על הפרטה ויהדות – דיון בין דני גוטוויין לאיילון שמיר

פורסם בכתב העת "חברה".

האלטרנטיבה היהודית – מכתב גלוי לפרופ' דני גוטויין

מאת: איילון שמיר  ::  גליון מס': 31

דני שלום,

לאחרונה, נפגשנו לרב-שיח בו קראת תגר על הנהיה אחר היהדות בעשור האחרון. לטענתך, הצמיחה המרשימה של בתי-המדרשות ליהדות בציבור החילוני הנה דוגמה נוספת לצמיחתו של המגזר השלישי בארץ היום, על רקע מהפכת ההפרטה והשתלטות הניאו-ליברליזם הכלכלי שעברו על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. צמיחתו של המגזר השלישי בכלל, והעיסוק ביהדות בתוכו בפרט, הינם, לשיטתך, ביטוי להזנחת המדינה את החברה והחינוך. טענת גם, שאלה אינם רק תוצאה של ההפרטה, אלא מנגנונים תודעתיים שבאמצעותם מתנערת הממשלה מאחריותה לחברה. כלומר: העיסוק בתרבות היהודית הנו גורם מסייע להשתלטות הניאו-ליברליזם על מקומותינו.

 

את הטענה ההיסטורית הזו חיזקת בטענה המטריאליסטית, הרואה במבנים תודעתיים כמו עיסוק בתרבות, או 'דת' – טפל לעיקר, שהוא יחסי-היצור, חלוקת ההון והמישור הכלכלי-פוליטי בכלל. בתי המדרשות היהודיים הללו מספקים 'מורפיום להמונים', כלשונך, ובכך מאפשרים את התרחשותה של המהפכה העמוקה והשקטה של פירוק מדינת הרווחה. הבנתי מדבריך, שבמקום לשגות בדיונים אידיאליסטיים על 'תרבות יהודית' יש לחזור למטריאליזם בסיסי. זהו התנאי לחידושה של סוציאל דמוקרטיה בישראל היום.

אני חייב לומר לך שלא היה לי קל להתמודד מולך, שכן אני מאד מעריך אותך ואת פועלך. נדמה לי שבעשור האחרון אתה היית הקול הצלול ביותר נגד ההפרטה. ואם יש בארץ צמיחה של תודעה סוציאל-דמוקרטית – אתה אחד הגורמים לה. מלבד זה, זו הפעם הראשונה שנפגשתי איתך באופן אישי. ואני חייב לומר שהתרשמתי לא רק מהטיעונים האינטלקטואליים, אלא גם מאישיותך, מהחדות בה אתה מתנסח ומהקשר שלך עם קהל השומעים. לא קל לעמוד מולך. ואני מודה שהמפגש איתך עורר בי חלק מהשאלות הישנות, התסיס וחידד – ועל כך אני מודה לך מאד. זוהי קרקע הצמיחה של שאלות פילוסופיות, ואפילו של תשובות חלקיות.

אני כותב לך עכשיו, כי אני רוצה לשתף אותך במחשבות הללו. כפי שאתה יכול לנחש, אני חולק על טענתך המרכזית.

סוג ההנמקה שהשתמשת בה היה זה: העניין הגובר ביהדות בעשורים האחרונים התפתח במקביל למהפכת ההפרטה. הקשר בין שתי התופעות הוא סיבתי: תופעה א' (העיסוק ביהדות) היא חלק מהגורמים לתופעה ב' (מהפכת ההפרטה). ציינת, שאין חולק על העובדה הזאת. כשהערתי לך, שייתכן שיש כאן שתי תופעות שאין ביניהן קשר סיבתי, ושמה שאתה מציע זו פרשנות של העובדות, ולא עובדות, אמרת שיש בחשיבתי כשל לוגי. אני לא מוצא אותו.

אבל הבעייה המרכזית שלי עם הניתוח שלך, היא המטריאליזם הקיצוני עליו הוא מבוסס. להבנתי, קפיטליזם אינו רק תופעה כלכלית-פוליטית. זוהי תופעה שיש לה שורשים כלכליים, אבל יש בה גם השקפת-עולם, ויש לה תרבות.

מציאות-חיינו נשלטת באופן עמוק מאד על-ידי התרבות הקפיטליסטית, שלעיצובה שותפים סוכני-חיברות מרובים: הוליווד, כמעט כל הטלוויזיה המסחרית, העיתונות, הפירסומות… בקיצור: מערכות תקשורת בעלות עוצמה כבירה משרתות את הקפיטליזם ומבנות את התודעה הצרכנית המוכרת לנו היטב. יש נטייה – שאיני שותף לה – להימנע מהכללה לגבי כיוונה של תרבות זו. בשיח הפוסטמודרני רווחת המגמה לתאר כיוון זה במונחים של 'כאוס', 'מגוון חסר ארגון', 'רב תרבותיות'.

מסך הערפל הזה מערער על הרבה דברים, רק לא על התרבות והכלכלה הקפיטליסטית עצמם. למעשה, השיח הפוסטמודרני מספק מערכת מושגית בה יכול הקפיטליזם להמשיך ולשגשג באין מפריע. משום שבשיח הזה הכל לגיטימי, מלבד יצירתה של תיאוריה הקוראת תגר על המציאות מתוך מגמה לשנותה. אני חושב שיש לתרבות הקפיטליסטית כיוון, שהיא מטפחת צדדים מסויימים בנפש האדם, ומנוונת צדדים אחרים. תרבות זו, אם למנות רק כמה ממאפייניה, היא חומרנית מאוד וצינית מאוד. זוהי תרבות המתרחקת כמו מאש מדברים רציניים, מקודשים, שיפוטיים; המעודדת את האדם להתייחס לזולתו לא כאל תכלית בפני עצמה, אלא כאל אמצעי בלבד, ולעיתים קרובות כאל אויב ממש; המעודדת סגידה ליצרים כמו מין, אלימות, כוח, אכילה – במקום סובלימציה שלהם; המעודדת את הפאסיביות של האדם, כלפי מקלט הטלויזיה וכלפי מערכות כלכליות ותרבותיות בכלל.

אני מאמין שיש הרבה אמת בקביעה, שהשתלטות אוליגרכיית-ההון על החברה הישראלית מעודדת מאד את התרבות הקפיטליסטית. אבל ניסיון לטעון שהיא המקור לתרבות הזו הוא שטחי, ורחוק מהבנת המורכבות של המציאות. גם אם יקרה מה שאני מקווה לו, ומדינת ישראל תחזור לדגמים של מדינת רווחה ואחריות המדינה על החברה – לא תתבטל השפעת הטלויזיה והפרסומות. יפן תמשיך לייצא את הסרטים המצויירים שמחנכים את הילדים שלי: פוקימון, ודראגון בול-זי, ועוד ג'אנק מלוא חופניים. וולט דיסני ימשיך לחנך אותנו לחשיבה כנועה וצייתנית כלפי אוליגרכיית-הממון, בסרטים כמו 'מלך האריות'. כל אלה לא ישתנו גם אם ישתנו תקציב המדינה והמדיניות הכלכלית.

מה שצריך לחתור אליו, לצד השינוי הכלכלי, הוא שינוי תודעתי. ההוויה לא קובעת את התודעה באופן חד-צדדי, אלא שתיהן מעצבות זו את זו, ואת המציאות בכלל. מעבר למהלך הביקורתי כלפי תרבות-הצריכה, נחוצה תרבות-חיים חיובית. לא מספיק לסור מרע: יש לעשות טוב.

וכאן אנחנו מגיעים לזלזול שלך בבתי-המדרשות ליהדות.
הצורך בבתי-המדרשות ליהדות – שאתה מזלזל בו – נולד מן החסרים של התרבות הקפיטליסטית. אנשים רבים מתגעגעים לשותפות אקטיבית בתרבות; לרוח, בתוך אקלים תרבותי חומרני כל כך; לעידון יצרים, על רקע ההדוניזם הרווח; ליחס של אחריות ורעות לזולת.
אל תבטל את הגעגוע הזה בהבל-פה מטריאליסטי. זהו רצון כן, הבא מחוויית אמת, ומניסיון של אמת, גם אם חלקי ולא מספק, למרוד בתרבות הקפיטליסטית.

נכון: רבים מבתי המדרשות הללו נמנעים מעיסוק בשאלות מטריאליות כמו הון, צדק חלוקתי, וכו'. זהו חסר עמוק, וטוב שאתה מזהיר מפניו, ומעורר מחדש שיח כלכלי-פוליטי בכיוון של שוויון וסולידריות. אבל אין בכך כדי לבטל את הצדדים החיוביים שבבתי-המדרשות. הללו קמו, להבנתי, על רקע תחושה של דחיפות, שזיהתה התמוטטות רחבה של תרבות החיים, וחור של ריקנות שנפער בחיים החילוניים עם דעיכת האתוס הישראלי הקודם. ריקנות זו הולידה את הדיאלוג המחודש עם היהדות, את הרצון הגובר היום לשיר פיוטים, ואת התרבות הקהילתית של חברותא.

במקום לדבר על אחרים אספר לך על עצמי. אני ואשתי, ושאר משפחתי, עסוקים מאד בבנייה של תרבות משפחתית. קידוש בליל שבת, וסעודה, ושירה ביחד, ולימוד ביחד. ונתינה. ונאמנות. אנחנו חלק מקהילה רחבה יותר (שנקראת "בית ישראל"). אנחנו קשורים לקהילה, אוהבים את שותפינו בה ותורמים לבנייתה ועיצובה. זוהי קהילה שיש בה, רחמנא ליצלן, בית מדרש. קהילה בה גדל נוער בעל תודעה חלוצית-חברתית עמוקה. אני קשור גם למרכזים "בית-מדרשיים" אחרים – "ממזרח שמש" ו"מורשה", שמבקשים להחיות יהדות חברתית באמצעות דיאלוג מחודש עם הזהות המזרחית שנותצה ונרמסה על ידי הציונות הסוציאליסטית לפני שני דורות.

נניח לרגע, שבמקומות אלה אין טיפוח מספק של חשיבה סוציאל דמוקרטית. האם ניתן לבטל את כל זה כ'מנגנון תודעתי המשרת את מדיניות ההפרטה של הממשלה'? אתה לא מגזים ברדוקציה של הכל לנוסחה אחת? לדעתי, דווקא במקומות כאלה נוצרת תודעת-עומק אלטרנטיבית לקפיטליזם ולתרבות הצריכה. תודעת עומק כזו היא זו שעמדה בבסיס התנועה החלוצית, והיא זו שיכולה להצמיח אלטרנטיבה היום.

אבל בכדי לבנות אלטרנטיבה צריך הרבה יותר מאשר נוסחאות מרקסיסטיות.
צריך תרבות. צריך שורשים.

אני לא יודע מה עושים בני תרבויות אחרות. אני עושה זאת תוך דיאלוג הולך ומעמיק עם היהדות. מי שהבין זאת מצויין היה משה הס. ב'רומי וירושלים' שלו הוא ביצע מהלך אלטרנטיבי משמעותי מאד מול המטריאליזם של מרקס. גם אם הוא לא תמיד התנסח באופן פילוסופי שיטתי ומדוייק, המהלך שלו היה עמוק מאד: בכדי להגשים את הסוציאליזם באופן מלא יש צורך לא רק בסוציאל-דמוקרטיה, אלא גם בתרבות-של-חברותא ומשפחה ובתרבות-של אחריות ורעות. ודווקא בדת היהודית יש בסיס לאלה.

מאיר אריאל אמר פעם: "הגיע הזמן שתוציאו ת'לשון הארוכה שלכם מתרבות המערב…". ואהוד בנאי שר: "ספיק אפ, דה לנגוויג' אוף דה היברו מן. לאוד אנד קליר: דה לנגוויג' אוף דה היברו מן". היום, לנוכח ההסתאבות של התרבות המערבית והשתלטות התרבות הקפיטליסטית, נראה לי שיש הרבה צדק באמירות אלו. נכון, גם אני ספוג בתרבות המערב. ומה שאני מציע הוא בעצם שיקום של הומניזם יהודי, ולא מרד פונדמנטליסטי בתרבות המערב.

אבל אני חושב שבכדי להיחלץ מהבור אליו נפלנו, אנחנו חייבים לעשות חשבון-נפש גם עם תרבות המערב. אני רוצה לעשות את זה ביהודית. איך אתה מציע לעשות את זה?

פורסם בגליון מס': 31

מחאה מופרטת – מכתב תשובה למכתבו של אילון שמיר

מאת: דני גוטוויין  ::  גליון מס': 31

לאילון שלום,

קראתי בעניין ובתימהון את מכתבך. בעניין, בשל ההכרה המשותפת לשנינו בצורך במאבק בקפיטליזם הדורסני שהשתלט על ישראל, אך גם בשל המחלוקת בינינו באשר לדרך לעשות זאת; ובתימהון, בשל האופן המשובש, ואף המטעה, בו אתה מציג את עמדותי. שיבוש זה חושף כשל פנימי בעמדתך, שלא רק מעקר מתוכן את קריאתך למאבק בתרבות הקפיטליסטית, אלא אף מאשרר את הניאו-ליברליזם ומעצים את משטר ההפרטה.
בדברי ברב-שיח שנערך במסגרת 'הקהל' "הפניניג שנתי לזהות יהודית ותרבות ישראלית" שנערך השנה בצפון, התייחסתי ל'תרבות בתי המדרש' כחלק מתופעה רחבה יותר של 'הפרטת התודעה'. ב'הפרטת התודעה' – מושג בו דנתי בהרחבה במקומות אחרים – כוונתי לאופן שבו מסגל משטר ההפרטה את תודעת הציבור לחוקי המשחק הניאו-ליברליים, תוך כדי שהוא מעניק לחוקים אלו מראית עין של חוקי טבע, המסייעת להמשך פירוק מדינת הרווחה ולהפרטת שירותיה. אחד מגילוייה של התודעה המופרטת הוא המחאה המופרטת, היינו מחאה של יחידים וארגונים נגד תוצאות פירוק מדינת הרווחה – ובעיקר נגד הנישול והעוני שפירוק זה גורם – אך לא נגד גורמיה. מחאה זו נעשית מתוך הסתגלות להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. המחאה המופרטת מוצאת ביטוי, בין השאר, בארגוני התמחוי, ארגוני המגזר השלישי, הארגונים החברתיים וכן גם בתופעת בתי המדרש, ההולכת ומתרחבת בד בבד עם העמקתו של משטר ההפרטה.

אתה סבור, כי ניתוח זה הוא "הבל-פה מטריאליסטי". לפיכך, כדאי לומר משהו על הבסיס התיאורטי של "הבל-פה" זה. המסורת העיונית העיקרית אליה אני מתייחס בדיון בהפרטת התודעה ובכלל היא המרקסיזם. שאלת היחס בין הוויה לתודעה או בין יחסי-הייצור לבניין-העל על מרכיביו השונים, עוררה במחשבה המרקסיסטית על ענפיה השונים דיון פרשני נרחב – דיון שאינו מוצא, כמובן, כל ביטוי ברידוד המשטח שאתה עושה למרקסיזם. מסורת עיונית נוספת אליה אני מתייחס היא זו הבוחנת את יחסי הגומלין בין דת לבין כלכלה, בעקבות התיאוריה שהציע מקס וובר, בדבר זיקות הגומלין בין עליית האתיקה הפרוטסטנטית לבין התפשטות הקפיטליזם. כחלק מכך, כידוע, עסק וובר – ובעקבותיו גם חוקרים נוספים – בזיקות הגומלין בין אופיה של הכלכלה היהודית כ'פאריה-קפיטליזם', דהינו קפיטליזם של קבוצה דחויה שבניגוד לתפישה הפרוטסטנטית אינו מבוסס על רציונליות, לבין האתיקה של היהדות. וובר עצמו והמחקר אחריו, כדאי לציין, כבר עמדו על הקרבה בין התיאוריה הוובריאנית למחשבה המרקסיסטית.

ואולם, הגם שאתה מכיר בכך שההוויה והתודעה "קובעות זו את זו ואת המציאות בכלל", הרי שאתה שולל את בירור יחסי הגומלין ביניהן באמצעות תלונות כנגד "מטריאליזם קיצוני", הרואה בתרבות "טפל" ליחסי הייצור שהם "העיקר". תלונות אופנתיות, אך חסרות בסיס אלו מאפשרות לך לחמוק מן הדיון ביחס בין מהפכת ההפרטה לתרבות בתי המדרש.

לדבריך, טענתי, כי העיסוק ביהדות הוא חלק מהגורמים למהפכת ההפרטה. טענתי כמובן את ההפך הגמור: הצבעתי על כך שהעיסוק ביהדות – שהולך וגובר בד בבד עם פירוק מדינת הרווחה וערכי הסולידריות החברתית שעמדו בבסיסה – הוא חלק מן ההסתגלות התודעתית של חלקים ממעמדות הביניים למהפכת ההפרטה, וכי כמו צורות אחרות של "מחאה מופרטת", גם תרבות בתי המדרש משתלבת בסדר המופרט ומאשררת אותו. ההצגה המהופכת של עמדתי משוכפלת לסתירה פנימית בטיעונך: כך, בניגוד לקובלנתך בדבר "המטריאליזם הקיצוני" של דברי, הרי שמאופן הצגתך אותם עולה שהם לוקים דווקא באידיאליזם קיצוני. להבנתי, בירור היחס בין משטר ההפרטה לבין גילוייו התודעתיים הינו מהלך ביקורתי המהווה תנאי חיוני למאבק בשניהם. אתה, לעומת זאת, לא רק שולל את בירור היחס בין שניהם, אלא שאתה מתאמץ להפריד ביניהם, וכך מעקר את אחד מיסודות המאבק במהפכת ההפרטה ומחליש אותו.

כתחליף לדיון התיאורטי ולמאבק הפוליטי, אתה מציע להתמודד עם "החסרים של התרבות הקפיטליסטית" דרך "תרבות חיים חיובית". ואולם, התרבות החלופית שאתה מציע, אינה אלא הסתגלות לסדר המופרט ולהנחות היסוד שלו. כך הוא הדבר גם באשר לדחיקת הניתוח החברתי והמרתו בחוויה האישית הפרטית שלך, מהלך שהוא גילוי מובהק של תרבות ההפרטה המבטלת את הכללי אל תוך האישי. וכך הוא הדבר באשר לערכים והפעולות שאתה מציע כתחליף לתרבות הקפיטליסטית: משפחה, קידוש, סעודה, שירה, לימוד נתינה, נאמנות וקהילה – רשימת ערכים העומדת במרכזה של השמרנות הישראלית ותמציתו של האתוס הבורגני הישראלי, ההולך ומתפשט בד בבד עם מהפכת ההפרטה. לכן, אין זה מפליא שבתרבות החלופית שאתה מציע נעלם כל מרחב הערכים והפעולות שהוא מעבר לחיי הפרט, המשפחה והקהילה, כמו המעמד, הלאום, המדינה, החברה, הפוליטיקה והסולידריות.
"תרבות החיים החיובית" שאתה מציע, היא לא יותר מאשר אחד מגילוייה של המחאה המופרטת. כתחליף למאבק לשינוי החברה ולעיצובה מחדש, אתה מציע להסתפק באיים מבודדים של תרבות חלופית. ואולם, גם תרבות החיים החיובית שאתה מתאר היא רק עוד גירסה של תרבות צרכנית המשכפלת את הסדר הקיים. מתוך הענות להגיון הקפיטליסטי – שבו הם מורדים, לכאורה – גם איים אלו הולכים ומתכנסים יותר ויותר לתוך עצמם, כאשר הניתוק מן החברה מזין את אשליית המרד בקפיטליזם. במובן זה קביעתה הידועה של מרגרט תאצ'ר, כי "אין דבר כזה חברה, ישנם רק פרטים … וכן ישנן משפחות", ביטאה את היגיון העומק של ההפרטה, החוזר ומחולל כל העת את הפרדת הפרט מן החברה. בדומה, ההפרדה שאתה יוצר בין משטר ההפרטה לגילוייו התודעתיים מהווה המשך לניתוק הפרט מן החברה, ניתוק המייצר את המרחב שבתוכו מכוננת מהפכת ההפרטה את שלטונה. לכן "תרבות החיים החיובית" שאתה מציע אינה עשויה להיות מצע למרד בתרבות הקפיטליסטית, שכן היא מאשררת את הנחות המוצא שלה.

אתה מעמיד במוקד את הצורך בחשבון נפש עם תרבות המערב. אני, לעומת זאת, מעמיד במרכז את שינוי המציאות הישראלית. ההבדל ביעדים מגדיר גם את השפות בהן אנו מדברים: אתה רוצה לדבר "ביהודית" – המגדירה את עצמה דרך התנגדותה לתרבות המערב – אני ממשיך לדבר בעברית, כחלק מן המפעל הציוני של כינון 'חברה חדשה', על הנחות היסוד הסוציאליסטיות העומדות בבסיסה.
דומה שאנו חלוקים ביחס לציונות לא פחות מאשר ביחס למרקסיזם. הנוסטלגיה שלך אל היהדות בגילוייה המסורתיים כאל מקור השראה לתרבות הישראלית, עומדת בסימן שלילת המרד הציוני בערכיה של יהדות זו, יהדות שספרות ההשכלה והתרבות העברית כה היטיבו לחשוף את מימדיה הדכאניים. טענתך, כי הזהות המזרחית "נותצה ונרמסה בידי הציונות הסוציאליסטית" ממלאת, אמנם, אחרי צווי התקינות הפוליטית, אך חושפת גם סתירה פנימית. המאבק הציוני בתרבויות הגולה – בתרבות המזרחית כמו בתרבות היידיש – היה חלק משלילת הגולה ומן העיצוב של 'החברה החדשה'; מאבק זה שאב את השראתו מן המאבק הסוציאליסטי בחברה הבורגנית, ונבע מאותם נימוקים, שבשמם אתה מבקש לשלול היום את הקפיטליזם ולנתץ את תרבות המערב. דומה שלא ניתן לתמוך במרד בתרבות הצריכה הקפיטליסטית ולהציגו כמהלך משחרר, אך לשלול את שלילת הגולה – שלא היתה אלא אחד מגילוייה המוקדמים – ולהציגה כמהלך דכאני. זאת ועוד, בעודך מבקר את דכאנותה של הציונות הסוציאליסטית, אתה מחייב את ערכי החלוציות שבה. בכך אתה משחזר את מהלך ההתברגנות של תנועת העבודה, שככל שהיא נעה כלכלית ימינה, הפכה הנוסטלגיה ל"ערכי החלוציות" לטכס היטהרות שאפשר למעמדות הביניים להמשיך בהפרטתם לדעת במסווה של נאמנות לערכים הישנים. אתה משכפל את ההפרדה – המהותית למשטר ההפרטה – בין ההווי החלוצי, לבין ההקשרים החברתיים והכלכליים שאפשרו אותו, הפרדה שאינה אלא שיחזור של ההפרדה בין הוויה לתודעה.
דומה אפוא, שכתב הסנגוריה שלך על 'בתי המדרשות' רק מוסיף תימוכין לטענתי, בדבר הזיקה הקיימת בין התפשטות תרבות בתי המדרש לבין התעצמות תרבות ההפרטה; ולכך שבתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו.
ואולם, מעבר לשאלה "מי צודק" אני סבור, כי אסור שהבירור שהחלנו בו בחליפת מכתבים זו יוותר בגדר התנצחות אינטלקטואלית גרידא. אשמח אם הוא יהיה תחילה של דיון באשר לדרכים לשחרור החברה הישראלית מעול הקפיטליזם הדורסני המעצים את שלטונו באמצעות משטר ההפרטה, ולכינון חברה המבוססת על וויסות כלכלי, צדק חלוקתי, סולידריות חברתית ושוויון אנושי, חברה שלגבי קווי המתאר שלה, אני בטוח, קיימת בינינו הסכמה רחבה.

פורסם בגליון מס': 31

על יהדות אפיקורסית – מכתב תגובה לאילון שמיר

מאת: יואב רובין  ::  גליון מס': 31

כבר בערך עשר שנים שאני גר בקהילה הסובבת את הקיבוץ העירוני 'בית ישראל' שבירושלים. עיקר עיסוקה של הקהילה הוא פעילות חברתית מצד אחד, ועיסוק בזהות יהודית מצד שני. אילון שמיר, שבמידה רבה אני תלמידו, ואני מתגוררים באותה קהילה. את מכתב התגובה הזה כתבתי לאילון מתוך לבי, כששמעתי את השיחה בינו ובין דני גוטווין ב"הקהל" ולפני שקראתי את תגובתו של דני המפורסמת בגליון זה.

אילון,

העדר עיסוק בכלכלה ובפוליטיקה בבתי מדרשות רבים אינו מקרי. הוא חלק מהתורה שחלקם מלמדים וכך אפילו בקהילה שלנו ב'בית ישראל' ובבית המדרש שלנו. נסיונות רבים לעסוק בה -בכלכלה – כשלו משום שהנושא לא "אטרקטיבי" מספיק. קל הרבה יותר להינות משיעור על חסידות או אף משיעור חוצב להבות של אילון שמיר כנגד תרבות הקפיטליזם מאשר לצלול לנתונים קשים ול"ג'יפה" הלא נגישה של ענייני הכלכלה. זה גם מאוד "לא יפה" לדבר פתאום על 'אינטרסים', על 'כוח' ועל כסף. פוליטיקה היא עניין מנוכר, דוחה, וכלכלה זה בכלל של ה"הם", של ה'קפיטליסטים'. גם אני, כזכור, אמרתי לך לפני זמן מה, בלי מחשבה יתרה, שאני לא חושב על כסף. אחר כך, מזועזע מעט מעצמי, אמרתי שזה בעוונתי. ואכן זה נכון – סוציאליסט צריך דווקא להכיר מאוד בערכו של הכסף. כנראה שהוויה בורגנית בהחלט גוררת תודעה כזו. וזה משתקף אפילו בסביבה שלנו.

בקהילת 'בית ישראל', אם תסתכל, אין נאמנות רבה לסוציאל-דמוקרטיה. רבים לא ממש מבינים את המונח; חלק מחזיקים בעמדות התומכות בכלכלת שוק מהסוג הדורסני ביותר (כגון התנגדות בוטה וקשה לארגוני עובדים); ואחרים מגלים בורות בנושאים 'כלכליים' בסיסיים (כגון חוק ההסדרים). מקום כמו 'בית ישראל' משקף אולי אלטרנטיבה בתחום היחסים הבין-אישיים במשפחה ובקהילה אבל הוא אינו מהוה אלטרנטיבה במישור הפוליטי.
אבל הבעיה גדולה אף יותר מכך: ב'בית ישראל' קיים דגש על כך, שיהדות היא פניה אל האחר. גם מי שאינו סוציאליסט מרגיש מחויבות כלשהי לזולת, ל"גר היתום והאלמנה". אבל ברבים מבתי המדרש ליהדות ובחלק ניכר מהמכינות (בדתיות כאשר הן אינן עוסקות בארץ ישראל השלמה וגם בחלק מהחילוניות) שולטת למעשה התרבות הקפיטליסטית, אבל בתחפושת – בתחפושת האפיקוראית. אפיקורס היה פילוסוף גדול, הוא ללא ספק היה ממבקרי התרבות השלטת בימיו – תרבות שהיללה את העשיר ואת רודף הכבוד, את המיניות וכיוצא באלה. כמוך, אילון, גם אפיקורס הבין את כוחה של הפרסומת וגם הוא הטיף להתנגדות לרכושנות ולרדיפת ההנאה העודפת. הוא שאף לאושר שאינו מבוסס על כל אלה; הוא העמיד במרכז ההגות שלו את החברות ואת ההנאות הפשוטות. אבל הוא הטיף לבריחה מהעיר ולבריחה מהפוליטיקה. זו, בתמצית, ה'יהדות' שנלמדת בחלק גדול מבתי המדרש ליהדות.

שנינו נסכים שזו אינה 'היהדות'. שנינו נסכים שה'יהדות' שואפת לתיקון העולם כולו. אבל שנינו במיעוט: כאשר היהדות מתפרשת באמצעות ברסלב, למשל, או על דרך הקבלה המודרנית (תוך עיקור מהותי של הרעיונות הסוציאליסטים של רב אשלג), היא נעשית אפיקוראית לחלוטין. נדמה לי, שאת האפיקוראיות הזו תוקף דני גוטווין – ובצדק. היהדות נעשית פתרון לאושר ופתרון לאושר פרטי בלבד, תוך התעלמות מהמימד הכללי, תוך בריחה מהפוליטיקה ותוך רחיצה בנקיון כפיים. כך, בתי המדרשות הללו אכן מסייעים, בניגוד לרצונם, למדיניות ההפרטה וההתפרקות ההולכת וגוברת. אגב, מיותר לציין, שהם לא הסיבה למדיניות זו, אלא תוצאה שלה… ושוב, המנגנון זהה למנגנון האפיקוראי: בחברה הנשלטת על ידי ההון, הדמוקרטיה נשחקת ובעיקר נשחק האתוס הדמוקרטי. האמונה ביכולת לשנות את הזירה הציבורית נשחקת ואז "בעלי הלב" בורחים אל הספירה הפרטית והיומיומית. הם בורחים מה'דברים הגדולים' ושואפים לתקן 'בקטן'. כלומר – להפקיר את הפוליטיקה.
זו איננה היהדות שלך, וזו גם לא היהדות שלי – אבל האפיקוראיות הזו היא מה שנתפס בחלקים גדולים של הציבור כ"יהדות". וכך, אני מנחש, גם אצל דני גוטוויין.

כל זה לא נועד להביא לידי ייאוש ולא כדי לסתור את החשיבות של מה שאתה, שאנחנו, פועלים למענו, אלא כדי להדגיש על איזו 'יהדות' אנחנו מדברים ולהבדילה ממה שאנחנו מתאמצים לא להיות. לא כל יהדות מהווה אלטרנטיבה חיובית לתרבות הקפיטליסטית ועלינו לעמול קשה כדאי שיהדותנו אכן תהיה כזאת.

פורסם בגליון מס': 31