ב-1902, בשיאו של גל אנטי-יהודי שפקד את בריטניה מאז ראשית מלחמת הבורים, העיד תיאודור הרצל בפני ועדה של הפרלמנט הבריטי שבחנה את אפשרות הגבלת כניסתם של מהגרים זרים, ולמעשה יהודים, למדינה.[1] הרצל, שהתייחס לגילויי העויינות ליהודים, ציין, כי אנגליה "איננה ארץ אנטישמית", אך הדגיש, כי זה המצב "לפי שעה" ו"בדרך כלל", וכי אנגליה היא כבר יותר אנטישמית מכפי שהיתה בעבר הקרוב. הוא הזהיר מפני החרפת מגמה זו, שעתידה לפגוע באופייה של אנגליה כ"ארץ חופשית" והביע חשש מפני הפיכתה למדינה אנטישמית. נקודת המוצא של הרצל היתה, אפוא, כפולה: בריטניה אינה ליברלית או אנטישמית במהותה, והשאלה האם היא עתידה ללכת בדרכן של מדינות כמו גרמניה, אוסטריה או צרפת, שלא היה ספק במקום המרכזי שהאנטישימיות תפסה בחיי הציבור שלהן, או האם היא תוכל לשמור על ייחודה כמדינה ליברלית, היא שאלה פוליטית פתוחה. תשובתו של הרצל לשאלה זו הייתה פסימית: הוא צפה, כי בריטניה עתידה לאבד את ייחודה, וכי בהדרגה תתפתח בה אנטישמיות בנוסח היבשתי.
ספרות המחקר הענפה הדנה בגילוייה השונים של האנטישמיות בבריטניה במאה העשרים מלמדת, כי הגם שבעיקרו של דבר תחזיתו של הרצל לא התממשה, הרי שחששותיו לא היו נטולי יסוד. האנטישמיות הבריטית, אכן, התפתחה ב'דרך מיוחדת'[2]: בהשוואה למדינות מרכז ומערב אירופה היקפה היה מצומצם, היו בה מעט גילויי אלימות, היא היתה פחות אידאולוגית, לא תקפה את היהודים ככלל, אלא רק תת-קבוצות של החברה היהודית כמו מהגרים או עשירים, נחשבה לבלתי מכובדת, השפעתה האינטלקטואלית היתה מעטה, היא לא הצליחה להפוך לגורם ציבורי או פוליטי בעל משמעות ונכשלה לחלוטין ככוח אלקטורלי. ואולם במקביל, למרות המקום השולי שהיא תפסה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, בין מלחמת הבורים למלחמת העולם השניה, ניכרה מגמה עקבית של עליה בחריפותם של גילויי האנטישמיות בבריטניה שהחלו ללבוש צורה דומה לזו של האנטישמיות היבשתית. עולה, כי 'הדרך המיוחדת' של האנטישמיות הבריטית התאפיינה במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי שתי מגמות סותרות: שוליות והחרפה. יחסית ליבשת היא נותרה, אמנם, שולית מבחינת פגיעתה ביהודים, ההד הציבורי שלה והשפעתה הפוליטית, אך היא החריפה כמותית ורעיונית, תוך שהיא מתקרבת בהדרגה לדגם היבשתי.
הניסיון להסביר את 'הדרך המיוחדת' עומד במוקד הדיון ההיסטוריוגרפי באנטישמיות הבריטית בשלושת העשורים האחרונים. עד לשנות השבעים הגירסה הרווחת של ההסבר לאנטישמיות הבריטית ניתנת להגדרה כ'אסכולה הליברלית'.[3] אסכולה זו – שהייתה נגזרת של 'הגירסה הוויגית' של ההיסטוריה האנגלו-יהודית – הסבירה את חולשת האנטישמיות כצד השני של הצלחת האמנסיפציה בבריטניה, שמצאה ביטוי בעלייה נמשכת במעמד הכלכלי והחברתי וברמת ההתערות התרבותית של חלקים הולכים וגדלים של הציבור היהודי. את הסיבה העיקרית לכך מסבירה האסכולה הליברלית ב'דרך החיים הבריטית', ובשורה של תהליכים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, שהבדילו את בריטניה מארצות היבשת, אשר פעולת הגומלין שלהם והשפעתן המצרפית יצרה תרבות פוליטית ליברלית, שהוותה בלם בפני התפשטותה של האנטישמיות. האסכולה הליברלית הוסיפה לשמור על בכורתה גם לאחר שתמונת המציאות האנגלו-יהודית, ובתוך כך מקומם של הגילויים האנטישמיים, התגוונה בעקבות העניין ההולך וגובר שהחל המחקר לגלות בחיי המהגרים היהודים ממזרח אירופה, שזרמו לבריטניה במספרים גדולים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושינו את פני הקהילה.[4] המהגרים, שהתרכזו בשכונות העוני של האיסט-אנד של לונדון והוסיפו על הבעיות החברתיות הקשות של האיזור, עוררו בקרב גורמים שונים בחברה הבריטית תגובה אנטי-יהודית, שרקעה היה כלכלי, חברתי ותרבותי, והיא קבלה גם ביטוי פוליטי ומשפטי, ששיאו היה ב"חוק הזרים" שהתקבל ב1905-.[5] חקר ההגירה העמיד, אמנם, בספק כמה מהנחותיה של האסכולה הליברלית, אך בכך לא היה כדי לערער את הגמוניה שלה, הן משום שהעמדות האנטי-יהודיות מוקדו באוכלוסיית המהגרים שלא נמנתה על המרכז האנגלו-יהודי, והן משום שהן כוונו כנגד "הזרים" ולא כנגד היהודים בתור שכאלה, עובדה ששמשה אף היא מעין אישרור להסבריה של האסכולה הליברלית.
ואולם, מאז שנות השבעים של המאה העשרים גברו במחקר הקולות המערערים על תקפותה של האסכולה הליברלית. מהלך זה הוזן על-ידי שתי התפתחויות היסטוריוגרפיות נפרדות: האחת, העיסוק הגובר בגילויים השונים של האנטישמיות – על רקע העניין הגובר ביחס למהגרים בחברה הבריטית – שחשיפתם והדיון בהם הגדיל את משקלם היחסי בהיסטוריה האנגלו-יהודית, תוך שהוא מגדיר מחדש את גבולותיה; והשניה, עלייתן של גישות היסטוריוגרפיות חברתיות ותרבותיות, שחלקו על הנחת היסוד של האסכולה הליברלית. כתוצאה מכך אותגרה האסכולה הליברלית על ידי שתי אסכולות – שיכונו להלן על פי גרעיני הטיעון שלהן 'האסכולה החברתית' ו'האסכולה התרבותית' – המתמקדות בניסיון להסביר את החרפת גילויי האנטישמיות בבריטניה, ואשר במקביל לביקורת האסכולה הליברלית חלוקות ביניהן בשורה של סוגיות תיאורטיות והיסטוריות מרכזיות.
האסכולה החברתית מסבירה את ההחרפת האנטישמיות בבריטניה בגורמים כלכליים, חברתיים ופוליטיים משתנים, וניתן לזהות בתוכה שתי מגמות משנה יריבות, שטעוניהן משמשים בה בערבוביה: 'מגמת ההיסט' ו'מגמת ההתנגשות'. מגמת ההיסט טוענת, בדומה לפרשנויות הרווחות בהסבר האנטישמיות היבשתית בפרט והפאשיזם בכלל, כי האנטישמיות הבריטית ביטאה את מחאתם של גורמים שנפגעו מתהליכי המודרניזציה, התנגדו להם וחתרו לעצור את התקדמותם, וכי היא התפשטה על רקע המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי שהלך והעמיק בבריטניה מאז ראשית המאה העשרים. היהודים, לטענת מגמת ההיסט, הוצגו כ'מרוויחים' העיקריים מן הליברליזם הפוליטי והכלכלי, בשל מגוון סיבות – שחלקן מהוות את ציר הטיעון של האסכולה הליברלית – וכך הם הפכו בנקל לשעיר לעזאזל של המאבק במודרניזציה.[6] מגמת ההתגשות מתבססת על "תיאוריית המיעוטים המתווכים"[7] וטוענת, כי האירועים האנטישמיים היו תולדה של ניגודי אינטרסים כלכליים פוליטיים ממשיים בין היהודים – שהוסיפו לשמור על ייחוד חברתי ותרבותי מובחן – לבין קבוצות שונות באוכלוסיה.[8]
האסכולה התרבותית יוצאת כנגד האסכולה הליברלית והאסכולה החברתית כאחד וטוענת, כי האנטישמיות היא גורם של קבע בחברה הבריטית. גם באסכולה התרבותית משמשים בערבוביה טעונים של שתי מגמות משנה: 'מגמת הרצף' ו'מגמת הזהות'. מגמת הרצף מדגישה, כי לגירסאותיו השונות של הסטריאוטיפ האנטי-יהודי שרווחו בבריטניה, היה תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין היהודים וסביבתם לאורך הדורות ובתוך כך גם בטיפוח האנטישמיות.[9] מגמת הזהות טוענת בהמשך לביקורת הנאורות של הפוסט-מודרניזם, כי השתלבותם של היהודים בחברה הבריטית הותנתה בהתכחשות לזהות היהודית ובשלילתה. מגמת הזהות טוענת, לפיכך, כי השתלבות היהודים לא היתה אלא מעשה מתמשך של כפיה תרבותית, וכי האמנסיפציה לא היתה אלא "אנטישמיות של סובלנות" – שפירוקה ממראית העין הליברלית מותיר אותה כאנטישמיות לכל דבר – שעיצבה את היחס המדכא של החברה הבריטית ליהודים.[10]
הויכוח בין האסכולות ובתוכן תרם רבות לחקר תולדות האנטישמיות הבריטית – נושא התופס מקום מרכזי בהיסטוריוגרפיה האנגלו-יהודית של הדור האחרון – אך בכל הנוגע לבירור הגורמים ל'דרך המיוחדת', בה התפתחה האנטישמיות בבריטניה על השוליות וההקצנה המאפיינת אותה, לא חלה כל התקדמות של ממש מאז הוגדרו קווי המתאר של הויכוח בראשית שנות השמונים. דוגמה למבוי הסתום אליו נקלע הדיון הוא ניסיון של האסכולות השונות להסביר את הגורמים להתפרצותו של הגל האנטישמי בשנים 1912-1914, שלראשונה בבריטניה, ניכרו בו קווי דמיון לאנטישמיות היבשתית. גל זה היה תולדה של שתי שערוריות פוליטיות-פיננסיות – "שערוריית מרקוני" ו"שערוריית הכסף ההודי" שיתוארו בהרחבה להלן – בהן היו מעורבים מדינאים ופיננסיירים בכירים, כולם ליברלים ומרביתם יהודים, שהואשמו בניצול משרותיהם הציבוריות להפקת רווחים אישיים תוך פגיעה באינטרס הלאומי הבריטי. שתי השערוריות פרצו במהלך 1912 והתמשכו לתוך 1914, ובשל הדמיון בהאשמות ובדמויות המרכזיות הן נתפשו בדעת הקהל ובשיח הציבורי כמקשה אחת.
שלוש האסכולות מוצאות בגל האנטישמי של 1912-1914 אישור להנחותיהן. וויליאם רובינשטיין, הנציג הבולט של האסכולה הליברלית בדור האחרון, סבור, כי פרשת מרקוני ופרשת הכסף היוו אמנם את שיאה של האנטישמיות בתקופה האדוארדיאנית, אך עיון במהלכן מלמד, לדבריו, "ללא ספק", כי "המרכיב האנטישמי בשתיהן היה הרבה פחות מרכזי מכפי שסבורים כמה היסטוריונים של האנטישמיות הבריטית". יתר על כן, שערורית מרקוני אף "מלמדת בבירור על חולשתה של האנטישמיות האנגלית בתקופה זו יותר מאשר על עוצמתה".[11] קולין הולמס, מאבות האסכולה החברתית, סבור, כי הרקע לשערוריות הוא "יצוג יהודי רב-עוצמה בפיננס ובמיוחד במרצ'נט-בנקינג", שהיה תולדה של פתיחת החברה בפני היהודים, מהלך שאיפשר מצד אחד את הצלחתם, אך מצד אחר עורר כלפיהם את עויינותם של מי שהתנגדו למודרניזם, עויינות שהזינה את האנטישמיות.[12] קנת לאן, שבחן את הרקע לשערורית מרקוני מתוך הנחותיה של האסכולה החברתית סבור אף הוא, כי "הצלחתם של יהודים מסויימים בתקופה האדוארדיאנית חוללה אנטישמיות מסוג דומה לזה שהתקיים מעט קודם לכן בצרפת וגרמניה, אם כי ברמה נמוכה יותר". לדבריו, בבריטניה כמו ביבשת "היהודים הם השעיר לעזאזל של אלו שחייהם הופרעו על ידי הסדר החברתי החדש שהתפתח במאה ה19- … אלו היו בעיקר קבוצות שאויימו על ידי המודרניזם", איום המסביר מדוע, בשנים שקדמו ל1914- חלה "שחיקה של המסורת הליברלית והסלמה של התהליך האנטישמי.[13] דויד סזרני, מהדוברים המרכזיים של האסכולה התרבותית, טוען, כנגד האסכולה החברתית, כי יש להבין את האנטישמיות לא כתולדה של התנגשות בין קבוצות חברתיות, אלא כתולדה של התפתחויות "בתחום האידיאולוגי".[14] בריאן צ'אייט המנתח את האנטישמיות הבריטית מתוך הנחותיה של תיאוריית האוריינטליזם של אדוארד סעיד, טוען – בניגוד לתיאוריות ההתנגשות – כי השיח הגזעני היה תולדה של רצף של ייצוגים שעיצבו פרקטיקות עוינות ליהודים. לפיכך לדבריו, האנטישמיות הבריטית היא תולדה של הבנייה חברתית ולא תולדה של יחסים בין מיעוטים. צ'אייט מסכם, כי "שערוריית מרקוני 'נכתבה' למעשה והייתה חלק של השיח הגזעני בבריטניה הרבה לפני שהיא 'התרחשה' בפועל".[15]
ואולם, ככל ששלוש האסכולות חלוקות ביניהן בשאלת הגורמים לאנטישמיות הבריטית, הרי שלהסברים שהן מציעות לגל האנטישמי של 1912-1914, ישנו מכנה משותף מתודולוגי סמוי: שלושתן מתעלמות מייחודו ההיסטורי – הפוליטי, הכלכלי והחברתי – ועושות גל זה רק לדוגמה נוספת לדפוס כללי המאפיין את האנטישמיות הבריטית, דפוס שבאופן זה מאבד את כוחו הפרשני. אפשר שרובינשטיין צודק בטענתו, שאם שערוריות מרקוני והכסף היו שיאה של האנטישמיות הבריטית, הרי שהדבר מוכיח דווקא את חולשתה; אך בכך אין הוא מסביר את הגורמים להחרפתה דווקא בשנים 1912-1914. אפשר שהולמס ולאן צודקים שלדימויי העוצמה של היהודים, שרווחו בבריטניה, היתה השפעה על פרוץ השערוריות ועל היבטיהן אנטישמיים, ואולם בכך אין הם מסבירים מדוע פרצו השערוריות בעת שפרצו, מדוע הן התמקדו דווקא בפוליטיקאים ובבנקאים יהודים מסויימים ולא באחרים ומדוע היו חריפות יותר משבעבר. ובדומה, סזרני וצ'אייט מתארים את האנטישמיות בכלל ואת השערוריות בפרט כחלק מיחסי כח מופשטים, שאין כל משמעות לנסיבות בהן הן באו לידי ביטוי, ובכך הופכים את הממשות ההיסטורית לנטולת חשיבות.
עולה, שיותר מששלוש האסכולות מפרשות את הגל האנטישמי של 1912-1914, הם משתמשות בו כדי לאשש את תפיסותיהן המוקדמות, ההופכות לדוגמות אידיאולוגיות יותר מאשר לפרשנות היסטורית. שלושתן מתעלמות מן התוכן הכלכלי והפוליטי הממשי של העימותים שהזינו את שערוריית מרקוני ושערוריית הכסף ההודי, הגם שהן מודות בחשבותם, ומתארות אותן כ'אנטישמיות' באופן העושה את האנטישמיות לכח מופשט. בדומה, שלוש האסכולות אינן מתיחסות לאינטרסים של כל אחד מן המדינאים והבנקאים היהודיים שעמדו במרכזן, והם נתפשים כ'יהודים' ולא כבעלי עמדות ואינטרסים פוליטיים או כלכליים מסוימים. מהלך פרשני זה נוטל מן המושגים 'פיננסיירים' או 'פוליטיקאים' כל תוכן היסטורי ממשי והופך אותן לתוויות תעמולתיות, באופן שאינו שונה מן השימוש שנעשה בהן במהלך השערוריות עצמן, גם אם במגמה ערכית ופוליטת הפוכה. כך במקום לפרש את הסטריאוטיפים האנטישמיים, שלוש האסכולות משתמשות בהם ומשכפלות אותם וכך חוזרות על דפוס הטיעון הרואה באישים אלו קודם כל 'יהודים': הן אינן מתעניינות באיכויות הלא יהודיות של פעילותם אותם אישים, למעט העובדה שהם היו בעלי כוח פוליטי או עשירים; ותכונות אלו מתוארות באופן סטירואטיפי המטשטש את האופן הממשי בו בא כוחם לידי ביטוי, משמע האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שהוא שרת.
מן הכשל המגדיר את המכנה המשותף בין שלוש האסכולות עולה כי הניגוד ביניהן הוא אידיאולוגי ולא תיאורטי; וכי את ההתקפות על היהודים, אין להבין מתוך הגילויים האנטי-יהודיים לכשעצמם, אלא מתוך ההקשרים הפוליטיים והכלכליים בהם הן התחוללו. גישה היסטורית זו, המנוגדת לגישה הסטריאוטיפית העומדת ביסוד שלוש האסכולות הרווחות במחקר, תיבחן להלן ביחס ל"פרשת הכסף ההודי", שבניגוד לגילויים אחרים של האנטישמיות הבריטית זכתה עד כה רק לאיזכור שולי בספרות המחקר. לפיכך, יבוררו להלן השאלות, מה היו הגורמים הפוליטיים והכלכליים שחוללו את פרשת הכסף ואילו אינטרסים שרתה התעמולה האנטישמית שהתלוותה אליה.
מהלכן של שערוריות מרקוני והכסף ההודי
שערורית הכסף ההודי פרצה בסוף 1912, כאשר דעת הקהל הבריטית היתה נתונה תחת הרושם שיצרה שערוריית מרקוני, שפרצה כחצי שנה מוקדם יותר. הדמיון הרב בין שתי הפרשות גרם לכך שהן נתפשו בדעת הקהל של זמנן, אך גם במחקר ההיסטרי, כמקשה אחת. הדגשת הדמיון בין הפרשות מסייעת אמנם להבנת דרכי המניפולציה האנטישמית של דעת הקהל, אך היא גם תורמת לסטריאוטיפיזציה שלהן, וכך גורמת לטשטוש יסודותיהן הפוליטיים והכלכליים, שאינם ניתנים להבנה אלא דרך בחינת הייחוד שבכל אחת מהן לכשעצמה.
שערורית מרקוני פרצה באביב 1912, ובמרכזה עמדו שני חשדות כנגד פוליטיקאים ואנשי עסקים ליברלים, שחלק ניכר מהם היו יהודים.[16] החשד הראשון היה, כי חברת מרקוני זכתה בדרכים לא כשרות במכרז שהוציא משרד הדואר הבריטי להקמת רשת טלגרף אימפריאלית. נטען, כי שר הדואר, הרברט סמיואל, העדיף את הצעתה של חברת מרקוני בשל העובדה, שמנהל החברה, גודפרי אייזקס, היה אחיו של חבר הקבינט והיועץ המשפטי לממשלה, רופוס אייזקס, לימים לורד רדינג, וכן בשל העובדה, שכמו האחים אייזקס, גם סמיואל היה יהודי. החשד השני היה, כי רופוס אייזקס, שר האוצר, לויד ג'ורג', ומצליף הסיעה הליברלית בפרלמנט, הלורד מארי, ניצלו את הידע המוקדם בדבר החוזה העומד להחתם ורכשו מניות של חברת מרקוני, בציפיה לעליית שעריהן, ומכרו אותן לאחר חתימתו ברווח גדול. רצף הגילויים, שעורר חשדות לשחיתות כלכלית, פוליטית ומפלגתית ול'קשר יהודי', שבחוגי אופוזציה שונים לבש עד מהרה גם גוון אנטישמי, הסעיר את דעת הקהל והוביל להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מדיניות הטלגרף של משרד הדואר בכלל ואת החשדות לשחיתות בפרשת המכרז בפרט. דיוני הועדה והגילויים שעלו במהלכם המשיכו ללבות את השערוריה, שהוסיפה לעמוד במוקד תשומת הלב הציבורית במשך תקופה ארוכה. מסקנות הועדה היו, כי החשד הראשון היה נטול בסיס, וכי לא היה כל דופי בשיקוליו של הרברט סמיואל. החשד השני התברר כמבוסס יותר, וכי שלושת האישים היו מעורבים בספקולציה במניות מרקוני, אם כי אופי הספקולציה היה שונה מכפי שפורסם תחילה. עיון במהלכה ותוצאותיה של פרשת מרקוני בכלל ובשימוש התעמולתי שנעשה בה בפרט – כולל על ידי גורמים אנטישמיים מובהקים – מלמד, כי עוקצה היה מופנה כנגד הממשלה הליברלית יתר מאשר כנגד היהודים בתור יהודים. המתקפות כנגד האישים הלא יהודים שהיו מעורבים בה היו חריפות לא פחות מאלו שהופנו כנגד האישים היהודים, ותוצאותיה של השערוריה ניכרו בהחלשת מעמדה של הממשלה הליברלית יותר מאשר בהחלשת מעמדם האישים, יהודים כלא יהודים, שעמדו במרכזה.
שערורית הכסף ההודי פרצה במהלך שערורית מרקוני,[17] בזמן שחשדנותה של דעת הקהל כלפי היחסים בין הון לשלטון הייתה בשיאה, וכאשר התעמולה האנטישמית הדגישה את התפקיד המרכזי שהיהודים ממלאים בהשחתת הזירה הפוליטית והציבורית בבריטניה. הבסיס העובדתי לשערוריה היה פרסום הידיעה, כי בחודשים מרץ-ספטמבר 1912, רכש המשרד ההודי בחשאי מתכת כסף לטביעת רופיות באמצעות בנק מונטגיו, ולא באמצעות הבנק אוף אינגלנד כפי שנהוג היה עד אז. המשרד הסביר כי העסיק את בנק מונטגיו, שהיה הגורם המוביל בשוק הכסף הלונדוני, כדי לסכל נסיונות של גורמים עיסקיים בהודו ובלונדון לגרום לעליה ספקולטיבית במחיר הכסף, לאחר שהבנק אוף אינגלנד לא יכול היה להבטיח את החשאיות הדרושה לשם כך. הסבריו של המשרד התקבלו בספקנות על ידי גורמים שונים בעיתונות ובפרלמנט, שהחלו להצביע על חשדות למעשי שחיתות, בעיקר משום שהשותף הבכיר בבנק מונטגיו, לואיס מונטגיו, ושותף נוסף ג'רלד מונטגיו, היו אחיו של תת השר במשרד ההודי, אדווין מונטגיו. יתר על כן, שותף אחר בבנק מונטגיו, חבר הפרלמנט הליברלי, סטיוארט סמיואל היה אחיו של שר הדואר הרברט סמיואל – אחד החשודים המרכזיים בשערורית מרקוני – ושניהם היו דודנים של האחים מונטגיו. שותף נוסף בבנק מונטגיו, ומי שניהל מטעמו את עיסקת הכסף, היה ארנסט פרנקלין, שעמד בקשרי נישואין עם משפחות מונטגיו וסמיואל. העובדה שאישים אלו היו כולם יהודים וקרובי משפחה העצימה את החשדות בדבר שיקולים זרים, שחיתות ו'קשר יהודי', שיצרו את הבסיס לפרשנות האנטישמית של הפרשה.
באווירה ששררה בבריטניה בעקבות שעורוית מרקוני די היה בקשרים המשפחתיים והאתניים בין המעורבים ברכישת הכסף כדי להעניק לחשדות השחיתות תוקף מסויים, שהלך והתחזק ככל שבעקבות שאילתות של חברי פרלמנט שמרניים הלכו ונחשפו פרטים נוספים הנוגעים לדרך קבלת ההחלטות שהובילה להתקשרות עם בנק מונטגיו. כך התברר, כי לבנק מונטגיו היו קשרים עיסקיים מסועפים עם המשרד ההודי וכי יו"ר הוועדה הפיננסית של המשרד ההודי, פליקס שוסטר – יהודי לשעבר ומועמד ליברלי לשעבר לפרלמנט שנתמך בידי סמיואל מונטגיו – שהחליט על ביצוע העיסקה עם בנק מונטגיו, היה גם היו"ר של ה-Union of London and Smith Bank,[18] הבנק בו ניהל בנק מונטגיו את חשבונותיו. האופוזציה השמרנית, שליבתה את השערוריה, הרחיבה את ביקורתה ודרשה, כי בנוסף לחקירת החשדות למעשי שחיתות בפרשת רכישות הכסף תיבחן גם המדינית הפיננסית של המשרד ההודי בכלל. ועדות חקירה שהוקמו בעקבות דרישות אלו מצאו, למורת רוחה של האופוזציה, כי בהעסקתו של בנק מונטגיו לא היה כל יסוד של שחיתות, וכי היא נעשתה מתוך שיקולים עיסקיים ראויים; כן נקבע, כי מדיניותו הפיננסית של המשרד היתה ללא דופי. פן נוסף של שערורית הכסף ההודי נגע להתנהגותו האישית של סטיוארט סמיואל, שכשותף בבנק מונטגיו וכחבר פרלמנט הפר את החוק שאסר על חברי פרלמנט לעמוד בקשרים עסקיים עם הממשלה. האופוזציה דרשה למצות עם סמיואל את הדין, ולאחר הליך משפטי ופרלמנטרי ממושך, שהוסיף ללבות את השערוריה, הוא נדון לקנס גבוה ונדרש לפנות את מקומו בפרלמנט. הוא שב נבחר לפרלמנט לאחר בחירות משנה סוערות בוויטצ'פל, איזור בחירה 'יהודי' שיוצג בידי שותפים בבנק מונטגיו מאז 1885. הזיקה בין שערורית מרקוני לשערורית הכסף גברה לאחר שהתגלה, כי ג'רלד מונטגיו רכש חבילת מניות של חברת מרקוני. ההסבר, כי המניות נרכשו עבור הפירמה ורטהיים-גומפרץ, הקורספונדנטית של בנק מונטגיו באמסטרדם, לא הפחית את עוצמת החשדות, ושמה היהודי של הפירמה אף העצימם אותן.[19]
החשדות למעשי שחיתות, שהתעוררו בעקבות פרסום פרטי עסקות הכסף נוצלו בידי האופוזציה לניגוח תוקפני ויעיל של הממשלה הליברלית, שהיתה פגיעה במיוחד על רקע אווירת חוסר האימון ששררה בעקבות פרשת מרקוני.[20] גם לאחר שהתבהר, כי העיסקה בין המשרד ההודי ובנק מונטגיו נעשתה מתוך שיקולים עיסקיים ראויים, כי לא היו כרוכים בה כל מעשי שחיתות וכי היא חסכה ממון רב לממשלת הודו, לא חדלו גורמי האופוזיציה לבקר אותה, אם כי הם שינו בהדרגה את נימוקיהם. מעתה נטען, כי צריך היה להמנע מן העיסקה, גם אם היא היתה כשרה וגם במחיר הפסד כספי, שכן החשאיות שאפפה אותה ויחסי הקרבה בין המשרד ההודי ובנק מונטגיו יצרו בסיס מוצק לחשדות, שמוטב היה שלא ליצור עילה להתפתחותם. כך טען הספקטייטור, כי הגם שבמהלך העיסקה לא בוצעו כל מעשי שחיתות, הרי שהיא יצרה "מראית עין של זדון", ולפיכך חשדו של הציבור הוא "טבעי לחלוטין", שכן "פרטים בעלי אופי אישי נחרטים בזיכרון זמן רב אחרי שפרטים בעלי אופי פוליטי נשכחים".[21] העיסוק באותם "פרטים האישיים" הוא שהעמיד במוקד של שערורית הכסף קבוצת משפחות שהיו קשורות לבנק מונטגיו שבניה תפסו עמדות הבכירות גם בממסדים הפוליטיים והכלכלים בבריטניה, כמו גם בקהילה האנגלו-יהודית, והוא שאיפשר את הפיכתה למוקד של הסתה אנטישמית. ואולם, כדי לעמוד על הגורמים לפרשת הכסף יש לחדור מעבר ל"פרטים האישיים" ולעמוד על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של קבוצת מונטגיו וזיקתם לרכישות הכסף בפרט ולמדיניות המטבע בהודו בכלל.
בנק מונטגיו: אינטרסים כלכליים ומדיניים
בנק סמיואל מונטגיו ושות' נוסד ב1852-, בידי סמיואל מונטגיו,[22] שהיה השותף הבכיר בבנק, אחיו אדוין סמיואל ואליס פרנקלין. הבנק שהתמחה במסחר במטבע חוץ ובמתכות יקרות, היה הפירמה המובילה בסיטי במסחר בכסף, אך לא השתייך לצמרת הבנקאות הלונדונית, עליה נימנו הפירמות שריכזו בידיהן את השליטה האסטרטגית בסיטי: המצר'נט בנקרס, ששלטו בשוק ההנפקות מכאן, והבנקים בע"מ ששלטו בנפחי ההון הגדולים, מכאן. יחד עם זאת, סמיואל מונטגיו עצמו, שנפטר ב1911-, והיה מי שעיצב את דרכו העיסקית של הבנק עד ערב פרוץ שערורית הכסף, נהנה ממעמד בכיר בסיטי הודות להשפעתו במפלגה הליברלית ולתפקיד הפעיל שמילא במאבק על עיצוב המדיניות המונטרית הבריטית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.
בשנים 1885-1900 ייצג מונטגיו בפרלמנט את וייטצ'פל, איזור בחירה 'יהודי' באיסט אנד. מונטגיו נודע בתמיכתו בגלדסטון, בסחר החופשי ובהענקת שלטון בית לאירלנד והתבלט גם כרדיקל חברתי.[23] את עיקר פירסומו רכש מונטגיו בזכות עמדותיו בתחום המדיניות המונטרית.[24] הוא טען, כי כינון בסיס הזהב וביטול השימוש במתכת הכסף כבסיס למערכת המטבע במרבית המדינות התעשיתיות בתחילת שנות ה70-, היה אחד הגורמים ל"שפל הגדול" ברבע האחרון של המאה ה19-. את המוצא מן המשבר הוא ראה בהרחבה מונטרית באמצעות הנהגתו של בימטליזם בי"ל, משמע, ייצוב מערכת המטבע העולמית באמצעות הסכם בי"ל לשימוש בכסף ובזהב כמתכות בסיס. לדבריו, בבריטניה הוחרף המשבר בגלל מדיניותו המונטרית של הבנק אוף אינגלנד שגרם לייקור ואי-יציבות של שערי הריבית. מדיניות זו פגעה, לטענתו, קשות במגזר היצרני שנזקק לאשראי, ומנגד הגדילה את רווחיו של המגזר הפיננסי ושליטתו בכלכלה. לפיכך מונטגיו תבע, כי הבנק אוף אינלנד יפעל להרחבה מונטרית ולייצוב מערכת האשראי, כמתבקש מתפקידו כבנק מרכזי. בהמשך לרדיקליזם החברתי שלו, הוא קרא להתערבות פוליטית כדי להתאים את מדיניות מטבע לצרכי המגזר היצרני והתעשיה, שאת האינטרסים שלהם הוא זיהה עם האינטרס הלאומי הבריטי.
לביקורתו של מונטגיו נודעה חשיבות מיוחדת על רקע המאבק שהתחולל במפנה המאות ה19- וה20- בין מגזרים בעלי אינטרסים מנוגדים בתוך הסיטי בשאלת עיצוב מדיניות המטבע האנגלית.[25] מצד אחד ניצבו המצר'נט בנקס, שרווחיהם נבעו מכך שהסיטי הפכה באותן שנים למרכז המערכת הפיננסית העולמית, ונודעה להם השפעה רבה על מדיניותו של הבנק אוף אינגלנד, עימו הם יצרו את את "החוג הפנימי" ששלט במדיניות הפיננסית הבריטית. מצד שני ניצבו הבנקים בע"מ, שסיפקו את צרכי האשראי של התעשיה הבריטית, ואשר צברו עוצמה במקביל להתפתחותה, מהלך שיצר בין הבנקים בע"מ והתעשיה זהות אינטרסים ביחס למדיניות המטבע. החוג הפנימי עיצב את מדיניות המטבע האנגלית באופן שהלם את האינטרסים של המרצ'נט בנקס ופגע באלו של התעשיה הבריטית ושל הבנקים בע"מ. המאבק בין החוג הפנימי לבנקים בע"מ הלך והתעצם ככל שמדיניות הריבית הגבוהה והבלתי יציבה של הבנק אוף אינגלנד החריפה את פגיעת "השפל הגדול" בתעשיה. לנוכח מצב זה ראו הבנקים בע"מ את הסיכוי היחיד לשינוי המדיניות המונטרית בהפקעתה מידי הבנק אוף אינגלנד והעברת ניהולה לידי המערכת הפוליטית, שתהייה קשובה יותר לצרכי התעשיה. תביעותיו של מונטגיו לייצוב והרחבה של מערכת המטבע האנגלית באמצעות התערבות פוליטית היו קרובות, אפוא, לאלו של הבנקים בע"מ ושל התעשיה. תביעות אלו עמדו בהלימה גם לאינטרסים של בנק מונטגיו: אחד ממקורות הרווח שלו היה מימון הסחר הבי"ל הבריטי, ולכן היה לו עניין בהרחבתו, דבר שהיה כרוך בפיתוח התעשיה הבריטית; מקור אחר לרווחיו היה סחר הכסף, לכן היה לו עניין בחידוש מעמדו של הכסף כמתכת בסיס בדרך של כינון בימטליזם בי"ל, מהלך שאמור היה לתרום לייצוב המערכת המונטרית הבי"ל, שיקום המשק ההודי והורדת שערי הריבית בבריטניה. כך נכרכו יחדיו המעמד המוביל שהיה לבנק מונטגיו בשוק הכסף בסיטי עם העניין שהיה לו בהרחבת המסחר הבי"ל, ושניהם עלו בקנה אחד עם האינטרסים של הבנקים בע"מ והתעשיה.
עמדותיו של מונטגיו בתחומי הפוליטיקה והכלכלה עמדו בניגוד מוחלט לאלו של הלורד רוטשילד, שעמד בראש בנק רוטשילד, שהיה המרצ'נט בנק בעל העוצמה הרבה ביותר בסיטי במפנה המאות ה19- וה20-, ומראשי החוג-הפנימי.[26] הניגודים הפוליטיים והכלכליים בין מונטגיו ורוטשילד באו לידי ביטוי גם בתחום הקהילתי, שם הם קבלו גם אופי של יריבות אישית.[27] שניהם היו המנהיגים הבולטים ביותר של הקהילה האנגלו-יהודית במפנה המאות. רוטשילד היה מנהיגו של הממסד האנגלו-יהודי, בעוד מונטגיו בנה את מעמדו כמנהיגם של המהגרים ממזרח אירופה, שהתרכזו באיסט-אנד והתאפיינו בזרותם ובעוניים, דבר שעלה בקנה אחד עם אדיקותו הדתית והרדיקליות החברתית שלו. מעמדו של מונטגיו באיסט-אנד התבסס על שני מקורות: האחד, היותו חבר הפרלמנט מטעם וייטצ'פל, שהיה איזור בחירה 'יהודי' מובהק, דבר שהפך אותו לדובר הפוליטי של האינטרסים של יהודי האיסט-אנד, והשני, העובדה שהוא הקים, מימן ועמד בראש "הפדרציה של בתי הכנסת", אירגון שגיבש את בתי הכנסת של המהגרים ככח מול "היונייטד סינגוג" והממסד הקהילתי הותיק, שבראשו עמד הלורד רוטשילד.
מאז שנות ה90-, של המאה ה19-, המשיכו בני הדור השני של קבוצת מונטגיו את קווי מדיניותו של סמיואל מונטגיו בתחומים העיסקי, הפוליטי והקהילתי.[28] בתחום העיסקי הם היו אופוזיציה לחוג הפנימי, בתחום הפוליטי הם השתייכו לאגף הרדיקלי של המפלגה הליברלית ובתחום הקהילתי הם הוסיפו להאבק בהגמוניה של הרוטשילדים. על כוחה של הקבוצה מלמדת העובדה שערב שערורית הכסף כיהן סטיוארט סמיואל כחבר פרלמנט מטעם וייטצ'פל, בנו של מונטגיו, לואיס, כיהן כנשיא "הפדרציה של בתי הכנסת" והרברט סמיואל ואדווין מונטגיו מלאו תפקידים מיניסטריאליים. בדעת הקהל הבריטית הפכה קבוצת מונטגו לדגם מייצג של הקהילה היהודית כולה משום שניתן היה לזהות אותה עם שני הסטריאוטיפים המנוגדים של דמות היהודי שרווחו בבריטניה באותה עת: זה של המהגר הזר והמרוד וזה של הפיננסייר הבין-לאומי, החולש על הפוליטיקה הלאומית.
קבוצת מונטגיו והאנטישמיות הבריטית
התפקיד המרכזי שמלאו אישים הקשורים לקבוצת מונטגיו בשערוריות מרקוני והכסף ההודי לצד המקום שתפסה הקבוצה בממסדים העיסקי, הפוליטי והיהודי בבריטניה, היו הרקע לטענה שהעלו חוגים שמרניים ואנטישמיים, כי השערוריות מהוות הוכחה לקיומו של קשר מאורגן של הממשל, הנשלט בידי יהודים, נגד הציבור. טענה זו הפכה את השערוריות לכלי לניגוחה של הממשלה הליברלית – בתקופה בה המאבק הבין-מפלגתי בנושאים כמו שלטון הבית לאירלנד, עתיד בית הלורדים ומדיניות הרווחה והמיסוי לבש אופי של ערב מלחמת אזרחים[29] – ולמוקד להסתה אנטישמית. התיאוריה בדבר "קשר יהודי" להשתלטות על הממשל, הפוליטיקה, הכלכלה והעיתונות ליבתה את העויינות ליהודים בבריטניה מאז מלחמת הבורים, והיא פיתחה והעצימה את הסטריאוטיפ של היהודי כפיננסייר וכזר, שרווח בתקופה האדוארדיאנית גם בקרב חוגים מימין ומשמאל שלא היו נגועים באנטישמיות.[30] סטריאוטיפ זה והחשדות שהועלו כנגד יהודיים במהלך שערוריות מרקוני והכסף ההודי הזינו זה את זה: החשדות פורשו לאור הסטריאוטיפ ונתנו לו תימוכין, והוא מצידו הקנה לחשדות אמינות והגביר את התהודה לה הן זכו. זיקת גומלין זו איפשרה לעיתונות האנטישמית להציג את "הקשר היהודי" המאיים על בריטניה,[31] כעובדה ודאית.
בצורה השלמה ביותר באה תיאוריית "הקשר היהודי" לידי ביטוי בעיתון האנטישמי הבולט ביותר בבריטניה באותה עת: The Eye Witness, ששמו הוחלף בנובמבר 1912 ל-The New Witness.[32] הוויטנס היה שבועון פוליטי-ספרותי אנטי-ממסדי, שרכש השפעה בחוגים מסוימים של האינטליגנציה. הוא החל להופיע ביוני 1911 בעריכתו של הילר בלוק, שפרש ביוני 1912, אך המשיך לפרסם בעיתון, כשתפקיד העורך עבר לססיל צ'סטרטון, אחיו של מבקר הספרות הנודע גילבט צ'סטרטון, שהשתתף אף הוא בוויטנס. בלוק והאחים צ'סטרטון החלו את דרכם במפלגה הליברלית, אך לאחר עלייתה לשלטון ב1906- חלה אצלם תפנית: הם אימצו שילוב של רומנטיקה קתולית, אנטי-מודרניזם, פרוטו-פאשיזם קורפורטיבי ואנטישמיות, והפכו למבקרים חריפים של הממשל הליברלי.[33]
האנטישמיות היתה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של הוויטנס. תוך שימוש בנימוקים נוצריים וגזעניים הוא הצביע על זרותם הבלתי ניתנת לשינוי של היהודים, התנגד לאמנסיפציה ולשילובם בחברה הבריטית ותבע להחזירם למעמד של קורפורציה. השבועון קבע, כי בשל זרותם, תאוות הבצע והשררה ושליטתם בכלכלה ובמפלגה הליברלית, מילאו היהודים תפקיד מרכזי בהשחתת המערכת הפוליטית הבריטית. הוויטנס ליבה בהתמדה את שערוריית מרקוני ושערוריית הכסף ההודי, שהוכיחו לטענתו את האופי המושחת של היחסים בין פוליטיקאים ובעלי הון, ששיאו היה ב"קשר היהודי" להשתלטות על מוקדי הכוח של בריטניה ולניוונה בשירות האינטרס השבטי היהודי. באמצעות מגוון אמצעים סגנוניים הפך הוויטנס את קבוצת מונטגיו להתגלמות "הקשר היהודי" והקפיד להעניק לעובדות הנוגעות לחלקם בפרשות – שפורסמו בהרחבה גם בעיתונים אחרים – את ההפרשנות האנטישמית הרצויה. פרשנות זו הזינה את האשמות שהשבועון חזר והטיח בקבוצת מונטגיו, האשמות שהיו זהות בהמלך שתי השערוריות, מבלי שהרקע העובדתי השונה גרם לשוני כלשהו במסקנות, מהלך ששיכפל, העצים ואישרר את הסטירואוטיפים שרצה הוויטנס לקבע.
הוויטנס חזר וטען, כי בני קבוצת מונטגיו הם זרים בבריטניה.[34] סמיואל מונטגיו תואר כ"נוכרי" בן ל"מוצא ומסורת זרים". ההודים תוארו כ"אחיו המזרחיים" של אדווין מוטנגיו, ובהתייחס להרבט סמיואל ציין השבועון, כי "מחשבת איש המזרח אינה מסוגלת … להבין את אופי העמים המערביים", וכי "אין לו חובת נאמנות לעם הזר שבקרבו הוא יושב". בני הקבוצה תוארו גם כמי שעוינים את האנגלים ומעדיפים את האינטרס המשפחתי והשבטי היהודי. הסעיף בצוואתו של סמיואל מונטגיו המתנה את זכאות ילדיו לחלק בירושתו בכך שישארו יהודים וינשאו ליהודים,[35] הוצג בידי הוויטנס כ"הכרזת מלחמה על הגזע האנגלי", המגלה שהמוסר של "בני שבט סמיואל" הוא "חיו מן האנגלי, אך החרימו את האנגלי". העיתון הדגיש, כי אבות המשפחה עסקו במשכונאות ובהלוואה בריבית,[36] התייחס אל בני הקבוצה כאל "הסמיואלים מחנות המשכונאים", הגדיר את סמיואל מונטגיו כ"מלווה בריבית" וכ"נושך נשך" ואת בנו, כ"בנו של משכונאי". הוויטנס טען, עוד כי בני קבוצת מונטגיו מתחזים לבנקאים וכי תיאור עיסקיהם כ"בנק פרטי", הוא "לשון נקייה לעיסקי הלוואה בריבית". השבועון הסביר, כי סמיואל מונטגיו נולד כמונטגיו סמיואל, וכי הוא החליף את שמו כדי להסתיר את מוצאו היהודי,[37] ולפיכך, השם מונטגיו הובא תמיד במרכאות לעיתים בתוספת הערות, כמו "אחד הסמיואלים הקורא לעצמו 'מונטגיו'", או "אדווין סמיואל המכונה 'מונטגיו'". הוויטנס ציין, כי הוא משתמש בתואר "יהודי" לגנאי רק כלפי "קריפטו-יהודים", דוגמת הסמיואלים, וכי הוא מדגיש כל מקרה שבו יהודי החליף את שמו לשם אירופי "מטעמי הגינות".[38]
כחלק מתיאוריית "הקשר היהודי", הוויטנס חזר וטען, כי קבוצת מונטגיו השתלטה למעשה על הפוליטיקה הבריטית.[39] לדבריו, הקבוצה היתה דוגמה מייצגת ל"משפחה יהודית בעלת השפעה גוברת והולכת על גורמי השלטון באנגליה, שמקור עושרה הוא בנשך ובספסרות בצרכי יסוד של האוכלוסיה, ואשר כוחה הפוליטי נובע משיחוד של פוליטיקאים". סמיואל מונטגיו הוצג כדוגמה לדרך בה "מפינה נסתרת ואפילה" הגיח המלווה בריבית היהודי והשתלט על הפוליטיקה הבריטית: הוא השתמש בסכומי העתק שצבר "מעסקי המשכונאות וההלוואה בריבית" למטרות שוחד פוליטי וניצל אותם "כדי לשלוט בפוליטיקאים ובענייני החקיקה והמנהל של הארץ"; הוא היה "האחראי לחידוש התשלום הישיר לפוליטיקאים במקום הצורה הקודמת, ההגונה יותר, של תשלום לקרנות המפלגה"; והוא קנה לעצמו תואר לורד, משמע זכות עוברת בירושה לחברות בפרלמנט, ולבנו ולאחיינו הוא קנה מושבים בפרלמנט ומשרות ביצוע בממשלה. הוויטנס הסביר, כי כך משתלטים "הסמיואלים", על הממשל הבריטי וקונים משרות וכוח פוליטי כדי "להפיק מהם רווחים", כפי שהוכיחו, לטענתו, שערוריות מרקוני והכסף ההודי.
לפי הוויטנס ההשתלטות על הפוליטיקה הבריטית היתה חלק מן "הקשר היהודי" שקבוצת מונטגיו עמדה במרכזו.[40] לדבריו, כפי שהתגלה בשערוריות מרקוני והכסף ההודי, הם ניצלו את מעמדם הפוליטי כדי לסייע ליהודים אחרים להפיק רווחים בדרכי מירמה ותוך כדי פגיעה באינטרס הלאומי הבריטי. כך, בפרשת מרקוני "בן עמו של אייזקס", הרברט סמיואל, "הבטיח בחשאי לאחיו של אייזקס סכום גדול מתוך כיסינו"; ואדווין מונטגיו "ששיטה גרוטסקית של שחיתות הציבה אותו במשרד ההודי" שולט באוצר ההודי ו"מעמידו לרשות חלפני כספים מן הגזע הנבחר". הוויטנס קשר בין שתי השערוריות וטען, כי הן חלק מקשר יהודי רחב יותר, וכי "ג'רלד מונטגיו הוא החוליה החסרה בין שערוריית מרקוני והשערוריה ההודית". שערורית הכסף ההודי, שלטענת הוויטנס היתה "לא פחות חשובה ופרטיה מזעזעים יותר" מאשר שערורית מרקוני, ובין המעורבים בה היו יהודים רבים, שמשה לעיתון כהוכחה לקיומו של קשר יהודי: הוא העלה את הטענה, חסרת הבסיס, כי משפחת ששון היתה בין מי שנהנו מן ההלוואות בריבית מועדפת של המשרד ההודי; ותמה, האם היה זה צרוף מקרים שליונל אברהמס, יהודי שהיה ממונה על הפיננסים במשרד ההודי, קודם למשרת עוזר תת-השר במשרד לאחר שאדווין מונטגיו מונה לתפקיד זה. הוויטנס הדגיש את הקשרים העיסקיים שהתקיימו בין בנק מונטגיו ושוסטר, וביקש מאדווין מונטגיו לגלות "איזה שימוש עשתה חברת סמיואל במידע הבלבדי בעניין רכישת הכסף המתוכננות שהעמיד לרשותה שוסטר", שנהג בפרשת המלוות בסודיות "מדהימה". כהוכחה להתנהלות המושחתת של היהודים בצמרת המשרד ההודי טען הוויטנס, כי גם הבנק של שוסטר הרוויח מעסקות הכסף וכי בועדה הפיננסית של המועצה ההודית היה זה קולו שהכריע בעד תשלום של מאה ליש"ט לחודש כדמי הוצאות לאדווין בזמן מסעו להודו. לאחר שהתגלה שבנק מונטגיו רכש מניות מרקוני עבור הפירמה ורטהיים-גומפרץ, תבע הוויטנס לחקור האם פירמה זו הייתה קשורה "עם קבוצה של יהודים מאמסטרדם", שהיו לטענתו גורם מרכזי בספקולציה במניות מרקוני. הוויטנס רמז עוד, כי מרקוס סמיואל, מראשי חברת "של" – אותו האשים העיתון באחריות לעליית מחירי הנפט – השתייך גם הוא לקבוצת מונטגיו, אך מאחר והדבר היה מופרך מעיקרו, הודה השבועון, כי הוא, אמנם, לא הצליח למצוא קשר בין מרקוס סמיואל "לסמיואלים מחנות המשכונאי" אך קבע, כי "הוא מאותו טיפוס".
הקשר היהודי שבמרכזו "הסמיואלים" עמד, לטענת הוויטנס, להצליח.[41] היהודים עתידים לשלוט בעולם, וכבר עתה "ישראל … שולט באנגליה ובמה שהייתה האימפריה הבריטית" באמצעות "הממשלה היהודית ליברלית שלנו". הוויטנס קבע, כי השלטון היהודי באימפריה התגלה באופן הברור ביותר בהודו. השבועון הצביע על המספר הגדול של יהודים ששרתו במשרד ההודי, ובראשם השר לעניני הודו, קריו (Crew), שרעייתו היתה בת למשפחת רוטשילד וטען, כי "השרשרת השמית של האימפריה" שולטת "במה שהיה נהוג לכנות הממשלה הבריטית של הודו". הודו, לדבריו, הפכה ל"מדינת החסות המיוהדת של הסמיואלים של הכסף", ואדווין מונטגיו הפך "למעשה לשליט האמיתי של הודו בחסדו של קריו החצי רוטשילידיאני". היהודים, הדגיש הוויטנס, מעוניינים בעיקר לניצול כלכלי של הודו: "בניו של אריה יהודה" לא היו בין מי שלחמו ונהרגו למען השלטון הבריטי בהודו, אך בעת חלוקת השלל "סמיואל ואחיו מופיעים בשדה", ו"אפילו הבנק אוף אינגלנד הושלך הצידה למען נוחיותם של הסמיואלים אנשי הכסף". עסקות הכסף של בנק מונטגיו ומונופול האופיום של הששונים היו, לדברי הוויטנס, הדוגמאות הבולטות לניצולה של הודו בידי היהודים. מונופול הכסף של בנק מונטגיו "נוצל כדי לפגוע בפירמות ההודיות העוסקות מזה דורות בסחר הכסף"; אדווין מונטגיו חילק לחבריו מתנות "מכספי הריוטים ההודים"; והאוצר ההודי נוהל בהתאם לאינטרסים של קבוצת בנקאים בסיטי ובניגוד לאינטרס של הודו. "השלטון היהודי בהודו" קידם, לדברי הוויטנס גם את עיסקי האופיום של הששונים, ו"הממשלה היהודית-אנגלית עדין כופה את האופיום על הסינים" באמצעות "היהודי 'מונטגיו' והיהודי למחצה קריו". אם הסינים יסרבו להמשיך ולרכוש את האופיום הההודי, טען השבועות, הרי שכדי שלא לגרום הפסד לששונים אפשר שאדווין מונטגיו ושוסטר יאלצו את ממשלת הודו לקנותו. השבועון רמז, כי בנק מונטגיו מרוויח מעיסקי האופיום וכי ייתכן שבביקורו בהודו דאג אדווין מונטגיו לעסקי האופיום והכסף. שלטונה של קבוצת מונטגיו בהודו, טען הוויטנס, מצטיין "בנוקשות המיוחדת המציינת את נושך הנשך היהודי" ומאופיין "במעשי זוועה", המקוממים את ההודים כנגד השלטון הברוטלי של "בני-שמואל" (Benei-Samuel), ובסופו של דבר יהיה "על בריטניה הגדולה ולא על יהודה" לשלם את המחיר. כך הפך הוויטנס את "הסמיואליזם" לשם נרדף לא רק לשחיתות פוליטית ופיננסית,[42] אלא גם לסכנה לאינטרס הלאומי הבריטי.
ככל שההד שעוררו השערוריות גבר, כן התפתח בקהילה היהודית דיון בשאלה, מה מזין אותן: אנטישמיות, או מאבק פוליטי. סטיוארט סמיואל טען, כי מעורבותו בעיסקות הכסף היתה כיסוי למניעים האנטישמיים שעמדו ביסוד הדחתו מן הפרלמנט, וכי המערכה לבחירתו החוזרת ב1912- מטעם וייטצ'פל – שהייתה כזכור איזור בחירה 'יהודי' – היתה למעשה מאבק באנטישמיות.[43] בדומה בנק מונטגיו טען, כי הפירסומים ביחס לפרשה בעיתונות היו "בברור תולדה של מניעים פוליטיים".[44] הג'ואיש כרוניקל, שביטא את עמדותיו של הממסד הקהילתי, דחה הסברים אלו ותקף את התנהלותה העיסקית והפוליטית של קבוצת מונטגיו בפרשת הכסף,[45] וציין, כי הם פגעו בקהילה היהודית. הכרוניקל טען, כי בנק מונטגיו היה צריך לשמור על "מרעית עין (כך!)", וכי "כל אדם, ובמיוחד יהודי, צריך לשמור על חזות טהורה של עסקיו, ולא שיהיו כך רק בפועל". העיתון הדגיש, כי "אם היו חסרות סיבות אחרות לזהירות, ניתן היה למצוא אותן בעצם העובדה שהפירמה הנידונה היא יהודית, עובדה שלכשעצמה מטילה חובת זהירות מיוחדת". הכרוניקל דרש מסטיוארט סמואל להתפטר מן הפרלמנט, לעמוד לבחירה חוזרת ולוותר על מאבק משפטי מנימוקים של טובת הקהילה, שכן כאשר "נכבד ומנהיג יהודי מעורב, עליו לנהוג לפנים משורת הדין, כדי להסיר כל צל של ספק". לאור סירובו של סמיואל להתפטר, הגביר העיתון את לחצו וטען, כי סמיואל "יפעל בהתאם לאינטרסים של הקהילה ושל עצמו" אם יפנה את מושבו. הכרוניקל גם דחה את טענתו של סמיואל, כי הודח ממניעים אנטישמיים וקבע, כי "איננו מאמינים, שהנחתו של סיר סטיוארט, כי התעמולה אשר גרמה להדחתו היתה אנטישמית, מבוססת היטב", לדעה זו הצטרף גם אתד מנכבדי הקהילה, סבג-מונטפיורי, שהאשים את סמיואל כי בהעלותו טענה זו הוא "משחק באש". הכרוניקל ציין, כי לראשונה האנטישמיות היתה נושא מרכזי במערכת בחירות, וכי סמיואל יצר תקדים, שנוצל בידי העיתונות הליברלית כדי לזכות בקולות יהודיים. עמדת הכרוניקל שיקפה, אמנם, אינטרס קהילתי בצמצום ההד האנטישמי של שערורית הכסף ובסיומה המהיר, ואולם, לטענתו, כי לא האנטישמיות היא שהיתה הגורם לשערוריה, גם אם היא ליבתה אותה, היו שותפים גם גורמים לא יהודיים, שהדגישו את זיקתה למאבק על המדיניות המונטרית בהודו ובבריטניה.
האקונומיסט טען, כי השערוריה היתה מערכה מתוכננת היטב של גורמים שחתרו לפגוע בממשלת הודו ולא ביהודים, וכי ההיבטים האנטישמיים היו רק תוצר לוואי של מערכה זו. במאמר "הפיננסים של הודו והאנטישמיות", הסביר האקונומיסט, כי "בפרלמנט ובעיתונות נמשכים הניסיונות חסרי המעצורים לפגוע בממשלת הודו בעיני הציבור, וניראה, כי הם מתפתחים למעין מערכה אנטישמית".[46] הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס טען, כי בשערורית הכסף חשף הפרלמנט בורות בעניני הפיננס ההודי, לצד ענין עמוק בשערוריות על רקע אישי ורגשות אנטישמיים. ואולם, הללו, טען קיינס, היו מאפיינים קבועים של החיים הפוליטיים בבריטניה, שאמנם חזרו ונחשפו גם בשערורית הכסף, אך לא הם חוללו אותה. לדבריו, שערורית הכסף היתה תולדה של מתקפה מכוונת כנגד המדיניות הפיננסית של ממשלת הודו שיזמו כל מי שהיה לו "אינטרס לעורר אי אמון כלפי הממשלה", וביניהם גורמים באופוזציה השמרנית לצד "ספקולנטים מאוכזבים, מי שלא היו מרוצים מדיניות המטבע".[47]
ואכן, שערורית הכסף פרצה במקביל להחרפה שחלה בסוף 1912 במאבק שהתנהל מאז שנות ה90- של המאה ה19- בתוך הממסדים הכללי והפוליטי בבריטניה על עיצוב מדיניות המטבע בהודו. רכישות הכסף שבוצעו בידי בנק מונטגיו היו חלק ממאבק זה, והן פגעו באינטרסים של הבנק אוף אינלנד והחוג הפנימי מצד אחד סייעו לכוחות שחתרו לייצב ולהרחיב את המערכת המונטרית ההודית והבריטית מצד אחר, וכך הייתה לעיסקות הכסף השפעה גם על המאבק שהתנהל בסיטי על עיצובה של מדיניות המטבע האנגלית. נראה על כן, כי ההסבר הפוליטי שהציעו האקונומיסט וקיינס לגילויים האנטישמיים שליוו את שערוריית הכסף עדיף על הפרשנויות המוצעות בספרות המחקר על ידי האסכולות הליברלית, החברתית, והתרבותית, שכן הוא אינו מתעלם מן הגורמים הריאליים ששמשו בסיס להאשמות, אלא קושר בינם ובין היבטים האנטישמיים של השערוריה. להלן יתואר המאבק על עיצוב מדינות המטבע ההודית והמקום שתפסו בו בנק מונטגיו ורכישות הכסף, כרקע לפרוץ שערוריית הכסף ההודי ולניתוח היבטיה האנטישמיים.
המאבק על מדיניות המטבע בהודו
רכישות הכסף שהיו העילה לפרוץ שערורית הכסף בוצעו בשיאו של מאבק חריף שהתנהל בבריטניה במפנה המאות ה19- וה20-, על עיצוב מדיניות המטבע ההודית, שנוהלה בידי הבריטים כחלק ממדיניות המטבע האנגלית. למדיניות המטבע ההודית נודעה השפעה גדולה על יצוא הסחורות ועל מאזן התשלומים הבריטי, על גודל רזרבות הזהב שעמדו בפועל לרשות בריטניה ועל מדיניות המטבע שלה, ולכן הפכו המגזר היצרני והמגזר הפיננסי בבריטניה לבעלי עניין בניהולה. מדיניות המטבע עמדה, כזכור, גם מוקד של מאבק חריף בבריטניה בין המגזרים היצרני והפיננסי ובתוך המגזר הפיננסי בין החוג הפנימי לבין הבנקים בע"מ. כך הפכה המחלוקת בשאלת עיצוב מדיניות המטבע ההודית לחלק מן המאבק על עיצוב מדיניות המטבע האנגלית.
השפעת השוק ההודי ומדיניות המטבע ההודית על הכלכלה הבריטית הלכה וגדלה מאז הרבע האחרון של המאה ה19-, ככל שכושר התחרות של התעשיה הבריטית הלך וירד בשל אובדן עליונותה הטכנולוגית ועם התגברות הפרוטקציוניזם. לאחר 1873 כתוצאה מהעדר השקעות הפכו התעשיות הותיקות של בריטניה למיושנות ובלתי יעילות, ואילו התעשיות המודרניות התפתחו בקצב איטי, דבר שגרם לדחיקתה של התעשיה הבריטית מן השווקים המפותחים של אירופה וארה"ב והגדיל את חשיבותן של האימפריה בכלל ושל הודו בפרט כשוק ליצוא הבריטי. באימפריה נהנתה התעשיה הבריטית ממעמד מונופוליטסטי למעשה, הודות ליכולותו של השלטון הקולוניאלי הבריטי לכפות על המושבות לרכוש סחורות בריטיות, גם אם איכותן היתה ירודה ומחירן גבוה מזה שהציעו המתחרים. ב1912-, הוותה האימפריה שוק לכשמינית מיצוא הסחורות הבריטי ולכשליש מיצוא הטקסטיל, מצב המסביר את חשיבותה של הודו למגזר היצרני ולגורמים הפיננסיים שהיו קשורים עימו. ליצוא הבריטי להודו נודעה השפעה גם על המגזר הפיננסי, שכן תנאי לשמירת מעמדה של הסיטי כמרכז הפיננסי הבי"ל היה קיומו של עודף במאזן התשלומים השוטף של בריטניה. בריטניה כסתה את הגרעון במאזן התשלומים עם המדינות המתועשות באמצעות עודף במאזן התשלומים עם האימפריה, ובמיוחד הודו. לגרעון במאזן המסחרי ובמאזן התשלומים של הודו עם בריטניה – אותו ממנה הודו על ידי עודף במאזנה עם שאר העולם – היה, אפוא, חשיבות מרכזית בשמירת מעמד הסיטי כמרכז פיננסי בי"ל. למדיניות המונטרית שהנהיגו הבריטים בהודו נודעה חשיבות מרכזית ביצירת הגרעון במאזן התשלומים של הודו עם בריטניה, והעודף במאזנה עם שאר העולם. מעבר להשפעתה על המאזן המסחרי של הודו ובריטניה, השפיעה מדיניות המטבע ההודית גם על גובה הריבית בשוק האשראי קצר המועד בלונדון, על גודל רזרבות הזהב שעמדו בפועל לרשות מעצבי מדיניות המטבע הבריטית ועל הערך היחסי של הזהב והכסף בעולם. לשלושת אלו, ביחד ולחוד, נודעה השפעה מכרעת על מדיניות המטבע האנגלית, על מעמדה הבי"ל של הסיטי ועל ריווחיות המיגזרים השונים בתוכה. מצב זה גרם לכך שהמאבק בין החוג הפנימי והבנקים בע"מ על עיצוב מדיניות המטבע האנגלית עבר גם אל זירת מדיניות המטבע ההודית.[48]
שיעבוד מדיניות המטבע ההודית לאינטרס הבריטי בא לידי ביטוי בולט ב1870-. בעקבות הנהגת בסיס הזהב במרבית מדינות אירופה, נוצר בעולם מחסור בזהב שלחץ על הליש"ט, שהיתה מטבע זהב, וכדי לתמוך בה הכריזו הבריטים על הרופיה, שהיתה מטבע כסף, כעל ההילך החוקי היחידי בהודו. עודף הכסף בעולם גרם להצפתה של הודו בכמויות גדולות של כסף, שגרמו לתנודות חריפות בשער הרופיה ולפיחות של כארבעים אחוז בערכה ביחס לליש"ט בשנים 1871-1892.[49] הפיחות התנודתי בערך הרופיה פגע באינטרסים של ממשלת הודו, ושל התעשיה הבריטית כאחד.[50] מצב זה יצר בבריטניה חזית רחבה שתמכה בייצוב מערכת המטבע ההודית, אם כי בעלי העניין השונים, כמו המשרד ההודי, התעשיה הכבדה, ותעשיית הטקסטיל היו חלוקים באשר לדרכים בהן יש לעשות זאת.[51] ועדה ברשות הלורד הרשל (Herschell) שמונתה לבחון את מדיניות המטבע ההודית ב1892-, המליצה על שורת צעדים שנועדו להבטיח שער חליפין קבוע בין הרופיה והזהב ולהכניס למערכת המטבע ההודית יסוד של שימוש בזהב מבלי להפוך מטבע זהב כלשהו להילך חוקי. ממשלת הודו אמצה את ההמלצות הועדה.[52] ואולם, ההתדרדרות הנמשכת בערך הכסף בעולם גרמה לכך שלא רק ששער הרופיה לא יוצב, אלא ששערה הנומינלי היה גבוה בכשליש מערך הכסף שבה, והיא הפכה למטבע אסימון.[53]
עד 1896 הלמה מדיניות זו גם את האינטרסים של החוג הפנימי. ואולם, בשנה זו החל הזהב הדרום-אפריקאי להציף את שווקי העולם ולאיים על שלטונו של החוג הפנימי, שהיה מבוסס על המחסור בזהב. כדי לנטרל את השפעת הזהב הדרום-אפריקאי החל החוג הפנימי לפעול להרחבת השימוש בזהב ע"י כינון בסיס זהב בארצות נוספות, ותבע את הנהגתו גם בהודו. בעקבות לחץ זה הוקמה ב1898- ועדה בראשות הלורד פאולר (Fowler) לבחינת ההיבטים השונים של כינון בסיס זהב בהודו.[54] חברי הועדה הסכימו, כי כינון בסיס זהב הוא האמצעי היעיל ביותר לייצוב הרופיה, אך היו נחלקו בשאלה איזה בסיס זהב לכונן: בסיס מטבע או בסיס חליפין.[55] בשיטת בסיס מטבע, שימשו מטבעות זהב כאמצעי מחזור והייתה המרה חופשית של זהב. בשיטת בסיס החליפין, לעומת זאת, הזהב לא שימש כאמצעי מחזור ולא היתה המרה חופשית לזהב, אך במקביל התקיים שער חליפין קבוע בין הרופיה לזהב, שהובטח על ידי רזרבה של טבים וניירות ערך ברי המרה לזהב. החיסכון בזהב וייצוב והרחבת מערכת האשראי הבריטית והבי"ל שהיו גלומים בשיטת בסיס החליפין היו מנוגדים לאינטרסים של החוג הפנימי, שהיה מעוניין בהרחבת השימוש בזהב ותבע את הנהגת בסיס המטבע בהודו. ועדת פאולר קבלה את עמדת החוג הפנימי והמליצה להנהיג בהודו מטבע זהב ולכונן בה רזרבה של מתכת זהב, שתאפשר המרת טבי רופיה לזהב. המלצות ועדת פאולר אומצו, אמנם, על ידי ממשלת הודו, אך לא יושמו מעולם.[56] תחילה נדחה יישומן בשל מלחמת הבורים, שיצרה מחסור זמני בזהב, ולאחריה חידשו תומכי בסיס החליפין במשרד ההודי את המאבק, והפעם היתה ידם על העליונה: בשורה של צעדים נפרדים, ומבלי להכריז על כך רישמית, הם הצליחו לכונן בפועל בהודו בסיס חליפין.[57]
מי שעמד מאחורי כינון בסיס החליפין בהודו היה ליונל אברהמס, יהודי, שכיהן כמזכיר הפיננסי במשרד ההודי בשנים 1902-1911.[58] ב1911- מונה אברהמס לעוזר תת השר במשרד ההודי, תפקיד בו הוא הוסיף לעסוק בעניני הפיננס ההודי, מינוי שעורר התנגדות בקרב חוגים מסויימים לאור העובדה שגם תת השר, אדווין מונטגיו, היה יהודי. לאברהמס היו יחסי ידידות אישית ושיתוף פעולה מקצועי הדוק עם הכלכלן קיינס, שכפקיד בכיר במשרד ההודי היה שותף לאברהמס בעיצוב בסיס החליפין. במהלך שערוריית הכסף, כאשר מדיניות המטבע והפיננס של המשרד ההודי הפכה למוקד למחלוקת ציבורית, יצא קיינס, שפרש בינתיים מן המשרד, להגנת שיטת בסיס החליפין וביטא מעל בימות ציבוריות עמדת שאברהמס היה מנוע מלבטא כפקיד ממשלה.[59]
בעיצומה של שערוריית הכסף וכחלק מתמיכתו בבסיס החליפין פירסם קיינס את ספרו המטבע והפיננס ההודי. הוא דחה את שיטת בסיס המטבע, וטען כי היא מתכון לערעור יציבות המטבע ההודי ולשפל כלכלי עולמי, בעוד שתיאורטית בסיס החליפין הוכח כאמצעי הבדוק ביותר להבטחת יציבות מערכת המטבע והאשראי בעולם.[60] המתנגדים התקיפים ביותר למדיניות בסיס החליפין של המשרד ההודי היו, לדבריו, "פיננסיירים מרכזיים", שתמכו בהנהגת בסיס המטבע בהודו כדי להגן על האינטרס הדפלציוני שלהם: באמצעות הגדלת הביקוש לזהב הם ביקשו לבלום את המגמה האינפלציונית שחולל הגידול בהיצע הזהב בעולם אחרי 1896, שסימנה את היציאה מן "השפל הגדול".[61] קיינס הדגיש, כי לא בריטניה בכלל, אלא הסיטי בלבד, הפסידה מן האינפלציה ורק היא אמורה להרוויח מן הדפלציה שעתיד היה לגרום הגידול בביקוש לזהב בהודו. לדבריו, "בזמן של שפע היצע של זהב, כמו הזמן הנוכחי, הביקוש ההודי הוא ידיד אמיתי של הסיטי ואוייב לאינפלציה". ואולם, קיינס לא ראה בסיטי יסוד הומוגני. בדבריו בהם הגן על עיסקות הכסף בין המשרד ההודי לבנק מונטגיו, הבחין קיינס בין האינטרסים של החוג הפנימי לאלו של גורמים אחרים בסיטי, ובניגוד זה הוא הסביר מדוע בנק מונטגיו היה הבנק היחידי שבאמצעותו ניתן היה לבצע את רכישות הכסף.[62]
העמדות המנוגדות בשאלת מדיניות המטבע ההודית נגזרו מן המאבק שהתחולל בסיטי בין החוג הפנימי, שכוחו הלך וירד מאז סוף המאה ה19-, לבין והבנקים בע"מ, שכוחם הלך והתעצם. אחד מנושאי המאבק, שהחריף בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, היה הגודל הבלתי מספק של הרזרבות שהחזיק הבנק אוף אינגלנד, שפגע ביציבות מערכת המטבע האנגלית, אך הקנה לחוג הפנימי יתרון בתחרות עם הבנקים בע"מ.[63] כך חיפה החוג הפנימי באמצעות הכוח הפוליטי של הבנק על הירידה בכוחו הכלכלי. בסוף 1912, בסמוך לפרוץ פרשת הכסף, החריפו הבנקים בע"מ את מאבקם במדיניות הרזרבות של הבנק, והדגישו את הסכנה הטמונה בה.[64] את המאבק הובילו שוסטר ואדוארד הולדן, יו"ר בנק מידלנד, שתבעו התערבות פוליטית נגדית – כמו זו שתבע מונטגיו – שתאלץ את הבנק אוף אינגלנד להחזיק ברזרבות גדולות יותר כמתחייב ממעמדו כבנק מרכזי, מהלך שאמור היה להקנות יציבות וביטחון למערכת המטבע הבריטית ולהקטין את עלות האשראי.
למדיניות המטבע ההודית היתה השפעה ניכרת על גודל הרזרבות שעמדו לרשות מערכת המטבע הבריטית, משמע על אותן סוגיות שעמדו במוקד המחלוקת בין החוג הפנימי לבנקים בע"מ.[65] החלטת המשרד ההודי להחזיק חלק ניכר מרזרבת הזהב ההודית בלונדון בניירות ברי המרה לזהב ולא בזהב, מנעה פגיעה בגודל רזרבת הזהב הבריטית ובלמה עלייה בשערי הריבית, מדיניות שעלתה בקנה אחד עם תביעת הבנקים בע"מ ופגעה בחוג הפנימי. המשרד ההודי התערב במאבק בסיטי גם ישירות, ומשיקולים פוליטיים הוא החליט להפסיק את הנוהג של הפקדת יתרות המזומנים שלו ללא ריבית בבנק אוף אינגלנד, והחל להלוותן תמורת ריבית, אמנם מופחתת, לבנקים בע"מ ולמוסדות פיננסיים אחרים בלונדון, דבר שהגדיל את יציבותם. הבנק התנגד בתקיפות להחלטה זו, שכמו ההחלטה לרכוש את הכסף באמצעות בנק מונטגיו, לא רק שגרמה לו נזק עיסקי, אלא גם פגעה בעוד אחד ממקורות עוצמתו, תוך חיזוק הבנקים בע"מ. עולה, שהמדיניות הפיננסית של המשרד ההודי בשנים 1902-1912 סייעה לבנקים בע"מ ופגעה בחוג הפנימי וכך השפיעה על כוחם היחסי ועל תוצאות המאבק שהתנהל ביניהם על השליטה בסיטי.
הזהות בין מדיניות המטבע של המשרד ההודי לאינטרסים של הבנקים בע"מ התגלמה יותר מכל באישיותו של שוסטר, שהיה ממובילי תהליך המיזוגים שהביא להתעצמותם של הבנקים בע"מ והיה ממנהיגי המאבק שהם ניהלו בחוג הפנימי.[66] שוסטר טען,[67] כי מדיניותו של הבנק אוף אינגלנד בכלל ומדיניות הרזרבות שלו בפרט מנוגדת לצרכי המסחר והתעשיה בבריטניה, ועומדת בסתירה לתפקידיו הציבוריים כבנק מרכזי. לכן, הוא תבע התערבות פוליטית שתאלץ את הבנק להגדיל את הרזרבות שברשותו וקרא לממשלה לשנות את החוק המסדיר את פעולת הבנק כדי לחייבו למלא את תפקידיו כבנק מרכזי. עמדות אלו של שוסטר היו הרקע לידידות האישית והפוליטית שהתפתחה בינו ובין סמיואל מונטגיו, אשר מצאה ביטוי גם בקשרים העיסקיים הקרובים בין הפירמות שלהם.
שוסטר צורף למועצת השר לענייני הודו ב1906-, וב1911- מונה ליו"ר הועדה הפיננסית של המשרד. הוא התנגד לבסיס המטבע, תמך במדיניות בסיס החליפין שהנהיג אברהמס והיה שותף פעיל ביישומה.[68] הוא קבע, כי הפקדת יתרות המשרד בלונדון ולא בהודו תורמת להורדת הריבית בלונדון ומועילה למסחר הבריטי וההודי, והגן על מדיניות המשרד שלא להוסיף ולהפקיד את יתרותיו בבבנק אוף אינגלנד, אלא להלוותן לבנקים השונים. כיו"ר הועדה הפיננסית היה שוסטר אחראי על ניהול הפעילות העיסקית השוטפת של המשרד ההודי והוא שעמד ב1912- מאחורי ההחלטה לבצע את רכישות הכסף באמצעות בנק מונטגיו כחלק מיישום מדיניות בסיס החליפין ולנוכח נסיונותיו של החוג הפנימי לשנות את מדיניות המטבע בהודו ולכונן שם בסיס מטבע.
רכישות הכסף ומשמעותן
הרקע שעליו יש להבין את החלטת המשרד ההודי לבצע את עיסקות רכישת הכסף באמצעות בנק מונטגיו ואת השערוריה הציבורית שהתפתחה בעיקבות חשיפתן הוא המאבק על עיצוב מדיניות המטבע ההודית. היוזמה לביצוע עיסקות הכסף יצאה מבנק מונטגיו. ב8.1.1912-, כתב ארנסט פרנקלין, אחד השותפים בבנק לשוסטר,[69] כי העובדות הנוגעות למצב הרזרבות בהודו מלמדות, כי לא ירחק היום בו מחסור ברופיות יאלץ את האוצר ההודי לטבוע רופיות חדשות, וכי דחיית רכישת מתכת הכסף הדרושה לטביעת הרופיות תשחק לידי הספקולנטים, שינצלו את מצוקת המשרד להעלאת מחירה. פרנקלין הציע למכור למשרד את הכסף הדרוש לטביעה במחיר השוק וציין, כי בנק מונטגיו מוכר בשבוע כמויות כסף גדולות בהרבה, דבר שימנע עליית מחירים ספקולטיבית, כפי שהיה במקרים קודמים. בסוף מכתבו הדגיש פרנקלין, כי "מסיבות ברורות" הוא לא פנה לאדווין מונטגיו בעניין, אך למרות אותן סיבות "איננו חושבים כי יחסינו הקרובים עם האדון הנ"ל צריכים להפריע למועצה ההודית לעשות עימנו עסקים, אם הם סבורים ביושר, שיהיה זה לתועלתם לעשות כן". תשובת המשרד ההודי התקבלה רק כחודשיים מאוחר יותר. בראשית מרץ הודיע אברהמס לבנק מונטגיו,[70] כי המשרד החליט לרכוש את הכסף הדרוש לטביעה באמצעותם, והורה לבנק לרכוש את הכסף בעיסקות עתידיות, במחיר הזול ביותר האפשרי, ובאופן הדרגתי ובסודיות, כדי שבשוק לא יורגש שהמשרד רוכש כסף, וכן לדווח לשוסטר על ביצוע העיסקות ולהתייעץ עימו. בתשובתו ביקש בנק מונטגיו, כי המשרד יעביר את התשלומים בגין הרכישה לזכות חשבונו בבנק Union of London, שבראשו עמד, כזכור, שוסטר.[71] עד מועד חשיפת העיסקת בספטמבר 1912, רכש המשרד ההודי באמצעות בנק מונטגיו כסף בחמישה מיליון ליש"ט.[72]
פרנקלין נימק את הצעתו בשני נתונים שלא היה עליהם חולק: הצורך של המשרד ההודי לרכוש ב1912- כסף למטרות טביעה, לאור המחסור ברופיות שהחל להיות מורגש בעקבות ההתאוששות בכלכלת הודו,[73] צורך עליו יכול היה לעמוד "כל אחד", כפי שציין שוסטר;[74] והקלות בה יכולים ספקולנטים לגרום לעליה מלאכותית במחיר הכסף.[75] ואכן, הפעילות הספקולטיבית שמפניה הזהיר פרנקלין החלה בבומבי ב1907-, מיד לאחר שממשלת הודו טבעה לאחרונה רופיות, ובמרכזה עמד הבנקאי סאראיה.[76] בנק מונטגיו הצביע לראשונה על הפעילות הספקולטיבית ב1910-,[77] והוא חזר על כך בפירסומיו במהלך השנתיים הבאות, לצד ההתראות חוזרות בדבר המחסור ברופיות. ידיעות דומות פורסמו גם על-ידי פירמות נוספות ובעיתונות, מה שהפך את הידע על הספקולציה ועל הצורך בטביעת רופיות לנחלת הכלל.[78]
בנק מונטגיו הצליח להשיג את כל המטרות שלשמן הועסק בידי המשרד ההודי. סודיות הרכישות נשמרה במלואה,[79] ומנעה עלייה במחיר הכסף וגרמה הפסדים כבדים לקבוצת הספקולנטים.[80] הבנק של סאראיה התמוטט, פירמת הברוקרים הלונדונית שעבדה עבורו עמדה אף היא על סף התמוטטות והיה צורך ליצור סינדיקט מיוחד להצלתה.[81] אברהמס קבע, כי גורל קבוצת הספקולנטים ירתיע מפני חזרה על ניסיון דומה בעתיד,[82] והמשרד ההודי ציין, כי בלימת המהלך הספקולטיבי באמצעות העסקתו של בנק מונטגיו חסך למשרד סכום ניכר, שהוערך על ידי גורמים שונים בכמאתים אלף ליש"ט.[83] חיסכון זה מסביר מדוע פעל המשרד ההודי למניעת העליה הספקולטיבית במחירי הכסף; ואולם, הוא אינו מסביר מדוע בחר המשרד להעסיק דווקא את בנק מונטגיו, תוך שהוא חושף עצמו לביקורת חריפה בשני עניינים: הפרת הסכם עם הבנק אוף אינגלנד והעדפת מקורבים.
עד 1912 נהג המשרד ההודי לרכוש את הכסף שהיה דרוש לו באמצעות הבנק אוף אינלנד. שוסטר, שדחה את טענת הבנק, כי היה לו הסכם מחייב עם המשרד, הודה עם זאת, כי הייתה הסכמה בעל-פה בעניין, וכי להפרתה ולהתקשרות עם בנק מונטגיו קדמו דיונים ממושכים ובחינה משפטית מדוקדקת.[84] ואולם, דוברי המשרד נמנעו מלהסביר מה היו הגורמים שהביאו להפסקת רכישת הכסף באמצעות הבנק ולהתקשרות עם בנק מונטגיו, והולמס סבור, כי עובדה זו יצרה את הרקע לחשדות בדבר "קשר יהודי".[85] עיון בצדדים העיסקיים והפוליטיים של רכישות הכסף מאפשר לנסות ולשחזר את הסיבות להחלטת המשרד.
המשרד ההודי הסביר,[86] כי אחד הקשיים בהם נתקל בבואו לרכוש את הכסף ב1912- היתה העובדה ששוק כהסף הלונדוני נשלט ע"י ארבע פירמות, ביניהן מונטגיו. ביוני 1910 הודיע הבנק אוף אינגלנד למשרד, כי הוא הגיע להסכם עם שתיים מתוכן, מוקטה-גולדשמיד ושרפ-וילקינס, כי עד סוף מרץ 1913 הוא יבצע את כל רכישות הכסף שלו רק באמצעותן. התקשרות זו של הבנק, טען המשרד, מנעה את שמירת הסודיות של העיסקות ולא הותירה בידיו בררה אלא לרכוש את הכסף ישירות באמצעות אחת משתי הפירמות הנותרות: פיקסלי-אבל או מונטגיו. בחירת הפירמה נמסרה לשוסטר, שהעדיף את בנק מונטגיו בשל הקף עסקיו הגדול יותר. ואולם, הסבר זה מותיר ללא תשובה את השאלה המכרעת: מדוע חשד המשרד, כי הפירמות עימן היה קשור הבנק אוף אינלנד לא תשמורנה על סודיות עסקות הכסף, מדוע הוא לא הודיע לבנק על הפסקת הסדר התקשרות עימו ומדוע הוא סבר, כי בנק מונטגיו ישמור על הסודיות הנדרשת.
תשובה אפשרית לשאלות אלו נתנו השותפים בבנק מונטגיו. לואיס מונטגיו אמר בדיון בפרשת הכסף בבית הלורדים,[87] כי שלוש מתוך ארבע הפירמות שעסקו בסחר הכסף בלונדון פעלו למען קבוצת הספקולנטים, וכי בנק מונטגיו נותר הפירמה היחידה שלא היתה מעורבת בספקולציה. סטיוארט סמיואל חזר על הסבר זה בפני הועדה שחקרה את כשירותו להמשיך ולכהן פרלמנט,[88] והיא אושרה בידי דוברי המשרד ההודי בשני בתי הפרלמנט.[89] גם קיינס, שהיה מצוי בפרטי הפרשה, קבע, כי רק בנק מונטגיו יכול היה לרכוש כמויות גדולות של כסף בסודיות שהיתה נחוצה להבסת הספקולנטים.[90] הסבר זה תואם את העובדות הידועות על מערך האינטרסים בשוק הכסף הלונדוני. לשרפ-וילקינס ומוקטה-גולדשמיד, שהועסקו בלבדית על-ידי הבנק אוף אינגלנד, הייתה זיקה ברורה לגורמים שהיו קשורים בספקולציה: שרפ-וילקינס שימשו כברוקרים של סאראיה, שעמד במוקד הפעילות הספקולטיבית, וכאשר שרפ-וילקינס עמדו בפני סכנת התמוטטות בעקבות כשלון הספקולציה, התייצבו מוקטה-גולדשמיד בראש סינדיקט להצלתם.[91] יתר על כן, הבנק אוף אינגלנד הודיע על ההסדר המבטיח בלעדיות לשתי הפירמות הנ"ל ביוני 1910, כשלוש שנים לאחר תחילת האגירה ספקולטיבית ובשנה בה מימשו הספקולנטים פעמים את רווחיהם. אפשר שהקשר עם הספקולנטים היה אחת הסיבות להחלטת הבנק להתקשר דווקא עם פירמות אלו, שכן העלייה ספקולטיבית במחירי הכסף, כפי שיובהר להלן, תאמה את האינטרסים של החוג הפנימי. ניתן, אפוא, להניח, כי המשרד ההודי הקפיד לשמור את עיסקות הכסף בסוד מפני הבנק בשל הקשר הקרוב שהיתה לו לגורמים בעלי עניין בספקולציה, ואפשר שאף מתוך חשש שהיה לו עניין בהצלחתה.
הפרשנות דלעיל עשויה להסביר מדוע היה המשרד ההודי מעוניין להעסיק את בנק מונטגיו, אך לא מדוע היה בנק מונטגיו מוכן להכנס לעיסקה שעתידה היתה לחשוף אותו להאשמות שחיתות בשל קרבתם של שותפי הבנק לאדווין מונטגיו, ואשר עתידה היתה להעמידם בעימות חזיתי עם הבנק אוף אינגלנד.[92] העמלה בגובה 7513 ליש"ט שבנק מונטגיו קיבל עבור רכישות הכסף היתה, אמנם, רווח נכבד, אך לא היתה תמריץ מספיק לנטילת הסיכונים הנ"ל.[93] הסבר חלופי למניעי בנק מונטגיו להיכנס בכל זאת לעיסקת הכסף הציע המומחה לשוק הכסף, מורטון פרואן.[94] פרואן הסביר, כי, תפוקת הכסף העולמית ב1911- היתה 238 מיליון אונקיות, בעוד הביקוש הקשיח היה 188 מיליון, משמע, מחיר הכסף עתיד היה להקבע בהתאם לביקוש לשאר 50 מיליון האונקיות, בדיוק ככמות אותה רצה המשרד ההודי לרכוש ב1912-. לטענתו, הקף הרכישות של המשרד ועליית המחירים שהוא עתיד היה לגרום היו בלתי ניתנים לחיזוי, ולכן המידע החשאי שקיבל בנק מונטגיו אודות הביקוש הצפוי והפקדת הרכישות בידיו הקנו לו שליטה במחיר הכסף בעולם. בשליטה זו, הסביר פרואן, היו גלומים רווחי עתק בשל היכולת להשפיע על שערי החליפין של כל מדינות הכסף ועל שערי מניות מכרות הכסף. פרואן גלגל, אפוא, את אשמת הספקולציה על בנק מונטגיו – וזו חזרה ונשמעה בשאילתות שעלו בפרלמנט[95] – וטען, תוך רמיזות בעלת גוון אנטישמי למעשי שחיתות, כי אפילו ספקולציה של ממש לא הייתה כאן, שכן הודות לשיתוף הפעולה של המשרד ההודי, נעדר ממנה כל יסוד של הסיכון.
בנק מונטגיו דחה את טענותיו של פרואן.[96] ואכן הטעון, כי לא ניתן היה לצפות את הרכישות של המשרד ההודי ואת העליה במחיר הכסף שהן תחוללנה הוא משולל יסוד, שכן, הנתונים בדבר טביעת הרופיות היו, כאמור, פומביים וניתן היה לצפות את הביקוש לכסף, כפי שמוכיחה פעולתם של הספקולנטים ופנייתו של בנק מונטגיו למשרד ההודי. ואולם, למרות הליקויים העובדתיים והרמיזות האנטישמיות הכלולות במאמרו של פרואן, אין לפסול את טענתו, כי עצם ביצוע העסקות והמידע הפנימי שהיה ברשותו העניקו לבנק מונטגיו שליטה בשוק הכסף ואיפשרו לו להפיק בעקיפין רווחים גבוהים פי כמה מן העמלות שקיבל מן המשרד.
מלבד הרווחים הכספיים הישירים והעיקיפים של בנק מונטגיו מעיסקות הכסף, הן גם הקנו לו גם רווחים אסטרטגיים, משמע כאלו שחיזקו את מעמדו בסיטי. החלטת הבנק אוף אינלגנד להעסיק את בלבדית את הפירמות שרפ-וילקינס ומוקטה גולדשמיד,[97] חסמה בפני בנק מונטגיו פלח חשוב של השוק, וכך פגעה לא רק ברווחיו, אלא איימה גם על מעמדו בשוק; מנגד, ההתקשרות עם המשרד ההודי איפשרה לבנק מונטגיו לשפר את מעמדו האסטרטגי בשוק לפגוע קשות בעסקי הפירמות היריבות. מעבר לפן העיסקי המאבק על רכישות הכסף של המשרד ההודי שיקף את הניגוד הבסיסי בין בנק מונטגיו ובין הבנק אוף אינגלנד והחוג הפנימי והיה בו כדי להשפיע על תוצאות המאבק שהתנהל על עיצוב מדיניות המטבע בהודו.
ניסיונו של המשרד ההודי ב1912- לבלום את העליה הספקולטיבית במחיר הכסף נועד להשפיע על תוצאות המאבק בין חסידי בסיס המטבע לחסידי בסיס החליפין. יש להדגיש, כי בעצם רכישת הכסף ב1912- לא היה כל ייחוד: מאחר וניתן היה לצפות מתי יהיה על המשרד לרכוש כסף לטביעת רופיות, הדבר היהה גורם לעליה ספקולטיבית במחירו. ואכן, אברהמס ושוסטר לא ראו בהפסד שעתידה היתה העליה הספקולטיבית במחיר הכסף לגרום סיבה לשינוי אופן פעולתו של המשרד.[98] היחס המיוחד לרכישות הכסף ב1912- היה תולדה של התפתחויות שחלו באותה שנה במאבק על מדיניות המטבע ההודית. ב1910- חידשו חסידי בסיס המטבע את מאבקם בבסיס החליפין ותבעו ליישם את המלצות ועדת פאולר, וכתוצאה מלחצם המליצה ממשלת הודו ב1912- בפני המשרד ההודי להנהיג בהודו מטבע זהב ולפתוח בה מטבעות לטביעת זהב.[99] חסידי בסיס המטבע אף ניצלו את המחסור ברופיות שנוצר ב1912- ודרשו למלא את החסר ברופיות זהב ולא ברופיות כסף.[100] על רקע זה קבלה העליה הספקולטיבית במחיר הכסף, שהקטינה את ההפרש בין מחירו למחיר הזהב, משמעות מדינית ולא רק עיסקית: היא עתידה היתה לערער את טענת חסידי בסיס החליפין, כי אין להנהיג בהודו בסיס מטבע, בין השאר, גם בשל העלות הגבוהה יותר של הזהב. לפיכך, המניע לנסיונו חסר התקדים של המשרד ההודי לבלום את הספקולציה במחיר הכסף היה בעיקרו מדיני: הוא נועד להוזיל את מחיר הכסף וכך לחזק את עמדתם של חסידי בסיס החליפין במאבקם עם חסידי בסיס המטבע.
הרקע להתקפות על קבוצת מונטגיו.
לאור העובדה שמעורבות של בנק מונטגיו ברכישת הכסף היתה חלק מן המאבק על מדיניות המטבע בהודו ובבריטניה עצמה, ניתן לבחון, האם שערורית הכסף היתה חלק ממאבק מדיני-כלכלי זה, או אירוע אנטישמי שמקורותיו נעוצים ביהדותם של השותפים בבנק מונטגיו ושל בכירי המשרד ההודי שהיו מעורבים ברכישות. לשם כך יש לברר תחילה כיצד הפכו רכישות הכסף מסוד שמור למוקד של שערוריה ציבורית.
יש להבחין בין ראשיתה של שערוריית הכסף לבין חשיפת דבר קיומן של עיסקות רכישת הכסף. מעטה הסודיות הוסר לראשונה מעל רכישות הכסף במחצית השניה של יולי 1912, כאשר שוסטר דיווח על ביצוען לנגיד הבנק אוף אינגלנד,[101] ומידע זה הפך לנחלת הציבור במהלך חודש אוגוסט 1912.[102] מעורבותו של בנק מונטגיו בעסקות הוזכרה לראשונה רק ב29.10.1912-, בשאילתה בפרלמנט.[103] הוויטנס דן במדיניות הפיננס ההודי לראשונה יומים מאוחר יותר, ותקף את אדווין מונטגיו בשל התנאים בהם נהג המשרד להלוות את יתרות המזומנים שהיו ברשותו לפירמות לונדוניות, אך הוא לא התייחס כלל לרכישת הכסף ולא הזכיר את בנק מונטגיו.[104] הסערה הציבורית פרצה רק ב7.11.1912-, יום לאחר מתן התשובה לשאילתה בפרלמנט, בעקבות מאמר התקפה חריף שפירסם הוויטנס על רכישת הכסף ועל חלקו של בנק מונטגיו בעיסקה,[105] ובאותו יום גם הועלתה לראשונה הדרישה להתפטרותו של סטיוארט סמיואל מן הפרלמנט.[106] מתבקשת, אפוא, השאלה, מה הפך לפתע את העסקות שפרטים שונים אודותיהן היו ידועים מזה כשלושה חודשים, לגרעין של שערוריה ציבורית?
הגורם שחולל את המפנה היתה סדרה בת חמישה מאמרים מאת "כתב הודי", שהתפרסמה בטיימס במהלך השבוע הראשון של נובמבר.[107] תחת הכותרת "ניהול הפיננס ההודי", תקף המחבר האנונימי את מדיניות בסיס החליפין, האשים את המשרד בהתעלמות מהמלצות ועדת פאולר ותבע לכונן בהודו בסיס מטבע. הוא האשים, כי המשרד כופה את מדיניותו הפיננסית על הודו מתוך "צייתנות לאינטרסי הזהב של לונדון" ומתוך התעלמות מעמדות הממשלה וחוגים מסחריים שם. "הכתב ההודי" תקף במיוחד את מדיניות המשרד להלוות את יתרות המזומנים שלו בריבית נמוכה לקבוצה נבחרת של בנקים בריטיים במקום להשתמש בהן להורדת הריבית בהודו. המחבר הזהיר, כי בהמשך מדיניות זו נוטל על עצמו המשרד "אחריות מסוכנת", שכן היא מערערת אמונם של ההודים בבריטים ותביא לראשית הקץ של השילטון הבריטי בהודו. [108] "הכתב ההודי" תקף גם את אדווין מונטגיו, שהגן על מדיניות זו בפרלמנט – אך מבלי להזכיר את קשריו עם בנק מונטגיו, ואת הסודיות שאפפה את עיסקות רכישת הכסף[109] – וטען, כי היא אינה מוצדקת מבחינה עניינית ומסוכנת מבחינה פוליטית. לבסוף קרא "הכתב ההודי" לבחינה מחודשת של מדיניות המטבע בהודו ולהפסקת, מה שהוא כינה, תוך רמיזה ברורה לפרשת מרקוני, "שערוריית המשרד ההודי".
מי היה "הכתב ההודי"? מיד עם פירסום המאמרים כתב אברהמס לקיינס, כי מקור ההשראה לסדרה הוא מ. דה פ. ווב,[110] וגם הטיימס ציין, כי ווב הוא המבקר המובהק של מדיניות הפיננס של המשרד ההודי.[111] ווב היה יו"ר לשכת המסחר של קראצ'י,[112] ב1910-, משחידשו תומכי בסיס המטבע את מאבקם, הפך ווב לדובר המרכזי שלהם בהודו, ופירסם בטיימס אוף אינדיה שורת מאמרים כנגד בסיס החליפין שקובצו לספר בשם בעיית הרופיה. קיינס יצא נגד ווב וכתב ביקורת על הספר,[113] שקיבלה בטרם פירסומה את בירכתו של אברהמס.[114] ב1912-, פירסם ווב ספר נוסף בשם הדילמה של בריטניה, ובו תקף את הנוהג של המשרד ההודי להחזיק את יתרות המזומנים שלו בלונדון ולהלוות אותן לבנקאים בסיטי בריבית מועדפת, במקום להחזיקן ולהלוותן בהודו, כדי לסייע בהורדת הריבית שם.[115] ווב העביר החלטה בלשכת המסחר של קראצ'י הקוראת למשרד ההודי להעביר את היתרות להודו, אך נכשל בנסיונו לצרף לקריאה לשכות מסחר נוספות;[116] והוא גם והעיד בפני ועדת צ'מברלין וחזר על הטענות שעלו בסדרת מאמריו של 'הכתב ההודי'.[117] ניראה, אפוא, כי יש לקבל את הערכתו של אברהמס, כי ווב, או מי ממקורביו, הוא שעמד מאחרוי מאמריו של "הכתב ההודי".
פירסום מאמריו של "הכתב ההודי" היה יריית פתיחה במתקפה שניהל הטיימס כנגד מדיניות המטבע של המשרד ההודי בתביעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא.[118] ואכן פירסום הסדרה בטיימס הפך את ניהול הפיננס ההודי בכלל ואת עסקות הכסף והפקדת היתרות של המשרד בלונדון בפרט, מנושא המעסיק קבוצה צרה של בעלי עניין לפרשה שהסעירה את הציבור. המאמרים הזינו שאילתות בפרלמנט, היוו בסיס לפירסומים בעיתונות ונדונו בועדת החקירה הפרלמנטרית, שהוקמה בעקבות הפולמוס הציבורי.[119] הסידרה חוללה 'מרקוניזציה' של מדיניות הפיננס ההודי, שכן לראשונה הוטחו בה האשמות בדבר שיקולים זרים, שחיתות ונפוטיזם שהנחו את רכישות הכסף, שהוגדרו, מתוך רמיזה לפרשת מרקוני כשערוריה.
ניתן לשער, כי הטיימס בחר לפתוח את מתקפתו כנגד מדיניותו של המשרד ההודי במאמריו של "הכתב ההודי" משום שהטיעון המרכזי שהוא העלה כנגד בסיס החליפין ובזכות בסיס המטבע לא היה כלכלי אלא פוליטי-אימפריאלי: הסכנה לעתיד השלטון הבריטי בהודו. אפשר שהטיימס סבר, כי נימוק 'פטריוטי', מה גם שהוא היה מלווה ברמיזות למעשי שחיתות, עשוי היה לעורר הד ציבורי ולמצוא אוזן קשבת יותר מכל נימוק כלכלי מורכב. ואולם, "הכתב ההודי" גם אימץ את עמדותיו של החוג הפנימי במאבק על עיצוב מדיניות המטבע ההודית ותקף את אלו של הבנקים בע"מ. במאמר הראשון הוא טען, אמנם, כי המשרד ההודי עיצב את מדיניות הפיננס ההודית בהתאם לאינטרס של "הבנקאים הלונדונים",[120] אך הוא לא חזר על הכללה זו, ובהמשך הדגיש כי מדיניות המשרד שרתה את האינטרסים של הבנקים בע"מ.[121] הוא נקב בשמותיהם של הבנקים אלו והדגיש את השפעתם ראשיהם, וביניהם שוסטר, על מדיניות המטבע של המשרד ההודי. במאמר הסיום של הסדה היה "הכתב הודי" אף בוטה יותר וקבע, כי בקביעת המדיניות הפיננסית התעלם השר לעניני הודו מן הקהילה העיסקית ההודית ו"נשען רק על עצתם של נציגים של שני בנקים בע"מ בלונדון", תוך פגיעה באינטרסים של הודו, וכי המשך מדיניות זו עתיד לסכן את השלטון הבריטי בהודו.[122] המסקנה שהתבקשה מן הסידרה היתה, אפוא, כי האינטרסים של הבנקים בע"מ היו מנוגדים לאינטרס האימפריאלי, מסקנה שהוותה רקע נח למאבק של החוג הפנימי בבסיס החליפין.
פוליטיקה ואנטישמיות
סדרת הכתבות בטיימס היתה הרקע לפתיחת המערכה הפרלמנטרית והעיתונאית כנגד מדיניות המטבע של המשרד ההודי. מדוע החליטו מתנגדי מדיניות זו להפוך אותה ממחלוקת בקרב מומחים למערכה ציבורית? נראה, כי סיבה אחת קשורה לעיתוי. כאמור לעיל, בסוף 1912 החריפו הבנקים בע"מ בהנהגתם של הולדן ושוסטר את מתקפתם על הבנק אוף אינגלנד בתביעה להתערבות פוליטית שתאלץ את הבנק להגדיל את הרזרבות שברשותו, כדי לייצב את מערכת המטבע ושערי הריבית בבריטניה ולהורידם. רכישות הכסף, אותן הובילו ראשי מבקרי מדיניותו של הבנק, כמו שוסטר וקבוצת מונטגיו, פורשו בידי החוג הפנימי כהוכחה לכך שהמשרד ההודי נחוש להמשיך במדיניות בסיס החליפין, המשרתת את האינטרסים העיסקיים והפוליטיים של הבנקים בע"מ. רכישות הכסף מיזגו, אפוא, את המאבקים המונטריים בבריטניה ובהודו, ולימדו על התחזקות של הבנקים בע"מ, דבר שחייב את החוג הפנימי להשיב מלחמה שערה כדי לשמור על מעמדו.
הבחירה של תומכי בסיס המטבע בשערוריה ציבורית בנוסח מרקוני כצורת המאבק היתה תולדה של האופן בו הנהיג המשרד ההודי את מדיניות בסיס החליפין. המשרד, בניצוחם של אברהמס ושוסטר, הצליח לכונן את בסיס החליפין – תוך כדי הפרה של החלטת ממשלה מפורשת, שאימצה את המלצות ועדת פאולר – באמצעות שימוש בצעדים מינהליים חלקיים שכל אחד מהם לכשעצמו לא הסגיר את המטרה הסופית. תומכי בסיס המטבע החליטו להאבק במדיניות המשרד באמצעות ניטרול מקור העוצמה של יריביהם, היינו האנונימיות הפקידותית, מראית העין המינהלית והמורכבות המקצועית, שיצרו אווירה של חוסר עניין ציבורי, ואיפשרו לאברהמס ושוסטר להנהיג את מדיניות שער החליפין, מבלי להצהיר על כך ומבלי להחשף כמי שמפרים החלטות הממשלה. כדי לפרוץ את אדישותה של דעת הקהל אומצה, לכן, אסטרטגיה שכבר הוכיחה את עצמה בפרשת מרקוני: הפיכת מדיניות המטבע ההודית לנושא לעניין ציבורי על ידי עשייתו למוקד של שערוריה. ואכן, קיינס ציין, כי שאלת הפיננס ההודי "הפכה לכמעט מעניינת" בשביל חברי הפרלמנט רק משהועלו "רמיזות לשערוריות אישיות".[123] סבירותו של שיקול זה מוכחת מעצם איזכורה של פרשת מרקוני על ידי "הכתב ההודי"; טביעת המושג "שערוריית המשרד ההודי"; שימוש ברמיזות למעשי שחיתות הפוגעים בבטחון האימפריה; ושאילתות של חברי פרלמנט שמרניים שהתמקדו בחשדות לשחיתות שלטונית והעדפת בעלי הון ומקורבים. הפרטים הקשורים לפרשת הכסף חזרו ופורסמו בהבלטה, ובייחוד בעיתונות האופוזיציונית לגווניה, וכך הפכה הפרשה למוקד של שערוריה, שאילצה את הממשלה להסכים להקמת ועדת חקירה שתבחן מחדש את מדינית המטבע והפיננס ההודית.
למרות ה'מרקוניזציה' של מדיניות הפיננס ההודי, יש לעמוד על שני הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשות. האחד, בניגוד לשערוריית מרקוני, בפרשת הכסף לא הוכחו טענות לשחיתות אישית, מה שהקשה להפוך אותה לשערוריה; והשני, בניגוד לשערורית מרקוני, שנשאה אופי של התנגחות מפלגתית, החזיתות במאבק על מדיניות המטבע בהודו חצו את הגבולות המפלגתיים, ובשנים 1902-1912, בהן הונהג בהודו בהדרגה בסיס החליפין כיהנו בבריטניה ממשלות שמרניות וליברליות, שנקטו במדיניות זהה. לפיכך, כדי להפוך את פרשת הכסף לשערוריה ציבורית היה צורך להעמידה מעל הזירה המפלגתית, על ידי הדגשת הנזק שגרמה מדיניות המטבע של המשרד ההודי לאינטרס הלאומי הבריטי – סיכון עתיד האימפריה – דרך בה הלך כבר "הכתב ההודי". העמדת האינטרס הלאומי והאימפריאלי במוקד השערוריה, אכן הצליחה לעורר בקרב דעת הקהל עניין במדיניות המטבע בהודו. אסטרטגיה תעמולתית זו הלמה את הרגש הג'ינגואיסטי – ששילב לאומנות ושנאת זרים – שהלך וגבר בבריטניה מאז ימי מלחמת הבורים והקלה, על ניתובה של השערוריה לפסים אנטישמיים, לאור יהדותם של האישים המרכזיים שהיו קשורים ברכישות הכסף.
חלק מן הגורמים שהיו מעוניינים להפוך את מדיניות הפיננס ההודית למוקד של שערוריה ציבורית, היו גם מי שהקנו לה את המימד האנטישמי. סגנון התעמולה של גורמים אלו מעורר את השאלה, האם הם היו אנטישמים, שהשתמשו בפרשת הכסף כעילה לעורר רגשות אנטי-יהודיים – כמו הוויטנס – או שמא הם תקפו את יהדותם של המעורבים בפרשה, כדי ללבות התנגדות למדיניות בסיס החליפין. כך למשל, רופרט גווין (Gwynne), שהעלה את מרבית השאילתות הנוגעות לפרשה בפרלמנט ויצר את הבסיס העובדתי לשערוריה, קשה להפריד בין שני היסודות.[124] האקונומיסט ציין לגבי אחת השאילתות, כי "יש בה רמיזה מחשידה כלפי הממשלה הנוכחית, בדבר רצון להעדיף בדרך לא הוגנת פירמות זרות או יהודיות".[125] גווין עצמו פירסם בשבועון ימני קיצוני מאמר מקיף על הפרשה, צרף אליו טבלה המדגימה את מערכת הקשרים המסועפת בין בני משפחות מונטגיו וסמיואל, ולא הותיר ספק ש'הקשר היהודי' היה מרכיב חיוני בפרשה.[126] במקרה של פרדריק בנברי (Bunbery), שהוביל את מהלך הדחתו של סטיוארט סמיואל מן הפרלמנט, בולטת דווקא קדימותו של היסוד הפוליטי-כלכלי. בנברי היה חבר הנהלת הבורסה ועד 1906 עמד בראש פירמת ברוקרים משפחתית, שהייתה מן הגדולות והרווחיות בסיטי, והועסקה על ידי כמה מן הבנקים המובילים.[127] הוא נבחר לראשונה לפרלמנט ב1892-, ולאחר שהפסיד את מושבו ב1906- הוא שב ונבחר בבחירות משנה מטעם הסיטי, ונחשב לנציג מעולה של האינטרסים שלה, ששילב שמרנות קיצונית עם תביעה למדיניות מונטרית מרסנת וקשוחה. דומה, אפוא, כי יותר משבנברי רצה לפגוע בסמיואל משום שהיה יהודי, הוא השתמש בתביעה להדחתו כאמצעי לליבוי השערוריה ולפגיעה בבנק מונטגיו בשל עמדותיו בשאלת מדיניות המטבע האנגלית וההודית.
על היחס בין שיקולים אנטישמיים לפוליטיים עשויה ללמד גם עמדתו של הטיימס, שעורר את פרשת הכסף. הבעלים של העיתון מאז 1908, איל העיתונות נורתקליף (Northcliff), לא הסתיר את חוסר אהדתו ליהודים, אך יחד עם זאת הקפיד לטעון, כי אינו אנטישמי. לפני פרוץ שערוריות מרקוני והכסף בלטה בטיימס נימה אנטישמית במאמריו של עורך חדשות החוץ, ויקהם-סטיד (Wickham-Steed), שהחזיק בתיאורית 'הקשר היהודי'. במשבר הבלקן ב1911-, כשנה לפני פרוץ הפרשות, האשים הטיימס את היהודים באהדה לטורקים ובאחריות למעשי הטבח שביצעו, ובניצול השלטון היהודי בעיתונות כדי לטשטש את מעשי הזוועה, עמדה שהלמה את מדיניותו האנטי-טורקית של העיתון.[128] למרות עמדות מוצא אלו, לחמו הטיימס ונורתקליף בהיבטיה האנטישמיים של שערוריית מרקוני והתאמצו למתן את פגיעתה בכל מעורבים בה, ובתוך כך גם לאחים אייזקס.[129] לוסיין וולף, מראשי הקהילה האנגלו-יהודית, העריך ב1920-, כי לנורתקליף לא היה עניין באנטישמיות לכשכצמה, והוא השתמש בה משום שהיא הייתה רכיב מתאים לעיתונות צהובה.[130] ניראה, כי הסבר זה תקף גם לגבי חלק מן הגורמים שהדגישו את מוצאם היהודי של בני קבוצת מונטגיו כחלק מן המאבק במדיניות בסיס החליפין: האנטשימיות אמורה היתה לעורר עניין בפיננס ההודי.
שערוריית הכסף פרצה, אפוא, במסגרת המאבק בשאלת מדיניות המטבע בהודו ובבריטניה, והפן הפוליטי ולא האנטישמי הוא שעמד במרכזה. חסידי בסיס המטבע הפכו את רכישות הכסף לנושא לשערוריה, על פי הדגם של שערוריית מרקוני, כחלק מחידוש מאבקם בבסיס החליפין, לאחר שכשלו כל נסיונותיהם לאלץ את המשרד ההודי לפעול עפ"י המלצת דו"ח פאולר. רכישות הכסף היו נקודת המפנה במאבק, שכן הן חשפו את דבקות המשרד בבסיס החליפין והבהירו לחסידי בסיס המטבע, שהדרך היחידה הפתוחה בפניהם היא דרך המאבק הציבורי. החלטתם הושפעה ללא ספק גם מן העובדה שעיסקות הכסף סיפקו חומר שיכול היה לפרנס שערוריה: קשר שניתן היה לתארו כמושחת בין הון לשלטון, חשד להעדפת קרובים והפרת ההבנות עם הבנק אוף אינגלנד. המקום המרכזי שתפסו מדינאים, פקידים ובנקאים בעלי רקע 'יהודי' – הלורד קריו, אדווין מונטגיו, אברהמס, שוסטר, והשותפים בבנק מונטגיו – בהנהגת בסיס החליפין וברכישות הכסף גרם לכך שהיו מי שהשתמשו בנימות וטיעונים אנטישמיים כאמצעי במאבק בבסיס החליפין, לצד מי שניצלו את השערוריה לקידום סדר יום אנטישמי.
בדומה לשערוריית מרקוני, גם הדי התעמולה האנטישמית שליווו את שערוריית הכסף דעכו ככל שהסוגיות הפוליטיות שעוררו אותן הגיעו לפיתרונן. דפוס חוזר זה מלמד על חוסר יכולתה של האנטישמיות בבריטניה להגדיר את סדר היום הציבורי ועל היותה גורם שולי בפוליטיקה הבריטית. נסיונו של הוויטנס לנצל את האווירה האנטי-ליברלית והאנטישמית שנוצרה תוך כדי שערוריות מרקוני והכסף ולמסדה ב-National League for Clean Government, ולהפכה לגורם פוליטי משפיע נכשל.[131] תכני התעמולה האנטישמית של הוויטנס מלמדים, שהוא הקפיד לפעול בתוך מסגרת הטעונים ששמשו את המאבק בבסיס החליפין ויצק לתוכה תוכן אנטישמי באמצעות הדגשת יהדותם של האישים המעורבים והקרבה ביניהם, עובדות שהוזכרו ללא רמיזות אנטישמיות גם בדיווחים בעיתונת הכללית. העיתון העניק פרשנות אנטישמית לשלושה יסודות שהיו מוקד הטיעון של חסידי בסיס המטבע: הפרת החלטת הממשלה בידי המשרד ההודי, אי התקינות של רכישות הכסף, והפגיעה באינטרס הלאומי הבריטי; ואולם, הוויטנס התקשה לקדם למרכז הדיון הציבורי את האידיאולוגיה האנטישמית שלו. כך משפג הענין הציבורי במחלוקות הפוליטיות שהזינו את הפרשות, שקע גם העניין בטיעונים האנטישמיים שנתלוו אליהן.
הקו המבחין בין המתקפות על הלורד קריו, אדווין מונטגיו, אברהמס, שוסטר והשותפים בבנק מונטגיו בשל תפקידם בכינון בסיס החליפין לבין מתקפות על רקע אנטישמי גרדא, הוא אמנם דק וחמקמק, אך מהותי, ומלמד, כי המחלוקת הפוליטית ולא האנטישמיות היא שפירנסה את שערורית הכסף. משערוריית הכסף עולה, כי האנטישמיות היתה תופעת לואי למאבק הפוליטי, ולפיכך ניתן להגדירה כ'אנטישמית-לואי', הן בשל תלותה בפוליטיקה והן בגלל ההד הציבורי הנמוך שהיא עוררה.
הדפוס של אנטישמיות-הלואי, המאפיין את פרשת הכסף, התגלה גם בשני גלי אנטישמיות נוספים שהסעירו את בריטניה בעשור הראשון למאה העשרים: האחד, במהלך מלחמת הבורים והשני, במהלך המאבק על 'חוק הזרים'. ההתנגדות למלחמת הבורים לוותה בטענה – שרווחה בעיקר בשמאל – כי בעלי הון יהודים, בעיקר בדרום-אפריקה, שהונעו על ידי אינטרסים עיסקיים הם שדחפו ליציאה למלחמה, שפגעה באינטרס הלאומי הבריטי, והם היו מי שהרוויחו מהתמשכותה. האשמות אלו נוצלו בידי גורמים אנטישמיים, באופן שעתיד לחזור כעשור מאוחר יותר בשערוריית הכסף, אך גם הן נותרו בשולי המאבק כנגד המלחמה וגוועו עם סיומה,[132] מה שמלמד על אופייה כאנטישמיות-לוואי, שלא היה בכוחה להגדיר סדר יום משל עצמה. 'חוק הזרים' היה פרק נוסף במאבק המתמשך על עיצוב מדינית המכס הבריטית, שהתגבר במקביל לירידת מעמדו של היצוא הבריטי בשווקי העולם. כחלק ממאבקם של חסידי מכסי המגן להקטנת היבוא לבריטניה עלתה גם התביעה להגבלת היבוא של כוח עבודה, משמע, לביטול חופש ההגירה. הגם שתביעה זו הופנתה כלפי זרים בכלל, בפועל היא כוונה בעיקר נגד המהגרים היהודים ממזרח אירופה, שהואשמו בכך שהתחרות הלא הוגנת שהם מנהלים כנגד הפועל הבריטי, על ידי העלאת שכר הדירה והורדת שכר העבודה, היא בין הסיבות העקריות לעוני באיסט-אנד.[133] אופיה של האנטישמיות הבריטית כאנטישמיות-לוואי בולט במקרה זה במיוחד. הטענה בדבר ההשפעה לרעה של ההגירה היהודית על תנאי החיים באיסט-אנד היתה נושא לדיון ציבורי מאז מחצית שנות השמונים, אך גורמים אנטישמיים חזרו ונכשלו בנסיונם להפוך אותו לכלי לגיוס פוליטי גם באיסט-אנד עצמו. רק כאשר שאלת ההגירה היהודית השתלבה במאבק פוליטי מרכזי – סחר חופשי מול מכסי מגן – זכתה התעמולה האנטישמית כנגד המהגרים להד מסויים, ששכך עם סיומה. דפוס הפעולה האנטישמי בשערוריית הכסף, כמו גם בשערוריית מרקוני, דומה לזה שאיפיין את החרפת האנטישמיות במהלך מלחמת הבורים ובדיון על חוק הזרים: בארבעת המקרים מדובר באנטישמיות-לוואי: היא עוררה הד רק בחסותם של מאבקים פוליטיים בנושאים מרכזיים בהם היו מעורבים יהודים – באופן פעיל או סביל – מתוקף מעמדם בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה של בריטניה, אך היא לא הצליחה לחרוג משולי הדיון הציבורי ולהפוך לכוח עצמאי. איפיונה של האנטישמיות הבריטית בראשית המאה העשרים כאנטישמיות-הלואי מאפשר לעמוד על הכשלים המאפיינים את האסכולות הפרשנויות היריבות הרווחות במחקר, ולהציע הסבר חלופי ל'דרך המיוחדת' של האנטישמיות הבריטית על הדפוס של החרפה תוך שוליות המאפין אותה.
דפוס אנטישמיות-הלוואי שולל את הנחותיה של הפרשנות התרבותית, הרואה באנטישמיות חלק מהותי של מגנון הדיכוי המשמש לשימור מבני הכוח הקיימים בבריטניה.[134] פירכותיה של פרשנת זו – אף מבלי לדון בכשליה התיאורטים בזיקתם לדיון הפוסט-מודרני – נחשפות מתוך עיון בהיסטוריה האנגלו-יהודית בכלל,[135] ובזו של שערוריית הכסף ההודי בפרט, המלמדת על חולשתה של האנטישמיות ככוח פוליטי בבריטניה, על כך שמקורותיה לא היו "אידיאולוגיים", וכי היא לא "נכתבה מראש". בניגוד לטענת גירסת "האנטישמיות של הסובלנות", של האסכולה התרבותית, פרשת הכסף מלמדת, כי אברהמס והשותפים בבנק מונטגיו לא ראו סתירה בין השתלבות בעילית הבריטית עד כדי השתתפות במאבקים שפילגו אותה לבין השתתפות פעילה בחיי הקהילה והנהגתה ומתן ביטוי לזהותם היהודית. חולשתה של האנטישמיות בבריטניה מלמדת עוד, כי בסטיריאוטיפים הרווחים של היהודי כזר וכפיננסייר לא היה כדי לעורר תנועה אנטישמית, או לפגוע בהשתלבות היהודים בחברה ובאליטות הבריטיות. מכאן, שלא תכני הסטיריאוטיפ היהודי הם החשובים להבנת אופן הפיכת האנטישמיות לכוח פוליטי, אלא המציאות החברתית והתרבותית בה הוא מתפקד, דרכה הוא מפורש ואותה הוא ממשמע. במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים בבריטניה, מקום בו הפיננס והמסחר הבין-לאומיים היו ממקורות העושר העיקריים של המדינה, תיאור היהודים העשירים כפיננסיירים וכזרים תיפקד כדרך לשילובם בתוך האתוס ההגמוני יותר מאשר כאמצעי להדרתם מתוכו. סטיריאוטיפ זה נתפס ככשלילי רק בקרב חלק מן הקבוצות שהתנגדו לאתוס זה – בין אם אלו מי שהתנגדו עקרונית לסדר הבורגני, עפ"יר משמאל, או מי שכשלו להשתלב בסדר המודרני, עפי"ר מימין – מה שמסביר את שוליותה של האנטישמיות הבריטית. האסכולה התרבותית מעצימה את משקלה של האנטישמיות הבריטית באופן מלאכותי באמצעות התמקדות באידיאולוגיה, בטקסט ובסטריאוטיפים, בעוד שבחינתה בהקשריה החברתיים והפוליטיים מלמדת דווקא על אופיה כאנטישמיות-לוואי. דומה, שיותר משהפרשנות התרבותית מכוונת להסביר את גורמיה ומהלכה של האנטישמיות הבריטית בעבר, היא חותרת לערער את הזיכרון הקיבוצי האנגלו-יהודי ההגמוני, המבוסס על הסיפר של האמנסיפציה וההשתלבות, ולהבנות תחתיו זיכרון קיבוצי חלופי שבמרכזו דמות היהודי, על ייצוגיה השונים, כ'אחר' של המשטר הליברלי, החושף ביחסו אליהם את יסודותיו הדכאניים. זיכרון זה אמור להוות אמצעי להפיכת היהודים מחלק מן ההגמוניה לעוד קבוצת זהות, שכקורבן הליברליזם יכולים להשתלב בפוליטיקה הזהויות של בריטניה בת-זמננו.
אסכולת הסובלנות מצביעה על שערוריות הכסף ומרקוני כעל הוכחה לשוליותה של האנטישמיות בבריטניה, ואולם, היא מתקשה להסביר, מדוע האנטישמיות נותרה שולית ומציעה את תיאור המצב כתחליף להסבר; בדומה אין ביכולתה להסביר את הסיבות להחרפת האנטישמיות בתקופה האדוארדיאנית, והיא מבטלת את חשיבות התופעה כתחליף להסבר. לעומת זאת, הדפוס של אנטישמיות-הלוואי עשוי להסביר את המהלך של שוליות והחרפה, מתוך האופן בו התפתחה בבריטניה הדיאלקטיקה של האמנסיפציה והאנטישמיות, שפעלה גם במדינות אחרות במערב אירופה ובמרכזה. האתוס הליברלי הבריטי איפשר ליהודים – במגבלות מנגנוני ההדרה המעמדיים – לעשות את השיוויון המשפטי למנוף להשתלבות חברתית ברת קיימא, שהפכה לקראת סוף המאה התשע-עשרה לעובדה העומדת בזכות עצמה, זאת בניגוד למדינות היבשת, בהן השוני במבנים הכלכליים והחברתיים, הגביל את את יכולת המימוש החברתית של האמציפציה. הזיקה בין האתוס הליברלי הבריטי להשתלבות החברתית של היהודים הקשה על הדרתם ומנע מן האנטישיות להפוך למכשיר פוליטי יעיל, דבר המסביר את שוליותה. ככל שהיהודים התקבלו כחלק לגיטימי של החברה, כן הפכו יחידים מתוכם לחברים לחלק מן האליטה הבריטית, וכך גברה השתתפותם במאבקים הפוליטיים שפילגו אותה, דבר שחשף אותם למתקפות מצד מתנגדיהם, שחריפותן גברה ביחס ישר לבכירותם בהנהגה הפוליטית. גורמים אנטישמיים מימין ומשמאל ניצלו את העניין שעוררו מאבקים פוליטיים בהם עמדו יהודים במוקד מחלוקות והשתמשו בכך כדי לקדם את סדר היום האנטישמי.
ואולם, השתתפות היהודים במאבקים הפוליטיים בבריטניה, שהפכה אותם חשופים למתקפות האנטישמים גם הציבה לה גם גבול: מאחר והיהודים נצבו במחנות פוליטיים מנוגדים – כפי שמלמד, למשל, המקרה של המאבק על מדיניות המטבע – הרי שהפוליטיזציה של האנטישמיות מנעה את הסטיריאוטיפיזציה של דמות היהודי. ואכן, הוויטנס הדגיש, כי הוא אינו תוקף את היהודים בכלל, אלא רק יהודים עשירים השותפים לקנוניה כנגד האינטרס הבריטי, ובד בבד הוא מגלה אהדה לגורל היהודים העניים, הסובלים מפגעי השיטה ממנה נשכרים היהודים העשירים.[136] אסטרטגית טיעון זו מלמדת על הסתגלותו של הוויטנס לדפוס של אנטישמיות-הלוואי: מצד אחד, הוא הכיר בחוסר היעילות של השימוש בסטיריאוטיפ יהודי בעל תוקף כללי ונאלץ לוותר עליו, אך מצד שני, הוא החריף את המתקפה על 'היהודים העשירים', שעמדו במוקד המאבק על מדיניות המטבע ההודית. כך באופן פראדוקסאלי עומק ההשתלבות של היהודים מסביר את החרפת האנטישמיות הבריטית, אך עדין משאיר פתוחה את השאלה מדוע היא נותרה שולית, גם כאשר הסדר הליברלי בבריטניה הלך והתערער בעשור השני למאה העשרים.
ההגיון הפוליטי שהנחה את פרשת הכסף מערער את הבסיס העובדתי להסבר שמציעה גירסת ההתנגשות של האסכולה החברתית, ולפיו יש להבין את השערוריות "בהקשר של ייצוג יהודי רב-עוצמה בפיננס ובמיוחד במרצ'נט-בנקינג". ליהודים, אכן, היה "ייצוג רב-עוצמה" בקרב המרצ'נט-בנקס, אלא שבתור שכאלה הם היו, כאמור, חלק מן החוג הפנימי ותמכו בבסיס המטבע, ולפיכך היו דווקא בין מי שנישכרו מן השערוריה. זאת ועוד, היהודים ניצבו משני צידי המתרס במאבק על מדיניות המטבע בבריטניה ובהודו, וכך, למשל, בעוד שקבוצת מונטגיו, שהאינטרסים שלה היו קרובים לאלו של הבנקים בע"מ, תמכה בבסיס החליפין, הרוטשילדים, כחלק מן החוג הפנימי, תמכו בבסיס המטבע.[137] הניגוד שהזין את שערוריית הכסף – למרות הפן האנטישמי שהיא לבשה בשוליה – לא היה בין יהודים ללא יהודים, אלא בין אינטרסים מנוגדים שחצו את האליטה הכלכלית והפוליטית בבריטניה, ולפיכך גם את היהודים שהשתייכו אליה ונטלו חלק במאבקים שהתנהלו בתוכה. כפי שמלמדת שערוריית הכסף, המחנות במאבקים אלו התארגנו, לא על פי השתייכות אתנית או דתית, אלא על יסוד עמדות ממשיות בסוגיות פוליטיות עליהן ניטש המאבק. עולה, שבמקרה של פרשת הכסף, גירסת ההתנגשות אינה מתארת ניגוד ממשי בין יהודים ללא יהודים, אלא משכפלת את הסטיריאוטיפ שהזין לטענתה את האנטישמיות ומשתמשת בו להוכחת טענתה, אך כך גם מפריכה אותה.
גירסת ההיסט של האסכולה החברתית קובעת, ובצדק, כי השפעתה של האנטישמיות הבריטית, כמו זו היבשתית, גברה עם התגברות כוחם של מתנגדי הסדר המודרני והליברלי. ואולם, קביעה זו אינה מסבירה את מעמדה השולי של האנטישמיות גם בתקופה בה הסדר הליברלי היה נתון בבריטניה תחת מתקפה רבתי, אשר לפחות מאז 1909, קבלה אופי של ערב מלחמת אזרחים. הפרשנות האנטי-מודרניסטית לכשעצמה גם אינה מסבירה את החרפת האנטישמיות דווקא בשנים 1912-1913, ולא, למשל, בשנים 1909-1910, תקופה בה התנהל בבריטניה מאבק בשאלות שנגעו באופן ישיר ומהותי לסדר המודרני, כמו כינון יסודות של מדינת רווחה או קיצוץ סמכויותיו של בית הלורדים.[138] מאחר וכמו בארצות היבשת גם בבריטניה האנטישמיות היתה כוח אנטי-מודרניסטי, ומאחר המודרניזציה של החברה היתה אחד מצירי המאבק הפוליטי בבבריטניה בתקופה האדוארדיאנית, יש להסביר את העובדה, שבניגוד ליבשת, מיעטו החוגים האנטי-מודרניסטיים בבריטניה לעשות שימוש באנטישמיות כדי לקדם את מטרותיהם, עובדה העומדת ביסוד מעמדה השולי של האנטישמיות הבריטית.
עיון בתוכן הפוליטי של שערוריית הכסף, כמו בזה של פרשת מרקוני, ובמימד האנטישמי שלווה את מלחמת הבורים ואת חוק הזרים עשוי להסביר את מעמדה השולי של האנטישמיות בבריטניה. בכל ארבעת המקרים התעוררות האנטישמיות, כאנטישמיות-לוואי, היתה תולדה של סוגיות הקשורות למדיניות האימפריאלית: בין אם מדובר בעתיד השלטון הבריטי בדרום אפריקה, הנהגת מכסי מגן אימפריאליים, הקמת רשת תקשורת אימפריאלית, או מדיניות המטבע בהודו. בעובדה שהאנטישמים הצליחו לעורר עניין בטיעוניהם רק בחסות נושאים הקשורים למדיניות האימפריאלית אין כדי להפתיע, שכן בין האימפריאליזם לאנטי-מודרניזם היתה זיקת גומלין הדוקה,[139] וזיקה זו עשויה להסביר מדוע הגורמים שנאבקו בסדר המודרני בריטניה – בניגוד ליבשת – לא נזקקו לאנטישמיות. השוואת היחס בין אנטישמיות לאימפריאליזם מלמדת, כי באוסטריה ובגרמניה שלא היו להן אימפריות שמשה האנטישמיות ככח האנטי-מודרניסטי העיקרי וצברה עוצמה פוליטית רבה; בצרפת שהיתה לה אימפריה, אך השפעת האימפריאליזם על החברה היתה קטנה בה מאשר בבריטניה, הכוח הפוליטי של האנטישמיות היה נמוך מאשר באוסטריה ובגרמניה אך גבוה מאשר בבריטניה; ובבריטניה בה השפעת האימפריאליזם על החברה היתה הגבוהה ביותר כוחה של האנטישמיות היה הנמוך ביותר.
כשם שהאימפריאליזם ככח אנטי-מודרניסטי עשוי להסביר את שוליותה של האנטישמיות הבריטית, כך גם עליית כוחות שהטילו ספק בסדר האימפריאלי עשויה להסביר את החרפתה. בין מלחמת הבורים, חוק הזרים ופרשת הכסף ישנו מכנה משותף: שלושתן היוו מוקדים לויכוח ציבורי באשר לאופיו של האימפריאליזם, ואף החלו לעלות בהם קולות שהתנגדו לאימפריאליזם באורח עקרוני, אף יותר מאשר עשו זאת חסידי 'אנגליה הקטנה' שבמפלגה הליברלית.[140] לכן, בעוד שהאימפריאליזם הבטיח את מעמדה השולי של האנטישמיות בבריטניה, הרי תחילת הכירסום בו יצרה את המרחב לחיזוק מעמדה של האנטישמיות ככוח אנטי-מודניסטי, מהלך שהלך וגבר ככל שההתנגדות לאימפריאליסם בבריטניה התעצמה.
האימפריאליזם הוא איפוא המשתנה שעשה את האנטישמיות הבריטית לאנטישמיות-לוואי. האימפריאליזם יצר מראית עין של הסטת המאבק האנטי-מודרניסטי אל מחוץ לגבולות החברה הבריטית וכך יצר את החלל שבתוכו הפך הליברליזם להגמוני. ההגמוניה הליברלית היא שאיפשרה את שילוב היהודים בחברה הבריטית והיא שדחקה את האנטישמיות למעמד של שוליות ואיפשרה לה לפעול רק כאנטישמיות-לוואי. התערערות הסדר האימפריאלי בעידן האדוארדיאני שחקה את ההגמוניה הליברלית, אך לא ביטלה אותה, וכך הגדילה את מרחב הפעולה של האנטישמיות, דבר המסביר את החרפתה גילוייה תוך המשך שוליותה.
הערות שוליים
[1] ת. הרצל, בפני עם ועולם, ב, [כל כתבי הרצל בעשרה כרכים ח] תל-אביב, תשכ"א, עמ' 173-165.
[2] H. A. Strauss, "Great Britain – The Minor Key", in H.A. Strauss (ed.), Hostages of Modernization: Studies on Modern Antisemitism 1870-1933/39, Germany, Great Britain, France, Berlin-New York, 1993, pp. 289-290; T. Kushner, The Persistence of Preudice: Anti-Semitism in British Society During the Second World War, Manchester, 1989, pp. 1-2.
[3] על האסכולה הליברלית ר':
T. Endelman, "The Englishness of Jewish Modernity", in J. Katz (ed.), Toward Modernity: The European Jewish Model, New York, 1987, pp. 237-243; idem, "Comperative Perspectives of Modern Anti-Semitism in the West", in D. Berger (ed.), History and Hate: The Dimensions of Anti-Semitism, Philadelphia, 1986, pp. 95-114; W.D. Rubinstein, A History of the Jews in the Enlish-Speaking World: Great Britain, London, 1996, pp. 31-35, 108-162, 196-223; G. Lebzelter, Political Anti-Semitism in England, New York, 1978; G.G. Field, "Anti-Semitism with the Boots Off", Wiener Library Bulletin, 50 (1983), pp.25-46; S.G. Bayme, Jewish Leadership and Anti-Semitism in Britiain 1898-1918, Ph. D. Thesis, Columbia Uni, New York, 1977.
[4] א. גרטנר, "מהגרים יהודים ממזרח אירופה באנגליה: 25 שנות היסטוריוגרפיה", ש. אלמוג ואחרים (עורכים), תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה – קובץ מאמרים שי לשמואל אטינגר, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 527-542.
[5] ר' למשל: B. Gainer, The Alien Invasion, (London, 1972); D. Feldman, Englishmen and Jews: Social Relantions and Political Culture, 1840-1914, New Haven, 1994, Pp. 139-378.
[6] על מגמת ההיסט ר':
K. Lunn, The Marconi Scandal and Related Aspects of British Anti-Semitism, 1911-1914, Ph.D Thesis, University of Shefield, 1978, pp. 342-351; G. Alderman, "The Anti-Jewish Riots of August 1911 in South Wales", Welsh History Review, 6 (1972), pp. 190-200.
[7] על תיאוריית המיעוטים המתווכים ר':
E. Bonacich, "A Theory of Ethnic Antagonism: The Split Labor Market", American Sociological Rreview, 37 (1972) pp. 547-559; Idem "A Theory of Middleman Minorities", Ibid 38 (1973), pp. 583-594.
[8] על מגמת ההתגשות ר':
C. Holmes, Anti-Semitism in British Society, 1876-1939, New York, 1979;
R. Skidelsky, "Reflections of Mosley and British Fascism" in K. Lunn and R. Turlow (eds.), British Fascism, (London, 1985), pp. 85-91.
[9] על מגמת הרצף ר':
D. Ceserani, "An Embattled Minority: The Jews in Britain During the First World War", The Jews in Britain During the First World War", Immigrant & Minorities, 8/3 (1989), pp. 72-76; T. Kushner, "Beond the Pale: British Reactions to Nazi Anti-Semitism, 1933-1939", Ibid, pp.143-160; Idem, The Persistence of Prejudice; Idem, "Jews and Non-Jews in the East-End of London: Towards an Antoropology of 'Everyday' Relations", in G. Alderman and C. Holmes (eds.), Outsiders & Outcasts, (London, 1993), pp. 32-52.
[10] על מגמת הזהות ר':
B. Williams, "The Anti-Semitism of Tolerance: Middle-Class Manchester and the Jews, 1870-1900" in A.J. Kidd and K.W.Roberts (eds.), City, Class and Culture: Studies of Social Policy and and Cultural Poduction in Vicotrian Manchester, (Manchester, 1989), pp. 74-102; B. Cheyette, "Hilaire Belloc and the 'Marconi Scandal'1900-1914: A Reassessment of the Interactionist Model of Racial Hatred", Immigrant & Minorities, 8/3 (1989), pp. 131-142.
[11] Rubinstein, A History of the Jews in the Enlish-Speaking World, pp. 150-151.
[12] Holmes, Anti-Semitism in British Society, pp 82, 87.
[13] Lunn, The Marconi Scandal, pp. 368, 371, 379.
[14] Ceserani, "An Embattled Minority", p. 76.
[15] B. Cheyette, "Hilaire Belloc and the 'Marconi Scandal'", p. 134.
[16] על פרשת מרקוני ר':
F. Donaldson, The Marconi Scandal, (New York, 1962); Lunn, The Marconi Scandal
[17] על פרשת הכסף ר':
H. D'Avigdor-Goldsmid, "The Little Marconi Scandal", History Today, 14 (1964), pp. 283-286; Lunn, The Marconi Scandal, pp. 307-313; Holmes, Anti-Semitism in British Society, pp. 77-79.
רצף האירועים שוחזר כאן עפ"י הטיימס, 7.11.1912, 8.11.1912, 9.11.1912, 15.11.1912, 22.11.1912, 23.11.1912, 26.11.1912, 28.11.1912, 4.12.1912, 5.12.1912, 19.12.1912, 6.1.1913, 14.2.1913, 14.3.1913, 15.3.1913, 18.3.1913, 12.4.1913, 28.4.1913, 29.4.1913, 30.4.1913, 1.5.1913, 8.8.1913, 17.1.1914, 10.2.1914, 12.2.1914, 17.2.1914, 24.3.1914; הג'ואיש כרוניקל, 8.11.1912, 15.11.1912, 22.11.1912, 29.11.1912, 6.12.1912, 13.12.1912, 20.12.1912, 27.12.1912, 3.1.1913, 24.1.1913, 31.1.1913, 7.2.1913, 14.2.1913, 21.2.1913, 21.3.1913, 11.4.1913, 18.4.1913, 25.4.1913, 2.5.1913, 16.5.1913, 23.5.1913, 30.5.1913, 25.7.1913; על ועדת החקירה בעניין הפיננס ההודי ר' R. Murry, "Royal Commission on Indian Finance and Currency", The Banker Magazine, XCV (1914), pp. 43-48; ור' להלן.
[18] ד'אביגדור-גולדשמיד ובעקבותיו לאן והולמס כותבים, כי שוסטר היה היו"ר של ה-National Provincial Bank, אלא שזה אנכרוניזם, שכן בנק זה נוסד רק ב1918- בעקבות מיזוג של כמה בנקים ובתוכם ה-Union of London and Smith Bank. ר' P. Emden, Money Powers of Europe, New York & London, 1938, pp. 347-348.
[19] לאן-מרקוני עמ' 42-43; הולמס, עמ' 73-74.
[20] לאן-מרקוני, עמ' 308-314
[21] The Spectator, 30.11.1912
[22] על בנק סמיואל מונטגיו ר': D. Gutwein, The Divided Elite: Economics, Politics and Anglo-Jewry, 1882-1917, Leiden, 1992, pp. 52-57.
[23] על עמדותיו החברתיות של מונטגיו ר', שם, עמ' 124-144
[24] על עמדותיו של מונטגיו בתחום המדיניות המונטרית, ר' שם, עמ' 66-124
[25] על המאבק בשוק בסיטי ר': M. De Cecco, Money and Empire, Totowa N.J., 1975, pp. 76-202; W.G.T. King, History of the London Discout Market, London, 1936, pp. 283-321; R.S. Sayers, The Bank of England 1891-1944, I, Cambridge, 1976, pp. 1-53; J. Clapham, The Bank of England, II, pp. 271-374
[26] על הניגוד הפוליטי והכלכלי בין מונטגיו לרוטשילד ר' הע' 22, 23.
[27] על פעילותו הקהילתית של מונטגיו ועל יריבותו עם רוטשילד בתחום זה ר' גוטוויין, עמ' 145-306.
[28] על בני הדור השני, ר' לפי שמות: R. J. D'Arcy Hart, The Samuel Family of Liverpool and London, London, 1958; E. A. Franklin, Records of the Franklin Family and Collaterals, London, 1935.
[29] D. Powell, The Edwardian Crisis: Britain, 1901-1914, London, 1996.
[30] הולמס, עמ' 63-88 (הפרק "Our New Masters?"); לאן-מרקוני, עמ' 312-382; צ'אייט;
[31] על הקשר היהודי ר' להלן וכן הולמס, עמ' 10-35, 49-88.
[32] להלן יכונה העיתון הוויטנס.
[33] על הוויטנס ועל ההשקפות הפוליטיות והחברתיות של מיסדיו ר': לאן, עמ' 176-270, R. Speaight, The Life of Hilaire Belloc, New York, 1957; B. Sewel, Cecil Cesterton, Whitefair, Kent, 1975
[34] הוויטנס, 7.11.1912, 14.11.1912, 15.8.1912, 24.10.1912, 31.10.1912.
[35] על הצוואה ר': הטיימס, 6.3.1911; על תגובת הוויטנס, ר' וויטנס, 5.6.1913
[36] הוויטנס, 15.8.1912, 9.1.1913, 7.11.1912, 14.11.1912, 5.6.1913.
[37] הוויטנס, 15.8.1912, 31.7.1913, 26.9.1912. סמיואל מונטגיו, שהדגיש והחצין את יהדותו, הסביר את שינוי השם בכך שרצה לבדל את עצמו משאר בני משפחתו המורחבת, ר': D'Arcy Hart, The Samuel Family, pp. 77-78; L.H. Montagu, Samuel Montagu, London, 1913, pp. 3-4.
[38] הוויטנס, 19.12.1912, 1.5.1913.
[39] הוויטנס, 1.8.1912, 15.8.1912, 12.12.1912, 19.12.1912, 14.11.1912, 7.11.1912.
[40] הוויטנס, 15.8.1912, 3.10.1912, 14.11.1912, 7.11.1912, 28.11.1912, 31.10.1912, 5.12.1912, 12.12.1912, 26.12.1912, 2.1.1913, 16.1.1913, 27.3.1913, 14.8.1913, 20.6.1912.
[41] הוויטנס, 14.8.1913, 25.9.1913, 30.10.1913, 13.11.1913, 6.2.1913, 27.3.1913, 31.7.1913, 22.2.1913, 16.1.;9;3, 10.7.1913.
[42] הוויטנס, 14.8.1913, 2.10.1913.
[43] Jewish Chronicle, 2.5.1913.
[44] ר' מכתב למערכת מאת עורך דינו של בנק מונטגיו: Nineteenth Century and After, LXXIII (1913), p. 704.
[45] ג'ואיש כרוניקל, 15.11.1912, 22.11.1912, 27.12.1912, 2.5.1913, 15.8.1913.
[46] The Economist, 30.11.1912.
[47] J.M. Keynes, Indian Currency and Finance, (The Collected Writings of John Maynard Kwynes, I), London, 1971, pp. 101-102, 134.
[48] S.B. Saul, Studies in British Overseas Trade, 1870-1914, Liverpool, 1960, pp. 53-68, 86-89, 188-207; M. De Cecco, Money and Empire, Totowa N.J., 1975, pp. 22-38; P. Harnetty, Imperialism and Free Trade: Lancashire and India in the Mid-Nineteenth Century, Manchaster, 1975; L. Rai, England's Debt to India, New York, 1917.
[49] דה-צ'קו, עמ' 62-63; A. Sadeque, Indian and Pakistan Currency, Dacca, 1965, pp. 47-59; J. Sarkar, Economics of Britis India, Clcuta, 1917, pp. 287-289; T.B. Desai Indian Economic History Under the British, Bombay, 1968, pp. 174-176;
[50] קיינס, עמ' 1-2; סאדק, עמ' 58-65 דסאי, עמ' 176; דה-צ'קו, עמ' 63-4, סרקר, עמ' 279-286;
S.L.M. Simha, J.N. Krishnan, The Saga of Gold, Madras, 1980, pp. 65-70; D. Barbour, The Theory of Bimetalism, London, 1886, pp. 54-107
[51] D.H. Leavans, Silver Money, Bloomington Indian, 1936, pp. 1-70; A.J. Balfour, British Industries and International Bimetallism, London and Mancheser, 1892, pp. 8-32; [The Bimetallic League], What is the Bimetallic Question?, London and Manchester, 1892, pp. 31-51; B. Semmel, Imperialism and Social Reform, London, 1960, pp. 146-150.
[52] קיינס, עמ' 1-2, 23-24; סאדק, עמ' 65-67; דה-צ'קו, עמ' 65-67 !, ליבנס, עמ' 75-6.
[53] קיינס, עמ' 23-24; סאדק, עמ' 67-69; Parliamentary Papers, House of Commons, 1914, XIX, pp. 715-716
[54] R. Dutt, The Economic History of India in the Victorian Age, London [n.d.], pp. 584-591; ליבנס, עמ' 78-81; סאדק, עמ' 69-70.
[55] קיינס, עמ' 11-25.
[56] על יישום המלצות ועדת פאולר ר': פ.פ. 1914, XX, עמ' 716-718; קיינס, עמ' 45-7; דה-צ'קו, עמ' 68-70; סאדק, עמ' 72-73; ליבנס, עמ' 81-82.
[57] פ.פ. 1914, XX, עמ' 721-722; קיינס, עמ' 4-10, 23, 30-31, 88-91.
[58] על הקריירה של אברהמס במשרד ההודי ר': פ.פ. 1914, XIX, עמ' 513; P. Emden, Jews of Britain, London, [1943], p. 146.
על אברהמס ומדיניות בסיס החליפין ר': פ.פ. 1914, XIX, עמ' 547-591; פ.פ. 1914, XX, עמ' 719-720 937-956; E. Johnson, Activities, 1906-1914: India and Cambridge, (The Collected Writings of John Maynard Keynes, XV), London, 1971, p. 38, 215-216
על פעילותו הקהילתית ר': S.A. Cohen, English Zionists and British Jews, Princeton, 1982, pp. 95, 309-312
[59] על שיתוף הפעולה בין אברהמס לקיינס ר': ג'ונסון, עמ' 3-4, 17, 33, 38, 65-66, 88-96, 100-110, 128-43; קיינס- הודו עמ' 88-137; פ.פ 1914, XIX, 564, 580, 585-587; פ.פ 1914, XX, עמ' 941-942.
[60] קיינס – הודו, עמ' 6, 14-44, 63-71, 164-182.
[61] קיינס – הודו, עמ' 24-25, 51, 70.
[62] קיינס – הודו, עמ' 100-102; פ.פ. 1914, XIX, עמ' 668.
[63] ר' לעיל הע' 24, וכן,
[64] ר': דה-צ'קו עמ' 101-102, 227-241; קלפהם, עמ' 410-416; סיירס, עמ' 40-42, 60-65.
[65] דה-צ'קו, עמ' 70-74, סיירס, עמ' 39-40; R. Murray, "Indian Currency and Finance", The Banker Magazine, XCV (1914), pp.43-48.
[66] על שוסטר ר': עמדן-ממון, עמ' 343-34; עמדן-יהודים, עמ' 347-349; דה-צ'קו, עמ' 140.
[67] F. Schuster, Foreign Trade and the Money Market, London , 1904.; F.Scuster, The Bank of England and the State, Mancheser, 1906.
[68] ר' עדותו של שוסטר בפני ועדת צ'מברלין, פ.פ. 1914, XX, עמ' 903-921.
[69] בנק מונטגיו לשוסטר, 8.1.1912, פ.פ. 1912-1913, LXI, עמ' 531.
[70] אברהמס לבנק מונטגיו, 4.3.1912, פ.פ. 1912-1913, IX, עמ' 497.
[71] בנק מונטגיו לשוסטר, 8.1.1912, פ.פ. 1912-1913, LXI, עמ' 533-534.
[72] המשרד ההודי לבנק מונטגיו, 4.3.1912, 25.3.1912, 15.4.1912, 20.5.1912, 1.6.1912, 31.7.1912, 9.8.1912, 28.8.1912, 3.9.1912, 11.9.1912, פ.פ. 1912-1913, LXI, עמ' 533-598.
[73] ר' "רכישות הכסף", דו"ח סודי של המשרד ההודי, הסעיף "אירועי 1912", Indian Record Office, London, L/F/7/422/5287; Parlimentary Debates, House of Lords, 1912, pp. 996-972;
קיינס-הודו, עמ' 88-89; פ.פ 1914, XIX, עמ' 575, פ.פ 1914, XX, עמ' 720-721.
[74] פ.פ 1914, XIX, עמ' 909.
[75] S. Fay, The Great Silver Bubble, London, 1982, pp. 29-58
[76] פאי, עמ' 54-56; האקונומיסט, 24.8.1912.
[77] ג'ואיש כרוניקל, 6.12.1912.
[78] טיימס, 12.1.1912, 19.1.1912, 26.1.1912, 2.2.1912, 9.2.1912, 16.2.1912, 3.5.1912; לקט גדול של קטעי עיתונים הדנים בשאלת הספקולציה מצוי ב- Indian Record Office, London, L/F/7/422/5230
[79] בנק מונטגיו למשרד ההודי, 4.4.1912, פ.פ. 1912-1913, LXI, עמ' 539.
[80] מחושב עפ"י נתונים המופיעים ב- Indian Record Office, London, L/F/7/422/5287
[81] פאי, עמ' 56.
[82] פ.פ 1914, XX, עמ' 937.
[83] פ.פ 1914, XX, עמ', 911; פ.ד. לורדים, 1912, II, עמ' 961, 970-97.; טיימס, 14.2.1913.
[84] פ.פ 1914, XIX, עמ' 676, פ.פ 1914, XX, עמ' 911-912.
[85] הולמס, עמ' 78.
[86] ר' דברי הלורד קריו בבית הלורדים: פ.ד. לורדים, 1912, II, עמ' 968-969; תזכיר של המשרד ההודי, Indian Record Office, London, L/F/7/422/5287
[87] פ.ד. לורדים, 1912, II, עמ' 960.
[88] ג'ואיש כרוניקל, 6.12.1912.
[89] פ.ד. לורדים, 1912, II, עמ' 960; הטיימס, 14.2.1913.
[90] קיינס-הודו, עמ' 101.
[91] פאי, עמ' 56.
[92] בנק מונטגיו לשוסטר, 8.11.1912, פ.פ. 1912-1913, LXI, עמ' 531; הג'ואיש כרוניקל, 6.12.1912.
[93] השווה עם דברי הלורד קריו: פ.ד. לורדים, 1912, II, עמ' 970.
[94] M. Frewen, "The Great Drain of Gold to India", Nineteenth Century and After, LXXIII (1913), pp. 53-68.
[95] המשרד ההודי לבנק מונטגיו, 8.11.1912, 27.11.1912; בנק מונטגיו למשרד ההודי, 9.11.1912, 13.11.1912 בתוך Indian Record Office, L/R/6/954/5409.
[96] ר' הע' 43 לעיל ++ מכתב עורך הדין של מונטגיו לנייטינ סנצ'רי
[97] על פירמות אלו ר' ב: Red Book of Commerce, London, ed. 1913.
[98] פ.פ 1914, XIX, עמ' 553, 908-909, פ.פ 1914, XX, עמ' 938.
[99] קיינס-הודו, עמ' 47-48.
[100] הטיימס, 6.11.1912.
[101] פ.פ 1914, XX, עמ' 911-912.
[102] Indian Record Office, L/F/7/422/5287; הטיימס, 14.2.1913; האקונומיסט, 24.8.1912.
[103] Indian Record Office, L/R/6/953/4986
[104] הוויטנס, 31.101912.
[105] הוויטנס, 7.11.1912.
[106] הטיימס, 7.11.1912.
[107] הטיימס, 1,2,4,6,7.11.1912
[108] הטיימס, 4.11.1912; השווה, טיימס, 7.11.1912.
[109] הטיימס, 6.11.1912.
[110] ג'ונסון-XV, עמ' 90.
[111] הטיימס, 20.1.1913
[112] על ווב ר': דה-צ'קו, עמ' 71;
D. Mogridge (ed.), Economic Areticles and Correspondance: Academic, [The Collected Writings of John Maynard Keynes, XI), London, 1983, pp. 24-25; Frewen, "The Great Drain of Gold to India", Nineteenth Century and After, LXXIII (1913), pp. 53-68.
[113] מוגרידג' עמ' 23-26.
[114] ג'ונסון, עמ' 65.
[115] הטיימס, 26.6.1912.
[116] הטיימס, 26.9.1912, 20.1.1913.
[117] פ.פ 1914, XIX, עמ' 582; פ.פ 1914, XX, עמ' 561-562; ג'ונסון, עמ' 110-119
[118] ג'ונסון, עמ' 94-95.
[119] ר' Indian Record Office, L/R/6/953/4986; וויטנס, 7.11.1912, 1411.1912; פ.פ 1914, XX, עמ' 956.
[120] הטיימס, 1.11.1912.
[121] הטיימס, 4.11.1912.
[122] הטיימס, 7.11.1912.
[123] קיינס הודו, עמ' 101.
[124] לאן-מרקוני עמ' 308-309; 234.
[125] האקונומיסט, 30.11.1912.
[126] הולמס, עמ' 78-79.
[127] על בנברי ר' הטיימס, 7.11.1912, 12.4.1913, 14.8.1936.
[128] פריס, עמ' 162, 222; S.G. Bayme, Jewihs Leadership and Anti-Semitism in Britain, 1898-1918, Ph.D Thesis, Columbia Univ., 1971, pp. 131-136.
[129] דונלדסון, עמ' 96-7; P. Ferris, The House of Northclife, London, 1971, pp. 186-9.
[130] ביים, עמ' 131-6.
[131] הולמס, עמ' 102-103, 111.
[132] על מלחמת הבורים ר': הולמס, עמ' 66-70, 81-83.
[133] על חוק הזרים ר': Gainer, The Alien Invasion
[134] ר' הע' 8, 9, לעיל.
[135] Rubinstein, A History of the Jews in the Enlish-Speaking World, pp. 31-35.
[136] הוויטנס, 6.7.1911, 15.8.1912, 1.5.1913, 5.6.1913, 12.6.1913.
[137] על עמדת הרוטשילדים ר': פ.פ. 1898, LXI, עמ' 767-776; קיינס-הודו, עמ' 24.
[138] Powell, The Edwardian Crisis
[139] על הקשר בין אימפריאליזם לאנטי-מודרניזם ר':
P.J. Cain and A.G. Hopkins, British Imperialism: Innovation and Expansion, 1668-1914, Harlow Essex, 1993; G. Ingham, Capitalism Divided?: The City and Industry in British Social Development, London, 1984, pp. 152-169.
[140] על הקשר בין האנטישמיות לביקורת האימפריאליזם ר': הולמס, עמ' 66-80;
C. Hirschfield, "The British Left and the 'Jewish Conspiracy': A Case Study of Modern Anti-Semitism", Jewish Social Studies, XLIII (1981), pp. 95-112.
דני גוטוויין 