נעשה אי-השוויון הגובר בטיב השירותים החברתיים ובזמינותם לאחד הגורמים העיקריים לערנות שמגלים המעמדות הנמוכים כלפי שיטת הרווחה 'האוניברסלית', שבתנאים של הפרטת הכלכלה והחברה הפכה לסקטוריאליות סמויה של השוק, המשרתת את האינטרסים של מעמדות הביניים ודוחקת את המעמדות הנמוכים לעבר הסקטוריאליות של הזהות והימין.

דחיית אידאולוגיית ה'כולם' בידי המעמדות הנמוכים מלמדת שהם העדיפו את הסקטוריאליות הגלויה של הזהות שמציע הימין על פני האוניברסליזם המופרט, או הסקטוריאליות הסמויה של השוק, שמציע השמאל. לאור החלופות העומדות בפניהם, בחירה זו היא רציונלית לחלוטין, אלא שההיגיון המנחה אותה הוא פוליטי יותר מאשר כלכלי, ועל כן מעמדות הביניים שדרך חשיבתם היא מוטת שוק, נוטים לראות בה עמדה בלתי-רציונלית. מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים מספקים למעמדות הנמוכים כבר היום רמת שרותים שאינה נופלת מזו שמציע להם היאוניברסליזם לעניים' של בן-עמי; אך בנוסף לכך הם מגבירים את ביטחונם החברתי ומשפרים את מעמדם מול מערכות הרווחה הנתונות בהפרטה והופכים את הכוח הקבוצתי המאורגן לתחליף לכוח הקנייה שיש למעמדות הביניים כפרטים ; יתר על כן, בסקטוריאליות טמון גם ערך מוסף של יצירת עמדות כוח ממסדיות, העשויות לייצג את האינטרסים של המעמדות הנמוכים ולשמש אותם במאבקים עתידיים על חלוקת המשאבים הציבוריים.

כדי למצוא מסילות לליבם של המעמדות הנמוכים, ובעיקר למזרחיים שבתוכם, מבלי לשנות את המדיניות הניאו-ליברלית, מציע בן-עמי ב מקום לכולם לשמאל לשנות את השיח והרטוריקה ביחס לשאלות דת, מסורת, תרבות וזהות. הוא קובע כי בישראל, בניגוד למדינות המערב, עמדות המצביעים נקבעות פחות בהתייחס לביצועי הממשלות או למדיניותן של המפלגות, ויותר "מתוקף הזדהות או אי-הזדהות עם עולם הערכים" שהן מייצגות, ולפיכך, "יצירת הזדהויות סנטימנטליות וערכיות היא חלק מכריע במערכה על החזרה להנהגת המדינה". לשם כך על השמאל "לפתח שיח אחר, לשון אחרת שתשקף הבנה, רגישות, ואפילו הזדהות עם המצוקות הנוגעות למסורת, לדת, לשאלת הזהות התרבותית, לזיכרון הפגוע, לתסכול שנבע משנים של נידוי תרבותי וחברתי". על השמאל הישראלי ללמוד מן השמאל האירופי בו, "גרסה מרוככת של דת הייתה בשנים האחרונות לסוג של בשורה סוציאלית וקהילתית, שנעשתה תחליף למרקסיזם שמעטים מוכנים עוד להישבע בשמו". במין חשבון נפש אופנתי של השמאל, קובע בן-עמי עוד, כי "אנחנו טעינו בעמעום רגישותנו לזהות ולדת, גישה שנתפסה על-ידי חלקים בציבור כעמעום של המסרים הלאומיים, כי רוב הישראלים מבינים את ישראליותם דרך יהדותם". כמסקנה מכך הוא קובע, כי "'המסר החברתי' שאנו מטיפים לו חייב לבוא ביחד עם מסר יהודי רך וסובלני".

אלא שניסיונה של אידאולוגיית ה'כולם' להתחבר אל המעמדות הנמוכים דרך שיח של זהות ודת, כתחליף לשינוי המדיניות החברתית, לא רק שנכשל בפועל, כפי שהוכיחו תוצאות הבחירות, אלא שדומה שגם סיכויי ההצלחה שלה בעתיד קלושים. גם לו היה ממש בהמלצותיו של בן-עמי באשר לדרך בה על השמאל לחבור אל המזרחיים – ויש סיבות רבות לפקפק בכך – הרי שהמעמדות הנמוכים בישראל כוללים היום לפחות שני ציבורים גדולים ששיח של זהות ודת מן הסוג שהוא מציע עלול דווקא להרתיע חלקים ניכרים מהם: עולי חבר המדינות והערבים. יתר על כן, אם מדובר בהסבת הדגש במדיניותו של השמאל מסוגיות של חברה וכלכלה – בהן בן-עמי אינו מציע חלופה ממשית לניאו-ליברליזם של הימין – לסוגיות של זהות ודת, לא ברור מדוע יעדיפו המזרחיים את השמאל על פני הליכוד וש"ס. הזהות והדת הן רכיבים אותנטיים ומרכזיים באידיאולוגיות של הימין והדתיים, המנצלים את השיח המבוסס עליהן להגברת השיסוע הפוליטי ולשימור הסטטוס קוו חברתי. לעומת זאת, גישת השמאל לוהות ולדת היא מורכבת יותר, וכרוכה במאמץ ליישב אותן עם יסודות חשובים לא פחות במחשבתו, כמו למשל, הומאניזם, רציונליזם, חילוניות, שוויון, אוניברסליזם, וסוציאליזם. אימוץ השיח של הזהות והדת, שמציע בן-עמי לשמאל, נראה כטקטיקה המכוונת לבניית מנגנון גיוס פוליטי הפורט על תחושות התסכול, הייאוש והתקווה יותר מאשר כדרך לשילוב המעמדות הנמוכים בחברה על בסיס של שוויון. יתר על כן, בשיח הזהות והרת אין כדי לענות על הבעיות הממשיות של המעמדות הנמוכים, והוא מוצע כתחליף לשינוי המדיניות החברתית וכאמצעי לשימור הסטטוס-קוו.

המלצתו של בן-עמי לעשיית הקהיליתיות לחלופה למנגנוני מדינת הרווחה מעוררת תהיות דומות. מנקודת הראות של המעמדות הנמוכים, אין לקהיליתיות 'האזרחית' של אידיאולוגיית ה'כולם', השואבת את השראתה מן 'הדרך השלישית', כל יתרון על פני הקהיליתיות הסקטוריאלית המבוססת על תרבות וזהות בנוסח ש"ס ויישראל בעלייה'. זאת ועוד, הצלחת הקהיליתיות הסקטוריאלית של ש"ס, דווקא, מעלה ספיקות באשר לסיכויי הקהיליתיות 'האזרחית' של השמאל, ולא רק משום שלמרות ניסיונות ראשונים היא טרם הוכיחה את עצמה. מבחינת ההיגיון המונח בבסיסן הקהיליתיות 'האזרחית' והקהיליתיות הסקטוריאלית הינן שתי תופעות מנוגדות בתכלית. הקהיליתיות 'האזרחית' בנוסח 'הדרך השלישית', אליה חותר בן-עמי, היא פעילות לא ממשלתית, שהתאפשרה בעקבות תמורות עמוקות במבנה החברה במערב ובעיקר ביזור השלטון והתחזקות החברה האזרחית על חשבון המדינה. הקהילייתית הסקטוריאלית בנוסח ש"ס, לעומת זאת, נסמכת על התקציב הציבורי, ויותר משהיא מכוונת להציע תחליף לפעולת הממשלה, היא חותרת להשתלב בה, לשנות את דמותה ולשלוט בה. הבדלים אלו מצביעים על ניגוד הולך ומתרחב בין המעמדות הנמוכים למעמדות הביניים בשאלת היחס לתפקידה של מדינת הרווחה. המעמדות הנמוכים, שיש להם עניין חיוני בחיזוק אחריות המדינה לאספקת שירותי הרווחה, משתמשים במנגנוני הקהיליתיות הסקטוריאלית כדי לאלצה לעשות כן, לעומת זאת, מעמדות הביניים, החדורים באתוס הניאו-ליברלי של ההפרטה מציעים את הקהיליתיות 'האזרחיתי כתחליף למעורבות המדינה, כאמצעי להקטנת אחריותה החברתית וכדרך לנסיגה ממדינת הרווחה.

כישלונה של אידיאולוגיית ה'כולם' להפוך ליקוד מגייס אלטרנטיבי' מלמד על כך, שהמעמדות הנמוכים תופסים את האוניברסליזם המופרט והקהיליתיות 'האזרחית' שהיא מציעה כמנוגדים לאינטרסים שלהם, בעיקר משום שהם עתידים להגדיל את הפער בינם ובין מעמדות הביניים. יתר על כן, עצם החיפוש אחר 'קוד מגייס', במקום מדיניות מגייסת, מלמד, כי בתחום החברתי אידיאולוגיית היכולם', מעדיפה את שינוי השיח על פני שינוי המדיניות. כדי ליצור ברית פוליטית עם המעמדות הנמוכים, על השמאל להציע מדיניות חברתית חלופית, שתענה על האינטרסים שלהם, כפי שהם מגדירים אותם, בין השאר, מתוך היגיון המיקום היחסי שלהם. המפתח לפיצוח הברית בין המעמדות הנמוכים והימין הוא בפריצת הסטטוס-קוו הניאו-ליברלי, גם אם הוא מוטה צמיחה, ובשבירת המילכוד שיוצר האינטרס של המיקום היחסי. מדיניות כזו תצלח רק אם כנגד הניאו-ליברליזם היא תעמיד ערכים של שוויון אנושי וחברתי ותפתח כלים מתאימים להגדלתם.

ח.

בתנאים של ניאו-ליברליזם והגברת אי-השוויון, מחוללת פעולתו של אינטרס המיקום היחסי תהליך, בו 'האוניברסליזם המופרט' של השמאל דוחה את המעמדות הנמוכים ודוחק אותם ימינה, לא פחות מכפי שיהסקטוריאליזם המופרט' של הימין מקרב אותם. תהליך זה גורם לא רק להתהדקות הנמשכת של הברית בין המעמדות הנמוכים והימין, אלא גם להקצנה של תכניה. 'הפערים העדתיים' של שנות ה70-, שהכל הודו בצורך לצמצמם – אם בשם 'כור ההיתוך' של השמאל ואם כדי 'להיטיב עם העם' בנוסח 'חירות' – התחלפה בשנות ה90- בסקטוריאליות מתבדלת, הזוכה ללגיטימציה בשמם של ערכי הדת והמסורת מימין ובשמה של הפוליטיקה של הזהות משמאל. 'קואליציית המיעוטים' שכונן נתניהו הפכה את הסקטוריאליות לכוח פוליטי משמעותי, שתוך גיוס העוצמה האלקטורלית של המעמדות הנמוכים, החל לפעול לשינוי כללי המשחק של החברה הישראלית, והרחיב את הערעור על עיקרון האוניברסליות מן התחום החברתי אל תחום המשטר, כפי שמלמדות התביעות ל'רוב יהודי' מכאן, ולאוטונומיה לערבים מכאן.

הסקטוריאליות משמשת את הימין לא רק לשיסוע החברה, אלא גם לניקוז ולניטרול רגשי המרירות של המעמדות הנמוכים הנדחקים לשוליים, תוך שהיא יוצרת מראית עין של יציבות וסדר חדש. אלא, שככל שאי-השוויון הכלכלי והחברתי יגברו והמצוקה תחריף, שוב לא יהיה בכוחה של הסקטוריאליות לבלום את הזעם והתסכול, ואת מקומה עלולים לתפוס – כפי שמלמד ניסיונן של חברות אחרות במאה ה20- – ימין רדיקאלי ופונדומנטליזם דתי, המערערים על עצם המבנה הדמוקרטי של המשטר וחותרים תחת יסודותיו במטרה לשנותם. המגמות המאפיינות את הזירה הציבורית בישראל בשנות ה90- מלמדות, כי רעיונות אלו, אכן זוכים לאהדה ניכרת בקרב קהלים רחבים, בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, וללגיטימציה ציבורית זוחלת.

למתקפה על הדמוקרטיה יש היבט מעמדי בולט. יסודות חיוניים של השיטה הדמוקרטית, כמו ערכי כבוד האדם וחירותו, זכויות הפרט ושוויון אזרחי ומשפטי, מהווים את ליבת האתוס של מעמדות הביניים, והממסרים המקצועיים שבשליטתם, כמו מערכת בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת, הפועלים בהתמדה להרחבת תחולתם. המעמדות הנמוכים, לעומת זאת, מגלים חשדנות כלפי ערכים אוניברסליים אלו, הנתפסים בעיניהם כמכוונים לדאגה לזכויות 'האחרים' – ובעיקר הפלשתינאים והעובדים הזרים, עימם הם מצויים בתחרות גוברת בשוק העבודה – יותר מאשר למצבם הם. המעמדות הנמוכים מפרשים את התמיכה בערכים אלו כעדות נוספת לניכור שחשים מעמדות הביניים כלפי אלו הלכודים במעגל המצוקה, ובתגובה דוחים אותם ומפתחים כלפיהם עוינות, המהווה רכיב נוסף בגיבוש הזהות הסקטוריאלית הנבדלת של המעמדות הנמוכים. ואמנם, ככל שהפער והעוינות בין המעמדות גדלים, כן גובר הערעור על האתוס הדמוקרטי, הנתפס בשיח הציבורי כמייצג את השמאל, מצב המאפשר לימין לעשות אותו לגורם נוסף לשיסוע החברה ולחתירה תחת יסודות ההסכמה בין מרכיביה.

הערעור הגובר על האתוס הדמוקרטי מגלה את הדיאלקטיקה של ההרס העצמי הגלומה בהתמסרות של השמאל ומעמדות הביניים לניאו-ליברליזם: שחיקת מדינת הרווחה והחשיפה לכלכלת השוק דוחקים את המעמדות הנמוכים להתגוננות סקטוריאלית, המאיצה את ההקצנה של הימין לגווניו ומחריפה את הערעור על הסדר הליברלי-דמוקרטי. תהליך הרדיקליזציה של המעמדות הנמוכים והימין משפיע גם על מעמדות הביניים והשמאל, הנתונים בתחושת איום הולכת ומחריפה: ההגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק תופסים את מקום קידום תהליך השלום ושמירת זכויות הפרט בראש סדר היום של השמאל. כמייצג האינטרסים של מעמדות הביניים, מקפיד השמאל שלא לחרוג מגבולות הניאו-ליברליזם, ולפיכך הוא נמנע מלהתייחס לגורמים הכלכליים והחברתיים הפועלים לשחיקת האתוס הדמוקרטי ושלטון החוק, ומסביר אותם בגורמים אידאולוגיים ופסיכולוגיים. הסברים אלו, כמו גם הפתרונות הנגזרים מהם, גדושים בשיחוד מעמדי: ההתקפה על הדמוקרטיה מצד הימין הדתי-אמוני – שיש בו ייצוג ניכר למעמדות הביניים – נתפסת כתולדה של אמונה וערכים, ומוצע להיאבק בה על-ידי חינוך, הסברה, הידברות ושכנוע; לעומת זאת, ההתקפה מצד תומכי ש"ס ויסודות אחרים מקרב המעמדות הנמוכים מתוארת כפרי של בערות, התלהמות והסתה, שיש לנקוט נגדם באמצעי פיקוח וענישה. כך, יותר מכפי שהפרשנות האידיאולוגית מסבירה את הסיבות למשבר האתוס הדמוקרטי, הרי שבהתכחשותה לגורמים הכלכליים והחברתיים של התהליך היא מעצימה את התערערותו.

החלל המאפשר את התפשטותן של איריאולוגיות בעלות מרכיב אנטי-דמוקרטי בישראל נוצר בעקבות תפוררות המרקם החברתי במקביל להגרלת אי-השוויון הכלכלי. מדינת הרווחה, שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי למנוע את התנאים שאיפשרו את עלהת הפאשיזם והנאציזם, חיזקה את בסיסה של הדמוקרטיה בכך שבאמצעות הסדרת הכלכלה היא העניקה לה בסיס חברתי ששיפר את רווחתו וחיזק את ביטתונו של הפרט. הניאו-ליברליזם, לעומת זאת, חותר תחת הלגיטימיות של העיצוב החברתי ומערער באופן זה את יסודותיה של הדמוקרטיה, והופך את השיטה הפוליטית הקיימת ומימסדיה הנשלטים בידי מעמדות הביניים למקור מתמיד של איום על מיקומם היחסי של המעמדות הנמוכים. הגידול באי-השוויון הכלכלי פועל גם להגברת שאר השסעים בחברה – חילוניים-דתיים, ותיקים-עולים, יהודים-ערבים – שכן הוא דוחק את היסודות השונים להתגוננות סקטוריאלית, מעצים את תודעת הניגוד ביניהם והופך את העימות, לעתים אף האלים, לדרך העיקרית לפתרון המחלוקות במישור הציבורי והפרטי. מעמדות הביניים נתונים, אפוא, בסתירה הולכת ומחריפה בין שני היסודות המרכזיים של השקפת עולמם הציבורית: הניאו-ליברליזם, מכאן ושלטון החוק הדמוקרטיה, מכאן. סתירה זו גורמת לערעור תחושת הביטחון שלהם, ומחוללת בהדרגה שינוי בדפוס מעורבותם בפוליטיקה ובחברה.

ט.

ההסבר הרווח לתמיכת מעמדות הביניים בשמאל נוטה לתלות קשר 'בלתי טבעי' זה, בלשונו של בן-עמי – שהוא תמונת ראי של הברית 'הבלתי טבעית', לא פחות, בין המעמדות הנמוכים והימין – בהתנגדות של מעמדות הביניים לעמדותיו הניציות והשמרניות של הימין בנושאים כמו תהליך השלום, יחסי דת ומדינה וזכויות האזרח. ואולם, פרשנות זו היא יותר בבחינת קבלת האידיאולוגיה של השמאל מאשר הסבר ביקורתי של התופעה. גם בתחום המדיני, כמו בתחום הכלכלי-חברתי – ואפשר שכהשתקפות שלו – התחוללה התקרבות הדרגתית בין הימין לשמאל. מאז הנסיגה מלבנון במחצית שנות ה80-, דרך ועידת מדריד וכלה בהסכמי וואי, הסתגלו חלקים גדולם בימין, באיטיות ותוך הסתייגות וכאב, לסדר היום המדיני שעיצב השמאל. גורם שהקל על התקרבות זו היה השילוב של ניציות פרגמטית ויוניות חשדנית המאפיין את העמדה המדינית של מעמדות הביניים. גישה זו באה לידי ביטוי בנסיגתם המהירה מתמיכה בתהליך השלום לנוכח הפיגועים ההמוניים בתקופת ממשלות רבין ופרס, כאשר הססנותם של תומכי השמאל העצימה את מחאת הימין. דומה שגם גילויי האבל לאחר רצח רבין שיקפו יותר חשש לעתיד הדמוקרטיה מאשר תמיכה בתהליך השלום. גם בכל הקשור ליחסי דת ומדינה ושמירת זכויות האזרח קשה להצביע על הבדלים מעשיים, להבדיל מהצהרתיים, בין הימין לשמאל. השמאל, כפי שניתן ללמוד ממדיניותן של ממשלת רבין וברק, מוכן 'לחבוש שטריימל' ולהיענות לתביעות מרחיקות לכת של ש"ס כדי לזכות בתמיכתה בתהליך השלום; ממשלות השמאל גם לא רצו לסכן את הדימוי 'הביטחוני' או 'הפטריוטי' שלהן בהגנה על זכויות האזרח, בייחוד כשאלו נגעו לפלשתינאים וללא אורתודוקסים, ושיקפו בכך את הלכי הרוח הרווחים בקרב תומכיהם. עולה, אפוא, שבניגוד לפרשנות הרווחת, אין בעמדות הפורמליות של השמאל בשאלות של מדיניות, דת ומדינה וזכויות האזרח כדי להסביר את תמיכתם של מעמדות הביניים בשמאל ואת הסתייגותם מן הימין.

ההסבר לתמיכתם של מעמדות הביניים בשמאל מצוי באינטרס המיקום היחסי שלהם, כאשר השיקולים הדוחים את מעמדות הביניים מן הימין הם התשליל של השיקולים הדוחים את המעמדות הנמוכים מן השמאל. באופן היסטורי, לנוכח הזיקה ההדוקה שהתקיימה בין מעמדות הביניים לתנועת העבודה, שעד 1977 היתה הממסד ההגמוני במדינה, בנה הימין את כוחו, ובהמשך ביסס את שלטונו, על ברית עם מי שהיו גורמי הפריפריה בחברה, בעיקר המזרחיים והחרדים, שבדרך זו רכשו עוצמה פוליטית גוברת. מקומם המשני של מעמדות הביניים בחישוביו של הימין בא לידי ביטוי כבר במהלך הקמת ממשלת הליכוד הראשונה ב1977-. ד"ש, מפלגה שייצגה יותר מכל את מעמדות הביניים והממסר הוותיק, צורפה לממשלה רק לאחר שמנחם בגין ייצב את הקואליציה שלו בסיוע הגוש הדתי-חרדי, העדפה שנתנה ביטוי פוליטי לשינוי ביחסי הכוחות החברתיים. חיזוק הברית עם גורמי הפריפריה הוסיף להוות מאז שיקול מרכזי בביסוס שלטונו של הימין, והוא העדיף לשמור עליה גם במחיר ניכורם של מעמדות הביניים. מעמדות הביניים מצידם הבינו, שגם אם מדיניותו הכלכלית של הימין תורמת לשיפור רמת חייהם, הרי שהיא פוגעת במיקומם היחסי בחברה על-ידי פתיחתה ליסודות חדשים, החותרים לרשת את מקומם. חשש זה דחק את מעמדות הביניים לתמיכה בשמאל, שמצידו הלך והתנתק מן האתוס החלוצי והשוויוני וממחויבותו למדינת הרווחה שאיפיינו אותו בעבר, התאים את עצמו לסדר היום המשתנה של מעמרות הביניים, ואימץ את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית.

למרות שברמה העקרונית דחו מעמדות הביניים את הסדר הסקטוריאלי שכונן הימין, למעשה בהדרגה הם הלכו והסתגלו אליו. ככל שהם הבינו שמהפך 1977 לא היה 'תאונה', אלא ביטוי לשינוי מהותי ביחסי הכוחות החברתיים, כן הם החלו להפגין רגשות ריחוק, ניכור, דחייה ואף עוינות כלפי החברה הישראלית החדשה שהלכה והתהוותה במקביל לחדירת גורמי הפריפריה למרכז. מעמדות הביניים שהוסיפו לשלוט בממסדים המקצועיים, מצאו עצמם נדחקים מעמדות הכוח הפוליטיות, שעברו לנציגיהם הפוליטיים של המעמדות הנמוכים, סתירה שהאיצה את אובדן הכרת היסוד של מעמדות הביניים באשר הם: תפיסת עצמם כמגלמי הכלליות החברתית. בהדרגה הם איבדו את האמונה בכוחם לשוב לשלטון, נואשו מן האפשרות להשפיע על דמות החברה והמדינה בדרכים פוליטיות וחיפשו מנגנונים 'אובייקטיביים' חלופיים לעיצובן.

אחר הגילויים הבולטים של ייאוש זה הייתה התפיסה, שרווחה ועדיין רווחת בשמאל, ולפיה ניתן יהיה להתפנות ולטפל בבעיות החברה רק לאחר שיושג השלום. טיעון זה לא רק שהצדיק את התמקדותו של השמאל בנושאים המדיניים, אלא גם הפך את המשא ומתן המדיני לתחליף למדיניות חברתית, תוך שהוא מאשרר את המצב הקיים. התהדקות הברית בין המעמדות הנמוכים והימין סיפקה מעין הוכחה סיבתית לקשר שבין העדר השלום והסטטוס קוו החברתי, ולחוסר השחר שבניסיון לטפל בשני לפני הראשון. ואולם, האופי הכוזב של סיבתיות זו הוכח כאשר ההתקדמות בתהליך השלום לא חוללה כל שינוי במדיניותו החברתית של השמאל. נהפוך הוא, חזון 'המזרח התיכון החדש' והטענה – הצודקת לכשעצמה – שעתיד השלום קשור בהשתלבות איזורית ובגלובליזציה, סיפקו לשמאל צידוק חדש לניאו-ליברליזם ומפלט חדש מפני המגע עם החברה הישראלית הממשית, תוך שימוש בטיעון החדש-ישן, שהשגשוג שיביא השלום יפתור מאליו את בעיות החברה.

מנגנון עיצוב חלופי נוסף שהחל תופס מקום מרכזי במחשבתם של מעמדות הביניים, היו כוחות השוק, על חוקיהם 'האובייקטיביים', לכאורה. העוצמה הכלכלית נתפסה בידי מעמדות הביניים כמשקל נגד לעוצמה האלקטורלית של המעמדות הנמוכים ולשליטתם הגוברת של המזרחיים והחרדים במנגנוני המדינה. הייאוש מן הפוליטיקה – לא פחות מאשר שינויי תודעה שחוללו החשיפה לשוק והעלייה ברמת החיים – עשויים להסביר גם את משיכתם של מעמדות הביניים אל הניאו-ליברליזם: דחייתו את מדינת הרווחה הלמה את תהליך דחיקתם מן השלטון והתנתקותם מן החברה, והטענה בדבר הניתוק הראוי בין כלכלה, חברה ופוליטיקה שיקפה את הפער בין עוצמתם הכלכלית וחולשתם הפוליטית. מימוש סדר היום הניאו-ליברלי, ובמרכזו פירוק מדינת הרווחה וההפרטה, מגדילים, אכן, בהתמדה את עוצמתם של מעמדות ההביניים על-ידי החלשת כוחה של הפוליטיקה לפעול לעיצוב החברה, הנותרת חשופה לפעולתם של כוחות השוק.

עשיית הצמיחה לתוכן המרכזי של מדיניותו הכלכלית של השמאל, שימשה אף היא את מעמדות הביניים כאמצעי לעקוף את הפוליטיקה. מדיניות הצמיחה אמורה לשקף את האופי הנאור של השמאל ולתת ביטוי לרצונו בשיפור מצבם הכלכלי של 'כולם', שייהנו, גם אם באופן בלתי שווה, מהגדלת העוגה. בדומה לכוחות השוק, גם הצמיחה נתפסה כדרך לשנות את היחסים החברתיים מבחוץ, מבלי שיהיה צורך להתערב באופן ממשי בחברה, יתר על כן, שינוי זה אמור להתרחש באופן הרמוני ואובייקטיבי, מבלי שיהיה צורך להחליט על סדרי קדימויות, משמע, מבלי לנקוט בהכרעה פוליטית. בכך שיקפה מדיניות הצמיחה – במקביל להסתלקות מערך השוויון – את נסיגתם של מעמדות הביניים מן הפוליטיקה ואת אבדן אמונתם בכוחם להשפיע על החברה ולעצב אותה באמצעות המכניזם הפוליטי.

מנגנון עיצוב חלופי אחר שהחל להלך קסם על מעמדות הביניים הייתה מערכת המשפט, שכמו השוק, גם היא יצרה מראית עין של 'אובייקטיביות' שבחסותה הם ניסו לעקוף את התהליך הפוליטי ולעצב את החברה ברוח ערכיהם, שהפכו יותר ויותר זרים לחלקים הולכים וגדלים של הציבור. מגמה זו זכתה לעידוד מצד גורמים בתוך מערכת המשפט – שכמו ממסדים מקצועיים אחרים מהווה מעוז של מעמדות הביניים – ובאה לידי ביטוי בולט באידיאולוגיה של האקטיביזם השיפוטי, שהקנתה לבית המשפט כוח להתערב בתהליכים הפוליטיים. המעמדות הנמוכים והימין, לעומת זאת, ראו באקטיביזם השיפוטי ניסיון של השמאל ומעמדות הביניים לשלוט באמצעות בתי המשפט לאחר שכשלו בהתמודדות בקלפי. בתגובה, הם החלו לערער על האובייקטיביות של בתי המשפט ולקרוא תגר על תפיסת העולם התרבותית והערכית העומדת ביסודה. הם קראו לחשיפת האופי הפוליטי של מערכת המשפט ומתוך הכרה בכוחם האלקטורלי תבעו שהרכב בית המשפט העליון ישקף בצורה הולמת יותר את יחסי הכוחות החברתיים. תגובתם של מעמדות הביניים לתביעות אלו שיקפה היטב את הסתירה הטבועה בתפיסת מנגנוני העיצוב החלופיים בכלל: מצד אחד, הם הבינו, כי המשמעות הפוליטית של תביעות אלו היא ניסיון לנטרל את את אחר ממוקדי הכוח החשובים שנותרו בידיהם; אך מצד שני, הם העדיפו לפרש אותן באופן 'אובייקטיבי' ומחוץ למסגרת מאבקי הכוח הפוליטיים, ובמקום להתמודד עם משמעותן החברתית, הם שללו את הלגיטימיות שלהן והציגו אותן כסכנה לשלטון החוק.

הלכי הרוח של הנסיגה מן הפוליטיקה והייאוש מן החברה בקרב מעמדות הביניים והשמאל הואצו בתקופת נתניהו. מדיניות השיסוע החברתי והתעצמותה של 'קואליציית המיעוטים' של המזרחיים, החרדים, המתנחלים ויהרוסים', חידדו אצל מעמדות הביניים, ובייחוד בקרב היסוד האשכנזי הוותיק שבתוכם, את התחושה שהם הופכים ל'זרים בארצם'. המאבק שניהל ממשל נתניהו מד הממסדים המקצועיים – שהשליטה בהם נותרה אחת מנקודות החיבור העיקריות של מעמדות הביניים למדינה – וביחוד נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק, יצר תחושה של איום על דמותו של המשטר וגרם להם 'לפחד', כפי שאבחן בצדק נתניהו. כל אלו הגבירו בקרב מעמדות הבינתם והשמאל את תחושת הניכור והניתוק מן המדינה והם החלו לפתח מנטליות של סקטור הנלחם על מקומו בחברה.

ואולם, ככל שמעמדות הביניים והשמאל אימצו תודעה סקטוריאלית והלך רוח מתבדל, כך באורח דיאלקטי, התחולל אצלם תהליך של פוליטיזציה מחודשת. הייתה זו פוליטיזציה סקטוריאלית, שנועדה להגן על האינטרסים שלהם ועל מיקומם היחסי לא על-ידי קביעת חוקי המשחק של החברה בכלל, אלא על-ידי אימוץ דפוסי הפעולה של הסקטורים האחרים ובעיקר מאבק מתבדל למען האינטרסים החלקיים שלהם, שלווה בגיבוש אידיאולוגיה סקטוריאלית. האופי הסקטוריאלי של הפוליטיזציה המחודשת של מעמדות הביניים והשמאל בא לידי ביטוי בצורות שונות: הסתגרות חינוכית – בהמשך לביטול האינטגרציה, פריצת אזורי הרישום והקמת בתי הספר 'הייחודיים' – ששיאה בתביעה להקמת זרם חינוך חילוני נפרד, שבפועל ישרת את מעמדות הביניים; התארגנות מפלגתיות דוגמת 'שינוי' בראשות יוסף לפיד, שתחת הכיסוי של מאבק על זכויות הציבור החילוני ומאבק בחרדים, עשתה את חששותיהם של מעמדות הביניים מפני אובדן מקומם היחסי והתדרדרות מעמדם למנוף לגיוס פוליטי המבוסס על שנאה סקטוריאלית, בייחוד נגד ש"ס; ההסתדרות 'החדשה', שקמה על חורבות ההסתדרות 'הכללית', נתנה ביטוי לאובדן תודעת הכלליות של השמאל לא רק בכך שהתארגנה מלכתחילה כקואליציה של סקטורים – ובכך הקדים חיים רמון את נתניהו – אלא בעיקר בכך שהיא הפכה את העובדים ממעמד לסקטור, ולבסוף אף שימשה בסיס למפלגה שפנתה לסקטורים החזקים בקרב ציבור העובדים וייצגה את האינטרסים שלהם נוכח התפוררות משטר העבודה המאורגן, תוך שהיא תורמת להאצתו. כדרכן של תודעות סקטוריאליות המונעות על-ידי רגשי פחד והחגוננות, גם הסקטוריאליזם של מעמדות הביניים היה בעל אופי תוקפני, תוך שהוא משתלב במדיניות השיסוע של נתניהו ותורם לה. ההתגייסות הנרחבת של מעמדות הביניים למען בחירתו של ברק הייתה גם היא ביטוי לפוליטיזציה הסקטוריאלית שהם עברו והונעה על-ידי תודעה של סקטור נרדף ולא של גורם חברתי מעצב.

הסתירה שבין הניאו-ליברליזם והדמוקרטיה דחקה את השמאל לתוך מלכוד ההולך ומחריף ככל שאי-השוויון מעצים את הסקטוריאליזציה, המערערת את יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, ולנסיגה של מעמדות הביניים מן הפוליטיקה, תוך שהם מאמצים דפוסי פעולה של סקטור. את הגורמים למילכוד זה יש לחפש בתהליכים הכלכליים והחברתיים שעיצבו את הווייתם ותודעתם של מעמדות הביניים בשלושת העשורים האחרונים.

י.

האינטרסים והתודעה של מעמדות הביניים בישראל של שנות ה90- עוצבו על-ידי המהפכה הכלכלית והחברתית שחולל הימין מאז המהפך הפוליטי של 1977. השמאל, שגילה חוסר עניין מופגן בתחום הכלכלי והחברתי – ומיקד את פעילותו בקידום השלום וזכויות האדם – פירש מתוך שילוב של פטרונות ואי-הבנה את מדיניות הימין בתחומים אלו כביטוי לחוסר ניסיון, ולא כחתירה מושכלת ליעדים מנוגדים. לפיכך, השמאל לא הציב שום חלופה למדיניותו הכלכלית-חברתית של הימין, ובאורח פרדוקסאלי אף הטמיע בהדרגה את ערכיה. הזלזול של השמאל סייע לימין לקדם את מדיניותו באין מפריע ולחולל תהליכי עומק, ששינו בהדרגה לחלוטין את פניה של החברה הישראלית ועיצבו אותה ברוחו של הימין, תהליכים שהגיעו להבשלתם בתקופת רבין ולשיאם הדיאלקטי בתקופת נתניהו.

מהפכת הימין, שלוותה בערעור על תפיסותיה הכלכליות וערכיה החברתיים של תנועת העבודה, הפכה את ישראל תוך שני עשורים מאחת המדינות השוויוניות ביותר בחלוקת ההכנסות במערב, לאחת המדינות הבלתי שוויוניות ביותר. מצב זה הפך את המיסוי הפרוגרסיבי, תשלומי הביטוח הלאומי, ושירותי הרווחה לאמצעים להגנה על רמת חייהם של המעמדות הנמוכים וחלקים הולכים וגדלים מקרב ממעמדות הביניים. ואולם, תלות זו הפכה אותם חשופים לכל שינוי במדיניות החברתית, שהלכה ונשחקה, ויצרה איום קבוע על רמת הביטחון החברתי שלהם. הגידול המתמיד באי-השוויון בחלוקת ההכנסות ואי-הביטחון החברתי הנגזר ממנה, הייתה הקרקע ממנה צמחה החברה הישראלית החדשה, שלא רק עוצבה ברוחו של הימין, אלא גם יצרה את התנאים להמשך שלטונו. מהפכת הימין לא נתקלה בהתנגדות של ממש, בין השאר משום שמעמדות הביניים, המהווים את מעגל התמיכה העיקרי של השמאל וממסדיו, היו בשלים לקלוט את מסריה. מאמצע שנות ה60- גברה בקרב מעמדות אלו הדחייה של ערכי השוויון של תנועת העבודה – בגרסתם האטאטיסטית והשיתופית כאחד – ואת מקומם ירשו האינדיבידואליזם, היעילות, התחרות והצרכנות, שעתידים היו להכשיר את הדרך ולהתגבש לאתוס של ההפרטה. מגמות אלו, שהתעצמו לאחר מלחמת ששת הימים, נבעו הן מן השינויים שחלו בתודעה ובאינטרסים של חלקים רחבים במעמדות הביניים בעקבות השיפור במצבם הכלכלי, והן משום שתנועת העבודה לא עדכנה את סדר היום שלה, וערכיה התנוונו והפכו למליצה ריקה, שהזינה כפל לשון וצביעות, במקביל, לניכוס גילוייהם החיצוניים, תוך היפוך מגמותיהם החברתיות, בידי הימין הדתי והמתנחלים. הביקורת כנגד ערכיה של תנועת העבודה בקרב מעמדות הביניים הפכה להתנגדות של ממש לאחר השבר שחוללה מלחמת יום הכיפורים, כאשר אל ההאשמות בדבר 'המחדל' המדיני והביטחוני נוספו טענות כנגד 'השיטה' הכלכלית והחברתית השלטת, תוך יצירת זיקה בין השניים. רפ"י בשנות ה60- וד"ש בשנות ה70- היו הביטויים המפלגתיים לתמורות האידאולוגיות שעברו על מעמדות הביניים, ושיתוף הפעולה בין מפלגות אלו לימין, שהפך גלוי ואינטנסיבי יותר ויותר, מלמד שהקרקע למהפך השלטוני הייתה בשלה. השאלה שעמדה על הפרק ב1977- לא הייתה, האם יהיה מהפך, אלא מי יבצע אותו: גורמים מתוך הממסד בדמות ד"ש; או האופוזציה שנשענה על הפריפריה החברתית, בדמות הליכוד, שהיה זה שחולל לבסוף את המהפך.

המלחמה המוצהרת שהכריז הימין על האופי 'הבולשביקי' של החברה והתחייבותו לערכים של ליברליזם כלכלי ויוזמה חופשית זכו להסכמה רחבה בקרב מעמדות הביניים. ואולם, בפועל הימין לא חתר להפחתת הפוליטיזציה של המשק ולהקטנת מעורבות המדינה בכלכלה. להפך, הוא השתמש בהן למטרות מנוגדות ובעיקר כדי לחסל את מוקדי הכוח של תנועת העבודה, כתנאי מוקדם לעיצוב מחורש של החברה, הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות בישראל. תחת מסך עשן של מה שנראה כמדיניות כלכלית כושלת – סחרור אינפלציוני, ריבית גבוהה ומשברי בורסה – הצליח הימין, תוך פחות מעשור לאחר שעלה לשלטון, ליצור את התנאים הכלכליים והפוליטיים שהביאו בהדרגה לחיסול התשתית האנושית והמוסדית של תנועת העבודה ולביטול ההגמוניה שלה בחיי הציבור בארץ. המלחמה בריכוזיות הכלכלית כוונה בעיקר נגד משק העובדים; התביעות ל'הגמשת' שוק העבודה כוונו נגד האיגוד המקצועי והחוזים הקיבוציים ; הביקורת נגד מנגנוני הרווחה כוונה בעיקר נגד קופת חולים הכללית וקופות הפנסיה ההסתדרותיות; והמתקפה על הזיקה שבין כלכלה לפוליטיקה מוקדה בהתיישבות העובדת ובעיקר בקיבוצים. במקביל חוללה מדיניות הימין מעין 'מהפכה בורגנית' – ממנה נהנו בעיקר מעמדות הביניים – שגרמה, תוך הגדלה מתמדת של אי-השוויון החברתי, לחלוקה מחדש של העושר, לריבוד מעמדי מחודש ולצמיחת אינטרסים חדשים שלוו בהתרקמותן של תודעות תואמות.

מעמדות הביניים נענו לשילוב של ליברליזם ופופוליזם שהציע הימין תחת הסיסמה 'להיטיב עם העם'. בניגוד לתביעה הוותיקה של החוגים האזרחיים 'תנו לחיות בארץ הזאת', שנוסחה כשלילה של האטאטיזם החלוצי של מפא"י, ההבטחה 'להיטיב עם העם' לא התייחסה כלל לאתוס השוקע של השמאל. להפך, היא הצליחה לשבור את ההגמוניה של אתוס זה ושחררה את מעמדות הביניים מן הסתירה התודעתית אליה הוא דחק אותם, תוך מתן לגיטימציה לערכים 'הבורגניים', ובעיקר לאינדיבידואליזם ולצרכנות, שדוכאו עד אז. ערכים אלו פעלו להגברת תחושת המיאוס מן התלות הביורוקרטית שיצרו ממסדי הרווחה והכשירו את הקרקע למדיניות שצמצמה, ניוונה ודרדרה את השירותים הציבוריים, ויצרה את מראית העין שמבעדה הפרטתם נראתה באופן 'אובייקטיבי' כדרך היחידה להצלתם והבטחת תיפקודם. 'הדמוקרטיזציה' של הבורסה, שבתנאים של אינפלציה דוהרת הפכה למפלט לחסכונות, ועוד יותר מכך הוויסות שלה, שהיסווה את יסוד הסיכון הבורסאי והקנה תחושה של רווחים מובטחים, יצרו אשליה של התעשרות בטוחה ומתמדת, שבחסותה הופנמו ערכי השוק והתחרות, עד שגם קריסת הבועה הבורסאית כבר לא יכולה היתה לערער אותם. הפופוליזם הכלכלי של 'להיטיב עם העם', שהביא לעלייה בצריכה וברמת החיים במקביל להרס המנגנונים הציבוריים של מדינת הרווחה, הישהה והסתיר את ההשפעות הקשות יותר של תהליך זה, וגרם לכך שבשלבים הראשונים הוא לא ערער את תחושת הביטחון של מעמדות הביניים. להפך, מנגנוניה המקוצצים של מדינת הרווחה הוסיפו עדיין לספק למעמדות הביניים רשת של ביטחון חברתי בסיסי, ששימשה כפיגום לתהליך בו הם סיגלו לעצמם את הערכים הניאו-ליברליים, שיצרו את התשתית לביטולה, ובטווח הבינוני והארוך עתידים אף היו לחתור תחת רווחתם הם.

התמורות בחוקי המשחק הכלכליים והחברתיים שינו בהדרגה את הווייתן ותודעתן של שכבות רחבות בקרב מעמדות הביניים. החלוקה מחדש של העושר תוך הפרטת הסקטור הציבורי ותחומי משק שלמים הצמיחה מעמד של 'עשירים חדשים'. התיאגוד וההפרטה של השירותים הציבוריים יצרו בלב הממסד הישראלי שכבה של יזמים, מנהלים ובעלי מקצועות חופשיים, שהתעשרו מן התהליך והפכו לבעלי אינטרס בהתמדתו. הפירוק וההפרטה של השירותים החברתיים, במיוחד בתחומי הרפואה והחינוך, איפשרו את כניסתם של קבלנים וספקי שירותים, שהחליפו את עובדי המנגנונים הציבוריים. יזמים של תעשיות ושירותים חדשים, בייחוד בתחומי ההי-טק, הנהיגו בישראל את הדפוסים המקובלים בשוק העבודה האמריקאי, ותחת הססמה של 'הגמשת שוק העבודה' סיפקו השראה לערעור מתמשך של יסודות הביטחון התעסוקתי במשק כולו. שיאה של מגמה זו הוא בתופעת 'עובדי הקבלן', שהתרחבה מן השוק הפרטי והפכה לצורת העסקה מקובלת גם בשירות הציבורי והממשלתי. לא רק בעלי עסקים, אלא גם ציבורים רחבים של שכירים, שהפכו לחלק ממשטר התעסוקה המופרט, הפנימו בהדרגה את ערכיו ונעשו לבעלי אינטרס בהרחבתו. היו אלו לא רק עובדי תעשיות ההיי-טק, שנהנו מתנאי שכר ותעסוקה גבוהים מן המקובל, שהבטיחה להם שיטת החוזים האישיים, אלא גם שכירים במקצועות מעצבי תודעה כמו העיתונות, האמנות והבידור, שמרביתם נפגעו, אמנם מביטול החוזים הקיבוציים והגידול בפערים בשכר בתוך הענפים, אך הם הפנימו את כללי המשחק החדשים, מתוך תקווה שהשיטה תיטיב עימם אישית, ואפילו 'עובדי הקבלן', שמצד אחד, תנאי התעסוקה שלהם הלכו והורעו, אך מצר שני, סיכויי פרנסתם היו תלויים בהמשך ההתפוררות של משטר התעסוקה הקיבוצי.

האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ועיקרון ההפרטה שבמרכזה התפשטו מן התחום הכלכלי והחברתי אל התחום התרבותי והפוליטי, וזכו בהדרגה למעמד הגמוני בקרב מעמדות הביניים. התקשורת לסוגיה, הארצית והמקומית, הכתובה והאלקטרונית – הנשלטת בידי 'ברוני התקשורת' בעלי אינטרסים עיסקיים מגוונים – שזיהתה את הפוטנציאל הצרכני של הערכים החדשים, התגייסה להפצתם, ועשתה את 'העשירים החדשים' ל'מובילים חברתיים', ל'גיבורי תרבות' ולמודל לחיקוי. הכלכלה האקדמית הטיפה את רעיונות המונטריזם, התחרות וההפרטה, וסיפקה את הצידוקים התיאורטים להצגתם כ'יעילים' ו'טבעיים', בעוד שאת הקנסיאניזם, הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה היא דחתה כ'מיושנים' ו'בלתי טבעיים'. כמו במערב גם בישראל נבנה הניאו-ליברליזם תוך שימוש בחומרים של הפוסטמודרניזם והגרסה המקומית שלו, הפוסט-ציונות, שהרלטיביזם המפרק שלהם מהווה את בניין-העל של חברה צרכנית הנתונה בתהליכי הפרטה מתקדמים, ומאשרר משמאל את הסדר הקיים. וכך, בעוד הימין הפוליטי מוקיע את התקשורת, האקדמיה והפוסט-ציונות כישמאלנים', בפועל הם שימשו כסוכני הרעיונות של הימין הכלכלי, וסייעו להפנמתו בקרב מעמדות הביניים.

השמאל האידיאולוגי מצא עצמו חסר אונים נוכח התמיכה הנרחבת לה זכתה המדיניות הכלכלית חברתית של הימין בקרב מעמדות הביניים, וכדי להבטיח את תמיכתם הוא ויתר בהדרגה על שארית העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים בהם הוא החזיק עד אז, לפחות מן השפה ולחוץ. במקביל, הוא אימץ את רעיונות הניאו-ליברליזם, וכאופוזיציה הוא אף תקף את הימין על שאין הוא מגשים אותם כראוי, והציע את עצמו כסוכן יעיל יותר לביצועם. ההסכמה הגוברת בין השמאל לימין בנושאי חברה וכלכלה מצאה ביטוי פוליטי בשיתוף פעולה ביניהן בממשלות האחדות מאז מחצית שנות ה80-. בחסות ממשלות האחדות שוכלל גם 'המודל הישראלי' של פירוק מדינת הרווחה: השתלטות האוצר על פעילותם של מנגנוני הרווחה ו'הלאמתם' למעשה, תוך פגיעה בתפקודם והמאסתם על הצרכנים כהכנה להפרטתם. זו הייתה התוצאה של קיצוץ השתתפות הממשלה בתקציב קופות-החולים ובייחוד קופת-החולים הכללית, שבפועל הגדיל את תלותה באוצר; וכך פעל הפטור שניתן למעסיקים מחלק מן התשלומים לביטוח הלאומי, שהפך את המוסד לתלוי בהעברות מן האוצר, שניצל זאת כדי כאמצעי לשחיקת הקיצבאות. כחלק ממדיניות הייצוב, שהונהגה כדי להילחם באינפלציה ההרסנית של ראשית שנות ה80-, נקטו ממשלות האחדות במדיניות של ריבית גבוהה, שפגעה במשק כולו, ובין השאר הביאה להתמוטטות סופית של מערך הייצור והשירותים של תנועת העבודה – ההסתדרות, משק העובדים, קופת חולים ומשען, הקיבוצים והמושבים – שהרחיקו את השמאל מאחריות לשירותי הרווחה, ואף הפכו אותו לבעל עניין בתהליכי ההפרטה.

ממשלת רבין השנייה, שבמרכזה עמדו מפלגת העבודה ומר"צ, ביטאה היטב את סדר היום של השמאל ואת בסיס התמיכה החברתי שלו במעמדות הביניים: היא קידמה את תהליך השלום, אך גם את מדיניות ההפרטה ושחיקת מדינת הרווחה. בתקופת רבין פורקה למעשה ההסתדרות, דבר שהקל על הפרטת שוק העבודה, ונחקק חוק הבריאות הממלכתי שהאיץ את תהליכי הפרטת שירותי הבריאות, ויצירת מערכות בריאות נבדלות לעניים ולעשירים. ביטול מס הבורסה כתוצאה מלחציהם של בעלי הון וענין, שהיוו את סביבתו החברתית הקרובה של רבין, נתן ביטוי מוחשי לא רק לתוכן המדיניות – פטור ממיסוי על ההון במקביל להכבדת המיסוי על העבודה – אלא גם לסולם הערכים שהנחה אותה. ההשלכות של הפגיעה במדינת הרווחה טושטשו במידה רבה על-ידי מדיניות הצמיחה וההשקעה בתשתית ובחינוך של רבין, ממש כמו שהפופוליזם של הימין עשה זאת בעבר. כך הפך הניאו-ליברליזם למצע חברתי משותף לשמאל ולימין, כאשר ההבדל ביניהם מתמקך בנטייתו של הימין למדיניות של מיתון מול העדפת הצמיחה של השמאל.

ההשלכות השליליות של המדיניות הניאו-ליברלית על מעמדות הביניים הלכו ונחשפו במלואן בתקופת נתניהו, שהעצים את נזקי הרס מדינת הרווחה על-ידי מדיניות של מיתון עמוק. כמו האינפלציה הדוהרת בתקופת בגין, כך גם המיתון העמוק שנכפה על המשק בתקופת נתניהו, שימש כאמצעי לשינוי פני המשק והחברה. הריבית הגבוהה וייסוף השקל גרמו לפגיעה בעסקים קטנים וליצירת אבטלה, שאמנם פגעה בעיקר במעמדות הנמוכים, אך החריפה את התחרות בשוק העבודה ואיימה גם על חלקים רחבים של מעמדות הביניים. מדיניות ההפרטה פגעה במעמדות הביניים בשתי דרכים: היא גרמה ל'יעול', משמע, לפיטורים בחברות המופרטות, ובמקביל הגדילה את ריכוז ההון בידיים מעטות, שהגיע לשיאו ב'משטר עשר המשפחות' השולטות בכלכלה הישראלית, שלא רק יצר מציאות מונופוליסטית המצמצמת את כוח התחרות של בעלי העסקים הקטנים, אלא גם מאיים על מיקומם היחסי של מעמדות הביניים. האיום על אורח חייהם של מעמדות הביניים הועצם על-ידי קווי מדיניות אחרים של נתניהו, כמו הפגיעה בשלטון החוק ובמרקם הדמוקרטי וגם במתח הביטחוני והמשבר המדיני. עצירת תהליך השלום, לא רק שהעמיקה את המיתון, אלא גם פגעה בקשריהם של חלקים רחבים במעמדות הביניים, עם המערב, קשרים שהפכו חשובים יותר ויותר עם תהליכי הגלובליזציה והאינטגרציה של המשק הישראלי בכלכלה העולמית.

הפגיעה בביטחון החברתי של מעמדות הביניים הואצה על-ידי השינויים בארגון העבודה. הגידול כהיקף פעילותן של חברות כוח האדם – שהעסיקו בסוף 1999 כ7.5%- מכלל המועסקים במשק – שבתחילה פגע בעיקר בקבוצות עובדים חלשות ובלתי מאורגנות, החל לאיים בהדרגה גם על העובדים המאורגנים, ו'החזקים', שעד כה חשו חסינים מפני תהליך ההפרטה והפגיעה בעבודה המאורגנת. הפיטורים הנרחבים והפגיעה בזכויות העובדים, שליוו את תהליכי ההפרטה והתיאגוד של חברות ושירותים, ערערו גם את ביטחונם של הנשארים, ושימשו תמרור אזהרה לעובדים בחברות אחרות. החלפת מספר גדל והולך של עובדים 'סדירים' ב'עובדי קבלן', המועסקים בתנאים נחותים, יוצרת איום על עצם המשך העסקתם של היסדירים', שוחקת את תנאי העסקתם, מפוררת את כוח המאבק המקצועי שלהם ומערערת את ביטחונם התעסוקתי.

הגידול באי השוויון בחלוקת ההכנסות, ההפרטה ואי הביטחון בשוק העבודה הגדילו את הצורך בעיבוי רשתות הביטחון החברתי, אלא שדווקא בתקופה זו הואץ תהליך פירוק מדינת הרווחה, שפגע קשות בחלקים הולכים וגדלים של מעמדות הביניים, שיכולתם לקיים את רמת החיים אליה הורגלו, תלויה במערכת ציבורית מתפקדת. צמצום 'סלי' השירותים בחינוך ובבריאות והצורך להשלים את השירותים המקוצצים – אם כדי לרכוש ביטוחי בריאות ואם כדי לממן חוגים ותשלום נוסף למורים נדרשים בבתי הספר – הטיל על מעמדות הביניים, שלא נהנו משירותיהם של מנגנוני הרווחה הסקטוריאליים, עול כלכלי, שהלך ונעשה כבד יותר ויותר והחל לפגוע בביטחונם הכלכלי והחברתי. כך למשל, ככל שהם רכשו יותר ביטוחי בריאות הם הרגישו פחות בטוחים, שכן הביטחון בו הם היו מעוניינים, רק הלך והתערער משהפך ל'מצרך' בעקבות העברתו מן המערכת הציבורית לפרטית. הפיכת הניאו-ליברליזם מאידיאולוגיה למציאות ערערה את הביטחון החברתי של חלקים נרחבים בקרב מעמדות הביניים, שלא היו מסוגלים להתמודד עם חוקי המשחק החרשים, ולראשונה מוה שנות דור החלו לפקפק ביכולתם להוסיף ולקיים את מסלול העלייה ברמת החמם אליו הורגלו, ולחוש איום גם על אורח החיים אליו כבר הגיעו.

עולה, שמעמדות הביניים יכולים היו להתמסר לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית ולמדיניות ההפרטה רק כל עוד מימושן לא הושלם, וכל עוד מנגנוני מדינת הרווחה הוסיפו לספק רשת של ביטחון חברתי שהבטיחה את רמת חייהם. השלמת המהלך הניאו-ליברלי ופירוק מדינת הרווחה ערערו את הביטחון החברתי של חלקים ניכרים מקרב מעמדות הביניים וגרמו לשינוי האינטרסים שלהם, באופן שהם נפתחו לתפיסות חדשות המערערות על המריניות הניאו-ליברלית והנחות היסוד שלה.

יא .

הניאו-ליברליזם וההפרטה, שהואצו בידי ממשלת רבין, הגיעו לשיאם הדיאלקטי בתקופת נתניהו והזינו מעגל קסמים שככל שהוא גורם להחרפת אי-השוויון והקיטוב החברתי, כן הוא מוסיף ומערער את הביטחון הכלכלי והחברתי של חלקים הולכים וגדלים בקרב מעמדות הביניים. מדינת הרווחה והאופי המוסדר של שוק העבודה הקנו למעמדות הביניים תחושה של התקדמות כלכלית וביטחון חברתי ותעסוקתי ופריצתם חשפה אותם למנגנוניו המפוררים של הקפיטליזם התחרותי. קיצוץ מדינת הרווחה, הפרטת שירותים וחברות והגמשת שוק העבודה – תביעות שבשם היעילות הכלכלית נעשו למעין 'עיקר אמונה' בקרב מעמדות הביניים, שפעלו להפצתם – החלו להוות איום ממשי על אורח חייהם, משהפכו מסיסמאות למדיניות. תהליך זה השפיע באופן שונה על קבוצות המשנה המרכיבות את מעמדות הביניים, וגרם בהדרגה לפילוגם לשני יסודות יריבים, שניגוד האינטרסים ביניהם כלפי משטר ההפרטה, וכלפי עתיד מדינת הרווחה הלך והחריף: האחד, הסתגל למדיניות הניאו-ליברלית ועשה אותה למנוף לשיפור מעמדו היחסי, וניתן לכנותו בשם 'המעמד העולה'; והשני, שניתן לכנותו בשם 'המעמד הנשחק', נפגע מן הקיצוץ בשירותי הרווחה, מאבד את ביטחונו החברתי והתעסוקתי, מתקשה להתמודד עם המציאות החדשה ונדחק מטה לכיוון המעמדות הנמוכים, תוך כדי מאבק הנעשה יותר ויותר חסר סיכוי לשמירת מעמדו היחסי.

מדיניותו של נתניהו, שהאיצה את פילוגם של מעמדות הביניים, מנעה במקביל את הבשלת ניגוד האינטרסים בתוכם לכדי התגבשות תודעה פוליטית נפרדת של 'המעמד הנשחק'. תחושת האיום שחש 'המעמד הנשחק', כחלק ממעמדות הביניים, מפני 'קואליציית המיעוטים' של נתניהו חיזקה את התבדלותו מפני המעמדות הנמוכים, תרמה לטשטוש הניגוד בינו ובין 'המעמד העולה' וכיסתה על הסתירות שעמדו ביסוד הקואליציה ביניהם. האיום על הדמוקרטיה ושלטון החוק שהיה גלום בשלטון נתניהו, האפיל על האינטרסים הייחודיים של 'המעמד הנשחק' – כמו למשל שיקום מדינת הרווחה -–ולמרות הניגוד המתרחב בינו ובין 'המעמד העולה' בתחום הכלכלי, פעל גם הוא כדי להוסיף לקשור אותם פוליטית. תעמולת הבחירות של ברק, פעלה אף היא למניעת התגבשות תודעה פוליטית נפרדת של 'המעמד הנשחק'. הרטוריקה הסוציאלית של ברק טשטשה את האופי הניאו-ליברלי של אידיאולוגיית ה'כולם', ועוררה בקרב 'המעמד הנשחק' תקווה לשיפור מצבו, תוך שהיא יוצרת מכנה משותף כוזב בינו ובין 'המעמד העולה', שמצא ביטוי בתמיכתם הנלהבת של שני מעמדות הביניים בברק.

כחצי שנה לאחר ניצחונו של ברק ניתן להסיק, כי מדיניותה הכלכלית והחברתית של ממשלתו, משרתת את האינטרסים של 'המעמד העולה', ואת השקפת עולמו הניאו-ליברלית: צמיחה בתנאים של הגדלת אי-השוויון, המשך ריכוז ההון בידיים מעטות וחמלה כלפי החלשים, שאינם מסוגלים לעזור לעצמם. ל'מעמד הנשחק', לעומת זאת, אין במדיניותו של ברק כל בשורה, ובתחומים החשובים לו – ובעיקר בכל הקשור לחידוש הביטחון החברתי והתעסוקתי – היא נראית כהמשך של מדיניות הימין. כפי שמלמדות תגובות ממשלת ברק לשביתת הנכים ולדו"ח העוני, היא מוכנה להיענות לדרישות של קבוצות לחץ שונות, בפרט כאלו שחולשתן החברתית ברורה, אך לא לאמץ מדיניות רווחה אוניברסלית, ובכך היא ממשיכה, גם אם באופן פאסיבי, את הדינמיקה של השיסוע הסקטוריאלי. האדיקות הניאו-ליברלית בתחום החברתי בולטת דווקא על רקע הויכוח המתקיים בממשלת ברק בשאלות המדיניות המונטרית והפיסקלית ונכונותה להתנתק ממדיניותה של ממשלת נתניהו. מינוי אברהם שוחט לשר אוצר, העלאת יעדי הגירעון והאינפלציה והתפטרותו של יעקב פרנקל – נגיד בנק ישראל ואבי מדיניות המיתון – והמאבק שליווה את מינוי יורשו, מלמדים כי העדר השינוי בתחום המדיניות החברתית אינו אילוץ כלכלי, אלא בחירה מדינית.

בהמשך לתהליך הפוליטיזציה הסקטוריאלית של מעמדות הביניים, דוחק הניאו-ליברליזם גם את 'המעמד הנשחק' להשתלב בשיטה הקיימת ולהפוך לסקטור נוסף, המנסה להגן על האינטרסים הייחודיים שלו, תוך מאבק בסקטורים האחרים ולא תוך שינוי חוקי המשחק, שבאופן זה אף מתקבעים והופכים ל'טבעיים'. ניתן היה לזהות את ניצניה של גישה זו בכינון מפלגותיהם של יוסף לפיד ועמיר פרץ, שבתעמולת הבחירות שלהם פרטו על חרדותיו של 'המעמד הנשחק' הן באשר למעמדו היחסי בחברה והן באשר לביטחונו החברתי. גם החלופה הכוזבת לסדר הסקטוריאלי שמציגה אידיאולוגיית ה'כולם' בולמת את המאבק נגדו ומסייעת להעמקתו. מדיניותה הניאו-ליברלית של ממשלת ברק מוסיפה לערער את ביטחונו החברתי של 'המעמד הנשחק', להעמיק את תודעתו הסקטוריאלית, וכך עושה אותו למועמד טבעי להצטרפות ל'קואליציית מיעוטים' חדשה – שמדיניות זו רק תאיץ את כינונה – כשהגיונו של תהליך זה אף עתיד לדחוק אותו לברית עם הימין.

ואולם, ניתן לתאר גם תרחיש מנוגד. התערערות המצב הכלכלי והביטחון החברתי של 'המעמד הנשחק' מפתחים אצלו אינטרסים חדשים ושיקולים חדשים של מיקום יחסי. הללו הופכים אותו לבעל עניין בשינוי כללי המשחק הניאו-ליברליים – בגרסתם הימנית והשמאלית כאחד – ובכינון מדינת רווחה עדכנית שתווסת את כוחות השוק, ואשר מנגנוניה יספקו לו ביטחון חברתי ותעסוקתי. יתר על כן, ההתדרדרות הנמשכת במצבו של 'המעמד הנשחק' מקרבת את האינטרסים שלו לאלו של המעמדות הנמוכים, ועשויה להוות בסיס לברית פוליטית ביניהם, שתשאב כוח מן הסינרגיזם שבין שרידי תודעת הכלליות החברתית של 'המעמד הנשחק' בחזקתו כחלק ממעמדות הביניים, ומן האקטיביות הפוליטית של המעמדות הנמוכים שמצאה עד כה רק ביטוי סקטוריאלי. במקום שבו נפגשות חרדותיו של 'המעמד הנשחק' עם תחושת חוסר הסיכוי של המעמדות הנמוכים מצויה הנקודה הארכימדית לפריצת מעגל הקסמים המוביל מן הניאו-ליברליזם אל הסקטוריאליזם, תוך יצירת אינטרס משותף לשני הגורמים בשיקום מדינת הרווחה והביטחון החברתי על בסיס אוניברסלי. מדיניות שתחתור ליעדים אלו עשויה לשנות את אינטרס המיקום היחסי של שני המעמדות: לנתק את זיקתו של 'המעמד הנשחק' לשמאל הניאו-ליברלי ואת זיקתם של המעמדות הנמוכים לימין הסקטוריאלי, וכך להוות בסיס לכינונו של שמאל סוציאל-דמוקרטי, שישפיע לא רק על הכלכלה והחברה, אלא גם על עתידם של שלטון החוק, הדמוקרטיה ותהליך השלום.

יב.

פילוגם של מעמדות הביניים והתגבשותו של 'המעמד הנשחק' יוצרים מציאות חברתית חדשה המשנה את חוקי המשחק הפוליטי בישראל, ולראשונה מזה שנים רבות עושה את המדיניות החברתית לשאלה המרכזית על סדר היום הציבורי. 'המעמד הנשחק' הופך בהדרגה לציר של המערכת המפלגתית בישראל ולמנוף לשינויה – תפקיד שמילאו בעשור האחרון הסקטורים של הזהות – ואינטרס המיקום היחסי שלו עתיד, לפיכך, להכריע את משוואת הכוחות הפוליטיים בארץ. המשך המדיניות הניאו-ליברלית, בה הולכת ממשלת ברק, יגרום להחרפת מגמת הסקטוריאליזציה של 'המעמד הנשחק', ותוך שיסוע גובר של החברה הישראלית כולה, ידחוק אותו לעבר 'קואליציית המיעוטים' ולברית עם הימין. לעומת זאת, התנערות מאידיאולוגיית ה'כולם' ואימוץ מדיניות החותרת להגדלת השוויון הכלכלי והביטחון החברתי באמצעות שיקום מדינת הרווחה עשוי לשבור את מעגל הקסמים הניאו-ליברלי, ולהבטיח את המשך זיקתו של 'המעמד הנשחק' לשמאל. יתר על כן, מדיניות כזו עשויה גם להפוך את 'המעמד הנשחק' לבסיס תמיכה חברתי לכינונו של אגף סוציאל-דמוקרטי בשמאל שייאבק בניאו-ליברליזם של 'המעמד העולה'.

האינטרסים של 'המעמד הנשחק' עושים את השוויון החברתי ל'שובר השוויון' של התיקו המתמשך בין השמאל והימין בישראל, והופכים את הגדלת השוויון מתביעה מוסרית לסיכוי פוליטי. השמאל הניאו-ליברלי בהנהגת ברק ובן-עמי, המייצגים את האינטרסים של 'המעמד העולה', אינו ערוך להוציא סיכוי זה מן הכוח אל הפועל, ומדיניות הצמיחה והחמלה שלהם לא רק שאינה מסוגלת לחולל שינוי במדיניות השמאל, אלא מהווה בלם לכך. מימוש הסיכוי הטמון במדיניות מקדמת שוויון תלוי בכינונו של שמאל סוציאל-דמוקרטי, שיהפוך לכתובת פוליטית לימעמד הנשחק' ולמעמדות הנמוכים, ואשר באמצעות מדיניות זו יגרום לשינוי אינטרס המיקום היחסי שלהם. העדרו של שמאל סוציאל-דמוקרטי ממפת הכוחות הפוליטיים בישראל הופך, אפוא, לאיום על דמותה של החברה הישראלית ועל עתיד תהליך השלום לא פחות מפעולתם של גורמים ימניים ודתיים רדיקליים.

פילוגו של השמאל הישראלי וכינונו של אגף סוציאל-דמוקרטי שייאבק בניאו-ליברליזם של השמאל הממוסד – כהשתקפות של הפילוג בתוך מעמדות הבינים והחגבשות 'המעמד הנשחק' המצוי בניגוד אינטרסים עם 'המעמד העולה' – הוא, אפוא, עתה לא רק אפשרות אובייקטיבית, אלא גם הכרח פוליטי. המסגרת הארגונית שילבש פילוג כזה היא שאלה משנית, שיש להכריע בה בהתאם לשיקולים של יעילות פוליטית. בנתוני שיטת הבחירות הקיימת הוא יכול להתחולל, ואפשי שרצוי שיתחולל, תוך כדי כינונו של 'לייבור ישראלי', שבמרכזו יעמדו חלקים מתוך 'העבודה' ו'מרצ', ואשר ישמש כמסגרת גג לזרמים שונים בשמאל, שהמאבק הרעיוני הפוליטי ביניהם יסייע להגדיר את סדר היום הסוציאל-דמוקרטי הישראלי. מהלך כזה עומד כנגד הדגם של 'ישראל אחת', שההרכב המוצע שלה, ובייחוד אם יצורפו אליה 'שינוי' וימפלגת המרכז', עתיד להקנות לה אופי ניאו-ליברלי מובהק. מבחנו של מהלך כזה יהיה ביכולתו של שמאל סוציאל-דמוקרטי להוות גרעין להחגבשות קואליציה של גורמים בעלי אינטרס במדיניות שבמרכזה העמקת השוויון, גורמים שכבר עתה פעילים בזירה הציבורית, ואחרים שהמאבק הכרוך בהתגבשות כזו יביא להבשלת תודעתם.

ואולם, היסוד החשוב ביותר במהלך בנייתו של שמאל סוציאל-דמוקרטי הוא מתן ביטוי רעיוני ופוליטי לסיכוי שיוצר הפילוג בתוך מעמדות הביניים והווצרותו של 'המעמד הנשחק' על-ידי גיבוש מדיניות המותאמת לתנאיה המיוחדים של החברה הישראלית, שתשלב בין שוויון וצמיחה. כנגד הקבלה הבלתי ביקורתית שמקבלת אידיאולוגיית היכולם' את עקרונות 'הדרך השלישית', צריך השמאל הסוציאל-דמוקרטי להציע 'דרך אחרת'. 'דרך אחרת', שתגבש את מצעה תוך דיאלוג, דווקא, עם עמדותיה של האופוזיציה ל'דרך השלישית' בבריטניה ובגרמניה, כמו גם עם דגמים סוציאל-דמוקרטיים אחרים הפועלים היום בעולם, כמו הדגם הצרפתי, ובייחוד השבדי, המלמדים שהרחבת מדינת הרווחה וקיום רמה גבוהה של שוויון אינם פוגעים ביעילות הכלכלית, אלא מחזקים אותה.

החברה הישראלית נתונה על פרשת דרכים. המשך המהלך הניאו-ליברלי בו מצוי השמאל הישראלי בשלושת העשורים האחרונים עתיד להגריל את הפערים הכלכליים, להעצים את מגמת ההתפוררות החברתית, להחריף את האיום על שלטון החוק והדמוקרטיה ולהרחיק את סיכויי השלום. במצב כזה, רק שמאל סוציאל-דמוקרטי שיפעל לקידום מדיניות של שוויון וצמיחה, יוכל להציע לחברה הישראלית 'דרך אחרת' שתסמן את ראשיתה של התחלה חדשה.