על הסתירה בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית בתנועת העבודה הישראלית

פורסם ב"חברה", גיליון 51, מרץ 2012. לקריאת המאמר האקדמי המלא לחצו כאן

האתוס החלוצי של תנועת העבודה עמד בסתירה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. הפרישה מהחברה וההתבדלות ממנה, שעמדו במוקד האתוס החלוצי, עומדים בשורש המגזור של תנועת העבודה ותמיכתה במשטר הנאו-ליברלי. התחדשותה מותנית בפיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים

החלוציות והסוציאליזם הם שני מרכיבים משלימים בדמותה של תנועת העבודה הציונית כפי שהיא מצטיירת בהיסטוריוגרפיה התנועתית והמקצועית. המאמר הנוכחי מבקש לערער על תפיסה מקובלת זו ולטעון כי בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית התקיימה סתירה רעיונית ופוליטית. סתירה זו עיצבה את מדיניותה של תנועת העבודה בתקופת היישוב והמדינה, עד מהפך 1977 ולאחריו, והיא משתקפת בהרכב המעמדי של תומכיה, שהשפעתו ניכרת בתמורות העוברות עליה גם כיום.

החלוציות הייתה הכלאה של ארבע תרבויות פוליטיות שרווחו במרחב שבתוכו התפתחה הציונות הסוציאליסטית: המהפכנות הרוסית, תנועת הנוער הגרמנית, שלילת הגולה הציונית וכיבוש הסְפר בארץ ישראל. המהפכנות הרוסית הכשירה את הפקעת הפעולה הפוליטית מידי מעמד הפועלים לידי אוונגרד מהפכני מאורגן; תנועת הנוער הגרמנית חינכה להתבדלות כיתתית כתחליף לשינוי חברתי; שלילת הגולה הציונית הצדיקה פרישה מאורגנת מן החברה היהודית המתנוונת בגולה; וכיבוש הספר בארץ-ישראל הפך את הקמת "החברה החדשה" – כצִדה השני של הפרישה – לתחליף המייתר את המאבק בסדר הקיים, וכך מאשרר אותו. האתוס החלוצי העמיד את ההתבדלות מן החברה הקיימת והפרישה ממנה – בגולה ובארץ-ישראל – כתנאי להקמתה של חברת מופת סוציאליסטית. כתחליף למהפכה הסוציאליסטית – שבמובניה השונים היא בבחינת חלופה לסדר הקפיטליסטי, ושמתחוללת בתוך החברה ומשנה אותה מתוכה – העמיד האתוס החלוצי כיעד להגשמה את ההתבדלות והפרישה מהחברה, מה שהקנה לו אוריינטציה שמרנית כניגודה של פוליטיקה סוציאליסטית.

האתוס החלוצי הוגשם במפעליה השונים של תנועת העבודה כרצף של פרישות מן המרכז לסְפר: מהגולה לארץ ישראל, מהעיר לקיבוץ, מן ההתיישבות העובדת ליישובי העולים וכו'. הפרישה החלוצית מוסדה בשורה של "חברות פיגום" – משמע, התארגנויות המממשות את ייעודן בדרך של ביטולן לדעת: תנועת הנוער, ההכשרות, פלוגות התיישבות, היאחזויות ועוד. במסגרות אלו התגבשה חוויית ההתבדלות והפרישה לאורח חיים שחזר וזוקק לאתוס החלוצי, שנעשה בהדרגה למכנה המשותף של דרכי התמודדותה של תנועת העבודה עם המציאות היהודית בגולה ובארץ ישראל. תמציתו של האתוס החלוצי היה הפרדוקס של עיצוב החברה מתוך התבדלות ופרישה ממנה, שגרם לניכור אליטיסטי, שהתגבש לאינטרס מגזרי-מעמדי. מצב החירום המתמיד שהייתה נתונה בו החברה היהודית במחצית הראשונה של המאה ה-20 הפך את "חברות הפיגום" החלוציות למוצא למספר הולך וגדל של צעירים, ולמסגרות גיוס למשימות לאומיות כמו עלייה, העפלה, התיישבות והגנה, שטשטשו את יסוד ההתבדלות והפרישה שבאתוס החלוצי על השלכותיו המגזריות-מעמדיות.

הקמת המדינה וכינון מנגנוני הביצוע הממשלתיים היו עתידים לשמוט את הקרקע מתחת ל"חברת הפיגום" החלוצית ולצמצם את מרחב פעולתה. ואולם, שינוי הנסיבות התבהר רק בהדרגה: בעשור הראשון למדינה הייתה הארץ ברובה סְפר, והמצב אף הוחרף לעומת תקופת המנדט בעקבות הפליטות הפלסטינית; מרבית אזרחי המדינה היו "עולים חדשים", וכמי שהיו נתונים במצב מעבר הם טרם נתפסו כחלק מן "החברה". במצב ביניים זה, ולאור חולשתו של המנגנון הממשלתי המתהווה, הוסיפו בתנועת העבודה לראות בחלוציות את האמצעי היעיל ביותר להתמודד עם האתגרים הלאומיים והממלכתיים. ואולם בעשור השני, ככל שעבר מפעל בינוי האומה ממצב ההתהוות למצב ההתבססות, כבר הפכה החלוציות לנוסטלגיה ולקוד תרבותי של חלק הולך וקטן – גם אם עדיין הגמוני – בתנועת העבודה.

שחיקת הצידוק התפקודי של "חברת הפיגום" החלוצית חשפה את השינוי שחל באתוס החלוציות ובמגמתו החברתית. ככל שהתבססות מוסדות המדינה פרמה את החפיפה בין החלוצי ללאומי, כן נחשפה הסתירה בין החלוצי לסוציאליסטי, והחלוציות שמשה צידוק לאי-שוויון כלכלי-חברתי. כך שימשה ההתבדלות החלוצית לצידוק ההעדפה הכלכלית-החברתית של מעמד הביניים הישראלי שצמח בזיקה לממסדים הממלכתיים, ההסתדרותיים והתנועתיים. העדפה זו התפתחה בהדרגה למדיניות של יצירת אי-שוויון באמצעות הקצאת השירותים החברתיים, שעל אף ביקורת פנים-תנועתית נוקבת אפיינה את שלטונה של תנועת-העבודה בשני העשורים הראשונים למדינה. בתקופה זו כוננה ישראל כמדינת סעד מפולחת: היא אמנם העניקה שירותים חברתיים ששיפרו את רמת החיים של כל האוכלוסייה, אך היא עשתה זאת בהיקף, בזמינות ובאיכות שונים לקבוצות שונות. פילוח זה היה בין הגורמים שעיצבו את המבנה המעמדי והמפלגתי של ישראל: מצד אחד, מי שנהנו משירותים עדיפים הובנו כמעמדות הביניים, שהיו גרעין התמיכה המרכזי של תנועת העבודה שבשלטון, ומצד אחר, הקצאה של שירותים נחותים כוננה את מקבליהם כמעמדות נמוכים, שחלקים רחבים מהם היו עתידים לחבור לאופוזיציה מימין. כפי שהיטיבו להבחין מבקרים בני הזמן, הגורם לסתירה שאפיינה את עיצוב המדיניות החברתית בישראל בשנות החמישים הייתה החלוציות, שגילתה חשדנות כלפי מדינת הרווחה כמנוגדת לערך עבודת כפים ולמרכזיותו של הפועל. מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית המוצהרת של תנועת העבודה התבקש כי היא תקים בישראל מדינת רווחה, המאפיינת משטרים סוציאל-דמוקרטיים; אך בפועל, בהשפעת האתוס החלוצי היא עיצבה את ישראל כמדינת סעד שהעניקה שירותים בסיסיים, מדיניות המאפיינת משטרים ליברליים ושמרניים. ואולם נראה כי יותר מאשר על עצם כינונה של ישראל כמדינת סעד, השפיע האתוס החלוצי על אופייה המפולח: כך הכשירה הפרישה החלוצית מן החברה את ההתבדלות המעמדית בתוך החברה.

משבר החלוציות התעצם בשנות השישים וחולל שינוי ביחסי הכוחות בתנועת העבודה שבא  לידי ביטוי בהתחזקות היסוד הסוציאל-דמוקרטי בתוכה ובמדיניות הרווחה המרחיבה שנקטו ממשלות "המערך" בשנות השבעים. אם בשנים 1968-1950 חלה בישראל הרעה מתמדת באי–השוויון, הרי שבשנים 1977-1969, כמענה לזעזועים החברתיים שפקדו את המדינה מאז "המיתון", שינה "המערך" את מדיניותו החברתית ופעל להפיכתה של מדינת הסעד המפולחת למדינת רווחה רחבה ואוניברסלית יותר. לשינוי במדיניות החברתית היה חלק חשוב בירידת אי-השוויון במהלך שנות השבעים וכתוצאה מכך הייתה תקופה זו היחידה בתולדות ישראל, בה הצטמצם באופן מהותי אי-השוויון בחלוקת ההכנסות. המפנה הסוציאל-דמוקרטי בתנועת העבודה היה קצר ימים. הרחבת מדינת הרווחה לעבר המעמדות הנמוכים והתביעות להאצתה, שזכו להיענות של ממשלות "המערך" – כמו אלו של "הפנתרים השחורים" – עוררו חשש בקרב גורמים ממעמד הביניים מפני פגיעתה הצפויה של מדיניות ההרחבה החברתית ביתרון היחסי שהעניק להם האופי המפולח של מדינת הסעד, חשש שהפך בהמשך להתנגדות למדינת הרווחה. התנגדות זו הייתה בין הסיבות להעתקת התמיכה המפלגתית של חלקים ממעמדות הביניים המבוססים מן "המערך" תחילה לר"ץ בראשות שולמית אלוני, ובהמשך לד"ש, מהלך שתרם למהפך 1977.

ואולם, התחזקותה של הברית בין המעמדות הנמוכים לימין מאז 1977 גרמה לחידוש התמיכה של מעמדות הביניים המבוססים בתנועת העבודה, והזיהוי ביניהם הפך לברור מאי פעם. אותם שיקולים מעמדיים שהניעו את פרישת היסודות המבוססים מן "המערך" לפני המהפך הובילו לאימוץ ההיגיון הנאו-ליברלי בידי תנועת העבודה על מפלגותיה לאחריו. מגמה זו מצאה ביטוי במדיניות ההפרטה שקידמו ממשלות האחדות הלאומית, שמפלגת העבודה השתתפה בהן בשנות השמונים, וממשלות השמאל שהיא הנהיגה יחד עם מר"צ בשנות התשעים.

התפנית הנאו-ליברלית שהתחוללה בתנועת העבודה קלעה את תומכיה מקרב מעמדות הביניים לסתירה כפולה: הם ביקרו את המדיניות הכלכלית חברתית של הימין, אך קידמו אותה בפועל; ובעודם מתרפקים על עברה של תנועת העבודה, הם הובילו את פירוק המוסדות הכלכליים והחברתיים שהיו תשתית מבנה הכוח שלה. פתרון לסתירות אלו מצאה תנועת העבודה מאז שנות השמונים במושג "ערכי תנועת העבודה", אשר שכפל את הסתירה בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית והאתוס החלוצי. "ערכי תנועת העבודה" לא היו אלא התאמה של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי, על היסוד האליטיסטי, המגזרי והשמרני שבו, להיגיון הנאו-ליברלי. התאמה זו סיפקה למעמדות הביניים תומכי השמאל צידוק להתנערות ממורשתה הסוציאליסטית של תנועת העבודה, תוך כדי ניכוס סמליה ועברה, ושימשה תחליף כוזב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ובלם לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. כעדכון נאו-ליברלי של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי היו "ערכי תנועת העבודה" גם חלק מדרך הסתגלותם של מעמדות הביניים תומכי השמאל למבנה המגזרי המאפיין את משטר ההפרטה הישראלי. בעוד התשתית החברתית של המגזרים השונים הייתה מעמדית, הם הגדירו עצמם פוליטית באמצעות קודים תרבותיים. כך, שימשו "ערכי תנועת העבודה" להגדרה מגזרית של חלקים ממעמדות הביניים – כשם ש"החזרת העטרה ליושנה" הגדירה חלקים מן המעמדות הנמוכים התומכים בש"ס – ובד בבד הם אשררו את מראית העין שהפכה את השיסוי המגזרי לעימות בין "ימין-דתי" ל"שמאל-חילוני".

הניגוד בין האידאולוגיה הסוציאליסטית לאתוס החלוצי שעיצב את מדיניותה של תנועת העבודה מצא אפוא ביטוי לאחר מהפך 1977 באימוץ ההיגיון הנאו-ליברלי בידי השמאל ובהתמגזרותם של מעמדות הביניים תחת המותג "ערכי תנועת העבודה" כחלק מהשתלבותם במשטר ההפרטה. הרצף שבין אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי למיגזור הנאו-ליברלי סימן את מסלול שקיעתה של תנועת העבודה, שהואצה ככל שמשטר ההפרטה העמיק את אחיזתו בחברה. מהלך דברים זה עשוי ללמד כי התחדשותה של תנועת העבודה הישראלית מותנית בהתגברות על עברה החלוצי ופיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים.