זהות-יהודית כפתרון כוזב לאי-שוויון כלכלי

תחת משטר ההפרטה הישראלי העניק הימין למושג "יהודי" תוכן כלכלי-חלוקתי. כלומר, "היהדות" שמשה כקריטריון להטבות כלכליות. זה ההסבר מדוע המעמדות הנמוכים המצביעים לימין הם יותר "יהודים", ואילו המעמדות המבוססים המצביעים לשמאל הם יותר "ליברלים". לכן, השמאל שוגה בסברה שדי ברטוריקה "יהודית" כדי לגרום לבוחרי הימין לעבור לשורותיו. כדי לפנות לבוחרי הימין על השמאל להציע פתרון חלוקתי חלופי בדמות מדינת רווחה.

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום"

כצפוי, פוליטיקת הזהויות “היהודית”, שאליה גורר אבי גבאי את מפלגת העבודה, כחלק ממדיניות “השבירה ימינה”, הפכה עד מהרה לפוליטיקה של הסתה. ובימין, כמו בימין: גם גבאי החל לחבוט בערבים כדי להכות בשמאלנים. כך אימץ גבאי את דברי השיסוי של נתניהו מ-1996 כי “השמאל שכח מה זה להיות יהודים”, ופירש כי בשמאל “כאילו אמרו: אוקיי, אתם אומרים את זה? אז אנחנו עכשיו רק ליברלים”.

מדוע מכשיר גבאי את דימוי “הסמולני” המנותק משורשיו היהודיים, שהפך בשני העשורים האחרונים לציר פוליטיקת השנאה של הימין? הדבר עשוי ללמד כי למרות שנבחר ליו”ר העבודה, הרי שהשקפת עולמו של גבאי נטועה עדיין עמוק בימין. הדבר גם מצביע על כך שהוא זר למרקם האנושי של המפלגה שבראשה הוא עומד, הכולל, לצד ציבור גדול של אנשי שמאל דתיים ומסורתיים, גם קבוצות רבות של חילונים מוצהרים – ביניהן גם קבוצות שנמנו על הגרעין הקשה של תומכיו – שזיקתן ל”ארון ספרים היהודי” מהווה רכיב מרכזי בזהותן הרעיונית והרוחנית השמאלית.

לנוכח הסערה שעוררו דבריו מיהר גבאי לסגת ולהצהיר כי “השמאל הוא לא פחות יהודי מאף אחד אחר“, אך גם לטעון בסתירה כי “אני לא חוזר בי משום דבר”, ותרץ את אימוץ אבחנותיו של נתניהו באותם פלפולים “אסטרטגיים” מופרכים שבהם הוא משווק את שבירתו ימינה בכלל: לשיטתו, מצביעי הימין מסתייגים מן השמאל כי הוא מעדיף את הערכים “הליברליים” על פני “היהודיים”; לכן “יש לחטט בפצע הזה” כדי לשבור את מחסום הזהות המונע מתומכי הימין להצביע לעבודה.

יש להתייחס בספקנות להסבריו של גבאי. כמו בפרשת “יהדותו של השמאל”, כך גם בנושאים אחרים, כדי לרצות קהלים שונים נוהג גבאי לומר דברים והיפוכם, ואז להסביר את הסתירה כדי להכחישה. כך, בטרם הפריימריז, הוא הגדיר את עצמו כ”איש שמאל”, רק כדי להכחיש זאת לאחריהן ולהודיע “אני לא איש שמאל”; וכך, מייד לאחר הפריימריז הוא הודיע כי “אני לא מתכוון לקרוץ ימינה”, רק כדי “לשבור ימינה” שלושה חודשים מאוחר יותר.

אחד הראשונים לזהות את אומנות התעתוע של גבאי היה בצלאל סמוטריץ’. לאחר שבראיון לעמית סגל התפתל גבאי וניסה להכחיש כי הצביע בוועדת השרים לחקיקה בעד “חוק החטיבה להתיישבות”, צייץ סמוטריץ’, שהציע את החוק, כי “מניסיון אבי גבאי הוא איש ימין (מתון) ואחד הנוחים שהיה לחוקים שלי בשבתו בוועדת השרים לחקיקה. כל מי שנבהל מפוזת השמאל שלו לא מבין פוליטיקה”. “פוזה” זו התגלתה כאמצעי יעיל ביותר לגיוס פוליטי: כך משלה גבאי את שומעיו, מאפשר לכל אחד מהם לברור מדבריו את אלו ההולמים את השקפתו ולדמיין לו גבאי כבקשתו ולתמוך בו, רק כדי לחוש אחר כך מרומה.

חביב פקידי האוצר

את אומנות התעתוע הפוליטי הביא גבאי לשיא במדיניותו הכלכלית-חברתית. בראשית ינואר 2017, עם הצטרפותו לעבודה, פרש גבאי את משנתו בראיון לצבי זרחיה, ובו קבע כי יש להוריד את המע”מ ב-10% – הורדה שלפי זרחיה משמעותה קיצוץ של 45 מיליארד שקלים בשנה. במקביל קבע גבאי כי יש לייעל את המגזר הציבורי ולצמצם את הבירוקרטיה וכך לחסוך 10% מתקציב המדינה. כמו כן קרא גבאי לאמץ את תכנית “נבחרת הדירקטורים” של אורי יוגב – מי שהיה המוציא לפועל של מדיניות נתניהו כשר אוצר – הכרוכה בהפרטה חלקית של החברות הממשלתיות. בכך חזר גבאי על התמהיל הניאו-ליברלי השמרני, של קיצוץ תקציבים, הורדת מיסים, ייעול והפרטה, העומד בניגוד חד אפילו להמלצות בנק ישראל.

ואולם, לאחר שבתחילת מרץ 2017 הודיע גבאי על התמודדותו על ראשות העבודה, והחל לחזר במרץ גם אחרי קולות האגף הסוציאל-דמוקרטי במפלגה, הוא פירסם בתחילת יוני 2017 תוכנית כלכלית-חברתית, שלדברי יניב כרמל ועמר כהן “עוקפת משמאל כמעט את כל התכניות הכלכליות-חברתיות שנראו כאן”. כרמל וכהן תימחרו את עלות תכניתו של גבאי בסכום של 48.8 מיליארד שקלים בשנה. הגדלת התקציב ושלל הצעות והבטחות נוספות איפשרו לגבאי להכריז “אני לא קפיטליסט, אני סוציאל-דמוקרט”, ומצג-שווא זה סייע לו לגייס את הקולות שהיו נחוצים לנצחונו.

פניית הפרסה שמאלה של גבאי, מקיצוץ שנתי של 45 מליארד שקלים לתוספת של 49 מליארד שקלים, מלמדת על תכניות כלכליות הפוכות במגמתן ומעלה את השאלה, מהו באמת סדר היום הכלכלי-חברתי שלו.

מי שסברו כי תוכנית הקיצוץ-ייעול-הפרטה משקפת את עמדותיו של גבאי לאשורן, היו בכירי האוצר לדורותיהם. בתחילת ינואר הפנו שלושה מבכירי האוצר לשעבר מכתב לכ-80 מעמיתיהם – “תמצית נערי האוצר, שחלקם כבר התבגר, השמין, עשה הון גדול”, לפי סטלה קורין-ליבר – ותחת הכותרת “סוף-סוף קם אחד מאיתנו”, קראו להם להתפקד למפלגת העבודה כדי לסייע לגבאי להבחר ליו”ר המפלגה. אבשלום פלבר, מיוזמי המכתב, ציין כי שיעור ההתפקדות בקרב פקידי האוצר לשעבר היה “קצת יותר גבוה” מאשר בקבוצות אחרות שאליהן פנה.

פקידי האוצר לא טעו. מאז בחירתו ליו”ר העבודה הביע גבאי עמדות התואמות את מצע הקיצוץ-ייעול-הפרטה המקורי שלו יותר מאשר את מצע-השולל השמאלי שאימץ כדי לתעתע בסוציאל-דמוקרטים.

באופן מובהק אף יותר באה מדיניותו הניאו-ליברלית של גבאי לידי ביטוי בעמדתו בתחום השוויון בחינוך. בהתייחסות לנתונים על אי-השוויון הגבוה במערכת החינוך אמר גבאי כי “שולחן הממשלה צריך לרעוד”, והוסיף כי “ניתן לסגור את הפערים האלה” על ידי “הפסקת התקצוב הבלתי שוויוני בין סקטורים וקבוצות בחברה הישראלית”, ובאותה נחרצות הוסיף גבאי כי “זה לא התקציב, יש מספיק ממנו. זה אופן חלוקתו”.

ואולם, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעוד שההוצאה הלאומית לחינוך כאחוז מהתמ”ג בישראל, גבוהה ממוצע מדינות ה-OECD, הרי שבשל אוכלוסיית הילדים הגדולה יותר, בישראל ההוצאה הלאומית לתלמיד נמוכה יותר. גם ההוצאה הציבורית לחינוך בישראל נמוכה מממוצע ה-OECD, שצדה השני הוא הרמה הגבוהה של הפרטת החינוך בישראל.

מכאן, שבניגוד לדברי גבאי, הגורם לאי-השוויון בחינוך הוא כן התקציב, כי אין מספיק ממנו. חלוקת התקציב הקיים – ללא הגדלתו – וייעול השימוש בו לא יפתרו את בעיית אי-השוויון, הם רק יעמיקו וינציחו אותו. עמדתו של גבאי משקפת עמדה ניאו-ליברלית ותיקה של השכבות המבוססות המצביעות לשמאל, המאפשרת להן להצטייר כ”נאורות”, בקריאה לחלוקה הוגנת של תקציב החינוך הקיים, כאשר בד בבד ההתנגדות להגדלתו מבטיחה כי המימון הפרטי יוסיף לגדיל את הפערים בחינוך ולהבטיח את יתרונן החברתי.

עמדתו של גבאי בתחום החינוך משקפת אפוא גם היא את תפיסת הקיצוץ-ייעול-הפרטה, שהציג לפני שאילוצי הפריימריז אילצו אותו לעטות תחפושת סוציאל-דמוקרטית. הואיל ועמדתו הכלכלית-חברתית משרתת את האינטרס – הכוזב – של המעמדות המבוססים, מציע גבאי את “הזהות היהודית” כתחליף לשוויון חברתי וכדרך לגיוס הצבעתם של המעמדות הנמוכים תומכי הימין, ובכך הוא משקף את ההנחה – המתנשאת – הרווחת כי הצבעתם “אינה רציונלית”.

אלא, שבתנאי משטר ההפרטה הצבעתם של המעמדות הנמוכים לימין – והתנגדותם לשמאל – היא “רציונלית” לחלוטין, שכן תפיסתם את “יהדותו” של הימין היא כלכלית ולא זהותית. להפך, דווקא השמאל “אינו רציונלי” בניתוח מגמות ההצבעה, וכפי שמלמד המקרה של גבאי, להיטותו לשמר את האינטרסים של המעמדות המבוססים, גורמת לו להעדיף את הפרשנות הזהותית על פני הפרשנות המעמדית להצבעת המעמדות הנמוכים לימין.

הצבעה סוציו-אקונומית

בדגש שהוא שם על הזהות, גבאי לא לבד. ככל שהשמאל נחלש בקלפיות, כן גברה בו הנטיה להסביר את כשלונותיו החוזרים בגורמים זהותיים – על הציר המזרחי-אשכנזי, ובהמשך גם היהודי-ליברלי, ולראות במפנה בתחום זה את הדרך לשינוי המגמה.

ואולם, נראה כי משקלה של הזהות בפוליטיקה הישראלית דווקא נמצא בירידה. במאמרו “מעמד, עדה ומפלגה בישראל” הבוחן את את דפוסי ההצבעה בשנות ה-90, קובע מאיר יעיש כי “המעמד הולך ותופס מקום מרכזי במערכת הריבוד הישראלית בעוד השסע העדתי מאבד את מרכזיותו בהקשר זה”, וכי “הזיקה בין מעמד למפלגה נוטה להתחזק, תוך כדי תנודתיות רבה, והזיקה בין עדה למפלגה נוטה להחלש”.

עיון בתוצאות מערכות הבחירות האחרונות מלמד כי המגמה עליה הצביע יעיש רק מתחזקת, וכי המאפיין הבולט ההצבעה בישראל הוא מעמדי. כך קבע רותם שטרקמן כי “הישראלים מצביעים ברובם לפי מדרג סוציו-אקונומי”, וכי מגמה זו “התחזקה והתעצבה” בבחירות 2015: “המבוססים הצביעו בהמוניהם לשמאל והשאר ברובם לימין ולליכוד”. כך, באשכולות הסוציו-אקונומיים הגבוהים, 8, 9, 10 “המחנה הציוני” גבר על הליכוד; באשכול 7 נרשם ביניהם שוויון; ואילו באשכולות, 4, 5, 6, זכה הליכוד לנצחון מוחץ. בשלושת האשכולות הנמוכים הצביעו הרוב למפלגות החרדיות ולרשימה המשותפת. שטרקמן זיהה דפוס הצבעה דומה גם בבחירות 2013, בהן “ככל שהשכר של המצביע ושווי הדירה שלו גבוהים יותר – כן עולה הנטייה שלו להצביע לגוש המרכז-שמאל. ולהיפך: ככל שהשכונה ענייה יותר, כן עולה כוחן של מפלגות הימין והחרדים”. עוד מציין שטרקמן כי מגמה זו החריפה בבחירות 2015, בהן התחזקה התמיכה בימין באשכולות 4 עד 6, ואילו התמיכה בשמאל-מרכז נחלשה.

עולה, שבניגוד לגישה הרווחת ההצבעה בישראל הופכת למעמדית יותר מאשר לזהותית. לפיכך, אם כטענת גבאי מצביעי הימין מייחסים חשיבות גבוהה יותר לערכים “יהודיים” ואילו מצביעי השמאל לערכים “ליברליים”, אזי לאור דפוס ההצבעה המעמדי יש לברר מהו התוכן הכלכלי-חברתי הגורם לכך שלמעמד הבינוני-נמוך יש זיקה גבוהה יותר ל”יהדות” משיש למעמד הבינוני-גבוה.

מה זה “יהדות”

בארבעת העשורים האחרונים, כאמצעי להבטחת שלטונו, כחלק ממשטר ההפרטה הפך הימין את “היהדות” לקריטריון כלכלי-חלוקתי. מהלך זה היה חלק ממדיניות ימנית רחבה יותר של פיצול החברה הישראלית למיגזרים, שמתוכם נתכוננו מרבית הזהויות כפי שהן מוכרות היום.

המדיניות הניאו-ליברלית שקידם הימין, ובעיקר פירוק מדינת הרווחה וקיצוץ שירותיה, פגעה קשות במעמדות הנמוכים, שהיו בסיס התמיכה המרכזי של הימין, דבר שעלול היה לסכן את שלטונו. כדי להתמודד עם אתגר זה פיתח הימין שורה של מנגנוני פיצוי כלכליים-חברתיים שסיפקו למעמדות הנמוכים תחליפים פוליטיים לשירותים האוניברסליים שהופרטו, והבטיחו את המשך תמיכתם במפלגותיו.

מנגנון הפיצוי המרכזי שפיתח הימין היו המיגזרים, שנתכוננו מתוך העצמת מכנים משותפים זהותיים והפיכתם לכוח פוליטי, שבאמצעותו הם סיפקו לתומכיהם תחליפים לשירותים החברתיים. כמנגנוני פיצוי שקיומם היה מותנה בפירוק מדינת הרווחה, היה למיגזרים עניין חיוני בפירוקה, והם אכן התחזקו ככל שהיא נחלשה. כך הפך הימין לקואליציה של מיגזרים יריבים שהבטיחה את שלטונו ואת העמקת משטר ההפרטה הישראלי.

מוקד זהות מרכזי שסביבו נתכוננו המיגזרים השונים היה “היהדות”. ככל ששירותי מדינת הרווחה קוצצו, כן הלכה “היהדות” ופוצלה לזהוית משנה, שהובנו כמוקד לגיבוש כוח פוליטי וכצידוק לתביעה לתיקצוב מערכות שירותים נפרדות.

כך למשל, הבנתה ש”ס את הזהות החרדית-מזרחית סביב מערכת השירותים נבדלת בתחומי החינוך והשיכון ומתוך כוונה, שלא צלחה, להרחיבה גם לתחום הבריאות. המיגזור עיצב מחדש את החברה החרדיות-האשכנזית כ”חברת לומדים” ושינה את ערכי היסוד שלה: בשנים 1977-2003 שיעור תעסוקת הגברים החרדים נחתך בחצי ויותר; ומספר הלידות של נשים חרדיות-אשכנזיות יותר מאשר הוכפל. מפעל ההתנחלויות התרחב במהירות משום שהוא שימש כמנגנון פיצוי שסיפק בנדיבות את אותם שירותים שקוצצו והופרטו בישראל הריבונית. בדומה, בהתאם להגיון המיגזור התפלגה הציונות-הדתית לזהויות משנה, כשההחמרה הדתית משמשת כצידוק להפרדת בנים ובנות כבר מכתה א’, מהלך ששירת, למעשה, את הקטנת מספרי התלמידים בכיתות והאיץ את הפרטת החינוך.

מאז 2009, ככל שגם מעמדות הביניים הלכו ונשחקו, הבנו ממשלות נתניהו גירסה חדשה של “יהדות”, שעיקרה נאמנות לימין, שהפך אותה לקריטריון להעדפה חלוקתית של היהודים בכלל, שנתכוננו בדרך זו למגזר-על, המתחרה בזהויות המיגזריות – הדתיות והעדתיות – הקודמות.

תפקיד מרכזי בכינון “היהודים” כמגזר-על היה ל”חוקי נאמנות אזרחות”, שהפכו את “היהדות”, בגירסתה כנאמנות לימין, לקריטריון חלוקתי אנטי-אוניברסלי ואנטי-דמוקרטי. כך, למשל, יזם הימין מגוון הצעות חוק המעניקות ליוצאי צבא ושירות לאומי, כלומר בעיקר ליהודים, עדיפות בקבלת עבודה בשירות המדינה, בתנאי שכר, בהנחה במיסים, בקבלה למעונות סטודנטים, בהקצאת קרקע למגורים, במתן שירותים ובבחירת ספקים. בדומה, טיוטת “חוק הלאום” שהגישו איילת שקד ויריב לוין מבחינה בין היהודים הנהנים “מזכויות לאומיות”, ולפיכך מתקציבים ציבוריים לטיפוח מורשתם, לבין הערבים, שלהם מוקנות רק “זכויות אישיות”, המאפשרות להם לטפח את מורשתם, אך במימון פרטי. עולה אפוא, שהמשמעות המעשית של “חוק הלאום” היא מתן הכשר להעדפה תקציבית של רשויות מקומיות, עמותות ומוסדות חינוך, השכלה ותרבות המשרתים יהודים.

מיגזור “היהדות” הפך אותה יותר ויותר לקריטריון חלוקתי, המשמש ככלי במאבק הבין-מיגזרי על התקציבים המקוצצים של השירותים החברתיים. תכונות אלו הוקצנו בשנים האחרונות, וככל ש”היהדות” הפכה לקריטריון גלוי להעדפה כלכלית של האוכלוסיה היהודית, כך הקנה לה הימין אופי כוחני ואנטי-דמוקרטי יותר.

באשכולות הנמוכים לא מצביעים עבודה, וזה לא קשור ליהדות. צילום: שאטרסטוק

הצבעה תודתית

המפתח לניתוח מגמות ההצבעה המנוגדת של המעמדות השונים בישראל מצוי דווקא בדמיון במדיניות הכלכלית-חברתית שנוקטים הימין והשמאל מאז שנות ה-80: לצד המחלוקות בסוגיות שלום וביטחון, אימצו שני הגושים את עקרונות הכלכלה הניאו-ליברלית, ופעלו להפרטת המשק הציבורי ופירוק מדינת הרווחה, מדיניות שהגדילה את אי-השוויון הכלכלי ושחקה את הביטחון החברתי. ואולם, בד בבד, קידמו הימין והשמאל דפוסים מנוגדים של ניאו-ליברליזם, ובניגוד זה – ולא בגורמים הזהותיים והתרבותים, שהם תולדה שלו – טמון ההסבר לתמיכת המעמדות הנמוכים בימין והמעמדות הגבוהים בשמאל.

הימין, קידם את הניאו-ליברליזם, ובמקביל טיפח גם את המיגזרים כמנגנוני פיצוי שהקטינו את פגיעת קיצוץ השירותים החברתיים בשכבות שונות בציבור היהודי. השמאל, לעומת זאת, הגדיר את ייחודו הפוליטי בהתנגדות למנגוני הפיצוי של הימין, התנגדות שהפכה ליסוד מרכזי של זהותו. ואולם, בעיני נפגעי משטר ההפרטה, התנגדותו של השמאל למיגזרים – כלומר, ל”יהדות” – ותמיכתו במשטר הדמוקרטי ובבית במשפט – כלומר, ב”ליברליזם” – אינם אינם נתפשת כביטוי לערכים ואידיאולוגיה, אלא כמכשירים בידי המעמדות המבוססים לשימור יתרונם הכלכלי-חברתי. מכאן, שהתוכן הממשי של “היהדות” כנימוק מרכזי למיגזור ו”הליברליזם” כנימוק מרכזי לשלילתו, אינו רעיוני, אלא מעמדי. בני ביטון, ראש עירית דימונה, הדגיש היבט זה כשהסביר את תמיכת עיירות הפיתוח בנתניהו: “אז מה מספרים לנו? הצבעה שבטית? הצבעה דתית? לא, הצבעה תודתית”.

ביטון שולל אפוא את ההסבר שמציע גבאי להצבעת המעמדות הנמוכים לימין, וטוען כנגד הפרשנויות הרווחות כי לא גורמים דתיים ועדתיים – שמהם נבנית “היהדות” בנוסח גבאי – הם הגורם להצבעתם, אלא גורמים גורמים כלכליים ותקציביים, ש”היהדות” משמשת רק תירוץ להענקתם.

“ההצבעה התודתית” מלמדת שתמיכת המעמדות הנמוכים בימין היא בחירה מושכלת – “רציונלית” – מבחינה כלכלית, ובד בבד היא חושפת את ההיגיון המעמדי העומד בבסיס “היהדות” כמגדיר של הימין ו”הליברליזם” כמגדיר של השמאל. מכאן, שבניגוד להסברים “האסטרטגיים” של גבאי ותומכיו, “היהדות” שהוא מציע נטולת ערך אלקטורלי: הימין רואה ב”יהדות” רק תירוץ להעדפה התקציבית של מנגנוני הפיצוי המיגזריים, המבטיחה את התמיכה בו; גבאי רוצה להשתמש בריטוריקה “היהודית”, כדי להיאבק במנגנוני הפיצוי של הימין וכתחליף לשינוי ממשי בכללי המשחק של משטר ההפרטה.

על השמאל להתחיל את המאבק בימין בזירה הכלכלית-חברתית. לשם כך עליו לגבש מדיניות שתחליף את מנגנוני הפיצוי של הימין במדינת רווחה רחבה, וכצעד ראשון – בניגוד למדיניותו של גבאי – להמיר את ההוצאה הפרטית לשירותים החברתיים, המשמרת את הפערים המעמדיים, במימון ממשלתי מלא.

ואולם, עד כה נמנע השמאל מלעשות זאת, שכן הצעות מסוג זה עתידות לקומם את תומכיו המבוססים של השמאל, הרואים בהן פגיעה ביכולתם לממש את יתרונותיהם המעמדיים, כמו למשל יכולתם לרכוש שירותי חינוך משופרים לילדיהם.

בניגוד לפרשנויות הרואות בגבאי “שינוי”, בחירתו הייתה ניצחונו של הסדר הישן, במפלגת העבודה, כלומר, של המעמדות המבוססים, שהבטיחו בדרך זו שהיא לא תסטה מן התלם הניאו-ליברלי. ואכן, כחלק מ”השבירה ימינה” החל גבאי – כפי שהיו מי שהתריעו מראש – להטביע את התביעות הסוציאל-דמוקרטיות להגדלת השוויון הכלכלי והצדק חברתי במלל חסוד של זהות יהודית שכיסה על מדיניותו הניאו-ליברלית. תמיכה זו חושפת את פוליטיקת הזהויות כגורם המטשטש את האופי המנשל של הניאו-ליברליזם ומסיט את המאבק הפוליטי מבסיסיו הכלכליים והחברתיים להשתקפויותיו הרעיוניות והתרבותיות וכך מסייעת בשימור והעמקתו של משטר ההפרטה.

מצביעי הימין הם “יהודים” יותר, אם כך, בשל התוכן הכלכלי-חברתי של “היהדות” כהגיון החלוקתי של מנגנוני הפיצוי שעיצב הימין כדי לקדם את משטר ההפרטה.  גבאי, לעומת זאת, משווק את הזהות “היהודית” כתחליף למשטר חלוקתי סוציאל-דמוקרטי שיתמודד עם הניאו-ליברליזם של הימין, וככזה הוא מסייע לשימורו. יתר על כן, נראה כי שיח הזהויות “היהודי” שמטפח גבאי אינו פונה החוצה, לעבר תומכי הימין, אלא מכוון פנימה, כנגד המהלך הסוציאל-דמוקרטי בעבודה המכוון כנגד הסדר הניאו-ליברלי, וככזה מאיים על היסודות המבוססים בעבודה, שגבאי מייצג את האינטרסים שלהם.